מפלגת העבודה הישראלית

מפלגת העבודה היא מפלגה ציונית וסוציאל-דמוקרטית הנמצאת במרכז-שמאל הפוליטי בישראל. העבודה הוקמה ב-21 בינואר 1968[2], מאיחוד של מספר מפלגות, ובמרכזו מפלגת השלטון – מפא"י, יחד עם אחדות העבודה - פועלי ציון ורפ"י. היה זה איחודן מחדש של כל המפלגות יוצאות מפא"י ההיסטורית אשר החזיקו בשלטון במדינת ישראל ובמוסדות היישוב ממועד היווסדן ועד הבחירות ב-1977. בין ראשי המפלגה בעבר היו לוי אשכול, גולדה מאיר, יצחק רבין, שמעון פרס ואהוד ברק.

יושב ראש המפלגה הנוכחי הוא עמיר פרץ, אשר כיהן כיו"ר המפלגה ב-2005 עד 2007.

מפלגת העבודה
HaAvoda Logo
מדינה ישראל  ישראל
מנהיגים לוי אשכול, גולדה מאיר, שמעון פרס, יצחק רבין, אהוד ברק, בנימין בן אליעזר, עמרם מצנע, עמיר פרץ, שלי יחימוביץ', יצחק הרצוג, אבי גבאי.
מזכיר כללי ערן חרמוני
תאריך ייסוד 21 בינואר 1968
אפיון מפלגת מרכז-שמאל
אידאולוגיות ציונות, סוציאל-דמוקרטיה, ציונות סוציאליסטית, שתי מדינות לשני עמים, חופש דת[1]
כנסות 6 ואילך
ממשלות 1317, 2123, 2526, 2832
אותיות אמת
שיא כוחה 55 מנדטים (1965)[א]
שפל כוחה 6 מנדטים (2019)
רשימה פוליטית

המערך ‏(1968–1991)‏ ישראל אחת ‏(1999–2001)‏ העבודה-מימד ‏(2001–2008)‏ המחנה הציוני ‏(2015–2019)‏

העבודה-גשר ‏(2019–)‏
נוצרה מתוך מפא"י, אחדות העבודהפועלי ציון ורפ"י
מטה יגאל אלון 53, תל אביב
מיקום במפה הפוליטית שמאל
ארגונים בינלאומיים מפלגת הסוציאליסטים האירופאים
ההסתדרות הציונית העולמית
תנועת העבודה הציונית העולמית
צבעים רשמיים אדום וכחול לבן
נציגויות בפרלמנטים
הכנסת
6 / 120
Havoda.org.il

אידאולוגיה

מדינית

מבחינה מדינית העבודה היא מפלגת שמאל.

העבודה תומכת בתהליך מדיני ובחתימת הסכמי שלום עם הפלסטינים ועם כל ארצות ערב, ובכלל זה תמכה בהסכם השלום עם מצרים והובילה את הסכמי אוסלו עם הפלסטינים ואת הסכם השלום עם ירדן. היא תמכה וקידמה גם צעדים חד-צדדיים כגון הנסיגה מלבנון, בניית גדר ההפרדה ביהודה ושומרון ופינוי רצועת עזה. כמו כן, תמכה המפלגה בפעולות צבאיות של ישראל כנגד הטרור. מפלגת העבודה תומכת בהקמת מדינה פלסטינית על בסיס מתווה קלינטון ועל העקרונות של סיפוח גושי ההתיישבות הגדולים כמעלה אדומים, אריאל וגוש עציון, ופינוי של ההתנחלויות שלא בגושים במסגרת חוק "פדיון הבית" (פינוי-פיצוי). בנוסף לזאת המפלגה תומכת בהנהגת מעמד מיוחד בעיר העתיקה. מפלגת העבודה מתנגדת לזכות השיבה הפלסטינית לתוך מדינת ישראל – היא תומכת בדיון בינלאומי על פתרון הפליטים במדינה הפלסטינית אך לא במתן זכות שיבה.

חברתית-כלכלית

ההשקפה החברתית השלטת במפלגה נוטה לכיוון הסוציאל-דמוקרטי המודרני, מדינת רווחה הדואגת לציבור העובדים ולחלשים בחברה. בנוסף לכך היא תומכת במערכות ציבוריות חזקות ומקבלת כלכלה מעורבת. כמו כן מפלגת העבודה מתנגדת להפרטת רוב השירותים הציבוריים.

המפלגה הוגדרה כ"מפלגה חברה" באינטרנציונל הסוציאליסטי עד להצטרפותו לתנועת ה-BDS בשנת 2018. המפלגה עודנה מוגדרת כ"מפלגה משקיפה" במפלגת הסוציאליסטים האירופאים, הפועלת במוסדות האיחוד האירופי (זאת יחד עם מפלגת מרצ, אשר גם היא נמצאת באותו המעמד בארגונים אלה). נוסף על כך, במסגרת תנועת העבודה הציונית העולמית, מפלגת העבודה פועלת במוסדות הלאומיים כדוגמת הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית העולמית וקרן קיימת לישראל.

היסטוריה

1965–1999

ב-19 במאי 1965 הוקם "המערך הראשון" בין מפא"י ו"אחדות העבודה – פועלי ציון". המערך היווה ריצה ברשימה משותפת בין מפלגות שאינן מאוחדות. ב-21 בינואר 1968 הפכו המפלגות, יחדיו עם רפ"י, למפלגה אחת מאוחדת – מפלגת העבודה. בתחילת 1969 הוקם המערך השני, בין מפלגת העבודה למפ"ם. במבנה זה התמודדה המפלגה במערכות הבחירות החל מ-1969 ועד 1984, אז פרשה מפ"ם מן "המערך" בעקבות הצטרפותו לממשלת אחדות לאומית.

ב-40 שנות קיומה הראשונות, במשך 16 שנים כיהן מנהיג מפלגת העבודה כראש הממשלה (1969–1977, 1984–1986, 1992–1996, 1999–2001). החל מהבחירות לכנסת השביעית (1969) ועד לבחירות לכנסת ה-17 (2006), הייתה המפלגה תמיד אחת משתי המפלגות הגדולות בכנסת. לאחר הבחירות לכנסת ה-18 (2009), עם זאת, הפכה למפלגה הרביעית בגודלה בכנסת.

Avoda ballot 2019 blue background
פתק הצבעה, מפלגת העבודה, הבחירות לכנסת העשרים ואחת

בשנת 1977 איבדה המפלגה את השלטון לליכוד בראשות מנחם בגין. בבחירות 1984 הפכה המפלגה בראשות שמעון פרס למפלגה הגדולה בכנסת, אך מאחר שפרס לא הצליח להקים ממשלה, הוחלט על הקמת ממשלת אחדות לאומית עם הליכוד שבה כיהן פרס במשך שנתיים כראש ממשלה, ואחר כך התחלף עם יצחק שמיר. בבחירות ב-1988 זכה שוב הליכוד, והעבודה הצטרפה לממשלתו של שמיר, ללא רוטציה, אך פרשה ממנה ב–1990, בעקבות מה שכונה "התרגיל המסריח". כעבור שנתיים רצה המפלגה לבחירות בהנהגת יצחק רבין שנבחר בפריימריז (שהונהגו במפלגה לראשונה במקום בחירות במרכז המפלגה) בתחילת 1992, שלא במסגרת המערך אלא תחת שמה המקורי, "העבודה", גרפה 44 מנדטים, וחזרה לשלטון.

בשנת 1995, לאחר רצח יצחק רבין, שב שמעון פרס לתפקיד ראש הממשלה, והחזיק בתפקיד כששה חודשים עד לבחירות 1996. מבחירות אלה יצאה מפלגת העבודה כמפלגה הגדולה ביותר (34 חברי כנסת), אך את הממשלה הרכיב בנימין נתניהו, שזכה בבחירות הישירות לראשות הממשלה שנערכו אז לראשונה.

בעקבות הכישלון בבחירות 1996 פרש שמעון פרס מראשות המפלגה, אך המשיך להיות גורם חשוב בהנהגתה. לראשות המפלגה נבחר אהוד ברק ביוני 1997. לקראת בחירות 2000 (שהוקדמו לבסוף ל-1999) התאגדה מפלגת העבודה עם מפלגת גשר ותנועת מימד לרשימה מאוחדת שנקראה ישראל אחת. ישראל אחת זכתה בבחירות ב-26 מנדטים (והייתה שוב למפלגה הגדולה ביותר), והרכיבה את הממשלה, הודות לניצחונו של אהוד ברק בבחירות הישירות לראשות הממשלה. במהלך הכנסת החמש-עשרה פרשה גשר מהממשלה ומישראל אחת.

2000–2010

בחודש מרץ 2001, בעקבות התפטרותו של אהוד ברק, וניצחונו של מועמד הליכוד אריאל שרון בבחירות מיוחדות לראשות הממשלה, הצטרפה מפלגת העבודה לממשלת אחדות לאומית בראשות שרון. בממשלה זו כיהנו שמעון פרס כשר החוץ, ובנימין בן אליעזר כשר הביטחון.

בסוף 2001 נבחר בנימין בן אליעזר כיו"ר הזמני של המפלגה, אחרי שתוצאות הפריימריז, שבהם ניצח אברהם בורג, נפסלו משום שלוו בזיופים קשים במגזר הדרוזי. ב-30 באוקטובר 2002 הודיע בן אליעזר על פרישת מפלגת העבודה מן הממשלה, בשל התנגדותה לתוכנית הכלכלית ולהצעת התקציב. בבחירות הפנימיות שהתקיימו לאחר מכן ניצח עמרם מצנע, שהוביל את הרשימה המאוחדת העבודה-מימד לתבוסה בבחירות 2003. מפלגת העבודה פנתה להנהיג את האופוזיציה. לאחר כמה חודשים הוחלף עמרם מצנע בשמעון פרס שנבחר כיו"ר זמני.

במהלך הכנסת השש-עשרה התמזגה מפלגת העבודה עם מפלגת עם אחד בראשות עמיר פרץ והצהירה על מחויבות מחודשת לדבקות בערכי השמאל החברתי. לאחר האיחוד מנתה העבודה 21 חברי-כנסת (חבר הכנסת דוד טל לא הצטרף עם מפלגתו). לאחר התפטרותו של אברהם בורג מהכנסת נכנס במקומו הנציג הערבי, ראלב מג'אדלה.

