מצהף קדוס

מצהף קדוס (בכתב געז: መጽሐፍ ቅዱስ (תעתיק מדויק: מֵצְחֵף קָדוּס), עברית: "ספרי הקודש") הוא הכינוי שניתן בקהילת ביתא ישראל לאוסף כתבי הקודש של הקהילה. פרט לתנ"ך נכללים במצהף קדוס חלק מהספרים החיצוניים, ספרי מוסר וספרים שנכתבו על ידי המנהיגים הרוחניים של העדה ומצויים רק בקהילה זו. מצהף קדוס כתובים בגעז, ששימשה לשון קודש הן עבור ביתא ישראל והן עבור הכנסייה האתיופית האורתודוקסית.

מצהף קדוס שונה במבנהו מהמקובל בשאר הקהילות היהודיות, והוא מסודר על פי סדר כרונולוגי. כתבי מצהף קדוס, לצד מסורות שבעל פה שהועברו מדור לדור, היוו מקור לפסיקת ההלכה בעדה. זאת לעומת שאר קהילות ישראל, שבהן המשנה, הגמרא ושאר ספרות חז"ל יצרו את ההלכה. חלק מהציוויים הקיימים בספרות זו, כגון הקרבת הקורבנות, המשיכו להתקיים בקהילת ביתא ישראל כפי שהדבר מופיע בתנ"ך, בניגוד למקובל בשאר עם ישראל.

חלוקה

הספרים מחולקים לפי קבוצות:

Ethiopic genesis
קטע מספר בראשית בשפת הגעז

יתרת הספרים בקובץ נכתבו על ידי חכמי הקהילה והם:

The sigd holiday14-benny voodoo
קס קורא באורית בחג הסיגד.
  • ספר התלמידים ("ארדאת") -
  • גורגוריוס -
  • ספר השעות ("מצהפא שעתת") -
  • פירוש יהושע ("פכרה אייאסו") -
  • פילוספים ("פלספה" או "טביבן") -
  • אבא אליהו ("אבא אליאס") -
  • ספר המלאכים ("מצהפא מלאקט") -
  • מעשה שושנה ("גדלא סוסנה") -
  • דרשת אברהם ושרה במצרים ("דרסנא אברהם ושרה בגבץ") -
  • בראשית ברא אלוהים ("בקדמי גברא אגזיאבהר") -

בנוסף לכך היו מספר ספרים שלא השתייכו לקובץ, אך היו בעלי השפעה גדולה:

ראו גם

קישורים חיצוניים

[1]

בן סירא

הספר בן סירא, הידוע גם בשם "חכמת בן סירא" או "משלי בן סירא", הוא מהספרים הידועים ביותר בין הספרים החיצוניים, מבחינת מספר האזכורים שלו במקורות יהודיים ומבחינת הפופולריות שהייתה לו בקרב יהודים ונוצרים. הספר לא נכלל בקורפוס המקראי אצל היהודים ונחשב כאבוד, ולעומת זאת נשמר בביבליה הנוצרית כחלק מהברית הישנה. עם זאת הספר היה ידוע בקרב יהודים גם בתקופת התלמוד ובמידה מועטה בתחילת ימי הביניים, אך לאחר מכן לא נודע עוד אצל היהודים כספר בפני עצמו, והוא השתמר רק בשפות היוונית והסורית. רק עם התגלות הגניזה הקהירית ומגילות קומראן נתגלו כתבי יד (לא שלמים) של המקור העברי של הספר.

הספר כולל הנחיות מוסריות וקריאה לשמירת התורה, יחד עם המנונים בשבח אבות העולם ובשבח הכהן הגדול, ועוד. בתוכנו הוא מהווה במובנים מסוימים המשך של ספרות החכמה המקראית, אך בשינויים חשובים. לשונו של ספר בן סירא דומה לזו של ספרות החכמה המקראית כדוגמת משלי ואיוב, כמו גם ללשונם של חלק ממזמורי תהילים. עם זאת ניכר בלשונו איחורו לעומת ספרים אלה, ויש בו כמה תופעות המטרימות את לשון חז"ל.

