מעמד חברתי

במדעי החברה, מתאר המונח מעמד קבוצת אנשים החולקים סטטוס חברתי דומה. מקור המושג מעמד חברתי בהגות החברתית של סוף המאה ה-18, והמושג זכה לחשיבות גדולה במיוחד בעקבות המהפכה הצרפתית.

Pyramid of Capitalist System
כרזה אמריקאית משנת 1911, אשר מציגה את החברה הקפיטליסטית בה הכסף שולט בכל, המלוכה והממשל עומדים בראש, הכמורה כפופה לממשל, הצבא מתחת לכמורה, הבורגנות נושאת עיניה אל הצבא, והפועלים נושאים על גבם את כולם.

המעמד הכלכלי

השימוש הנהוג ביותר במונח 'מעמד' הוא לציון מעמד כלכלי (או "סוציו-אקונומי"). באמצעות מושג זה, סוציולוגים, כלכלנים והיסטוריונים רואים את החברות כמחולקות למערכת היררכית המבוססת על עושר. בחברות מסורתיות למושג של המעמד הכלכלי הייתה פחות רלוונטיות מאשר לגורמים אחרים, כגון עוצמה צבאית ופוליטית, מעמד אצולה, או תפקיד קלריקלי (דתי), אשר קבעו, יותר מאשר העושר החומרי עצמו, את ההיררכיות החברתיות המרכזיות. עם התבססותה של השיטה הכלכלית הקפיטליסטית הפך הניתוח הסוציולוגי על פי המעמד הכלכלי לניתוח המקובל ביותר, ובניתוח כזה מופיעים לרוב שלושה מעמדות: מעמד גבוה של בעלי רכוש, יזמים ובעלי מפעלים (הבורגנות הגבוהה), מעמד בינוני של בעלי מקצועות חופשיים, פקידים וכו' (מעמד הביניים או "צווארון לבן"), ומעמד נמוך של פועלים (פרולטריון או "צווארון כחול").

מעמד הביניים בישראל

אין הסכמה בין החוקרים כיצד יש לנתח את ההתפלגות המעמדית של החברה הישראלית, ומהם גבולותיו של מעמד הביניים, שאת קיפוחו חרתה על דגלה תנועת המחאה החברתית (מחאת האוהלים) של שנת 2011. חוסנו הכלכלי של מעמד הביניים תופס מקום מרכזי בשיח הציבורי והפוליטי בישראל. נראה כי שיח זה איננו מכוון להגדרה מצמצמת של מעמד הביניים, אלא להגדרה רחבה יותר, הכוללת גם אוכלוסיות חזקות יותר.[1][2][3] אולם נראה דווקא כי בשל הקיטוב הגובר של ההתפלגות הכלכלית במדינה, ובניגוד לדימוי הספרותי והתקשורתי, רובד הביניים של ההכנסות בחברה הישראלית (125%-75% מההכנסה החציונית) דומה יותר במאפייניו לדימוי המקובל בקרב החוקרים עבור מעמד הפועלים.[4] ברור כי כאשר מעמד הביניים נתפס באופן אחר, למשל כמשקי בית שהכנסתם נעה בין 125-200% מההכנסה החציונית, לקבוצה זו תהיה מאפיינים שונים בהרבה, וייתכן שדווקא זו היא הקבוצה שנשאה את דגל המחאה החברתית של 2011.

כוח וריבוד מעמדי

סוציולוגים והיסטוריונים רבים מבינים את היחסים בין המעמדות השונים כיחסי שליטה וניצול. כך למשל בתאוריה המרקסיסטית הכלכלה המודרנית, שלאחר המהפכה התעשייתית, נשלטת על ידי הבורגנות, מעמדם של בעלי הרכוש והמשקיעים הקפיטליסטים, אשר מרוויחים מניצול עבודתם של בני מעמד הפועלים.

ישנן גם גישות סוציולוגיות ביקורתיות פחות, המדגישות לא את יחסי הכוח שבין המעמדות אלא את תרומתו של כל מעמד לתפקוד הכולל של החברה. בתאוריות פונקציונליסטיות כאלו, ניתן למשל לראות במעמד הבינוני כמקור לחדשנות ולקידמה של החברה כולה.

