מצבת ישראל

מצבת ישראל או אסטלת ישראל (גם: מצבת מרנפתח או אסטלת מרנפתח) הוא כינוי שנתנו ארכאולוגים לאסטלת ניצחון מצרית של פרעה מרנפתח, בנו של רעמסס השני, בשובו מאחד ממסעות הכיבוש שלו בשנת 1208–1209 לפנה"ס. המצבה מתארת בעיקר את מערכות מרנפתח בלוב, אך את שמה "מצבת ישראל" קיבלה המצבה בשל הממצא החשוב שבה, אזכור השם אִי-סִי-רִי-אַר, שזוהה על ידי החוקרים כ"ישראל", שכן בכתב המצרי אין הבחנה בין ר ל-ל.[1] זהו האזכור הארכאולוגי הקדום ביותר לשם זה; האזכורים הבאים הם במונולית מכורח ובמצבת מישע, המתוארכים 300 שנים מאוחר יותר, תקופתו של אחאב ובית עמרי, מהמאה ה-9 לפנה"ס.

המצבה התגלתה בשנת 1896 על ידי משלחת ארכאולוגית בראשותו של הארכאולוג האנגלי פלינדרס פיטרי, בקבר פרעה מרנפתח שבמקדש תבאי. גובהה עומד על כ-318 ס"מ ורוחבה 163 ס"מ.[2] היא מוצגת כיום במוזיאון המצרי הלאומי שבקהיר, והעתק ממנה מוצב בכּרנךּ.

Merenptah Israel Stele Cairo
מצבת ישראל, המוזיאון המצרי בקהיר

סיפור גילוי המצבה

בתחילת שנת 1896 היו פיטרי וצִוותו עסוקים בחפירות במקדש באזור זיכיון החפירה שלהם בלוקסור.[3] המקדש שכן מצפון למקדש הקבורה של אמנחותפ השלישי. על גבי לבני המקדש שהם חפרו הופיע רק שמו של אמנחותפ השלישי,[4] עובדה שהפתיעה את החוקרים, שכן לא נראה לארכאולוגים שלמלך אחד יש שני מקדשי קבורה. כאשר המשיך פיטרי בחפירה נפתרה התעלומה: התברר שהמקדש נבנה על ידי פרעה מרנפתח, בנו ויורשו של רעמסס השני. התברר שכמעט כל המקדש שבנה מרנפתח נבנה מאבני בניין בשימוש משני שנלקחו ממקדשו של אמנחותפ השלישי. בתוך המקדש נמצא פסל של מרנפתח. זה היה הדיוקן הראשון של מרנפתח שנמצא. בנוסף נמצאו ליד פסלו של מרנפתח שתי אסטלות מפוארות, שהיו מופנות לכיוון הקיר.[5] אחת מהן, מגולפת יפה, מראה את אמנחותפ השלישי בעת קרב עם נוביה ואשור. האסטלה השנייה עשויה מאבן שחם שחורה בגובה של יותר משלושה מטרים – הגדולה ביותר שנמצאה עד אותו מועד. הטקסט שעל האסטלה מפאר את הישגי הבנייה של אמנחותפ השלישי, ומפאר את המקדש שבו הוצבו האסטלות בעבר. כאשר הצליחו להפוך את האסטלה לצדה השני, התגלתה כתובת המפארת את ניצחונו של מרנפתח על הלובים וגויי הים.

צוותו של פיטרי כלל בלשן גרמני בשם וילהלם שפיגלברג, שניגש מיד לתרגם את הכתובת. הוא הופתע למצוא תבנית של שם עם או שבט שנוצח על ידי מרנפתח, אשר הופיע בצורה הבאה :"I.si.ri.ar". היה זה פיטרי אשר קלט מיידית את משמעות השם ותרגמו לישראל. תגובתו של שפיגלברג הייתה: "האם לא יהיו הכמרים מרוצים?". בעת ארוחת הערב של המשלחת אמר פיטרי כי לדעתו תגלית זו תהיה הידועה ביותר מכל תגליותיו עד כה. זה היה הציון הראשון של השם "ישראל" בטקסט מצרי. כאשר הגיע המידע לעיתונות האנגלית הוא זכה מיד לפרסום בכותרות העיתונים.[4]