ספר בן סירא דוגל בשיטת שכר ועונש עוד בעולם הזה, ואין בו זכר לעולם הבא או תחיית המתים. בזאת דומה בן סירא לספר מקבים א, אשר מדגיש את ה"תהילה" וה"שם" שמותיר האדם לאחר מותו, ללא רמז לחיים שלאחר המוות. השקפה המזוהה עם השקפת הצדוקים.

היימנות

הַיימָנוֹת (געז: ሃይማኖት) היא הכינוי הנפוץ לתיאור כלל חוקי ומנהגי הדת והאמונה, הלכה ומחשבה, שהיו נהוגים בעדת ביתא ישראל. המונח לקוח משפת געז ומקורו במילה הארמית "הימנותא" שפירושה "אמונה". ההיימנות בעלת מאפיינים מרכזיים המזכירים יותר את הלכות היהדות הרבנית ואת ההלכה הקדומה שהייתה נהוגה בארץ ישראל בתקופת בית שני, מאשר את היהדות הקראית.ההיימנות מבוססת על פירוש בעל-פה לכתבי הקודש, מועברת מדור לדור ומעניקה סמכות ללא עוררין לחכמי הדת בקביעת ההלכה. בשל קרבתה להלכה הקדומה, כמתבטא מהמשך הכהונה, הנבואה והנזירות, הקרבת הקורבנות ועוד, ובשל קיומם של הלכות, מועדים וחגים ייחודיים לקהילה, ניתן לראות בהיימנות פלג המשמר הלכה כתתית עתיקה. עם עליית מרבית בני קהילת ביתא ישראל ארצה, ההיימנות נזנחה ואת מקומה בקהילה תפסה היהדות הרבנית המקובלת בשאר התפוצות.

חזון עזרא

חזון עזרא (עזרא הרביעי) הוא אחד מן הספרים החיצוניים לתנ"ך המיוחס לעזרא הסופר. בספר שישה-עשר פרקים. הספר לא נכלל בתנ"ך, נמצא בוולגטה, אך לא בקאנון של אף אחת מהכנסיות הנוצריות.

הספר זכה לכמה וכמה שמות. בוולגטה הוא מכונה עזרא ד' (או עזרא הרביעי), כהמשך לספרי עזרא ונחמיה המקראיים וספר עזרא החיצוני. יש המכנים אותו ספר עזרא השני, אך השם הנפוץ שלו בלעז הוא עזרא הרביעי. בתרגומים אחרים הוא מכונה ספר עזרא הראשון, בתרגומים הסורי והערבי ספר עזרא, אצל איש הדת קלימינס מאלכסנדריה עזרא הנביא, אהרן קמינקא מכנה אותו בשם "ספר חזונות אַסִּר שאלתיאל", ואילו אברהם כהנא מכנה אותו חזון עזרא. יש המכנים אותו, על שום תוכנו, "אפוקליפסה של עזרא".

בנוסחו הלטיני מונה הספר שישה-עשר פרקים, כאשר שני הראשונים בהם ושני האחרונים בהם הם ממקור נוצרי. לכן החליט אברהם כהנא, בתרגומו לעברית, בעקבות קמינקא, להשמיט את ארבעת הפרקים הללו, שמופיעים בתרגום ללטינית שנשתמר. גם במהדורת ליכט נשמטו הפרקים הללו.

תוכנו של הספר אפוקליפטי, והוא מתאר את חזון אחרית הימים.

ספר ברוך

ספר ברוך, אחד מן הספרים החיצוניים לתנ"ך ומיוחס לברוך בן נריה בן צדקיה בן מחסיה בן חלקיה שהיה סופרו של הנביא ירמיהו. בספר ארבעה פרקים. הספר נחשב חלק מן הקאנון הקתולי ומופיע בוולגטה.

ספר היובלים

ספר היובלים הוא אחד מן הספרים החיצוניים, המתאר את קורותיהם של אבות עם ישראל. כמו ספרים חיצוניים אחרים, אף הוא לא נתקבל על ידי חכמי היהדות לאורך הדורות, ועל כן כמעט ואבד. בגילוי מגילות ים המלח נחשפו לראשונה 15 מגילות של הספר בשפת המקור העברית שבה נכתב, רובן מקוטעות. לפני גילוי זה, נערכו תרגומים שונים של הספר לעברית ממספר שפות אחרות. ואולם רק התרגום החבשי (לשפת געז) של הספר השתמר בשלמותו.