התאוריה המעמדית של קרל מרקס

קרל מרקס סבר כי החלוקה החברתית העיקרית היא בין מעמד שולט למעמד עובד. תחת מערכת של עבדות, חלוקה זו מתבטאת ביחס שבין בעלי העבדים לעבדים, ואילו תחת משטר פיאודלי, היא מתבטאת ביחס שבין האצילים לצמיתים. במושגים מרקסיסטים, מעמד נקבע לפי יחסם של קבוצת אנשים לאמצעי הייצור. מקורם של המעמדות הוא בכך שבעלי העוצמה מצליחים, אם באמצעות בעלות על קרקעיות או באמצעות בעלות על אמצעי הייצור, לשמור לעצמם חלק מן השווי של תוצרי עבודתם של הפועלים המעבדים את הקרקעות או עובדים במפעלים. למשל בעידן התעשייתי, הפועלים מייצרים את הסחורות הנחוצות לחברה, ואילו בעלי המפעלים מרוויחים מן המסחר בסחורות אלו ומקביעת מחירן בשוק, כך שייווצר עודף בין העלות של המוצר עבורם, כולל עלות השכר שמקבל הפועל, ובין המחיר בו המוצר נמכר. את הרווח העודף הזה שומר לעצמו בעל המפעל, והוא אינו מחלק אותו עם הפועל המייצר אותו. מרקסיסטים מסבירים את ההיסטוריה כולה במושגים של מאבק כלכלי בין המעמדות. מרקס ראה את קטגוריות המעמד כמוגדרות על ידי תהליכים היסטוריים מתמשכים. מעמדות במרקסיזם אינם ישויות סטטיות, אלא הם מתחדשים כל הזמן כתוצאה של היחסים בין המשתתפים בתהליך הייצור. המרקסיזם מחלק בין הניתוח של מעמד במונחים של גורמים אובייקטיביים (תנאים חומריים, המבנה החברתי), לבין ניתוחו במונחים של גורמים סובייקטיביים (ההכרה הארגונית של חברי המעמד). ספרו של אדוארד פאלמר תומפסון, "יצירתו של מעמד הפועלים האנגלי" הוא דוגמה טובה למגמה ה"סובייקטיבית". תומפסון מנתח את מעמד הפועלים האנגלי כקבוצה של אנשים בעלי תנאים חומריים דומים, שמגיעים להכרה עצמית של מעמדם החברתי. מאפיין זה של מעמד חברתי בדרך כלל קרוי "הכרת מעמד" במרקסיזם. הוא מובן כתהליך שבו "מעמד בעצמו" הופך ל"מעמד לעצמו", פעיל קולקטיבי שמשנה את ההיסטוריה ואינו רק קרבנו של התהליך ההיסטורי.

תורת הריבוד החברתי של מקס ובר

הסוציולוג מקס ובר ניסח תאוריית ריבוד חברתי בעלת שלושה ממדים: מעמד כלכלי, סטטוס, ועצמה פוליטית, כאשר כל אחד מאלו נתפס כנפרד ממשנהו.

  • המעמד מבוסס על המיקום הכלכלי בשוק. תפיסתו של ובר את המעמד הכלכלי מורכבת מזו של מרקס, שכן היא אינה מתבססת רק על שאלת הבעלות על אמצעי היצור. ובר מבסס את הגדרתו על שלושה מרכיבים:
    • בעלות על הון - הבעלות על אמצעים היכולים לשמש לצורכי יצור.
    • השפעה על תהליכי שוק - היכולת של היחיד להשפיע על היחס שלו אל השוק. מי שעובד כשכיר לא מאוגד, בהתאם לחוזה סטנדרטי, חסר יכולת זו; שכיר שיש לו יכולת מיקוח מול מעסיקו, בגלל נדירות מקצועו או בגלל איגוד מקצועי חזק, הוא בעל השפעה רבה.
    • אורח חיים - המשאבים הכלכליים מהם נהנה הפרט לצורכי קיומו האישי.
  • סטטוס נובע מן הכבוד והיוקרה המוענקים לאדם בחברה.
  • עצמה פוליטית נובעת מכוחו של אדם להניע את המערכת הפוליטית לטובתו.