תוכן וסגנון

שמחה רבה למצרים
שמחה סחפה את ערי טומרי
הם יספרו על הניצחונות אשר ניצח מרנפתח
חוטפ-חיר-מאת, בתחנו. עד מה אהוב
הוא השליט המנצח. עד מה גדול המלך
בין האלים. עד מה בר מזל הוא האדון המצווה,
יושב בנחת ומדבר, או הולך בדרך רחוקה.
כי אין פחד בלבות האנשים. ערי המבצר
ללא משמר. הבארות פתוחים אלה שעל החומות
שזופים משמש המושלים שבו לארץ באומרם שלום.
אין אחד אשר ירים ראשו בין תשע הקשתות
נרפתה תחנו, שקטה חת.
נבוזה כנען בכל רע.
לוקחה אשקלון
נלכדה גזר, ינועם הייתה כלא הייתה.
ישראל הושם אין זרע לו.
חור הייתה כאלמנה למצרים
בכל הארצות שלום.
כל אשר ינדוד רותק
על ידי מלך מצרים העליונה והתחתונה מרנפתח

במצבה נזכרים גבולות הממלכה המצרית כולה, וכן, הישגים צבאיים נוספים. כמו כן, מופיע האזכור הקדום ביותר של השם ישראל. במשפט: ישראל הוּשָׁם (מהמילה שממה – חוסל) אין זרע לו. בהתייחסו לכיבושיו בכנען, מזכיר מרנפתח את היישובים הדרומיים אשקלון וגזר וכן מקום בשם ינועם (מיקום העיר לא ברור)[6].

סגנונה המילולי הוא ברובו פרוזי, אולם סופו פואטי, בדומה לשאר מצבות הממלכה החדשה.

iiz
Z1s Z1s
r
iAr
Z1
T14A1 B1
Z2s
f
k
t
G36
b
n
O1
r
t
f





ysrỉr fk.t bn pr.t =f
ישראל הוּשַם אין זרע לו

משמעות המצבה

Israel segment
החלק בו מוזכר ישראל

למצבה יש חשיבות רבה, בכך שהיא מזכירה את השם "ישראל" ושמות של מקומות בדרום ארץ ישראל. לגבי תוכנה – אמינות מסעו הצבאי של מרנפתח לכנען מוטלת בספק, בעיקר לאור השוואתה למקורות האשוריים בני אותה תקופה. תיאור המסע אינו מתיישב עם המצב הגאופוליטי ששרר באזור אחרי קרב קדש עם החתים, כפי שעולה ממקורות אחרים. אף על-פי-כן, גזר אכן חרבה בימיו של מרנפתח, כפי שמתואר באסטלה, עניין שהוביל היסטוריונים להאמין כי מרנפתח יצא לדכא מרד אזורי.

הכתובת מלמדת, לדעת רוב החוקרים, כי בימיו של מרנפתח התקיימה בכנען ישות בשם ישראל, אולם לא כישות מדינית אלא כשבט או קבוצה אתנית; זאת, משום שלמונח "אִיסִרִיאַר" מלווה המגדיר הלשוני (סימן בכתב החרטומיםהירוגליף – המופיע אחרי מילה לא-מוכרת או רב-משמעית) המסמן עם זר או קבוצת אנשים זרה, אולם נעדר ממנו המגדיר הלשוני המסמן ארץ או ממלכה. לשם השוואה השם "לוב" המופיע בסמיכות, נלווה לו הן מגדיר לעם זר והן מגדיר לארץ זרה. כך גם המגדיר הלשוני המופיע אחרי שמות אחרים באסטלה – גזר, אשקלון וינועם – הוא המגדיר המציין עיר או ארץ זרה. לאור זאת נראה כי העם המכונה "ישראל" לא היה מזוהה עם חבל ארץ מסוים בעת כתיבת האסטלה. פרופ' דונלד רדפורד מזהה את "אִיסִרִיאַר" עם שבטי השאסו שהוזכרו בכרוניקות דומות המתארות מסעות מלחמה של מלכי מצרים קודמים, כמו סתי הראשון או רעמסס השני[7].

