מעשר ראשון

המעשר הראשון הוא עשירית מיבול החקלאי -כולל ירק ופרי אילנות-[1] שנשאר לאחר הפרשת התרומה, ומכאן שמו. המותן בדרך כלל ניתנת אל בן שבט לוי, אך בתקופת עזרא הסופר נקנסו הלוויים והועבר הנתינה אל הכהנים.

מעשר ראשון
(מקורות עיקריים)
מקרא במדבר, י"ח, כ"א-כ"ד
משנה סדר זרעים, מסכת מעשרות
ברייתא תוספתא, מסכת מעשרות
תלמוד ירושלמי סדר זרעים, מסכת מעשרות
משנה תורה ספר זרעים, הלכות מעשרות
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה קכ"ז
ספר החינוך, מצווה שצ"ה

מקור הדין

בספר במדבר פרק י"ח, פסוקים כ"א-כ"ד, נאמר:

וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל-מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר-הֵם עֹבְדִים אֶת-עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד ... כִּי אֶת-מַעְשַׂר בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַ-ה' תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה ...

הפרשה זו ניתנת ללווים משרתי עבודת הקודש לאחר שהופרשה התרומה לכהן, ושיעורו עשירית מכל התוצרת כל מין בפני עצמו שנאמר: "וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה', הוא קדש לה' " ועוד נאמר: "ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה חלף עבדתם אשר הם עבדים את עבדת אהל מועד". וכן: " כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה, נתתי ללווים לנחלה".

קנסו של עזרא

בימי שיבת ציון מגלות בבל קנס עזרא הסופר את הלויים עקב אי-השתתפותם בעלייה לארץ ישראל. הקנס היה כי מתנת המעשר תועבר מן הלויים אל הכהנים.

מהמקורות בתלמוד בבלי, מובא שעזרא הסופר הסתמך בהטלת הקנס על העובדה שגם הכהנים הם בני שבט לוי ונקראים כך בעשרים וארבעה מקומות בתנ"ך. גם כעשרה דורות אחרי תקופתו של עזרא הסופר נהגו להפריש מתנת מעשר אל הכהן.[2]

תרומת מעשר מן המעשר

הלויים נדרשים להרים גם הם מהמעשר שהם מקבלים חלק לכהן, וחלק זה נקרא "תרומת מעשר": "וְאֶל-הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי-תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם בְּנַחֲלַתְכֶם וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ה' מַעֲשֵׂר מִן-הַמַּעֲשֵׂר ... כֵּן תָּרִימוּ גַם-אַתֶּם תְּרוּמַת ה' מִכֹּל מַעְשְׂרֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּנְתַתֶּם מִמֶּנּוּ אֶת-תְּרוּמַת ה' לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן" (במדבר יח כה) המעשר הראשון אמנם ניתן ללויים אך הוא חולין גמור ומותר לכל אדם לאוכלו ברשות בעליו הלוי, אמנם חלק ה"מעשר מן המעשר" נחשב כ"קודש" ונקראת "תרומה" וכל דיני תרומה חלים עליו.

מעשר ראשון בזמן הזה

המעשר ראשון, אינו בעל קדושה, ולכמה דעות מופרש רק באופן סמלי (הגדרת חלק מסוים של הפירות באמירתו שהוא מעשר -כלומר לקבוע מקומו בעת אמירת "סדר ההפרשה") ואינו ניתן ללוי, ולאחר סיום ההפרשה הוא נאכל עם שאר התוצרת לכל אדם, וזאת על פי הכלל ההלכתי המוציא מחבירו עליו הראיה, כלומר, על הלוי להביא הוכחות לכך שהוא אכן לוי - דבר שאינו מצוי בימינו. אמנם, רבים נוהגים גם כיום לתת מעשר ראשון ללוי על מנת שלא יהיה בדבר "גזל השבט" מבני לוי.

נטל תרומת מעשר עובר לבעל הפירות והוא רשאי לאכלן לאחר שהופרשו מהן תרומת מעשר (מעשר מתוך המעשר = אחוז אחד מסך הפירות)[דרוש מקור].

יש חולקים באמרם שאין להסתמך על כלל המוציא מחבירו עליו הראייה כי אין הלוי מצווה על לקיחת המעשר אלא בעליו מצווים לתתנו[דרוש מקור]. ובאשר לחזקת ייחוסו של הלוי ישנם מעדיפים את הנתינה אל כהן מוחזק - שחזקתו כבן שבט לוי מבוססת יותר מאשר חזקתו של לוי שאינו כהן[דרוש מקור].