לכל שלושת המרכיבים יש תוצאות במה שוובר קורא לו "סיכויי חיים".

ממדים לא-כלכליים של הריבוד החברתי

התאוריה הסוציולוגית של מרקס מבינה את הריבוד ואת ההיררכיה החברתית אך ורק מנקודת המבט הכלכלית. אולם בעקבות וובר, בסוציולוגיה המודרנית מקובל להתחשב במאפיינים נוספים הגורמים לריבוד ולהבדלים כמו-מעמדיים בחברה ומביאים ליצירתה של אליטה חברתית. כך, למשל, יכולים סוכני תרבות, אמנים ויוצרים וכן אנשים שיש להם נראות גבוהה בתקשורת, להיחשב כבעלי מדרג חברתי גבוה, ולהיחשב ל"אליטה", גם ללא הצורך בבעלות על רכוש רב. הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה מנתח את התהליכים המאפשרים היווצרות ריבוד שכזה במונחים של הון תרבותי, בהשוואה להון החומרי אליו מתייחס הניתוח המרקסיסטי.

בחברות רבות, המוצא האתני של אדם, על אף היותו מרכיב מולד שהאדם אינו מסוגל לרכוש או להיפטר ממנו, משפיע גם הוא על הסטטוס החברתי, המעמד הכלכלי והעצמה הפוליטית שלו.

מעמדות במקומות וזמנים שונים

בחברות מסוימות בהיסטוריה קיבלו מעמדות חברתיים תצורה מגובשת ומבוססת בחוק. בהודו, למשל, קאסטות הן קבוצות השתייכות שלא ניתן להצטרף אליהן או לעזוב אותן, והן בעלות ממדים כלכליים, תרבותיים ודתיים. באירופה הפיאודלית החברה הייתה מחולקת בבירור לשדרות חברתיות שהיו מאורגנות על פי חוק.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מעמד הביניים -מהו?, מתוך פני החברה בישראל, דו"ח מספר 5, חשוון תשע"ג.
  2. ^ אילנית בר, מאפייני מעמד הביניים בישראל וניתוח השינויים שחלו בו בשנים האחרונות, מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 2 במרץ 2010
  3. ^ אסף צימרינג, המעמד הבינוני של התקשורת הוא בעצם העשירון העליון, מה זה אומר על העשירון התחתון, באתר העין השביעית, 9 ביוני 2009
  4. ^ עו"ד נוגה דגן-בוזגלו ואתי קונור-אטיאס, דו"ח מרכז אדוה, הרובד הבינוני בישראל, 2010-1992, 28 בינואר 2013.
אביר

אביר הוא תואר מכובד שמוענק לאדם על שירותו לממלכה. בימי הביניים היו האבירים מעמד חברתי חשוב באירופה המערבית והמרכזית. אבירים היו לוחמים רכובים על סוס ועטויי שריון. נחשבו בדרך כלל לחלק מהאצולה הזוטרה. לאחר ירידת חשיבותם הצבאית של האבירים, הפך אביר לתואר של כבוד, שמלכים וממשלות יכולים להעניק אותו למי שתרמו להם או לציבור תרומה מיוחדת. במובן זה קיים מוסד האבירות עד היום בחלק מארצות אירופה ובמדינות אחרות בעולם.

במהלך המאה ה-12 החלו לייחס לאבירים תכונות חברתיות ומוסריות מסוימות, שכיום אנו מכנים אותן תכונות אביריות. אחד מהגורמים שחיזקו את הייחוס הזה הייתה ספרות בסגנון אגדות המלך ארתור, אשר הנחילה את נורמות ההתנהגות האבירית אשר בשינויים כאלה ואחרים הפכו גם לנורמות המקובלות בחברה המערבית של ימינו.