פרעה מרנפתח מתפאר בכך שהצליח להכחיד את ישראל, אולם מכתובות מאוחרות יותר אנו למדים על קיומה של ישות בשם ישראל – בין היתר במונולית מכורח ובמצבת מישע, המתוארכים ל-300 שנה מאוחר יותר, לתקופתו של אחאב ובית עמרי, במאה ה-9 לפנה"ס. משום כך ברור שהאמירה "ישראל הושם – זרע אין לו" היא התפארות מוגזמת החסרה כל ביסוס עובדתי (בהנחה שאותה ישות "אִיסִרִיאַר" מכוונת ל"ישראל"). התפארות מוגזמת, לפעמים אפילו חסרת בסיס, בהתייחס להישגיו הצבאיים של מלך, אינה דבר נדיר בטקסטים מצריים עתיקים. לפיכך, ייתכן שכותב האסטלה שיקר כדי להאדיר את שמו של המלך.

עם זאת, כיוון שהשם האמור כתוב בכתב חרטומים בתעתיק פונטי מקורב, היו חוקרים שהעלו השערה שמא המצבה מתייחסת לעם אחר בעל שם דומה, למשל עם שחי ביזרעאל ונקרא על-שם המקום.[8]

YsyriA-Merenptah Stele Determinatives on Merenptah Stele HE
קריאת הכתובת ההירוגליפית שמות שונים שהוזכרו ב"אסטלת ישראל" עם המגדירים שנילוו להם

ראו גם

לפורטל ארכאולוגיה של המזרח הקרוב

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ואילו לדעת החוקר חיים בר-דרומא, אין להחליף במצבה שבנדון אות ר' באות ל', וכי השם המופיע בה אינו ישראל אלא שעיר; ראה בספרו 'וזה גבול הארץ', הוצאת "באר" בסיוע מוסד הרב קוק, תשי"ח-1958, עמוד 210
  2. ^ Alessandro Bongioanni & Maria Croce (ed.), The Treasures of Ancient Egypt: From the Egyptian Museum in Cairo, Universe Publishing, a division of Ruzzoli Publications Inc., 2003. p.186
  3. ^ Margaret S. Drower, Flinders Petrie: A Life in Archaeology, Madison, Wis. University of Wisconsin Press, 1995, p.220-221
  4. ^ 4.0 4.1 Margaret S. Drower, Flinders Petrie: a life in archaeology Madison, Wis. University of Wisconsin Press, 1995 p. 221
  5. ^ F. Petrie, Temples of Thebes 1896, London, 1897. pls X-XIV
  6. ^ יוחנן אהרוני ובנימין מזר מזהים את ינועם עם תל עובדיה, אנסון רייני עם תל-שיהאב שעל גבול ירדן-סוריה, ויליאם אולברייט עם תל אַ-נַעְמֶה שבעמק החולה.
  7. ^ Donald B. Redford, Egypt, Canaan, and Israel in Ancient Times, Princeton University Press, 1992, p. 275
  8. ^ Bryant G. Wood,‏ What has archaeology taught us about the origins of Israel?‎, באתר ChristianAnswers.net,‏ 1995
1230-1239 לפנה"ס

שימו לב: ערך זה מכיל אירועים מן השנים 1239 - 1230 לפני הספירה

ארץ ישראל

ארץ ישראל (מכונה לרוב בערבית فلسطين, בתעתיק לעברית: פלסטין) היא חבל ארץ הנמצא בדרום-מערב יבשת אסיה, באגן הים התיכון ובחלק של המזרח התיכון המכונה לבנט. כיום בשטחי מדינות ישראל, ירדן, לבנון וסוריה, ויש המרחיבים את ההגדרה גם לחלקים נוספים הנשלטים כיום על ידי מצרים. ארץ ישראל המערבית חופפת בקירוב לשטחי פלשתינה א"י המנדטורית, כיום במדינת ישראל.