Israeli Labor Party member card
כרטיס חבר, מפלגת העבודה

בעקבות פרישת מפלגת שינוי מממשלת אריאל שרון בסוף 2004, נמשך משא ומתן עם מפלגת העבודה לאחר שהופסק בחודשי הקיץ והוחלט כי המפלגה תצטרף לממשלה עם 8 שרים (7 תיקים ומשנה לרה"מ) ושני סגני שרים, על מנת לתמוך ולבצע את תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה וצפון השומרון.

ב-9 בנובמבר 2005 נערכו פריימריז שבהם גבר עמיר פרץ על שמעון פרס ובנימין בן אליעזר, והתמנה לתפקיד יו"ר המפלגה ומועמדה לראשות הממשלה. מיד לאחר בחירתו הוביל פרץ את מפלגת העבודה לפרישה מהממשלה והיה ליו"ר האופוזיציה. ב-30 בנובמבר 2005 הודיע שמעון פרס על פרישתו ממפלגת העבודה לטובת מפלגת קדימה.

בחירתו של פרץ היוותה משב רוח רענן למפלגה. מפלגת העבודה רצה לבחירות 2006 עם רשימה שכללה בעשיריה הראשונה לצד החברים הוותיקים גם שמות חדשים, ביניהם נשיא אוניברסיטת בן-גוריון אבישי ברוורמן, העיתונאית שלי יחימוביץ', ראש השב"כ לשעבר עמי אילון והפעילה החברתית נדיה חילו. אך למרות תנאי הפתיחה המעודדים, בסופו של דבר זכתה סיעת העבודה-מימד ב-19 מנדטים בלבד. למרות זאת היא נותרה הסיעה השנייה בגודלה, אחרי סיעת קדימה בראשות אהוד אולמרט. מפלגת העבודה הצטרפה לממשלת אולמרט כשותפה בכירה וקיבלה שבעה תיקים, ביניהם תיק הביטחון שניתן לעמיר פרץ, ותיק החינוך שניתן ליולי תמיר. בחודשים שלאחר מכן התעוררה ביקורת רבה מצד חברים במפלגה על התנהלותו של פרץ כיו"ר המפלגה וכשר ביטחון, וערעור על מנהיגותו. ביקורת זו גברה עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה, ועם הקיצוצים בתקציבי הרווחה שבאו אחריה. בהתחלה הייתה זו קבוצה קטנה של ח"כים שכונו "המורדים" (ובראשם ברוורמן ואילון), אך לאט לאט גברה ההתנגדות לפרץ והגיעה גם אל שרי המפלגה ואנשים שנחשבו לתומכיו. מצב זה יצר חוסר יציבות גדול במפלגה.

ב-28 במאי 2007 התקיימו בחירות לראשות המפלגה, שבהן התמודדו עמי אילון, ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, דני יתום, אופיר פז פינס והיו"ר עמיר פרץ. הבחירות הסתיימו ללא הכרעה ברורה, כאשר אהוד ברק ועמי אילון עלו שניהם לסיבוב השני בבחירות ב-12 ביוני 2007, לראשונה בתולדות המפלגה. עמיר פרץ הגיע למקום השלישי בלבד, והודיע על תמיכתו בעמי אילון. בסיבוב השני ניצח אהוד ברק בהפרש קטן את עמי אילון והיה בפעם השנייה ליו"ר המפלגה. ב-18 ביוני 2007 החליף אהוד ברק את עמיר פרץ בתפקיד שר הביטחון וסגן ראש הממשלה.

באוגוסט 2007 הודיעה המפלגה על כוונתה לבטל את ההסכם הקיבוצי עם עובדיה. הסתדרות המעו"ף הכריזה עקב כך על סכסוך עבודה, וציינה כי "זו התנהגות שאינה הולמת מפלגה סוציאל-דמוקרטית, שהקימה את ההסתדרות וחרתה על דגלה שמירה על העבודה המאורגנת בישראל"[3]. פרופ' דני גוטוויין העיר על כך: "ביטול החוזה הקיבוצי הוא עוד מהלך של ברק לניתוק העבודה משרידי עברה הסוציאל-דמוקרטי"[4].

ב-4 בדצמבר 2008 התקיימו בחירות מקדימות לצורך הרכבת רשימת המפלגה לכנסת. למקומות שלאחר אהוד ברק (משוריין) נבחרו יצחק הרצוג ואופיר פינס[5].

בבחירות 2009 נחלה העבודה, בראשות ברק, תבוסה קשה. המפלגה ירדה מ-19 מנדטים ל-13, והייתה לסיעה הרביעית בגודלה בכנסת, אחרי קדימה, הליכוד וישראל ביתנו. לראשונה בתולדותיה לא הייתה אחת משתי הסיעות הגדולות בכנסת. לאחר הבחירות הצהירו בכירי המפלגה, וברק בראשם, על כוונתם ללכת לאופוזיציה, אך עד מהרה החל ברק לנהל מגעים עם ראש הממשלה המיועד בנימין נתניהו מהליכוד לכניסה לממשלת הימין בראשותו. מהלך זה עורר התנגדות עזה במפלגה, ו-7 מתוך 13 הח"כים בסיעה יצאו נגדו בתחילה. בסופו של דבר הובא הנושא להכרעת ועידת המפלגה, ושם הצליח ברק לאשר את ההסכם הקואליציוני שחתם עם הליכוד. הוחלט על כניסת העבודה לממשלת נתניהו תמורת חמישה תיקים, כשביניהם תיק הביטחון, אשר יינתן לברק. לאחר ההחלטה הודיעו ארבעה מבין חברי-הכנסת של המפלגה (איתן כבל, אופיר פינס, עמיר פרץ ויולי תמיר) כי הם אינם מקבלים את ההחלטה והחלו להצביע כקבוצה עצמאית.

2011 ואילך

ב-17 בינואר 2011 התפלגו יו"ר המפלגה אהוד ברק וחברי הכנסת מתן וילנאי, שלום שמחון, עינת וילף ואורית נוקד מסיעת העבודה בכנסת והקימו סיעה חדשה בשם "העצמאות". הרקע לפרישתם היה כוונתם לפרוש של שניים מחברי סיעת העבודה, כפי שהביעו אותה שבוע קודם לכן[6], בשל התמרמרותם לנוכח מצב המפלגה והמוראל הנמוך של הפעילים בה. באותו היום התפטרו מהממשלה שלושה חברי כנסת מטעם המפלגה: יצחק הרצוג, אבישי ברוורמן ובנימין בן אליעזר. ימים ספורים לאחר הפילוג נבחר השר לשעבר מיכה חריש ליושב ראש המפלגה הזמני וכעבור חודשיים אושר באופן רשמי לתפקיד על ידי ועידת המפלגה.

לקראת הבחירות לראשות המפלגה שנקבעו להיערך בספטמבר 2011, הודיעו על מועמדותם חברי הכנסת יצחק הרצוג, עמיר פרץ (יו"ר המפלגה בעבר) ושלי יחימוביץ'; יו"ר המפלגה בעבר עמרם מצנע, ואיש העסקים אראל מרגלית. חבר הכנסת אבישי ברוורמן הודיע אף הוא על התחלת התמודדות אולם הסיר מועמדותו זמן קצר לאחר מכן. ראש עיריית מעלות-תרשיחא שלמה בוחבוט הודיע שיתמודד לתפקיד אולם פרש מהמירוץ והביע את תמיכתו בעמיר פרץ, ימים ספורים לפני סגירת מפקד החברים.

ביוני 2011 הסתיים מפקד חברים שערכה המפלגה. מספר חברי המפלגה עלה מכ-20,000 חברים לכ-82,000 חברים. בעקבות טענות שהועלו נגד כשרות חלק מההתפקדויות, נעשתה בדיקה של הטפסים ואף היה חשש שהליך הבדיקה יביא לדחיית יום הבחירות. לבסוף, התפרסם ספר הבוחרים הסופי באיחור של כשלושה שבועות, זאת לאחר שכ-6,000 מתפקדים נפסלו ו-14,000 מתפקדים נוספים נשארו על תנאי עד הסדרת התשלום שלהם למפלגה. מרגלית הודיע כי הוא שוקל עתירה לבג"ץ לדחיית מועד הבחירות עקב הדחייה בפרסום ספר הבוחרים, אולם לבסוף החליט לפרוש מן המירוץ כשבוע לפני יום הבחירות, והעביר את תמיכתו להרצוג.

ב-12 בספטמבר 2011 נערכו בחירות מקדימות לראשות המפלגה. מספר בעלי זכות הבחירה היה 66,310 איש, ו-65% מהם הצביעו בבחירות שנערכו ב-171 קלפיות אשר היו פזורות ברחבי הארץ. תוצאות הבחירות היו: שלי יחימוביץ' – 32%; עמיר פרץ – 31%; יצחק הרצוג – 25%; עמרם מצנע – 12%. לאור העובדה שאיש מהמתמודדים לא השיג 40 אחוזים מהקולות, בהתאם לתקנון, נערך סיבוב שני בין שני המדורגים במקומות הראשונים. בסיבוב השני של הבחירות המקדימות, שנערך ב-21 בספטמבר ובו שיעורי ההצבעה עמדו על כ-61%, ניצחה יחימוביץ' כשגרפה 53.8 אחוזים מקולות המצביעים לעומת פרץ שסיים עם 45.5 אחוזים (0.7 אחוזים נוספים מהמצביעים בחרו להטיל פתק "נמנע"). בכך נבחרה יחימוביץ' לתפקיד יושבת-ראש המפלגה[7][8].

במהלך שנתה הראשונה כיושבת ראש מפלגת העבודה, הצליחה יחימוביץ' להקטין את חובות המפלגה מ-128 מיליון ש"ח ל-30 מיליון בלבד וחידשה את פעילותם של למעלה מ-100 סניפים.

בהמשך הדרך, וביתר שאת לאחר הכרזתו של יאיר לפיד על כניסתו לפוליטיקה, התמתנו במעט מעמדה של יחימוביץ' ומעמד המפלגה[9]. עם זאת, חיזוק תקשורתי למפלגה הגיע במהלך שנת 2012, לאחר הכרזתם של מספר אישי ציבור על כוונתם להתמודד לכנסת במסגרת רשימת התנועה – בהם: נועם שליט[10], משה מזרחי[11], סתיו שפיר[12], איציק שמולי[13], מיקי רוזנטל[14], יריב אופנהיימר[15], אראל מרגלית[16], חילי טרופר, עמר בר-לב ומרב מיכאלי. נוספו על כך הח"כים מקדימה נינו אבסדזה[17] ונחמן שי[18] שהצטרפו למפלגה. בחירת רשימת מועמדי המפלגה לכנסת נעשתה ב-29 בנובמבר אותה שנה. לאחר גיבוש הרשימה, ביום האחרון להגשת הרשימות לוועדת הבחירות, הודיע עמיר פרץ על פרישתו מהמפלגה, על התפטרותו מהכנסת ועל הצטרפותו למפלגת "התנועה". בבחירות לכנסת התשע עשרה שנערכו בינואר 2013, זכתה המפלגה ב-15 מנדטים, והייתה לסיעה השלישית בגודלה בכנסת.