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ תקנת בית דין בהסכת בית דין של מעלה -רש"י לתלמוד בבלי, מסכת מכות, דף כ"ג, עמוד ב'
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף פ"ו, עמוד א'
דמאי

דְמאי הוא כינוי לתבואה או פירות שנלקחו מעם הארץ שאין ודאות שהפריש תרומות ומעשרות מתבואתו או מפירותיו.

להלכות הדמאי הוקדשה מסכת במשנה: מסכת דמאי.

כשרות

ביהדות, המונח כשרות מתייחס למערכת כללים הקובעת מהם סוגי המזון המותרים והאסורים באכילה. המונח אינו אופייני רק ליהדות, ואיסורים על מאכלים מסוימים קיימים גם בדתות ותרבויות אחרות.

המילה כשר מציינת שדבר הנושא שם זה עשוי כדרוש לפי קריטריונים ברורים וידועים. יש מסבירים ששורשו מהמילה כשורה כלומר עשוי ותקון כפי שורת-ישרות הדרושה.

אף שהאיסור על מאכלים אסורים אינו בגדר "ייהרג ואל יעבור", ידועים מקרים (כבגזרות אנטיוכוס המתוארות בספר חשמונאים) על רבים שמסרו נפשם על מנת שלא לעבור על איסור זה, מפני שזו הייתה "שעת השמד". כיום ישנם יהודים רבים המקפידים רק על חלק מכללי הכשרות, ולרוב לאו דווקא על אלו שההלכה רואה בחומרה הרבה ביותר. כך למשל, ישנם יהודים המקפידים שלא לאכול בשר חזיר, אך אינם מקפידים על אכילה משחיטה כשרה והסרת הדם, וישנם יהודים המקפידים על כשרות בביתם אך לא מחוצה לו.

לוי (יהדות)

לוי ביהדות הוא צאצא משבט לוי שאינו מצאצאי אהרן הכהן. שבט לוי, שנקרא על שם אבי השבט, לוי, נבדל כולו מיתר בני ישראל בייעודו לעבודת בית המקדש, ומתחלק לשתי קבוצות: צאצאי אהרון, שהם הכהנים, ובני השבט שאינם צאצאי אהרון, שהם הלוויים.

הלויים בבית המקדש היו שומרים על שערי המקדש והר הבית ובנוסף היו שרים ומנגנים בעת הקרבת הקורבנות. אף שבית המקדש חרב לפני כאלפיים שנה, ולכן חדלה להתקיים העבודה במקדש, נמשך זיהוים של הלויים ביהדות, וניתנות להם זכויות וחובות המיוחדות למעמד זה.

לחם

לֶחֶם הוא מוצר מזון בסיסי, הנפוץ כמעט בכל העולם מאז שחר הציוויליזציה האנושית. לחם הוא מאפה רך המתקבל מאפייה, מבישול או מטיגון של בצק, לרוב בצק שהותפח על ידי שמרים. הוא אחד מסממני הציוויליזציה האנושית, זאת בשל תהליך הכנתו המורכב.

מסכת מעשרות

מַסֶּכֶת מַעֲשְׂרוֹת היא המסכת השביעית בסדר זרעים, גם במשנה, בתוספתא ובתלמוד הירושלמי. קרויה גם בשם "מעשר ראשון". במשנה כוללת חמישה פרקים, ובתוספתא שלושה פרקים.

המסכת עוסקת בהלכות מעשר ראשון המופרש מן היבול וניתן ללוי, וגם באיסור להשתמש בתבואה לפני שהופרש ממנה המעשר.

אף שהמסכת עוסקת בעיקר ב"מעשר ראשון" נקראת "מעשרות", כיוון שהיא נוגעת בהלכות השייכות לכל המעשרות.

מעשר עני

מעשר עני היא מצווה מהתורה, להפריש עשירית מיבול התבואה השנתי. החקלאי מצוּוה להפריש מעשר עני בנוסף על המעשר הראשון, ולתתו כמתנה לעניים נוסף על שאר מתנות העניים המוזכרות בתורה.

מעשר עני נוהג בשנה השלישית והשישית למניין שנות מחזור השמיטה, במקום מעשר שני שנוהג בשאר השנים.