לארץ ישראל, השוכנת במיקום אסטרטגי בין מצרים, סוריה וחצי האי ערב, נודעה חשיבות רבה מבחינה דתית, תרבותית, מסחרית ופוליטית. האזור אוכלס ונשלט בידי עמים רבים, ובהם המצרים הקדמונים, כנענים, עברים, אשורים, בבלים, פרסים, יוונים, רומאים, פרתיים, ערבים-מוסלמיים, צלבנים, ממלוכים, עותמאנים, בריטים, ישראלים, ירדנים, מצריים ופלסטינים. כיום, באזור ארץ ישראל חיים מספר כמעט שווה של יהודים-ישראלים וערבים-מוסלמיים.

בארץ ישראל התחולל חלק ניכר מן ההיסטוריה היהודית, ועל פי התנ"ך היא הארץ אותה הבטיח אלוהים לזרעם של אברהם ויצחק, ולאחר מכן לזרעו של יעקב הקרוי בתנ"ך גם בשם "ישראל". לכן העם היהודי, "בני ישראל", רואים בה מרכז לאומי יהודי. כמו כן, מוסלמים ונוצרים רבים רואים בארץ ישראל מרכז דתי בעל חשיבות היסטורית רבה.

בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 היה האזור מקום לסכסוך לאומי, בין התנועה הציונית לתנועה הלאומית הפלסטינית. כיום, למעט רצועת עזה, כל שטחה של הארץ, שהיה לפני קום המדינה תחת שלטון המנדט הבריטי, נשלט על ידי מדינת ישראל. גבולותיה של ישראל מוכרים בינלאומית כקו הירוק. יהודה ושומרון, השוכנים בליבה של הארץ, מוחזקים צבאית על ידי ישראל מאז מלחמת ששת הימים, ומיושבים חלקית בישראלים שהתנחלו באזור. המחלוקת על מעמדו של שטח זה מהווה את אחד מנושאי הליבה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

אשקלון

אַשְׁקְלוֹן היא עיר חוף במחוז הדרום בישראל, השוכנת במישור החוף הדרומי, בקצה מערבי של חבל לכיש, בין הנגב לשפלה. היא העיר המערבית ביותר במדינת ישראל ובירת נפת אשקלון. אשקלון נחשבת לבין ערי החוף המפותחות ביותר ונמנית בין ערי התיירות והנופש הגדולים בישראל. אשקלון משתרעת על שטח של 48,000 דונם ומונה כ־145,432 תושבים, ה־13 באוכלוסייתה במדינת ישראל. העיר הדרומית ביותר במישור החוף במדינת ישראל.

הוקמה ב־1948 כמועצה מקומית, והוכרזה ב־1951 כמגדל־אשקלון. ב־1955 אוחדה עם המועצה המקומית אפרידר לרשות מקומית אחת שנקראה אשקלון.

העיר בעלת היסטוריה של יותר מחמשת אלפי שנה, נמנית עם הערים הקדומות ביותר בארץ ישראל העתיקה. משערים כי מקור שמה הוא מהמילה "שקל" המציינת מידת משקל, משום שאשקלון היא אחת מערי הנמל העתיקות בארץ, והמסחר היה מהפעיל ביותר. אשקלון נזכרת לראשונה בספר יהושע: "חמשת סרני פלשתים, העזתי, האשדודי האשקלוני".

היסטוריה של העם היהודי בארץ ישראל

ערש תרבותו של העם היהודי בארץ ישראל. מאז ואילך שמר העם היהודי על זיקה פיזית, תרבותית ודתית אל מכורתו. על פי המקרא ראשיתה של ממלכת ישראל המאוחדת במאה ה-11 לפנה"ס ואילו האיזכור הארכאולוגי החוץ מקראי הראשון לשם "ישראל" הוא במצבת ישראל (מצבת מרנפתח המצרית), אשר מתוארכת לשנת 1200 לפנה"ס. בתקופת המקרא, לאחר פילוג ממלכת ישראל המאוחדת, היו שתי ממלכות באזור הרי יהודה - ממלכת ישראל בצפון וממלכת יהודה בדרום. ממלכת ישראל נכבשה על ידי האימפריה הנאו-אשורית (בערך בשנת 722 לפנה"ס) וממלכת יהודה על ידי האימפריה הנאו-בבלית (בשנת 586 לפנה"ס). עם תבוסתה של האימפריה הנאו-בבלית על ידי האימפריה האחמנית בהנהגת כורש הגדול (538 לפנה"ס), האליטה היהודית הורשתה לשוב לירושלים, והקימה את בית המקדש השני.