ב-21 בנובמבר 2013 עת נערכו בחירות מקדימות לראשות המפלגה שבמסגרתן התמודדו שלי יחימוביץ' ויצחק הרצוג, הרצוג ניצח את יחימוביץ' בפער של כ-17% אחוזים ונבחר ליו"ר המפלגה[19].

המחנה הציוני

ב-10 בדצמבר 2014, לקראת הבחירות לכנסת ה-20, הודיע הרצוג יחד עם יו"ר "התנועה" ציפי לבני על ריצה משותפת של מפלגותיהם בשם "המחנה הציוני", כך שלבני תשוריין במקום השני אחרי הרצוג, וחמישה מועמדים נוספים מטעמה ישוריינו עד המקום ה-25[20]. השניים הכריזו כי אם יזכו בראשות הממשלה, יקיימו רוטציה בתפקיד[21], אך יום לפני הבחירות לכנסת העשרים, ויתרה לבני על סעיף הרוטציה בהסכם. בבחירות זכתה רשימת המחנה הציוני ב-24 מנדטים, הייתה לסיעה השנייה בגודלה בכנסת, ונותרה באופוזיציה. שתי המפלגות נותרו מפלגות עצמאיות המיוצגות על ידי סיעת "המחנה הציוני" בכנסת.

הבחירות הפנימיות 2017

Electronic ballot boxes, Israeli Labor Party 2017 leadership election - 1
עמדות הצבעה אלקטרוניות בבחירות המקדימות לתפקיד יו"ר המפלגה, יולי 2017

ב-4 ביולי 2017 נערכו במפלגה בחירות לתפקיד יושב הראש. לאחר שמספר מועמדים פרשו מהמירוץ במהלכו, ביום הבחירות התמודדו על התפקיד שבעה. תוצאות הבחירות, שלראשונה נערכו באופן ממוחשב לחלוטין, נודעו כשעה וחצי לאחר סגירת אתרי ההצבעה. אז התברר כי איש מהמועמדים לא השיג 40 אחוזים מקולות הבוחרים. לפיכך, נקבע שיערך בשבוע שלאחר מכן סיבוב שני בין שני המועמדים שקיבלו את מרב הקולות: עמיר פרץ ואבי גבאי. יצחק הרצוג, שכמות הקולות שקיבל הציבה אותו במקום השלישי, הודח בפועל מתפקיד היו"ר[22].

בסיבוב השני גבר אבי גבאי על עמיר פרץ, כשזכה ביותר מ-52 אחוזים מקולות המצביעים, ובכך, נבחר לתפקיד יו"ר המפלגה.

בחירות 2019

בתאריך 1 בינואר 2019, הודיע גבאי על פירוק המחנה הציוני עקב מחלוקת עם ציפי לבני וגרר ביקורת במפלגה[23]. ב-19 בפברואר שריין גבאי את האלוף טל רוסו ואת חיים ילין שפרש מיש עתיד במקומות השני והעשירי בהתאמה ברשימת "העבודה" לכנסת. בבחירות המפלגה השיגה 6 מנדטים, התוצאה הנמוכה ביותר של המפלגה. לאחר מכן גברו קולות המבקשים מגבאי לפרוש.

לאחר הכניסה לכנסת ה-21, בסוף מאי 2019, ניהלו גבאי ובכירים נוספים במפלגת העבודה מגעים עם ראש הממשלה נתניהו בדבר אפשרות של כניסת מפלגת העבודה לממשלתו. המגעים נחשפו בתקשורת והמהלך לא יצא אל הפועל.

ב-11 ביוני 2019, לקראת הבחירות לכנסת העשרים ושתיים, הודיע אבי גבאי שלא יתמודד שנית על ראשות המפלגה. ח"כ טל רוסו הודיע שיפרוש מהפוליטיקה ובהמשך הודיע זאת גם גבאי. עם פרישתו של גבאי ולקראת הבחירות ליו"ר החדש קבעה ועידת המפלגה כי רשימת המועמדים לכנסת ה-22 תוקפא במתכונתה הנוכחית, ללא הח"כים ששוריינו על ידי היו"ר היוצא, ותוך שמירת זכותו של היו"ר הנכנס שטרם נבחר להכניס שינויים מינוריים כגון שריונים, מיזוגים או הבטחות ייצוג. בהמשך פרשו יאיר יאיא פינק (שעבר למפלגת ישראל דמוקרטית) ושלי יחימוביץ (שנשארה במפלגה אך הודיעה כי היא לוקחת פסק זמן מהחיים הפוליטיים).

הבחירות לראשות העבודה התקיימו ב-2 ביולי 2019, ובהם התמודדו חברי הכנסת עמיר פרץ, סתיו שפיר, איציק שמולי ומועמד אלמוני בשם דוד לנדסמן. בבחירות ניצח עמיר פרץ בסיבוב הראשון עם 47% מהקולות.

ב-18 ביולי הודיעו עמיר פרץ ויו"ר גשר אורלי לוי-אבקסיס ששתי המפלגות ירוצו ברשימה משותפת בשם "העבודה-גשר". במסגרת כך, מפלגת גשר קיבלה שלושה מקומות בעשירייה הראשונה[24]. בהמשך לאיחוד עם מפלגת גשר פרשה גם חברת הכנסת סתיו שפיר מהמפלגה, הצטרפה לחברת הכנסת לשעבר יעל כהן-פארן למפלגת התנועה הירוקה, ובעזרתה חברה לאיחוד המפלגות שהרכיבו את רשימת המחנה הדמוקרטי.

מוסדות

המשמרת הצעירה

המשמרת הצעירה של מפלגת העבודה היא הגוף הרשמי אליו שייכים חברי מפלגת העבודה עד גיל 35. במשמרת חברים כ-15,000 חברים מתוכם כ-1,000 פעילים במוסדות ופעילויות הארגון. למשמרת כ-60 סניפים ביישובים שונים בארץ, וכן כ-15 תאי סטודנטים באוניברסיטאות השונות ובמכללות הציבוריות, הנושאים את השם "תא אופק".

יו"ר המשמרת הצעירה נבחר מדי שנתיים בבחירות, בשיטת "אלקטורים" שנבחרים בסניפי המשמרת, והם הבוחרים את יו"ר המשמרת הצעירה. בין יושבי ראש המשמרת הצעירה בעבר: השר לשעבר עוזי ברעם, השר לשעבר אופיר פינס-פז ויועץ התקשורת וחבר הכנסת לשעבר רונן צור.

נוער העבודה

תנועת "נוער העבודה" קמה בשנת 1968 כאיחוד ארגוני הנוער של המפלגות מפא"י ואחדות העבודה. הוא התחיל בשם "נוער המערך" וב-1992 השתנה ל"נוער העבודה". הארגון הוא ארגון נוער ציוני וחברתי הפועל למען צדק חברתי, סולידריות ושלום. התנועה מתאימה לגילאי 14–18 והיא ארגון הנוער של מפלגת העבודה הישראלית.

בחירות פנימיות

עד 1984 מפלגת העבודה קבעה את רשימת המועמדים שלה לכנסת על ידי ועדה מסדרת של אנשי מפתח במפלגה. ב-1988 המפלגה עברה לבחירות פנימיות על ידי ועידת המפלגה, ומאז 1992 ההתמודדות הפנים מפלגתית נעשית במתכונת של בחירות מקדימות. ההרכב הסופי של הרשימה לכנסת לוקח בחשבון את מספר הקולות בבחירות המקדימות בנוסף לשיריונים סקטוריאליים (לדוגמה: שריון לנשים) ואיחודים עם מפלגות אחרות.

בכל ארבע שנים מתקיימות בחירות לחברי (צירי) ועידת המפלגה. ועידת המפלגה אמורה לייצג את כל חברי המפלגה בהחלטות מפלגתיות כגון תאריכי בחירות וכדומה. נכון ליולי 2019, ישנם כ-65,000 מתפקדים למפלגה[25], הזכאים להשתתף בבחירות המקדימות. מתוכם, מוגדרים כ-3,200 צירים בוועידת המפלגה שנבחרו לכהונתם בדצמבר 2018.

תוצאות הבחירות המקדימות ("פריימריז") האחרונות במפלגה:

  • 2015 - בפועל, בחרו כ-29,000 מתפקדים מתוך 49,000 בעלי זכות בחירה שהיוו 59% מבעלי זכות הבחירה.[26]
  • 2013 - היו 55,000 בעלי זכות בחירה.[27]
  • 2012 - בפועל, בחרו כ-58% מבעלי זכות הבחירה.[28]

סמל

Logo haAwoda
סמלה הקודם של המפלגה, אשר היה בשימוש עד 2016
HaAvoda Logo Italic
הסמל החדש משנת 2016 בגרסה נטויה

סמל המפלגה עוצב על ידי רובי הרטמן, בוגר המחלקה לעיצוב גרפי של בצלאל, בשנת 1991 עם שינוי שמה של הסיעה בכנסת מ"המערך" ל"העבודה". הסמל כולל את סמל השיבולים של מפא"י בצבע אדום, המזוהה עם התנועה הסוציאליסטית, וכחול, צבעו של דגל ישראל[29].

ב-2016 עבר הסמל שינוי קל שכלל בחירת גופן חדש, עגול יותר, ישור של האותיות הנטויות וחיתוך פינת השיבולים לצורה עגולה יותר המתאימה לגופן. מדובר בגופן ״טקסטילר״ של "פונטביט", ישר ללא הטיה.[30]

מנהיגים

בתחילת דרכה לא היה למפלגה יו"ר פורמלי ומנהיגות המפלגה התחלקה בין המזכ"ל לבין אלה שעמדו בראש הרשימה לכנסת ובראשות הממשלה. לאחר בחירות 1977 נוצר תפקיד היו"ר.