אליטה

אֵלִיטָה (מצרפתית: élite (במלרע), נבחרים. על פי האקדמיה ללשון העברית: "עִלִּית") הוא מונח בסוציולוגיה המתאר קבוצת אנשים מצומצמת בחברה, אשר זוכה ליחס מועדף על פני יתר הקבוצות בחברה, מחזיקה בעוצמה חברתית המאפשרת לה שליטה או השפעה מכריעה על החברה או על חלקים ממנה. ההמון, לעומת האליטה, מהווה מספרית את רוב החברה ואינו מאורגן, נעדר עוצמה ומגויס מלמעלה על ידי האליטות.מאפייניה הייחודיים של קבוצת האליטה מזכים אותה ביחס מועדף על פני יתר החברה, בין מאפיינים אלו נמנים: מעמד חברתי, מעמד כלכלי, מוצא אתני, בעלות על משאבים, כישורים ותפקידים מיוחדים. למרות עוצמתה, האליטה זקוקה לתמיכה מההמון.

אפריון

אַפִּרְיוֹן הוא כלי רכב חסר גלגלים המיועד בדרך כלל לאדם אחד ונישא על ידי מספר בני אדם. האפריון מורכב ממושב הנוסע, והמוטות שבעזרתם מרימים את האפריון. אף שגם אלונקה תקפה להגדרה זו, השימוש הנפוץ במילה הוא לתיאור האפריון המפואר, שנועד להעביר אנשים בעלי מעמד חברתי גבוה ממקום למקום.

לאפריון שני שימושים עיקריים. האחד הוא העברה של אדם בעל דרגה חברתית גבוהה ממקום למקום.

אפיריונים אלה היו מפוארים ונוחים יחסית. השימוש השני שנעשה הוא פינוי או העברה של אנשים פצועים או גופות.

מושבי הנוסע הפשוטים ביותר הם מזרן בלבד, ואילו מושבים מפוארים יותר כוללים כיסא, כורסה או מיטה וסגורים על ידי תא או וילונות. האפיריונים הקלים ביותר נישאו על ידי שני אנשים, בעוד שהכבדים ביותר נרתמו לבהמות משא.

המילה אפריון היא מילה שאולה. השוו ליוונית phoreion; ולסורית: פּוּרְיוֹן.

בורגנות

בורגנות הוא מושג נפוץ בתחומי המחקר הסוציולוגי, ההיסטורי, והכלכלי, המתאר מעמד חברתי שאינו עוסק בעבודות כפיים. עם ירידת מעמד האצולה בצרפת במאה ה-18, המונח כלל את המעמד שאיננו האצולה או הכמורה ולא עסק בעבודת כפיים למחייתו. בתאוריה המרקסיסטית, הבורגנות היא המעמד המודרני של בעלי ההון, הכולל בני אדם המתפרנסים מניכוס אמצעי הייצור והערך העודף של התוצר, בניגוד למעמד הפועלים (פרולטריון) המתפרנס משכר עבודתו בעסקים שבבעלות הבורגנות. קרל מרקס הבחין בין בורגנים לזעיר בורגנים שאינם שולטים על אמצעי הייצור הראשיים בתקופה אלא בעלי עסקים קטנים או משקיעים קטנים שנאלצים לעבוד בעבודה שכירה אצל בורגנים, בעיקר בעלי מקצועות חופשיים.[דרוש מקור]בעבר שימשה המילה בורגני כינוי למי שיושב במצודה או בעיר. מאוחר יותר, החל המושג לציין באופן כללי את אנשי הערים בני מעמד הביניים. באופן נגזר מההקשרים הכלכליים והפוליטיים של המעמד העירוני, החל "בורגני" להיות כינוי לטעם בינוני שאינו יוצא דופן, וגם כינוי לבעל תחומי עניין חומריים או קפיטליסטיים.

דמוקרטיה

דֵּמוֹקְרַטְיָה (ביוונית: Δημοκρατία שלטון העם [δήμος "דמוס" עם, κράτος "קרטוס" שלטון]) היא שיטת ממשל בה כוחם של האזרחים בא לידי ביטוי בדרך של הצבעה. לאזרחי המדינה זכות חוקית להשפיע על המדיניות הציבורית במדינתם או בעירם, לדוגמה, באמצעות הבעת דעות בפומבי, הצבעה בבחירות או במשאלי עם, השתתפות בדיונים לפני ההחלטות ובהחלטות עצמן, התמודדות בבחירות או הצטרפות אל מפלגה המתמודדת בהן. דמוקרטיות של ימינו מעמידות במרכז גם את ההקפדה על שמירת זכויות אדם כמו: הזכות לחירות, חופש הביטוי, חופש התאגדות, זכות הקניין וחופש התנועה.