מעשר שני

מעשר שני היא מצווה מהתורה להפריש עשירית מיבול התבואה השנתי (בנוסף על המעשר הראשון). מעשר שני הוא מעשר מיוחד שאינו ניתן לאף אדם ועל החקלאי עצמו לאוכלו בקדושה ובטהרה בירושלים.

המצווה מתקיימת בשנה הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית למניין שנות מחזור השמיטה. בשנים שבהן אין מפרישים מעשר שני, כלומר בשנה השלישית והשישית למחזור השמיטה, מפרישים מעשר עני.

מצוות התלויות בארץ

מצוות התלויות בארץ הן שורה של מצוות הקשורות לעבודת הקרקע. מצוות אלה נוהגות לרוב רק בארץ ישראל, ורובן קשורות לתמיכה סוציאלית הן כלפי העניים והן כלפי שבט לוי המנועים מעבודה. ככלל, המצוות התלויות בארץ אינן נוהגות בחו"ל, אלא רק בארץ ישראל. כמו כן, לדעת רוב הפוסקים, בימינו אין חייבים בהם מדאורייתא אפילו בארץ ישראל, מאחר שדרוש רוב ישראל היושב על אדמתו, וחיובם כיום הוא רק מדרבנן.

בניגוד למצוות התלויות בארץ, שאר המצוות הן 'חובת הגוף', זאת אומרת שאין חיובים תלוי כלל במקומו של האדם, וחיובים הוא בכל מקום שנמצא.

כל סדר זרעים שבמשנה ובתלמוד ירושלמי, מלבד מסכת ברכות, מוקדש למצוות אלו.

סדר זרעים

סֵדֶר זְרָעִים הוא הראשון שבסדרי המשנה, ונכללות בו ההלכות הקשורות בעבודת אדמה וכן הלכות של ברכות ותפילות, הנמצאות במסכת ברכות.

בסדר זה ישנן 655 משניות בסך הכל.

בתלמוד נדרש הפסוק "וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת..." על ששת סדרי משנה. המילה הרומזת לסדר זרעים היא "אֱמוּנַת" מפני שאדם הזורע הוא אדם מאמין, כי לעולם אין לדעת האם התבואה תצמח בשנה הבאה, עקב כל פגעי הטבע האפשריים.

פאת השדה

פאת השדה (ידוע בשם פאה) היא מצווה מהתורה להותיר את שולי השדה עבור העניים ולא לקחת מהתבואה שגדלה שם. פאת השדה היא אחת ממתנות עניים שחייבה התורה את בעל השדה. במשנה הוקדשה מסכת שלמה לדיני הפאה - מסכת פאה, עיקרי דיני הפאה נידונים בארבעת הפרקים הראשונים.

פירות חולין

פירות חולין הם פירות שלא חלה עליהם אף אחת מן הקדושות ההלכתיות, החלות על פירות ותבואה, ודינם הוא חול ולא קודש. קדושה יכולה לחול על פירות בגלל חבויות החלות עליהם כגון הפרשת תרומות או מעשרות. או בגלל זמן, כגון פירות שביעית, ונטע רבעי.

שחרור הפירות מקדושתם, יהיה על ידי ביצוע החבות החלה עליהם, או על ידי העברת קדושת הפרי אל מטבע, פעולה הנקראת חילול.

פרשת קרח

פרשת קֹרַח היא הפרשה החמישית בספר במדבר. היא מתחילה בפרק ט"ז, פסוק א' ומסתיימת בפרק י"ח, פסוק ל"ב. את עיקר הפרשה תופס תיאור מחלוקת קֹרח ועדתו ותוצאותיה.

הפרשה עומדת בין פרשת שלח, המתארת אירועים מהשנה השנייה ליציאת מצרים, לבין פרשת חקת, המתארת ברובה אירועים משנת הארבעים. שנת התרחשות האירועים בפרשה זו אינה מצוינת בפסוקים.