מס. דיוקן שם (תקופת חיים) תחילת כהונה סיום כהונה ראש ממשלה
1 לוי אשכול

(1895–1969)

21 בינואר 1968 26 בפברואר 1969 13
2 גולדה מאיר

(1898–1978)

7 במרץ 1969‏[31] 11 באפריל 1974 14, 15, 16
3 יצחק רבין

(1922–1995)

22 באפריל 1974‏[32] 10 באפריל 1977 17
4 שמעון פרס

(1923–2016)

10 באפריל 1977 19 בפברואר 1992 21
(3) יצחק רבין

(1922–1995)

19 בפברואר 1992 4 בנובמבר 1995 25
(4) שמעון פרס

(1923–2016)

13 בנובמבר 1995 3 ביוני 1997 26
5 אהוד ברק

(1942–)

3 ביוני 1997 6 בפברואר 2001 28
מס. דיוקן שם (תקופת חיים) תחילת כהונה סיום כהונה
6 Fuad בנימין בן אליעזר

(1936–2016)

ספטמבר 2001 19 בנובמבר 2002
7 Mitzna עמרם מצנע

(1945–)

19 בנובמבר 2002 מאי 2003
(4) שמעון פרס

(1923–2016)

מאי 2003 9 בנובמבר 2005
8 Defense.gov photo essay 070419-D-7203T-008 (cropped) עמיר פרץ

(1952–)

9 בנובמבר 2005 15 ביוני 2007
(5) אהוד ברק

(1942–)

15 ביוני 2007 17 בינואר 2011
- Micha harish מיכה חריש

יו"ר בפועל

(1936–)

17 בינואר 2011 21 בספטמבר 2011
9 שלי שלי יחימוביץ'

(1960–)

21 בספטמבר 2011 21 בנובמבר 2013
10 Isaac Herzog יצחק הרצוג

(1960–)

21 בנובמבר 2013 4 ביולי 2017
11 Avi Gabay 2017 (cropped) אבי גבאי

(1967–)

4 ביולי 2017 2 ביולי 2019
(8) Defense.gov photo essay 070419-D-7203T-008 (cropped) עמיר פרץ

(1952–)

2 ביולי 2019 מכהן

חברי כנסת

ח"כים בסיעה בכנסות שבהן פעלה
בחירות מנדטים חברי כנסת הערות
1965
הכנסת ה־6
54 אבא אבן, אהרן אוזן, ברוך אזניה, יגאל אלון, שולמית אלוני, אריה לובה אליאב, יוסף-אהרן אלמוגי, שושנה ארבלי-אלמוזלינו, משה ארם, זלמן ארן, לוי אשכול, אריה בהיר, מרדכי ביבי, אברהם ביטון, מרדכי בן-פורת, אהרן בקר, משה ברעם, ראובן ברקת, עקיבא גוברין, דוד גולומב, מטילדה גז, ישראל גלילי, עמוס דגני, משה דיין, צבי דינשטיין, דוד הכהן, רות הקטין, יזהר הררי, משה ורטמן, מרדכי זר, אשר חסין, אהרן ידלין, ישראל ישעיהו-שרעבי, גבריאל כהן, מנחם כהן, קדיש לוז, אמנון לין, גולדה מאיר, יצחק נבון, מרדכי נמיר, דבורה נצר, דוב סדן, מרדכי סורקיס, פנחס ספיר, משה סרדינס, מרדכי עופר, יוסף פישר, שמעון פרס, דוד פתל, רחל צברי, חיים יוסף צדוק, זאב צור, ישראל קרגמן, שמואל שורש, זאב שרף, אליהו ששון
1969
הכנסת ה־7
49 (מתוך 56) גולדה מאיר, יגאל אלון, אבא אבן, משה דיין, פנחס ספיר, יעקב-שמשון שפירא, זאב שרף, ישראל גלילי, חיים גבתי, שמעון פרס, ישראל ישעיהו-שרעבי, יוסף-אהרן אלמוגי, אליהו ששון, ראובן ברקת, גד יעקבי, משה כרמל, אהרן בקר, משה ברעם, ישראל קרגמן, חיים יוסף צדוק, מרדכי בן-פורת, יצחק בן-אהרן, אהרן ידלין, אריה לובה אליאב, צבי דינשטיין, מנחם כהן, יצחק נבון, עדה פיינברג-סירני, משה ורטמן, אברהם זילברברג, זינה הרמן, צבי גרשוני, מרדכי ביבי, דוד קורן, מרדכי זר, עוזי פיינרמן, מרדכי עופר, שלום לוין, מטילדה גז, שושנה ארבלי-אלמוזלינו, ארי אנקוריון, זאב הרינג, יצחק קורן, יהונתן יפרח, בן-ציון חלפון, עדיאל אמוראי, מרדכי סורקיס, אברהם עופר, יזהר הררי, משה שחל, אביעד יפה, מאיר אביזוהר ריצה במסגרת המערך
  • ב-1 בספטמבר 1971 נפטר מרדכי עופר. החליף אותו משה שחל.
  • ב-5 באפריל 1972 נפטר ראובן ברקת. החליף אותו אביעד יפה.
  • ב-17 ביולי 1973 הצטרף מאיר אביזוהר לסיעה, לאחר שפרש מהרשימה הממלכתית ב-25 באפריל 1972.
1973
הכנסת ה־8
44 (מתוך 51) גולדה מאיר, יגאל אלון, אבא אבן, משה דיין, פנחס ספיר, ישראל ישעיהו-שרעבי, שלמה הלל, ישראל גלילי, יוסף-אהרן אלמוגי, שמעון פרס, אהרן ידלין, משה ברעם, ישראל קרגמן, חיים יוסף צדוק, יצחק נבון, יצחק בן-אהרן, יצחק רבין, אריה לובה אליאב, אברהם עופר, ארי אנקוריון, מטילדה גז, משה כרמל, אהרן יריב, משה ורטמן, אברהם זילברברג, צבי גרשוני, גד יעקבי, שושנה ארבלי-אלמוזלינו, נוזהת קצב, שלום לוין, יוסי שריד, אסתר הרליץ, עדיאל אמוראי, מרדכי בן-פורת, מנחם הכהן, עוזי פיינרמן, משה שחל, בן-ציון חלפון, דוד קורן, אברהם גיבלבר, מיכה חריש, אליהו מויאל, אורה נמיר, אביעד יפה, חביב שמעוני, יעקב ז'אק אמיר, עמוס הדר, יעקב פרנק, סנטה יוספטל, יחיאל לקט

צבי אלדרוטי

ריצה במסגרת המערך
  • ב-14 בפברואר 1974 נפטר עבד אל-עזיז זועבי חבר מפ"ם. החליף אותו חביב שמעוני.
  • ב-26 בפברואר 1974 הצטרפו חברי הסיעות רשימה ערבית לבדואים וכפריים וקידמה ופיתוח למערך.
  • ב-8 באפריל 1974 פרש מהכנסת עוזי פיינרמן. החליף אותו עמוס הדר.
  • ב-10 ביוני 1974 פרשה מהכנסת גולדה מאיר. החליף אותה יעקב ז'אק עמיר.
  • ב-29 באפריל 1975 פרש אריה לובה אליאב מהסיעה והפך לסיעת יחיד.
  • ב-12 באוקטובר 1975 נפטר פנחס ספיר. החליף אותו יעקב פרנק.
  • ב-1 בספטמבר 1976 נפטר צבי גרשוני. החליפה אותו סנטה יוספטל.
  • ב-8 ביוני 1976 פרשו מהמערך חברי קידמה ופיתוח, וב-4 בינואר 1977 פרשו ממנו חברי הרשימה הערבית לבדואים וכפריים.
  • ב-3 בינואר 1977 נפטר אברהם עופר. החליף אותו יחיאל לקט.
  • ב-15 במרץ 1977 פרש מרדכי בן פורת מהסיעה.
  • ב-10 באפריל 1977 פרשו מהמערך חברי מפ"ם והקימו שוב את סיעת מפ"ם העצמאית. יומיים לאחר מכן חזרו למערך.
  • ב-16 במאי 1977 פרש מהכנסת אהרן יריב. החליף אותו צבי אלדרוטי.
1977
הכנסת ה9
28 (מתוך 32) שמעון פרס, יגאל אלון, אבא אבן, שלמה הלל, חיים יוסף צדוק, משה דיין, שושנה ארבלי-אלמוזלינו, יצחק נבון, חיים בר-לב, גד יעקבי, אהרן ידלין, יהושע רבינוביץ, ירוחם משל, תמר אשל,

עמוס הדר, דניאל רוזוליו, יצחק רבין, מנחם הכהן, אליהו מויאל, משה שחל, אליהו שפייזר, עוזי ברעם, יעקב ז'אק אמיר, יחזקאל זכאי, אורה נמיר, יוסי שריד, עדיאל אמוראי, מיכה חריש, אברהם כ"ץ-עוז, זאב כץ, אסתר הרליץ, יהודה חשאי, דוד גולומב, מאיר עמית