נכון לעשור הראשון של המאה ה-21, מרבית המדינות הדמוקרטיות דוגלות גם בשוויון הזדמנויות ועושות מאמצים לאפשר השפעה שלטונית שווה של כלל האזרחים, בלא תלות במוצא, מעמד חברתי וכלכלי, מין, גזע, דת וכיוצא באלה. כדי לממש שוויון כזה ניתן, למשל, להגביל את יכולתו של מועמד בבחירות לממן תעמולה מכיסו הפרטי ולמנוע יתרון של מועמדים עשירים או לדאוג לקלפיות נגישות ולאפשר הצבעה לאזרחים נכים וזקנים.

חופש הפטמה

חופש הפטמה (אנגלית: Topfreedom) היא תנועה חברתית ופוליטית המבקשת שינויים בחוק על מנת לאפשר לנשים להיות טופלס במקומות ציבוריים, בהם גברים ונערים יכולים להיות חשופי חזה, כביטוי של שוויון בין המינים. באופן ספציפי, התנועה מבקשת ביטול חוקים אשר מגבילים את זכות האישה לא לכסות את החזה בציבור.

בנוסף, פעילי תנועת חופש הפטמה מנסים לאפשר לנשים מיניקות להניק בציבור באופן גלוי, ולאפשר לנשים להשתזף ללא חלק עליון.

טינה

טינה (קרויה גם מרירות) היא רגש שלילי (הדומה לכעס או שנאה), הנוצר כתגובה למאורע אמיתי או מדומיין שבו אדם חש כי נעשה עוול.

רוברט סלומון , פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת טקסס באוסטין, מציב את הטינה באותה שורה יחד עם בוז וכעס. לדבריו, ההבדל בין שלושת הרגשות הללו הוא כדלהלן: טינה מופנית לרוב לאנשים שבעמדת כוח או מעמד חברתי גבוה יותר, כעס מופנה לרוב כלפי אנשים שבעמדת כוח או מעמד זהה, ובוז מופנה לרוב כלפי אנשים שבעמדת כוח או במעמד חברתי נמוך יותר.

טינה יכולה להיווצר בעקבות חוויה שלילית החוזרת על עצמה, או חוויה שלילית שנצרבת בזיכרונו של אדם.

כשאדם חש טינה כלפי עצמו, הדבר עשוי להיקרא חרטה.

ילדה

ילדה היא נקבה אנושית צעירה בתקופה שמהלידה ועד גיל ההתבגרות.

המונח משמש לעיתים קרובות גם כמילה נרדפת ל"בת". עם זאת המונח "בת" יכול לתאר גם יחס שארות הקושר נקבה אל הוריה (המושג המקביל לזכר הוא בן). כמו כן ההבחנה בן או בת יכולה לחול על אישה בכל הגילאים. החל מגיל ההתבגרות מכונה האישה "נערה".

היחס והמעמד של בנות בכל חברה קשור בדרך כלל במעמדן של הנשים באותה התרבות. בתרבויות בהן לנשים יש מעמד חברתי נמוך, בנות עשויות להיות לא רצויות על ידי הוריהן, והמדינה עלולה להשקיע פחות משאבים במתן שירותים הנחוצים לבנות.

לבוש מסורתי

לבוש מסורתי מתייחס לבגדים אופייניים לאזור גאוגרפי מסוים או לקבוצה אתנית או דתית. התלבושות העממיות הן לעיתים מיושנות, אך מבטאות את הזהות הייחודית והמובחנת של האנשים הלובשים אותן. בתקופת ההתעוררות הלאומית במאה ה-19 שבו עמים רבים באירופה ללבוש בגדים מסורתיים, שמקורם בתקופות קדומות יותר, כדי להפגין את ההגדרה העצמית שלהם. כיום יש מגמה כזאת בקרב תושבי מדינות עולם שלישי כחלק מחזרה למנהגים וערכים לא-מערביים וטרום-קולוניאליים.