ספר חנוך א'

ספר חנוך א' הנקרא גם חנוך החבשי, הוא אחד מן הספרים החיצוניים לתנ"ך, אשר נכתב ככל הנראה בארץ ישראל במאה ה-3 לפני הספירה על ידי מחבר יהודי יחיד או קבוצת מחברים בשפה הארמית. הוא לא נכנס לקאנון התנכ"י ועל כן נחשב לספר חיצוני.

הספר נקרא על שם חנוך, הדמות המקראית מספר בראשית.

ספר טוביה

סֵפֶר טוֹבְיָה (ביוונית: Τωβίθ או Τωβίτ, טובית) הוא חיבור יהודי מתקופת בית שני, שהשתמר במסורות נוצריות ונכלל במסגרת הספרים החיצוניים.

ספר יהודית

ספר יהודית הוא אחד הספרים החיצוניים לתנ"ך, שעוסק ככל הנראה בתקופת שלטון ממלכת פרס בארץ ישראל (המאות ה-6 עד ה-4 לפנה"ס).

הספר נמצא לראשונה בתרגום השבעים של התנ"ך ליוונית אם כי הוא נכתב במקור בעברית, והוא אף מוזכר בדברי הגאונים, שהכירו את הספר בגרסתו הסורית. שרידי הספר העברי נעלמו כליל, כמו רוב הספרים שלא נכנסו לקאנון היהודי. ברם, הכנסייה הקתולית והאורתודוקסית רואות אותו כחלק מ"הברית הישנה".

ספרי הקודש

האם התכוונתם ל...

עזרא החיצוני

עזרא החיצוני הוא אחד מן הספרים החיצוניים לתנ"ך המיוחס לעזרא הסופר, לצד חזון עזרא. בספר תשעה פרקים. ספר זה נכלל בקאנון של הכנסייה האורתודוקסית, בלבד, אך נדחה כספרות אפוקריפית על ידי היהודים, הקתולים והפרוטסטנטים.

בתרגומי התנ"ך הוא נקרא בשמות שונים: עזרא א', עזרא ב' ואף עזרא ג', כל זאת על פי החשיבות שראו בספר המתרגמים השונים, ועל פי המקום שקבעו לו בביבליה שלהם. אברהם כהנא מכנה את הספר "עזרא החיצוני". הספר נראה כלא שלם, והחוקרים סבורים כי ראשו וסופו חסרים.

הספר נחשב למקור היסטורי חשוב ומהימן, ומאשש את הידע ההיסטורי המועט בדרך כלל על תקופת שיבת ציון. אברהם כהנא ציין במבוא לתרגומו לספר: "לנו, היהודים, חשוב הספר הרבה משום שהוא משמש לנו מקור שני לגבי עזרא־נחמיה להבנת אותה התקופה הנפלאה שבדברי ימינו שיחידה היא לנו ואין עוד חבר לתקופה זו מבחינת התהוותה של היהדות לשם אלפי השנים הבאות לאחר גלות בבל."

צוואת אברהם

צוואת אברהם הוא אחד מן הספרים החיצוניים, המתאר את צוואתו האחרונה של אברהם אבינו, אחד משלושת אבות האומה. כמו יתר הספרים החיצוניים, הוא לא נתקבל על ידי חכמי היהדות לאורך הדורות, ועל כן כמעט ואבד. כפי הנראה, נכתב הספר בידי יהודים פרושים או איסיים - כת נזירים שחיה במדבר יהודה. הספר נכתב בשפה העברית, אך לא שרד אלא בתרגום יווני וחבשי.

הספר אינו כלול באסופת הספרים החיצוניים של אברהם כהנא.

קאנוניזציה של כתבים

משמעותה היסודית של קאנוניזציה היא תהליך איסופם וגיבושם הסופי של כתבים לקובץ סגור שאין מוסיפים עליו ואין גורעים ממנו.

משמעותה המקורית של המילה "קאנון" (Κανόνας) ביוונית הייתה סרגל או קנה מידה.