ריצה במסגרת המערך
  • ב-5 ביולי 1977 פרש משה דיין מהמערך והפך לסיעת יחיד.
  • ב-2 בינואר 1978 פרש חיים יוסף צדוק מהכנסת. החליף אותו אמרי רון חבר מפ"ם.
  • ב-18 באפריל 1978 פרש מהכנסת יצחק נבון עם בחירתו לנשיא המדינה. החליף אותו אברהם כ"ץ-עוז.
  • ב-12 בינואר 1979 פרש מהכנסת אהרן ידלין. החליף אותו זאב כץ.
  • ב-14 באוקטובר 1979 נפטר יהושע רבינוביץ. החליפה אותו אסתר הרליץ.
  • ב-29 בפברואר 1980 נפטר יגאל אלון. החליף אותו יהודה חשאי.
  • ב-13 במאי 1980 הצטרפו דוד גולומב ומאיר עמית לעבודה לאחר שפרשו מהתנועה לשינוי ויוזמה.
1981
הכנסת ה־10
40 (מתוך 47) שמעון פרס, שושנה ארבלי-אלמוזלינו, אבא אבן, יצחק רבין, חיים בר-לב, רפאל אדרי, משה שחל, ירוחם משל, נאוה ארד, מרדכי גור, גד יעקבי, אליהו שפייזר, עוזי ברעם, אריה נחמקין, משה חריף, דניאל רוזוליו, שלמה הלל, אורה נמיר, חיים הרצוג, מנחם הכהן, עדיאל אמוראי, יוסי שריד, יעקב ז'אק אמיר, אהרן הראל, יחזקאל זכאי, אברהם כ"ץ-עוז, יעקב צור, מיכה חריש, דב בן-מאיר, שבח וייס, יעקב גיל, נפתלי בלומנטל, תמר אשל, יהודה חשאי, מיכאל בר-זוהר, אורי סבג, רפאל סוויסה, אהרן-רפאל נחמיאס, רענן נעים, חמד חלאילה, עדנה סולודר, אמנון לין, יצחק פרץ, נחמן רז, חיים רמון ריצה במסגרת המערך
  • ב-16 בנובמבר 1981 הצטרפה שולמית אלוני, חברת רצ, לסיעת המערך. ב-14 במאי 1984 פרשה מהסיעה ורצ חזרה להיות סיעה עצמאית.
  • ב-16 בינואר 1982 נפטר משה חריף. החליפה אותו עדנה סולודר.
  • ב-26 באוקטובר 1982 הצטרפו אמנון לין ויצחק פרץ לעבודה לאחר שפרשו מהליכוד.
  • ב-22 במרץ 1983 פרש חיים הרצוג מהכנסת עם בחירתו לנשיא המדינה. החליף אותו נחמן רז.
  • ב-16 במאי 1983 פרש מהכנסת דניאל רוזוליו. החליף אותו חיים רמון.
1984
הכנסת ה־11
37 (מתוך 44) שמעון פרס, יצחק נבון, יצחק רבין, חיים בר-לב, אבא אבן, ישראל קיסר, גד יעקבי, שושנה ארבלי-אלמוזלינו, מרדכי גור, משה שחל, רפאל אדרי, שלמה הלל, אורה נמיר, אליהו שפייזר, עוזי ברעם, אריה נחמקין, אברהם כ"ץ-עוז, יעקב צור, יצחק פרץ, מנחם הכהן, נאוה ארד, יוסי שריד, יעקב ז'אק אמיר, מיכה חריש, שבח וייס, אמנון לין, עדיאל אמוראי, דוד ליבאי, דב בן-מאיר, חיים רמון, אפרים שלום, נחמן רז, עדנה סולודר, אהרן הראל, עבד אל-והאב דראושה, שמחה דיניץ, אהרן-רפאל נחמיאס, עזר ויצמן, בנימין (פואד) בן אליעזר, שלמה עמר, יעקב גיל, אברהם בייגה שוחט, אורי סבג במסגרת המערך
  • ב-22 באוקטובר 1984 פרשו מסיעת המערך ששת חברי מפ"ם והצטרפו אליה חברי סיעת יחד: עזר ויצמן, בנימין בן אליעזר ושלמה עמר.
  • ב-22 באוקטובר 1984 פרש יוסי שריד מהסיעה והצטרף לרצ.
  • ב-10 באוקטובר 1986 התמזגה סיעת יחד אל תוך מפלגת העבודה.
  • ב-15 בפברואר 1988 פרש עבד אל-והאב דראושה מהעבודה והקים סיעת יחיד, אשר ב-7 במרץ 1988 ניתן לה השם מד"ע.
  • ב-15 במרץ 1988 פרש מהכנסת שמחה דיניץ. החליף אותו יעקב גיל.
  • ב-10 במאי 1988 פרש מהכנסת אהרן הראל. החליף אותו אברהם בייגה שוחט.
  • ב-31 באוקטובר 1988 פרש מהכנסת עדיאל אמוראי. החליף אותו אורי סבג.
1988
הכנסת ה־12
39 שמעון פרס, יצחק רבין, יצחק נבון, ישראל קיסר, עזר ויצמן, שלמה הלל, עוזי ברעם, משה שחל, אורה נמיר, שושנה ארבלי-אלמוזלינו, גד יעקבי, יעקב צור, מרדכי גור, חיים רמון, אברהם כ"ץ-עוז, דוד ליבאי, חיים בר לב, עמיר פרץ, רפאל אדרי, אריה לובה אליאב, אברהם בורג, אברהם בייגה שוחט, שמעון שטרית, מיכה חריש, בנימין (פואד) בן אליעזר, אלי דיין, נאוה ארד, יוסף ביילין, גדליה גל, שבח וייס, אלי בן מנחם, מיכאל בר-זוהר, עמנואל זיסמן, אפרים גור, נואף מסאלחה, חגי מרום, רענן כהן, מיכה גולדמן, עדנה סולודר, סאלח טריף
  • ב-25 בדצמבר 1990 פרש אפרים גור מהסיעה והקים את סיעת היחיד "אחדות למען השלום והעלייה" שלאחר מכן הצטרפה לליכוד.
  • ב-7 באוקטובר 1991 הפסיקה להיקרא הסיעה המערך ונקראה מעתה העבודה.
  • ב-3 בפברואר 1992 פרש עזר ויצמן מהכנסת. החליף אותו סאלח טריף.
1992
הכנסת ה־13
44 יצחק רבין, שמעון פרס, אברהם בורג, בנימין (פואד) בן אליעזר, אורה נמיר, חיים רמון, מיכה חריש, ישראל קיסר, דוד ליבאי, נסים זוילי, שמעון שטרית, עוזי ברעם, רפאל אלול, אורי אור, אברהם בייגה שוחט, שבח וייס, חגי מרום, מאשה לובלסקי, אלי בן מנחם, נואף מסאלחה, משה שחל, רענן כהן, אלי דיין, יוסף ביילין, דליה איציק, גדליה גל, אפרים סנה, מיכה גולדמן, אברהם יחזקאל, סאלח טריף, אביגדור קהלני, יוסי כץ, רפאל אדרי, מרדכי גור, יעקב שפי, אלי גולדשמידט, יעל דיין, גדעון שגיא, עמנואל זיסמן, יורם לס, יוסף ונונו, שלמה בוחבוט, עמיר פרץ, שמואל אביטל, חנא חדד, אברהם כ"ץ-עוז, נאוה ארד, צבי ניר, פיני שומר
  • ב-5 ביולי 1995 פרש אברהם בורג מהכנסת. החליף אותו חנא חדד.
  • ב-16 ביולי 1995 נפטר מרדכי גור. החליף אותו אברהם כ"ץ עוז.
  • ב-4 בנובמבר 1995 נרצח יצחק רבין. החליפה אותו למחרת נאוה ארד.
  • ב-7 במרץ 1996 פרשה נאוה ארד מסיעת העבודה והקימה סיעת יחיד.
  • ב-7 במרץ 1996 פרשו אביגדור קהלני ועמנואל זיסמן מהסיעה והקימו את הדרך השלישית.
  • ב-21 במאי 1996 פרשה אורה נמיר מהכנסת. החליף אותה צבי ניר.
  • ב-28 במאי 1996 פרש אברהם כ"ץ עוז מהכנסת. החליף אותו פיני שומר.
1996
הכנסת ה־14
34 שמעון פרס, עוזי ברעם, אהוד ברק, בנימין (פואד) בן אליעזר, חיים רמון, אברהם בייגה שוחט, נסים זוילי, אפרים סנה, דליה איציק, אורי אור, יוסף ביילין, שבח וייס, רפאל אלול, רפאל אדרי, חגי מרום, יוסי כץ, נואף מסאלחה, אלי בן-מנחם, אלי גולדשמידט, דוד ליבאי, רענן כהן, עמיר פרץ, משה שחל, סופה לנדבר, אופיר פינס, שלום שמחון, יעל דיין, מיכה גולדמן, אדיסו מאסלה, סאלח טריף, אברהם יחזקאל, יונה יהב, אפי אושעיה, שלמה בן-עמי, איתן כבל, רפיק חאג'-יחיא
  • ב-15 באוקטובר 1996 פרש דוד ליבאי מהכנסת. החליף אותו איתן כבל.
  • ב-20 במרץ 1998 פרש משה שחל מהכנסת. החליף אותו רפיק חאג' יחיא.
  • ב-23 בפברואר 1999 פרשו נסים זוילי וחגי מרום מהסיעה והקימו את סיעת "ישראל במרכז א' "(מפלגת המרכז).
  • ב-25 במרץ 1999 פרשו עמיר פרץ, רפיק חאג' יחיא ואדיסו מסאלה והקימו את סיעת עם אחד.
1999
הכנסת ה־15
23 (מתוך 26) אהוד ברק, שמעון פרס, שלמה בן-עמי, יוסף ביילין, מתן וילנאי, אברהם בורג, רענן כהן, עוזי ברעם, דליה איציק, בנימין (פואד) בן אליעזר, חיים רמון, אלי גולדשמידט, אברהם בייגה שוחט, יעל דיין, אופיר פינס, אפרים סנה, נואף מסאלחה, אברהם יחזקאל, סופה לנדבר, סאלח טריף, שלום שמחון, יוסי כץ, ויצמן שירי, קולט אביטל, אלי בן מנחם, אפי אושעיה, איתן כבל, דליה רבין-פילוסוף, אורית נוקד, צלי רשף ריצה במסגרת ישראל אחת ולאחר מכן העבודה-מימד
2003
הכנסת ה־16
18 (מתוך 19) עמרם מצנע, בנימין בן אליעזר, שמעון פרס, מתן וילנאי, אברהם בורג, דליה איציק, אופיר פינס, אפרים סנה, יולי תמיר, יצחק הרצוג, חיים רמון, דני יתום, איתן כבל, אברהם בייגה שוחט, קולט אביטל, שלום שמחון, אורית נוקד, אלי בן מנחם, עמיר פרץ, אילנה כהן, ראלב מג'אדלה, סאלח טריף, סופה לנדבר, אבי יחזקאל, ויצמן שירי, אפי אושעיה, רונן צור, דני קורן, אורנה אנג'ל, נטע דוברין ריצה במסגרת העבודה-מימד
  • רשימת מועמדי "מפלגת העבודה הישראלית" לכנסת ה-16, באתר ועדת הבחירות המרכזית
  • ב-28 ביוני 2004 פרש אברהם בורג מהכנסת. החליף אותו ראלב מג'אדלה.
  • ב-23 בפברואר 2005 הצטרפו לסיעה אילנה כהן ועמיר פרץ מטעם עם אחד.
  • ב-18 בנובמבר 2005 פרש עמרם מצנע מהכנסת על מנת לשמש כראש הוועדה הקרואה בירוחם[33]. החליף אותו סאלח טריף.
  • ב-11 בינואר 2006 פרש אברהם שוחט מהכנסת. החליפה אותו סופה לנדבר.
  • ב-17 בינואר 2006 פרשה דליה איציק מהכנסת לטובת קדימה. החליף אותה אבי יחזקאל.
  • ב-17 בינואר 2006 פרש שמעון פרס מהכנסת לטובת קדימה. החליף אותו ויצמן שירי.
  • ב-18 בינואר 2006 פרש חיים רמון מהכנסת לטובת קדימה. החליף אותו אפי אושעיה.
  • ב-21 בינואר 2006 פרש אפי אושעיה מהכנסת. החליפה אותו טובה אילן חברת מימד.
  • ב-22 בינואר 2006 פרש סאלח טריף מהכנסת. החליף אותו רונן צור.
  • ב-28 בינואר 2006 פרש אבי יחזקאל מהכנסת. החליף אותו דני קורן.
  • ב-8 בפברואר 2006 פרשה סופה לנדבר מהכנסת לטובת ישראל ביתנו. החליפה אותה אורנה אנג'ל.
  • ב-15 בפברואר 2006 פרשה אורנה אנג'ל מהכנסת. החליפה אותה נטע דוברין.
2006
הכנסת ה־17
18 (מתוך 19) עמיר פרץ, יצחק הרצוג, אופיר פינס, אבישי ברוורמן, יולי תמיר, עמי אילון, איתן כבל, בנימין בן אליעזר, שלי יחימוביץ', מתן וילנאי, קולט אביטל, אפרים סנה, דני יתום, נדיה חילו, שלום שמחון, אורית נוקד, יורם מרציאנו, ראלב מג'אדלה, שכיב שנאן, לאון ליטינסקי ריצה במסגרת העבודה-מימד
2009
הכנסת ה־18
13 אהוד ברק, יצחק הרצוג, אופיר פינס, אבישי ברוורמן, שלי יחימוביץ', מתן וילנאי, איתן כבל, בנימין בן אליעזר, יולי תמיר, עמיר פרץ, דניאל בן סימון, שלום שמחון, אורית נוקד, עינת וילף, ראלב מג'אדלה, יורם מרציאנו
  • רשימת מועמדי "מפלגת העבודה הישראלית" לכנסת ה-18, באתר ועדת הבחירות המרכזית
  • ב-7 בינואר 2010 הודיע אופיר פינס על פרישה מהכנסת, ואת מקומו תפסה עינת וילף
  • ב-13 באפריל 2010 הודיעה יולי תמיר על פרישה מהכנסת, ואת מקומה תפס ראלב מג'אדלה
  • ב-17 בינואר 2011 פרשו מהמפלגה אהוד ברק (אשר כיהן כיושב-הראש שלה עד אז), מתן וילנאי, שלום שמחון, אורית נוקד ועינת וילף. יחד הם הקימו את סיעת העצמאות.
  • ב-14 בפברואר 2012 פרש מתן וילנאי מהכנסת; שכיב שנאן, הבא ברשימת העבודה, חבר לסיעת העצמאות.
  • ב-9 בדצמבר 2012 פרש עמיר פרץ מהכנסת ותחתיו נתמנה יורם מרציאנו.
2013
הכנסת ה־19
15 שלי יחימוביץ', יצחק הרצוג, איתן כבל, מרב מיכאלי, בנימין בן אליעזר, יחיאל בר, עמר בר-לב, סתיו שפיר, אבישי ברוורמן, אראל מרגלית, איציק שמולי, מיקי רוזנטל, מיכל בירן, נחמן שי, משה מזרחי, ראלב מג'אדלה
2015
הכנסת ה־20
19 (מתוך 24) יצחק הרצוג, שלי יחימוביץ', סתיו שפיר, איציק שמולי, עמר בר-לב, יחיאל בר, מרב מיכאלי, איתן כבל, מנואל טרכטנברג, אראל מרגלית, מיקי רוזנטל, רויטל סויד, זוהיר בהלול, איתן ברושי, מיכל בירן, נחמן שי, איילת נחמיאס-ורבין, יוסי יונה, עמיר פרץ, סאלח סעד, לאה פדידה, רוברט טיבייב, משה מזרחי ריצה במסגרת "המחנה הציוני"
אפריל 2019
הכנסת ה־21
6 אבי גבאי, טל רוסו, איציק שמולי, סתיו שפיר, שלי יחימוביץ', עמיר פרץ, מרב מיכאלי