פרטים של צבע, תפירה ודוגמאות בלבוש מסורתי עשויים להעיד על מעמד חברתי, מצב אישי או על השתייכות לתת-קבוצות. לעיתים מספיקה רק בעלות על תלבושת מסורתית כדי להצביע על מעמד מכובד בקהילה. הדבר אמור במיוחד לגבי תלבושות הייחודיות לכוהנים, אצילים, וכדומה.

התלבשות בבגדים מקומיים ומסורתיים נחשבת לחלק ממנהגי פולקלור. ישנן תלבושות המיועדות לחיי היומיום, (למשל כובע לבד וחליפה שחורה בקהילה היהודית חרדית). תלבושות אחרות מיועדות ללבוש רק באירועים מיוחדים חתונות, חגים (למשל שטריימל בקהילה היהודית-חרדית), או פסטיבלים לאומיים.

לימודי נשים

לימודי נשים הם תחום אקדמי אינטרדיסציפלינרי העוסק בפוליטיקה, חברה והיסטוריה מנקודת מבט נשית בין-תרבותית. העוסקים בתחום חוקרים ולעיתים מבקרים נורמות חברתיות הקשורות במגדר, גזע, מעמד חברתי ומיניות ותחומים אחרים הקשורים בשוויון חברתי.

מארג מזון

מארג מזון הוא מונח מתחום האקולוגיה המתאר מספר שרשרות מזון הקשורות ביניהן. בעלי חיים הנמצאים בסביבה אחת מקיימים ביניהם אינטראקציות רבות, ניזונים מתפריט מגוון ומהווים מזון להרבה יצורים חיים אחרים. לכן, לא ניתן להסתכל על שרשרת מזון בודדת, אלא על מספר שרשרות מזון בסביבה כלשהי, היוצרות מארג.

דוגמה לשרשרת מזון: עלים, המשמשים מזון לצרצרים, המשמשים מזון ללטאות, שנטרפות על ידי עופות דורסים.

דוגמה למארג מזון: עלים המשמשים כמזון לצרצרים, ארנבים ומכרסמים. הארנבות נטרפות על ידי עופות דורסים, תנים ושועלים. המכרסמים נטרפים על ידי שועלים, תנים ונחשים. בדוגמה זו ניתן לראות את הקשר בין מספר שרשרות מזון היוצרות רשת סבוכה של קשרי גומלין בין נטרפים וטורפים שונים.

בטבע כמעט ואין דוגמאות לשרשרות מזון, אלא רוב הדוגמאות הן של מארגי מזון. פגיעה ברמה טרופית כלשהי היא בעלת השלכות על מגוון היצורים החיים השייכים לאותו מארג מזון. בדוגמה שמובאת לעיל, ירידה פתאומית בגודלה של אוכלוסיית הארנבים (עקב מחלות, פיזור רעלים וכו') תגרום לטורפים הניזונים מהם לחפש מזון אחר. כך שפתאום גם אוכלוסיית המכרסמים בסכנה, לאור העובדה שהם מהווים את עיקרי התפריט כעת. ייתכן גם מצב שבו אוכלוסיית התנים, מאחר שאינה מצליחה לטרוף ארנבים, תיאלץ להגר לסביבת חיים אחרת. עזיבת התנים עשויה לגרום לשינויים רבים גם בסביבה בה היו וגם בסביבה החדשה אליה יגיעו. כלומר כל שינוי עשוי להשפיע בקנה מידה רב על מגוון גדול של יצורים חיים, הנמצאים באיזון מתמיד בנישה האקולוגית שלהם.

לעיתים מתערבים בני האדם האדם במערכות האקולוגיות ומפירים את איזונן. התערבות זו מסוכנת ובעלת השלכות כבדות, הן על בעלי החיים והן על האדם. ניתן למצוא דוגמאות רבות שבהן האדם פוגע בנישות אקולוגיות שונות, הורס את מרקמן העדין, מכחיד חלק ממארגי מזון ולעיתים נפגע גם הוא.