המושג 'כתבי הקודש', ("Biblia Sacra", בלטינית, או לשם הקיצור: ביבליה), עומד על ההנחה, שבכתבים הללו, היהודי והנוצרי, "מובלע דבר אלוהים ונמצא בהם ביטוי לבשורתו ולרצונו, ולפיכך הם משמשים יסוד מוחלט לחיי המאמינים, כיחידים כציבור, והם נתונים ברשות הציבור וברשותו של כל אדם".משום כך, קנוניזציה של כתבי קודש שונים לכדי מאגד מאוחד קאנוני, מגדירה את המכלול הזה כ'כתבי הקודש' המחייבים, העולים בדרגתם ובסמכותם על כל כתבים או חיבורים אחרים. מבחינה דוגמטית, למשל, אפשר ויהיה מותר למאמין לחלוק או לערער על סמכותו או על דבריו של חיבור חיצוני לקאנון, אך אסור יהיה לו לערער או לחלוק על סמכותו של חיבור שנכלל בתוך הקאנון של כתבי הקודש המחייבים.

הן המונח, 'כתבי קודש', בספרות חז"ל של סוף הבית השני והן המונח 'קאנון', שאינו קיים במקורות היהודיים, ומופיע לראשונה במקורות הנוצריים רק לאחר התגבשות הברית החדשה במאה ה-4 וכולל גם את ספרי המקרא, הולמים את תיאור מפעל האיסוף והגיבוש המקראי, ובכך המושג פעל את פעולתו ההיסטורית, מאמצע המאה ה-5 עד אמצע המאה ה-2 לפני הספירה, עוד קודם שניתן לו כינוי מפורש.

תאזזה סנבת

תְאְזַזֵה סנְבֶת (געז: ትእዛዘ ሰንበት, "מצוות השבת") הוא ספר הלכה שנכתב לפי המסורת במאה החמש עשרה, על ידי הנזיר אבא צברה, מפוסקי ומחדשי ההלכה הגדולים של קהילת ביתא ישראל, כחלק מפועלו לשימור יהדותה של קהילת ביתא ישראל ואחדותה בתקופה בה הייתה נתונה תחת לחץ הנצרות. עיקר הספר עוסק במסירות לשבת, ומפרט את איסורי השבת ומציג את כוח הגאולה שבשמירתה, תוך שימוש בחומר אגדי על הבריאה, על גן העדן ועל חיי אברהם.

התאזזה סנבת הוא יצירה ייחודית ליהודי אתיופיה, הן מבחינת מקוריותה והן בשל ערכה כיצירה ספרותית, ומהווה את אחד הספרים העתיקים המעטים המעלים על הכתב את התורה שבע"פ שהדריכה את קהילת ביתא ישראל בגלות. ל"תְאְזַזֵה סנבת" נודעת חשיבות רבה ביותר והשפעה גדולה על אורח חייהם של יהודי אתיופיה בגלות. כמרבית ספרי הקודש של קהילת ביתא ישראל כתוב גם התאזזה סנבת בשפת געז.

מצהף קדוס - כתבי הקודש של ביתא ישראל
אורית בראשיתשמותויקראבמדברדבריםיהושעשופטיםרות Ethiopic genesis
ספרי המלכים מלכים א'מלכים ב'מלכים ג'מלכים ד'
ספרי שלמה משלי א'משלי ב'קהלתחכמת שלמהשיר השירים
תרי עשר הושעיואלעמוסעובדיהיונהמיכהנחוםחבקוקצפניהחגיזכריהמלאכי
הצוואות צוואת אברהם • צוואת יצחק • צוואת יעקב • צוואת אהרון • צוואת משה
נוספים תהיליםישעיהוירמיהויחזקאלדניאלאיובאסתרעזראנחמיהדברי הימים א'דברי הימים ב'בן סיראיהודיתטוביהועזרא החיצוני • מקבים • חנוךיובליםברוך • שיחת משה • חזון עזרא
כתבי הקהילה תאזזה סנבת • ספר התלמידים • גורגוריוס • ספר השעות • פירוש יהושע • פלספה • אבא אליאס • ספר המלאכים • מעשה שושנה • דרשת אברהם ושרה במצרים • בראשית ברא אלוהים

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.