לקריאה נוספת

  • ערן אלדר, הדרך ל–77': קריסתה של הגמוניית מפלגת הפועלים 1977–1965, עם עובד, 2018[34].

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ נוסף מנדט לאחר הקמת הסיעה.
  1. ^ מצע מפלגת העבודה, בסעיף "דת ומדינה"
  2. ^ היום מתכנסת ועידת-היסוד של מפלגת העבודה הישראלית, דבר, עיתונות יהודית היסטורית, ‏21 בינואר 1968
  3. ^ חיים ביאור, ההסתדרות הכריזה סכסוך עבודה במפלגת העבודה עקב ביטול ההסכמים, באתר הארץ, 31 באוגוסט 2007
  4. ^ דני גוטוויין, מפלגת העבודה? מפלגת ההון, באתר ynet, 1 בספטמבר 2007
  5. ^ מזל מועלםבחירות 2009, פריימריז בעבודה: אהוד ברק: נבחרת מנצחת לעבודה, באתר הארץ, 4 בדצמבר 2008
  6. ^ הכוונה לעמיר פרץ ודניאל בן סימון. האחרון הודיע על כוונתו לפרוש מהסיעה ולהקים סיעת יחיד.
  7. ^ מתי טוכפלד, ‏יחימוביץ' נגד פרץ, באתר ישראל היום, 13 בספטמבר 2011
  8. ^ ‏מורן אזולאי ורועי מנדל, ראש חדש לעבודה: שלי יחימוביץ' זכתה בבחירות, באתר ynet, 22 בספטמבר 2011
  9. ^ רביב דרוקר, סקר חדשות 10: הליכוד מקבל 30 מנדטים, יאיר לפיד שני עם 16, באתר של "רשת 13", 10 בינואר 2012 (במקור, מאתר "nana10")
  10. ^ סרטונים פנחס וולף‏, נעם שליט הודיע כי יתמודד על מקום ברשימת העבודה, באתר וואלה! NEWS‏, 9 בינואר 2012
  11. ^ פנחס וולף‏, כוכב חדש במפלגת העבודה: ניצב בדימוס משה מזרחי, באתר וואלה! NEWS‏, 11 בינואר 2012
  12. ^ עכשיו זה רשמי: סתיו שפיר הצטרפה למפלגת העבודה, באתר של "רשת 13", 12 באוקטובר 2012 (במקור, מאתר "nana10")
  13. ^ פנחס וולף ומיכל רשף‏, איציק שמולי הודיע שיתמודד לרשימת העבודה לכנסת, באתר וואלה! NEWS‏, 17 באוקטובר 2012
  14. ^ סרטונים עמרי נחמיאס ו"המקור", מיקי רוזנטל מודיע בשידור חי על כניסתו לפוליטיקה, באתר של "רשת 13", 16 באוקטובר 2012 (במקור, מאתר "nana10")
  15. ^ יוסי אלי, אופנהיימר רץ לעבודה: "יריב חזק מול הימין", באתר nrg‏, 22 באוקטובר 2012
  16. ^ צבי זרחיה, יו"ר JVP אראל מרגלית יתמודד בבחירות לרשימת מפלגת עבודה לכנסת, באתר TheMarker‏, 17 באוקטובר 2012
  17. ^ אריק בנדר, מכה לקדימה: ח"כ אבסדזה עוברת לעבודה, באתר nrg‏, 25 באוקטובר 2012
  18. ^ טל שלו‏, עוד אחד מצטרף: נחמן שי עוזב את קדימה לטובת העבודה, באתר וואלה! NEWS‏, 27 באוקטובר 2012
  19. ^ מורן אזולאי, הרצוג בנאום הניצחון: "יחד נחזור לשלטון", באתר ynet, 22 בנובמבר 2013
  20. ^ עמרי נחמיאס‏, החבילה הנדיבה של הרצוג נחשפת: לבני תזכה ל-6 שריונים, באתר וואלה! NEWS‏, 14 בדצמבר 2014
  21. ^ מורן אזולאי, העבודה אישרה את הסכם האיחוד עם לבני: "בסיס למהפך 2015", באתר ynet, 10 בדצמבר 2014
  22. ^ תוצאות באתר מפלגת העבודה
  23. ^ מורן אזולאי, גבאי הדהים את לבני: מפרק את המחנה הציוני, באתר ynet, 1 בינואר 2019
  24. ^ חיים לוינסוןאורלי לוי-אבקסיס חוברת למפלגת העבודה; פרץ הודיע להורוביץ על הפסקת המגעים לאיחוד, באתר הארץ, 18 ביולי 2019
  25. ^ טל שלו, קרב אחרון על המתפקדים: הבחירות המקדימות לראשות העבודה בעיצומן, באתר וואלה, 4 ביולי 2017
  26. ^ http://www.haaretz.co.il/polopoly_fs/1.2538866.1421219933!/image/312585573.jpg_gen/derivatives/size_936xAuto/312585573.jpg
  27. ^ רשימת העבודה לכנסת ה-19 ותוצאות ההצבעה המלאות בבחירות המקדימות
  28. ^ http://www.havoda.org.il/תוצאות-הבחירות-המקדימות-במפלגת-העבוד/2012
  29. ^ יובל סערכיצד נוצר הלוגו של אובמה?, באתר הארץ, 30 בדצמבר 2008
  30. ^ מה שיותר כחול, מעושן ובנאלי: למה כל המפלגות נראות השנה אותו דבר, באתר Xnet
  31. ^ ג. מאיר - מועמדת "העבודה" והמערך לראשות הממשלה, עיתונות יהודית היסטורית, ‏9 במרץ 1969
  32. ^ דן פתיר, מועמד "העבודה" לראשות הממשלה ייבחר היום, עיתונות יהודית היסטורית, ‏22 באפריל 1974
  33. ^ מצנע הודיע: פורש לנגב, באתר nrg‏, 13 בנובמבר 2005
  34. ^ אורי משגב"הדרך ל-77'": גוויעתה של תנועת העבודה נמשכה לפחות 12 שנה לפני המהפך, באתר הארץ, 3 בספטמבר 2018
10 ביולי

10 ביולי הוא היום ה-191 בשנה, (192 בשנה מעוברת) בשבוע ה-28 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 174 ימים.