בשנות השבעים אירעו אחד המקרים המפורסמים, כאשר מוסדות בריאות בארצות הברית גילו שהשומנים בגופם של האמריקאים הכילו כמויות רבות של רעל בשם די-די-טי, וגם בחלב אם של אמריקאיות רבות נמצא רעל זה בשיעור גבוה. לתופעה לא הייתה השפעה מסכנת לטווח הקרוב, אך כמויות גדולות של הרעל עשויות לגרום לבעיות במערכת הנשימה. כשחיפשו מהו מקורו של הרעל גילו ששימש להדברת חרקים שונים, כגון עש הצמר. חומר זה הפך לנפוץ מאוד בחקלאות. בניגוד לחומרים מסוימים, שלעיתים משתנים ומתפרקים בגוף החי, רעל זה בעל מבנה קבוע שאינו משתנה, ולכן קל לזיהוי. כאשר חקרו כיצד הגיע הרעל לבני אדם הועלו מספר השערות. אחת ההשערות הייתה ששדות אספסת רוססו ברעל, הפרות ניזונו מהאספסת, הרעל הגיע לכל חלקי גופן (באמצעות מערכת הדם) ובני אדם, הניזונים מבשר פרות וכן משתמשים רבות בחלב פרות (כחלב או כבסיס להכנת גבינות ומוצרים שונים) ספגו את הרעל, שהתפשט לכל חלקי גופם בעזרת מערכת הדם.

בהשאלה משתמשים בביטוי "שרשרת המזון" כדי לתאר מעמד חברתי.

מיעוט

קבוצת מיעוט היא קטגוריה חברתית אשר איננה שייכת לקבוצת הרוב השולטת בחברה נתונה, היא מתאפיינת בכך שחבריה הם בעלי אפיונים פיזיים, חברתיים או תרבותיים משותפים, והם נתונים לקיפוח חברתי בשל כך. בהגדרת סוציולוגים, מיעוט חברתי אינו מהווה בהכרח מיעוט מבחינה מספרית, והוא כולל כל קבוצה המופלית ביחס ל"קבוצת הרוב" בתחומים שונים: מעמד חברתי, חינוך, תעסוקה, רווחה ועוצמה פוליטית. ישנם חוקרים[דרוש מקור] הנוטים להעדיף את המונחים "קבוצה כפופה/מופלית/מוחלשת" (subordinate group) ו"קבוצה דומיננטית" על פני המונחים קבוצות רוב ומיעוט.

המונח מיעוט בהקשר סוציו-אקונומי מתייחס לכפיפותן של קבוצות אתניות (הנבדלות בשפה, לאום, דת ותרבות). קבוצת מיעוט נוספת היא קבוצה של מעוטי יכולת או מוגבלים, קבוצה של מיעוטים כלכליים (עובדים בשכר נמוך או מובטלים), קבוצות מיעוט גיליות (קבוצות הצעירות או המבוגרות מהאוכלוסייה העובדת), ומיעוטים מגדריים (בעלי נטייה מינית או זהות מגדר השונות מן הנורמות המקובלות).

מאז שנות השישים התגבר העיסוק במונח קבוצות מיעוט מתקיים לצד השיח על זכויות אזרחיות טבעיות וזכויות קולקטיביות אשר עלו לתודעה במאה ה-20 והתחילו לשים דגש על החשיבות במתן זכויות למיעוטים בחברה.

מעיל

מְעִיל הוא בגד עליון המיועד לכיסוי פלג הגוף העליון או לגוף כולו. למעיל יש תמיד שרוולים (בניגוד לשכמיה) ולעולם אין לו מכנסים (בניגוד לחליפת סקי כגון חרמונית). המעיל הוא בגד הנלבש אך ורק מחוץ לבית.

המעיל מורכב בדרך כלל מביטנה, שהוא הבד הקרוב לגוף הלובש ובד חיצוני שהוא בדרך כלל עמיד לרטיבות, הוא הנראה מבחוץ ועל כן הוא בעל צבע ודוגמה נאים. בין הביטנה לבד החיצוני נמצא לרוב ריפוד מבודד. ישנם מעילים הקרויים על שם הבד החיצוני כמו מעיל פרווה או מעיל עור.