בשנת 332 לפנה"ס כבשו היוונים תחת הנהגתו של אלכסנדר מוקדון את האימפריה האכמנית, שכללה את יהוד מדינתא. בעקבות כך החל מאבק דתי ארוך שפיצל את האוכלוסייה היהודית ליהודים-מסורתיים (אורתודוקסים) ויהודים-הלניסטיים. בשנת 165 לפנה"ס, לאחר מרד החשמונאים, הוקמה ממלכה חשמונאית-מסורתית עצמאית. בשנת 64 לפנה"ס כבשו הרומאים את יהודה והפכו אותה לפרובינציה רומית.

על אף שהאוכלוסייה היהודית הייתה תחת שליטת אימפריות שונות ועל אף שחיו בארץ ישראל מגוון קבוצות אתניות, הרי ארץ ישראל לאורך מרבית תקופת הבית השני הייתה תחת שלטון יהודי עד למרידות יהודה ברומא בשנים 66–136 לספירה, שבמהלכן גירשו הרומאים את רוב היהודים מהאזור, הקימו במקום את המחוז הרומי פלשתינה, והחלה תקופת הגלות היהודית. לאחר תקופה זו, היהודים הפכו למיעוט ברוב האזורים בארץ ישראל, למעט באזור הגליל. האזור ארץ ישראל הפך נוצרי יותר ויותר לאחר המאה ה-3 לספירה. עד לכיבוש המוסלמי כמות היישובים היהודיים בארץ ישראל ירדה מ-160 ל-50. לטענת מיכאל אבי-יונה האוכלוסייה היהודית היוותה 10% - 15% מאוכלוסיית ארץ ישראל בעת כיבוש ירושלים בידי הפרסים שנת 614, ואילו לטענת משה גיל היהודים היוו את רוב האוכלוסייה עד הכיבוש המוסלמי בשנת 638 לספירה.

בשנת 1099 כבשו הצלבנים את ירושלים ואת שטחי החוף הסמוכים. 200 שנים לאחר מכן נכבשה ממלכת ירושלים ונהרסה על ידי הממלוכים ב-1291. ב־1517 האימפריה העות'מאנית כבשה את האזור, ושלטה באזור עד שהבריטים כבשו את ארץ ישראל ב־1917, ושלטו בו בתקופת המנדט הבריטי עד 1948, עם הכרזת עצמאותה של מדינת ישראל, שהוקמה הודות לפועלם של חברי התנועה הציונית וההמהגרים היהודים הרבים שנהרו אליה.

היסטוריה של עם ישראל

היסטוריה של עם ישראל היא ההיסטוריה של העם והתרבות היהודית. היא משתרעת על פני אלפי שנים מאז העת העתיקה, ועד ימינו. היהודים התגוררו בכל חלקי תבל ויצרו תרבויות עשירות, השייכות למנעד התרבות היהודית. התרבות, הלשון, ומכלול היצירה היהודית לדורותיה, נכללים בתולדות עם ישראל.

המאה ה-13 לפנה"ס

המאה ה-13 לפנה"ס היא התקופה שהחלה בשנת 1300 לפני הספירה והסתיימה בשנת 1201 לפני הספירה. זוהי המאה ה-13 לפני תחילת הספירה הנוצרית.

התנחלות השבטים

התנחלות השבטים היא אירוע מקראי המתואר בספר יהושע ובספר שופטים, המתאר את התנחלותם של שנים עשר השבטים בשטחי ארץ ישראל ועבר הירדן לאחר יציאת בני ישראל ממצרים וארבעים שנות נדודים במדבר. התקופה שלאחר תקופה זו, המכונה גם תקופת ההתנחלות, ועד לתקופת המלכים, מכונה תקופת השופטים.