21 בינואר

21 בינואר הוא היום ה-21 בשנה בלוח הגריגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 344 ימים (345 ימים בשנה מעוברת).

אחדות העבודה

אחדות העבודה (אחה"ע) (1919–1930) הייתה מפלגה ציונית סוציאליסטית. המפלגה הוקמה כאיחוד מפלגת "פועלי ציון" בראשות דוד בן-גוריון עם הפועלים "הבלתי מפלגתיים" בראשות ברל כצנלסון בתקופת העלייה השלישית. פלג שמאלי קטן של פועלי ציון לא הצטרף לאיחוד והמשיך לקיים מפלגה עצמאית בשם "פועלי ציון שמאל". כתב העת של המפלגה - קונטרס יצא לאור בשנות ה-20 של המאה ה-20.

אחדות העבודה - פועלי ציון

אחדות העבודה - פועלי ציון הייתה מפלגה ציונית סוציאליסטית ישראלית בעלת מאפיינים מדיניים ניציים יחסית, שהוקמה בשנת 1954 בעקבות הפילוג במפ"ם. ב-1968 הייתה לאחת ממייסדות מפלגת העבודה, יחדיו עם מפא"י ורפ"י.

אלון שוסטר

אלון נתן שוסטר (נולד ב-2 במאי 1957, א' באייר ה'תשי"ז) הוא חבר הכנסת מטעם מפלגת חוסן לישראל בסיעת כחול לבן. עמד בראש המועצה אזורית שער הנגב בשנים 2002-2018.

המערך

המערך של מפלגת העבודה הישראלית ומפלגת הפועלים המאוחדת (המערך השני) היה רשימה משותפת וסיעה משותפת בכנסת של שתי מפלגות: מפלגת העבודה ומפ"ם, ואליו הצטרפו בסוף דרכו רצ, הליברלים העצמאים ויחד.

ישראל אחת

ישראל אחת היא רשימה שהוקמה על ידי מפלגת העבודה בראשותו של אהוד ברק לקראת הבחירות לכנסת החמש עשרה. הרשימה המאוחדת כללה את מפלגת העבודה, את מימד, ואת מפלגת "גשר" של פורשי הליכוד בראשות דוד לוי.

מטרת הקמת הרשימה הייתה למצב את העבודה כמפלגת מרכז הזוכה לתמיכה מרבדים שונים בציבור. בבחירות ב-1999 זכתה ישראל אחת זכתה ב-26 מנדטים: היא הייתה למפלגה הגדולה ביותר בכנסת אך כמות המנדטים הייתה נמוכה מ-33 המנדטים שצפו לה הסקרים ומהדרוש להרכיב קואליציה יציבה.

אהוד ברק, ראש "ישראל אחת", שנבחר לראשות הממשלה בבחירות הישירות, בנה ממשלה וקואליציה שהתבססה על "ישראל אחת" בצירוף ש"ס, מרצ, מפד"ל, יהדות התורה, מפלגת המרכז וישראל בעליה. קואליציה זו החלה להתפורר כבר בחודשים הראשונים מאז הקמתה וקרסה לגמרי בעקבות נסיעתו של ברק למשא ומתן עם יאסר ערפאת בקמפ דייוויד בקיץ 2000. בעקבות התנגדות "גשר" לתוצאות הוועידה התפרקה הרשימה וגשר אף תמכה במועמדתו של אריאל שרון בבחירות 2001. מאז הפירוק ועד הבחירות לכנסת השמונה עשרה (2009) רצה הרשימה תחת השם עבודה-מימד. לאחר קריסת המפלגה נחקר ברק ומספר ממקורביו ב"פרשת עמותות ברק" בחשד כי ביצעו עבירות על חוק מימון מפלגות במהלך קמפיין הבחירות של ישראל אחת.

כ' בטבת

כ' בטבת הוא היום העשרים בחודש הרביעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש העשירי

למניין החודשים מניסן.

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצווה של ילד שנולד בכ' טבת היא,

ברב השנים, פרשת שמות. אבל אם בר המצווה חל בשנה שלמה או כסדרה המתחילה ביום חמישי (שנה מקביעות הכז, השא או השג) פרשת בר המצווה היא פרשת וארא.

למרחב

למרחב היה ביטאונה של מפלגת אחדות העבודה - פועלי ציון ויצא לאור בין השנים 1954 עד 1971. עורכי העיתון היו ישראל אבן נור, משה כרמל, אברהם תרשיש ודוד פדהצור אך הרוח החיה, קובע הקו האידאולוגי וכותב רוב המאמרים הפרוגרמטיים בעיתון היה ישראל גלילי.

מפ"ם

מַפָּ"ם (ראשי תיבות: מפלגת הפועלים המאוחדת) הייתה מפלגה ציונית סוציאליסטית ישראלית אשר הוקמה בינואר 1948 כאיחוד בין "מפלגת פועלים השומר הצעיר" ובין "התנועה לאחדות העבודה פועלי ציון".

מפ"ם הייתה הסיעה השנייה בגודלה בכנסת הראשונה (19 ח"כים) והאופוזיציה הראשית לממשלתו של דוד בן-גוריון. באותו זמן הזדהתה בכל תחום עם ברית המועצות ועם התנועה הקומוניסטית העולמית, פרט לנושא של יחס התנועה הקומוניסטית לציונות, שלגביו סברה שהייתה טעות של התנועה הקומוניסטית, אשר תתוקן עם הזמן.

ב-1954 פרשו מהמפלגה אנשי אחדות העבודה בעקבות מחלוקת בשאלת היחס לברית המועצות ונותרו בה יוצאי השומר הצעיר. בהרכב זה התמודדה מפ"ם כמפלגה עצמאית מהכנסת השלישית (1955) עד השישית (1965) ומנתה 8–9 ח"כים, הייתה שותפה בממשלות בהנהגת מפא"י. לקראת הבחירות לכנסת השביעית (1969) יצרה סיעה משותפת עם מפלגת העבודה בשם "המערך של מפלגת העבודה הישראלית ומפלגת הפועלים המאוחדת" (שכונתה בקיצור בשם המערך, והייתה הסיעה השנייה בכינוי זה, לאחר "המערך לאחדות פועלי ארץ ישראל" שקדם לה, בין מפא"י לבין אחדות העבודה - פועלי ציון), אולם שמרה על מסגרתה העצמאית כמפלגה.

מתכונת זו התקיימה עד 1984, לאחר הבחירות לכנסת ה-11, כאשר מפ"ם פרשה מן המערך בעקבות הקמת ממשלת האחדות הלאומית וחזרה להיות סיעה עצמאית ואופוזיציה משמאל למפלגת העבודה. בבחירות לכנסת ה-12 (1988) זכתה בשלושה מנדטים. בשנת 1992 הצטרפה לרצ ושינוי במסגרת רשימת מרצ. משנת 1997 מרצ הפכה למפלגה מאוחדת ומפ"ם הפסיקה להתקיים כמפלגה עצמאית, לאחר כהונה בת כ-48 שנה כמפלגה ב-14 כנסות שונות (לא כולל מועצת המדינה הזמנית). נכון להיום, מפ"ם מחזיקה במקום השלישי באורך כהונתה בכנסת כמפלגה (אחרי מפד"ל ואגודת ישראל).

מפא"י

מפלגת פועלי ארץ ישראל (מַפָּא"י) הייתה מפלגת שמאל ציונית סוציאליסטית שנוסדה בארץ ישראל בשנת 1930 מאיחוד הפועל הצעיר ואחדות העבודה. המפלגה הפכה לגורם המרכזי ביישוב ובתנועה הציונית. מפא"י הייתה (גם בדמות ממשיכתה - "מפלגת העבודה") מפלגת השלטון היחידה בישראל, מהקמת המדינה בשנת 1948 ועד ל"מהפך" בבחירות לכנסת התשיעית ב-1977.

עם היווסדה של מפא"י עמד בראשה דוד בן-גוריון ולצידו ברל כצנלסון וחיים ארלוזורוב. בן-גוריון נבחר לראש ממשלת ישראל הראשון, ומעמדו הדומיננטי במפלגה נמשך עד לשנות ה-60. פרשת לבון, אשר נחשפה בשנת 1960, הביאה למשבר ולפילוג שהביא עמו את פרישתו של בן-גוריון מן המפלגה שייסד. במהלך הפרשה הסתבר כי כוחה של המפלגה, והאהדה לה זכתה בציבור הבוחרים הישראלי (ויש אומרים, בשל הקשרים הכלכליים בהם האחיזה במנגנון ההסתדרותי גם כמעסיק וגם כמייצג עובדים, כמו גם אחיזתה בקופת חולים כללית, הצליחה המפלגה לקשור אליה בוחרים רבים,) היו חזקים מהאהדה שרחשו לבן-גוריון. חזרתם של פורשי רשימת בן-גוריון רפ"י מסמנת את סופה של מפא"י, והפיכתה למסגרת ארגונית חדשה - מפלגת העבודה הישראלית - אשר יש הרואים בה את ממשיכתה של מפא"י מבחינה ארגונית ואידאולוגית.

מפא"י ייצגה את הזרם השלטוני המרכזי ביישוב ובמדינת ישראל. היא הייתה מזוהה עם הציונות המעשית ועם ההתיישבות העובדת, ניווטה את היישוב העברי בארץ ישראל לקראת הקמת המדינה, עמדה בראש מוסדותיו הרשמיים והבלתי רשמיים, כגון הסוכנות היהודית לארץ ישראל וההסתדרות. לאחר הקמת המדינה הייתה למפלגת השלטון היחידה, ושלטה ללא עוררין במדינה במשך כשלושה עשורים. במשך יותר מ-30 שנה (מתוך מעל 45 שנה רצופות, בהן הנהיגה המפלגה את התנועה הציונית, היישוב והמדינה) עמד בראשה דוד בן-גוריון. בשנת 1968 התאחדה מפא"י עם מפלגות שהיו חלק ממנה בעבר: אחדות העבודה - פועלי ציון (צאצאית של התנועה לאחדות העבודה שפרשה ממפא"י) ורפ"י (שפרשה אף היא ממפא"י), ליצירת "מפלגת העבודה הישראלית".