קיליקיה

קיליקיה הייתה חבל ארץ בקצה הדרומי של אסיה הקטנה, הגובלת עם קפדוקיה מצפון. חלקה המערבי של קיליקיה צורף לאימפריה הרומית החל בשנת 102 לפנה"ס. בשנת 67 לפנה"ס סיים גנאיוס פומפיוס מגנוס את תפקידו כקונסול ויצא במינוי מיוחד של הסנאט הרומי להילחם בשודדי הים ששרצו בים התיכון. הוא עקב אחריהם עד למעוז כוחם העיקרי בקיליקיה, ושכנע רבים מהם להיכנע לו בהבטחת חנינה. פומפיוס הפך את קיליקיה לפרובינקיה רומית שבירתה בטרסוס (תרשיש) וארגן מחדש את גבולותיה שכללו את כל החוף הדרומי של אנטוליה. רבים משודדי הים שנכנעו לפומפיוס יושבו בעיר סולי, סמוך למרסין של ימינו, ושמה שונה לפומפיופוליס (Pompeiopolis). ליהודים הייתה היסטוריה עם יושבי ארץ זו, כפי שמתאר יוסף בן מתתיהו בספרו מלחמות היהודים ששכירי חרב קליקים אשר נלחמו בצורה של הופליטים היוו את ראשי המשמר האישי של מלכי הממלכה החשמונאית. ישנן עדויות על התיישבות יהודית באזור החל מסוף המאה הראשונה לספירה וכן עדות על מרכז יהודי במאה הרביעית.

קנסו של עזרא

קנסו של עזרא הוא קנס שהטיל עזרא הסופר ובית דינו על הלויים למנוע מהם מתנת מעשר ראשון ולתתו לכהנים. הקנס הוטל מחמת סירוב הלויים לעלות לארץ ישראל בימי שיבת ציון. מקור הטלת הקנס אינו מפורש בספר עזרא, ונכתב לראשונה בתלמוד ירושלמי, ואחריו בתלמוד בבלי.

פרשני התלמוד נחלקו אודות מהות העונש - האם גדר הקנס הוא עקירת זכותם של בני שבט לוי (ה"לויים") לקבל את המעשר ראשון לגמרי, או שמא הקנס רק אוסר על נתינת המעשר ללוויים באופן ישיר מאת הבעלים - בני ישראל. גם נחלקו הדעות אם בטל תוקף הקנס אחר פטירתו של עזרא הסופר.

לפי דעתו של רש"י, הראשון לקנוס את זכות הלויים במניעת מעשר ראשון היה חזקיהו המלך, שעכב מכלל הלויים את מעשרם באופן ישיר מאת העם בגלל השתתפותם בעבודה זרה.

שנת היובל

שנת היובל ביהדות הייתה שנה מקודשת אחת לחמישים שנה, שבה העבדים היו משתחררים, והנחלות היו חוזרות לבעליהן המקוריים. בנוסף, כמו בכל שנת שמיטה, היה איסור על עבודת הקרקע בארץ ישראל. על פי ההלכה למצוות היובל קשר הדוק לארץ ישראל ולישיבת כל היהודים בה, ולכן בתקופות ארוכות בהיסטוריה, בעת גלויות ישראל, לא נהגה שנת היובל והמצוות התלויות בה.

תרומה גדולה

תרומה גדולה היא מצווה מהתורה להפריש לכהן מהיבול. סיבה אפשרית לכך היא משום שהכוהנים מקודשים לאלוקים ואין להם פרנסה מלבד התרומות ולכן על הציבור לפרנסם.[דרושה הבהרה]יבול אשר לא הופרשו ממנו תרומה נקרא טבל, יבול אשר הופרשו ממנו תרומות ומעשרות כדין, נקרא בלשון המשנה "מתוקן".

תרומות ומעשרות

תרומות ומעשרות הם קבוצת מצוות מהתורה המצריכות הפרשת חלקים מהיבול בארץ ישראל לטובת הכהנים, הלוויים, העניים ואף לצורך אכילה עצמית בירושלים. כיום כשרוב עם ישראל לא בארץ ישראל כל חיוב תרומות ומעשרות הוא מדרבנן.הפרשת תרומות ומעשרות הכרחית לכשרות המאכל ולכן נטבעו מונחים שונים כדי להגדיר מזון ביחס לנושא זה:

טבל - יבול אשר לא הופרשו ממנו תרומות ומעשרות או חלק מהן והוא אסור באכילה.

דמאי - יבול אשר לא ידוע בבירור אם הופרשו ממנו תרומות ומעשרות.

מתוקן - יבול אשר הופרשו ממנו תרומות ומעשרות כדין.חיוב התרומות ומעשרות חל על פירות ותבואה הגדלים בארץ ישראל, אולם חכמים הוסיפו לחייב ירקות, ופירות הגדלים בסביבתה הקרובה של ארץ ישראל. חיוב תרומות ומעשרות אינו מתקיים בשנת שמיטה, מכיוון שבשנה זו יבול השדה הפקר .

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.