חלק מהחוקרים סבורים כי תהליך ההתנחלות והתגבשות עם ישראל בארץ ישראל התבצע בצורה שונה מזו המתוארת בספר יהושע. לא ככיבוש מהיר, אלא ככניסה איטית של שבטים. חלק מהממצאים הארכאולוגים לא תואם את הסיפור המופיע בספר יהושע, למשל החומות שנמצאו ביריחו תוארכו לתקופת הברונזה הקדומה, יותר מאלף שנים לפני התיארוך המקובל לגבי תקופת ההתנחלות. נמצאו גם שרידי ביצורים מתקופת הברונזה התיכונה II ‏ (1550-2000 לפנה"ס), אבל השרידים האפשריים מתקופת הברונזה המאוחרת שבה לכאורה נכבשה העיר בידי יהושע, לא עמדו בפגעי הזמן ומזג האויר, ונסתחפו לשכבה עבה של עפר צבעוני. גם בחפירות אֶ-תֵל, שהציעו לזהותו עם העי, נמצא כי העיר הייתה הרוסה מאות שנים לפני תקופת הכיבוש המשוערת של בני ישראל.

יהודים

יהודים הם עם ממוצא שמי, קבוצה אתנית, דתית ולאומית שמקורה בשבטי ישראל, או בעברים, שהיו מתושבי ארץ ישראל שבמזרח התיכון בסוף האלף ה-2 לפנה"ס. האתניות, הלאומיות, התרבות והדת היהודיות קשורות זו לזו באופן הדוק: האמונה המסורתית של העם היהודי היא היהדות, שהשמירה עליה נעה בין קיום מצוות קפדני ובין אי-שמירה מוחלטת. במהלך ההיסטוריה הצטרפו לדת היהודית אישים בודדים וקבוצות שונות ונטמעו בה. במקביל, היו יהודים וקבוצות יהודיות שנטשו את היהדות.

היהודים התהוו כקבוצה אתנית ודתית בסוף האלף ה-2 לפנה"ס, באזור בלבנט הידוע כארץ ישראל. מצבת ישראל מאשרת ככל הנראה את קיומו של עם בשם "ישראל" באזור כנען בסוף המאה ה-13 לפני הספירה, בסוף תקופת הברונזה. הישראלים ביססו את אחיזתם באזור עם הופעתן של ממלכת ישראל וממלכת יהודה. שמם של היהודים הוא על שם ממלכת יהודה, אשר נותרה לבדה לאחר חורבן ממלכת ישראל בשנת 722 לפנה"ס. במהלך התקופות ההלניסטית והרומית בארץ, השיגו היהודים עצמאות קצרה בימי החשמונאים. במקביל שגשגה פזורה יהודית גדולה בכל אגן הים התיכון, ובימי בית שני המאוחר היה אחוז היהודים מאוכלוסיית העולם הגבוה ביותר בהיסטוריה. בעקבות התבוסות מול הרומאים חל פיחות בכוחו ומעמדו של היישוב היהודי בארץ ישראל, ובתקופת שלטונה העוין של האימפריה הביזנטית הנוצרית הוא הפך לגורם שולי. במקביל, קהילות יהודיות הוסיפו להתבסס בארצות שונות.

לפני מלחמת העולם השנייה הגיעה האוכלוסייה היהודית בעולם לשיא מספרי של 16.7 מיליון נפש, וייצגה 0.7% מהאוכלוסייה העולמית. במהלך המלחמה נרצחו בשיטתיות על ידי גרמניה הנאצית ועוזריה קרוב לשישה מיליון יהודים, ברצח העם הגדול בהיסטוריה האנושית, השואה. מאז עלתה באיטיות שוב האוכלוסייה היהודית, ונכון ל-2017, על פי ההערכות, יש בעולם כולו כ-15 מיליון יהודים, המהווים כ-0.2% מאוכלוסיית העולם.

מדינת ישראל הוקמה כמדינה יהודית והגדירה את עצמה כך בהכרזת עצמאותה ובחוקי היסוד שלה. חוק השבות של המדינה מעניק זכות למתן אזרחות לכל יהודי שחפץ בכך. בישראל חיים כ-44% יהודים מכלל היהודים בכל העולם והיא המדינה היחידה בעולם שבה היהודים מהווים רוב.

ינועם

ינועם (ינעמ במצרית קדומה) הוא שמה של עיר בכנען המופיעה בכתובות עתיקות ובטקסטים מתקופת הברונזה המאוחרת, על גבי פפירוסים במצרים העתיקה.