שורשיה של מפא"י היו נטועים, כאמור, במפלגות פועלים סוציאליסטיות עם זיקה למניפסט הקומוניסטי ולקארל מרקס, כגון אחדות העבודה. משהחלה המפלגה לובשת זהות משלה, לאחר האיחוד שהביא ליצירתה, דהה הגוון המעמדי והתחלף באידאולוגיה לאומית יותר - דהיינו אידאולוגיה שמעמידה במרכז את האינטרס הלאומי ולא את האינטרס המעמדי. דוד בן-גוריון, שדחף לשינוי זה, נתן ביטוי לשינוי במאמרו משנת 1947 - "ממעמד לעם". לכינון עמדה לאומית זו היו מתנגדים אשר הובילו להקמת מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם) הציונית-סוציאליסטית (מפלגה התומכת בסוציאליזם המרקסיסטי, שנוצרה מאיחוד מפלגת השומר הצעיר עם התנועה לאחדות העבודה יוצאת מפא"י).

השם מפא"י הפך לשם נרדף לדרך התנהלות פוליטית בעלת גוון ריכוזי, ואופי מדיני פרגמטיסטי, ולמחשבה מדינית ומינהלית שהיו נהוגים בימיה הראשונים של המדינה. בהקשרים מסוימים של יכולת ארגון ופרגמטיזם מדיני יש לביטוי "מפא"יניק" גוון חיובי, אך לעיתים הוא נושא גוון שלילי של העדפת "אנשי שלומנו" ומשק ריכוזי, שכיום אינם מקובלים.

משרד החינוך

משרד החינוך הוא אחד ממשרדי הממשלה בישראל.

המשרד אחראי על מערכת החינוך בישראל, כלומר גנים, בתי ספר, השכלה גבוהה וחינוך בלתי פורמלי. שר החינוך הנוכחי הוא הרב רפי פרץ.

בעבר היה משרד החינוך אמון גם על כלל הפעילות התרבותית בישראל כגון: קולנוע, תיאטרון, מוזיקה וכן על ענפי הספורט והעיסוק הספורטיבי בישראל. בתחום זה נכללו בין השאר תמיכה בספורטאים ישראלים וארגון השתתפות ישראלית באירועי ספורט בינלאומיים כדוגמת האולימפיאדה. האחריות על תחומי התרבות והספורט הועברה למשרד התרבות והספורט.

משרד הפיתוח

משרד הפיתוח הוא משרד ממשלתי שפעל משנת 1953 עד שנת 1974 והיה אחראי על משאבי הטבע במדינת ישראל. משרד הפיתוח היה אחראי על החברה הממשלתית מחצבי ישראל ועל המכון הגיאולוגי לישראל, וכן על פיתוח וקידום אזורי. משרד הפיתוח יזם את הקמת הקרן לשיקום מחצבות. שר הפיתוח היה הממונה על חוק הנפט ועל מפעלי ים המלח.

ממשלת ישראל הרביעית שהוקמה ב-24 בדצמבר 1952 הקימה את משרד הפיתוח ב-15 ביוני 1953. המשרד הוקם כדי שדב יוסף ממפלגת פועלי ארץ ישראל יוכל לכהן בממשלה. ממשלת ישראל השש עשרה ביטלה את משרד הפיתוח והעבירה את סמכויותיו למשרד המסחר והתעשייה בתחום החשמל, הנפט ואוצרות הטבע, למשרד האוצר בתחום הדלק.

יורשו של משרד הפיתוח הוא משרד האנרגיה והמים.

נוער העבודה

נוער העבודה הוא ארגון הנוער של מפלגת העבודה הישראלית.

בשנת 2018 הפעיל נוער העבודה סניפים בערים תל אביב-יפו, ירושלים, גבעתיים, בני ברק, רמת גן, חיפה, ראש העין, רמת השרון, חולון, הרצליה, ראשון לציון, כפר סבא, באר שבע ובית שאן. הארגון מקיים סמינרים, הפגנות, משמרות מחאה ומשתתף באופן פעיל בבחירות המוניציפליות והכלליות. הוא משתתף באירועים כמו העצרת לזכרו של יצחק רבין וצעדת האחד במאי, ומקבל ייצוג במוסדות מפלגת העבודה.

נוער העבודה הוקם בשנת 1968 עם איחוד ארגוני הנוער של מפלגת מפא"י ואחדות העבודה - פועלי ציון[דרוש מקור]. הארגון הגיע לשיא כוחו בשנת 1992[דרוש מקור], אז קיבלה המפלגה בראשות רבין 44 מנדטים. בשנים שלאחר מכן ירד כוחו, עד שהופסקה פעילותו. בשנת 2013 החליטו יו"ר המפלגה שלי יחימוביץ' ומזכ"ל המפלגה חיליק בר להקים מחדש את הארגון. כאשר אירוע הפתיחה הרשמי התקיים ב-21 באוגוסט 2013 בבית התק"מ בתל אביב. בשנת 2018 נכתב לראשונה תקנון לתנועה, והתקיימו בחירות שבהן נבחר יובל נעים ליו"ר זמני.

יו"ר נוער העבודה מאז ספטמבר 2019 הוא ליאור ליוברסקי.

ביולי 2019, כונסה ועידת הארגון הראשונה, ואישרה את התקנון.

עם אחד

עם אחד הייתה מפלגה ישראלית חברתית, הדגלה בסוציאל דמוקרטיה, מהצד השמאלי של המפה הפוליטית בישראל, שהוקמה בשנת 1999 על ידי עמיר פרץ, אדיסו מאסלה ורפיק חאג'-יחיא, שלושה חברי כנסת שפרשו ממפלגת העבודה.

בראש המפלגה עמד בכל תקופת קיומה, עד להתמזגותה במפלגת העבודה בינואר 2005, עמיר פרץ. המפלגה הייתה מזוהה עם ההסתדרות הכללית, שבראשה עמד פרץ בשנים 2005-1995, עד למינויו ליו"ר מפלגת העבודה ולמועמד מטעמה לראשות הממשלה, לקראת הבחירות ב-2006. בבחירות לרשויות המקומיות בשנת 2003 המפלגה התמודדה ב-4 ערים במשותף עם מפלגת העבודה, ובעוד כ-23 ערים בנפרד, וזכתה בסך הכל ב-24 מנדטים.

המפלגה הובילה קו סוציאליסטי, ופעלה בכנסת במטרה להגן על זכויות העובדים. לאורך כל ימיה, הייתה המפלגה באופוזיציה, מלבד 11 החודשים בהם כיהן שמואל אביטל כשר בלי תיק (בענייני תיאום חברתי) (ממרץ 2001 ועד פברואר 2002).

צבי דינשטיין

צבי דינשטיין (24 ביולי 1926 - 10 באפריל 2012) היה חבר הכנסת מטעם סיעת מפלגת העבודה הישראלית וסגן שר בממשלות ישראל.

ראש המטה הכללי

ראש המטה הכללי (או בקיצור: הרמטכ"ל) הוא הדרג הפיקודי העליון בצבא ההגנה לישראל.

ראש המטה הכללי נתון למרות ממשלת ישראל וכפוף ישירות לשר הביטחון. הוא קצין בדרגת רב-אלוף (רא"ל), הדרגה הגבוהה ביותר בצה"ל.

תנועת העבודה

תנועת העבודה הוא שם כולל לתנועות ולמפלגות הפועלים הציוניות (בעיקר המפלגות הסוציאליסטיות) בתקופת היישוב ולאחר מכן במדינת ישראל.

תנועת העבודה היוותה בתקופת היישוב ובשנות החמישים והשישים תנועה דומיננטית, כשמפלגותיה (בעיקר מפא"י) היוו את מפלגות השלטון במדינה, זכו לתמיכה רבה ולרוב גדול בכנסת. התנועה כללה בתוכה מוסדות ארגוניים, התיישבותיים ותרבותיים רבים וחזקים, כמו הסתדרות העובדים על מוסדותיה השונים והתנועה הקיבוצית. מאז אמצע שנות השבעים איבדה התנועה מכוחה, מפלגותיה ומוסדותיה איבדו מחוזקם וחלק ממוסדותיה הופרטו.

תנועת העבודה הציונית העולמית

תנועת העבודה הציונית העולמית (תע"צ) היא המסגרת העולמית של ציונים בעלי עמדות סוציאל-דמוקרטיות, וכוללת את מפלגת העבודה הישראלית וסניפים של התנועה בחו"ל.

תע"צ פועלת במוסדות הלאומיים, כדוגמת הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית העולמית וקרן קיימת לישראל. התנועה נוסדה בעקבות הקמתה של מפלגת העבודה הישראלית בינואר 1968, ומאז הקמתה פעלה בקרב הקהילות היהודיות בארצות העולם המערבי, כשהיא נשענת על יוצאי התנועות הסוציאליסטיות ממזרח אירופה ועל פעילים יהודים באיגודים המקצועיים. תע"צ כוללת בתוכה את צעירי התנועה.

בראש תע"צ כיום עומד יגאל צחור והמזכ"ל- מישל חלימי. עם בכירי התנועה נמנים יו"ר קרן קיימת לישראל, גזבר הסוכנות היהודית, ארבעה חברי הנהלת הסוכנות היהודית ובכירים בגופים נוספים.

צעירי תנועת העבודה הציונית העולמית הם המסגרת העולמית של הצעירים והתנועות, הכלולות בתנועת העבודה הציונית העולמית, בשיתוף תנועת "המחנות העולים" ותנועת "הבונים דרור" העולמית. התנועה הצעירה, שהחלה את פעילותה מחדש בשנת 2009, כוללת צעירים יהודים בישראל ובעולם בגילאי 18-35 אשר מזדהים עם ערכי הציונות החברתית-סביבתית. מבנה צעירי התנועה מורכב מהמזכירות, מהוועידה העולמית ומהצוותים הגאוגרפיים, המהווים גשר בין ישראל לבין צעירים בקהילות ברחבי העולם. יו"ר צעירי תע"צ כיום הוא יוני יצחק.

מנהיגי מפלגת העבודה הישראלית
המערך לוי אשכול (1968–1969)יגאל אלון (מנהיג זמני)גולדה מאיר (1969–1974)יצחק רבין (1974–1977)שמעון פרס (1977–1992) סמליל המפלגה
מפלגת העבודה יצחק רבין (1992–1995)שמעון פרס (1995–1997)אהוד ברק (1997–2001)בנימין בן-אליעזר (2001–2002)עמרם מצנע (2002–2003)שמעון פרס (2003–2005)עמיר פרץ (2005–2007)אהוד ברק (2007–2011)מיכה חריש (מנהיג זמני)שלי יחימוביץ' (2011–2013)יצחק הרצוג (2013–2017)אבי גבאי (2017–2019)‏עמיר פרץ (2019 –)‏

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.