יציאת מצרים

יְצִיאַת מִצְרָיִם היא, בסיפור המקראי ולפי אמונת כל הדתות האברהמיות, שחרורם של בני ישראל מעבדות לפרעה בהנהגת משה שנשלח על ידי אלוהים. האירוע מתואר בפירוט בספר שמות שבתורה, וזכרו ולקחו מועלים פעמים רבות בתנ"ך ובמסורת היהודית. לפי הכתוב, בני ישראל זעקו לאל שיושיעם מהשעבוד ארוך השנים במצרים, והוא שיגר אליהם את משה נביאו ובידו אותות מופתיים, כדי לדרוש מפרעה שישלחם לעבדו במדבר. פרעה סירב, והאל הנחית על המצרים עשר מכות, עד שלאחר מכת בכורות פרעה נכנע והתיר לבני ישראל לצאת לשלושה ימים למדבר ולאחר מכן לשוב לעבודה. כעבור שלושה ימים, כשראה שעם ישראל לא מתכוונים לשוב, יצא למרדף בראש צבאו, שהסתיים בנס קריעת ים סוף, כאשר בני ישראל חצו את הים בבטחה והמצרים טובעו בו. חג הפסח ביהדות נחוג לזכר יציאת מצרים, וההגדה של פסח מנציחה את סיפור הדברים.

האמונה ביציאת מצרים היא מאבני היסוד בדת היהודית, והסיפור עובר בכל דור מאב לבן כחלק מהמסורת. ההיזכרות בגאולת עם ישראל ובצאתו מעבדות לחירות היא מצוות עשה בתורה "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך", ולפי פרשנות חז"ל, פסוק זה הוא מקור למצוות אזכור יציאת מצרים מדי יום בבוקר ובערב. הסיפור המקראי, על משמעויותיו הרוחניות ועל סמליו, הוא יסוד חשוב גם בנצרות ובאסלאם והפך דרכן למופת ומקור השראה לשוחרי חירות לאורך ההיסטוריה. השאלה האם בכלל או עד כמה יציאת מצרים נשענת על גרעין היסטורי אותנטי, שנויה במחלוקת בין החוקרים בתחומי ביקורת המקרא והאגיפטולוגיה.

מצבת מישע

מַצֶּבֶת מֵישַׁע היא מצבת זיכרון לכמוש, אלוהי המואבים, שהוצבה מטעם מישע מלך מואב בעיר דיבון, במחציתה השנייה של המאה ה-9 לפני הספירה, לציון ניצחונותיו על ממלכת ישראל, בתקופת שלטונם של מלכי שושלת בית עמרי. המצבה התגלתה בשנת 1868, והיא מהווה את אחד הגילויים החשובים בארכאולוגיה של תקופת המקרא בשל היותה העדות החוץ-מקראית הראשונה למתואר בתנ"ך. המצבה נמצאת כיום במוזיאון הלובר שבפריז.

מרנפתח

מרנפתח (1274 לפנה"ס לערך- 1203 לפנה"ס) היה הפרעה הרביעי בשושלת ה-19 שבמצרים העתיקה. הוא שלט בין השנים 1203-1213 לפנה"ס.

אביו, רעמסס השני, מלך במשך 66 שנים כך שמרנפתח, שהיה בנו ה-13 מאשתו איסטנופרט, עלה לשלטון בגיל מאוחר מאוד- בסביבות גיל 60 ואף יותר. מרנפתח נלחם כנגד מרידות בכנען, אך פועלו החשוב ביותר היה מסע המלחמה לאזור לוב. גויי הים שהשתלטו על לוב פלשו ממנה למצרים וניסו לכובשה, אך מרנפתח הדף אותם, חדר ללוב והביס אותם גם שם.

מרנפתח העביר את המרכז השלטוני מפר-רעמסס בחזרה לממפיס, בה הוא בנה מקדש מלכותי. יורשו של מרנפתח היה סתי השני.

הארכאולוג גרפטון אליוט סמית שהסיר את הכיסוי מעל פני המומיה של מרנפתח ב-7 ביולי 1907, טען כי המומיה (שגובהה 1.714 מ') מעידה כי פניו של מרנפתח היו דומים במבניהם לאלה של סבו, סתי הראשון, יותר מאשר לאלה של אביו, רעמסס השני.הסרקופג של מרנפתח נמצא בשנת 1940 על ידי הארכאולוג הצרפתי פיר מונטה (Pierre Montet) בעת שחפר את קברו השלם של המלך פסוסנס הראשון בטאניס שהייתה בירת השושלת ה-21. באותה עת בתקופת הביניים השלישית במצרים העתיקה, היה מקובל לעשות שימשו נוסף בפסלים, מונומנטים, וגם סרקופגים מתקופות קדומות. קרטוש על צידו החיצוני האדום של הסרקופג הראה שבמקור זה היה סרקופג של מרנפתח.

שבט שמעון

שֵׁבֶט שִׁמְעוֹן הוא אחד משנים-עשר שבטי ישראל המוזכרים בתנ"ך. הוא נקרא על שם אבי השבט שמעון, שהיה הבן השני שנולד ליעקב וללאה.

שבטי ישראל

שבטי ישראל או בני ישראל היו לפי המקרא קבוצה אתנית במזרח התיכון הקדום. לפי המסופר, עם ישראל הורכב משנים עשר שבטים נפרדים, ממוצא משותף. מקור שמות השבטים על פי המקרא הוא בשנים-עשר בניו של יעקב (שנקרא גם ישראל). שני בניו של יוסף, אפרים ומנשה, הפכו לשבטים נפרדים, בהתאם לברכת יעקב לפני מותו. השבטים התנחלו באזורים שונים של ארץ ישראל ויחד הקימו את ממלכת ישראל המאוחדת.

בארכאולוגיה המקראית ישנן מספר תאוריות בנוגע למוצאם האתני והגאוגרפי של השבטים. בין ההשערות שמקורם בהגירת שבטים מעבר הירדן, בשילוב של מספר קבוצות אתניות שישבו בארץ ישראל, או בהתפתחות של תרבות ישראלית מתוך עמי כנען שישבו בארץ.

תירס (דמות מקראית)

תִירָס, דמות מקראית, היה בנו השביעי והצעיר של יפת בן נח. בדומה ליתר בני יפת, תירס זוהה על פי רוב עם אחד העמים באזור אסיה הקטנה והים האגאי.

חז"ל נחלקו בזיהוי צאצאיו של תירס. לדעת רבי סימון (או רבי סימאי) תירס הוא אבי פרס. לדעת חכמים תירס הוא אבי תרקיה, כיום בצפון מזרח יוון. זיהוי זה מובא גם על ידי התרגום המיוחס ליונתן על התורה ועל ידי יוסף בן מתתיהו.לפי ספר היובלים נחלת תירס הייתה ארבעה איים גדולים בים, קרוב לנחלת חם.

בשנת 1838 הציע החוקר הגרמני יוהאן כריסטיאן פרידריך טוך לזהות את תירס עם העם האטרוסקי שעל פי מקורות הלניסטיים ורומיים שונים, בכללם הרודוטוס, חי בלידיה קודם שהיגר לאיטליה, במאה השמינית לפנה"ס לכל המוקדם. כמו כן, חלק מהחוקרים סבורים כי ניתן לזהות את האטרוסקים ואת תירס עם יסוד אתני המוזכר גם בכתובות מצריות מימי הממלכה החדשה. בכתובת הקרויה "מצבת ישראל", מתפאר פרעה מרנפתח בניצחון על ברית של שבטים לוביים ו"גויי הים" הכוללים גם, על פי כתובות אחרות, עם הנקרא "תרש של הים". אותו תרש מזוהה על ידי רוב החוקרים עם האטרוסקים, ויש מהם המבקשים לכלול את תירס המקראי בזיהוי זה.

על שמו של תירס נקרא צמח התירס. טורקיה הייתה תחנה להפצת תירס באירופה, וביידיש נקרא התירס "חיטה טורקית". בעברית, ובהתבסס על כך שצאצאיו של תירס המקראי התיישבו באזור טורקיה, הפך השם ל"חיטי תירס" ובקיצור "תירס".

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.