יש מעילים המיועדים להגן על הגוף מפגיעה פיזית או מתנאים קיצוניים אחרים, כגון מעיל אופנוענים המשלב הגנה מרוח עזה וריפוד מפני נפילה וחיכוך עם הכביש.

מעילים יכולים גם להעיד על השתייכות לקבוצה או על מעמד מסוים כגון: מעילי שרד המהווים חלק מתלבושת רשמית של קצינים או נושאי תפקיד ממלכתי או דתי. או קפוטה - מעיל ארוך, לרוב בצבע שחור, שאותו נוהגים ללבוש יהודים חסידים בכל ימות השנה. בעבר היה נהוג גם "מעיל סטודנטים" (מעיל צמר באורך הברך, לרוב משובץ, ללא ריפוד) שאפיין קבוצת אוכלוסייה זו ו"מעיל שחור ארוך" ("טרנץ'", כנ"ל, אך שחור) שאפיין בלשים בסרטי קולנוע.

ככלל לבישת מעיל מעידה על מעמד חברתי. אנשי המעמדות הנמוכים שוהים יותר זמן בחוץ, בעוד אנשי המעמד הגבוה נעזרים בכלי רכב פרטי העומד לרשותם ואינם נאלצים לשהות זמן רב באוויר הקר ולהיחשף לתנאי מזג אוויר קיצוניים. כך מעיליהם של אנשי המעמד הגבוה קלים יותר ומהווים פריט אופנה יותר מאשר פריט הגנה. מעיליהם של אנשי מעמד הפועלים הם פרקטיים יותר.

היותו של המעיל בגד מגן גדול ועבה גורמת לכך שהתנועה בו עלולה להיות מסורבלת. במיוחד אמורים הדברים לגבי אנשים השוהים זמן רב בחוץ כחלק מפעילותם כחיילים, פועלים וכדומה. לפיכך, התקדמות הטכנולוגיה פועלת לכיוון של הפיכת המעיל לקל-משקל, גמיש, עמיד ונוח יותר. נעשה שימוש בבדים וסיבים סינתטיים ליצירת מעילים שרמת ההגנה שלהם מפני הקור לא תבוא על חשבון עובי וסירבול (כפי שקורה במעילים מחומרים טבעיים כצמר, מילוי נוצות וכדומה). כך תופס מקום אריג הפליס כפתרון ליצירת מעילים מודרניים.

נישואים מורגנטיים

נישואים מורגנטיים הם נישואים בין בני זוג שלא מאותו מעמד חברתי, הגורמים למניעת העברת תאריו, אדמותיו וזכויותיו של הבעל לרעייתו או לילדיו. נישואים אלו מכונים גם לעיתים "נישואי יד שמאל", משום שבטקס החתונה הבעל מחזיק את ידה של כלתו ביד שמאל שלו, בניגוד לטקס חתונה רגיל, בו הוא נוטל את ידה בידו הימנית.

בדרך כלל נישואים אלו היו נערכים בין גבר מבית מלוכה או מהאצולה הגבוהה, לבין אישה ממעמד נחות יותר. במקרה של נישואים כאלו, לאישה ולילדיה לא הייתה שום זכות על תאריו, זכויותיו או נכסיו של הבעל, אותם ירש מאביו. היו גם מקרים במהלך ההיסטוריה בהם אישה אצילה נישאה לגבר ממעמד נחות יותר בנישואים מורגנטיים.

סרט דרמה

סרט דרמה (או סרט דרמטי או דרמה קולנועית) הוא סוגה קולנועית (ז'אנר קולנועי) אשר מתמקדת בפיתוח מעמיק של דמויות ריאליסטיות המתמודדות עם נושאים רגשיים. סרט קולנוע דרמטי משתייך לסוגה הרחבה ביותר בקולנוע, הכוללת תתי-סוגה רבים, כגון: דרמה רומנטית, דרמת ספורט, דרמה תקופתית, דרמת חוק ודרמת פשע. בין הנושאים שסרט דרמטי עשוי לעסוק בהם: אלימות כלפי נשים, אלכוהוליזם, גזענות, התמכרות לסמים, מעמד חברתי, עוני, שחיתות שלטונית.

חלק משמעותי מהופעותיהם הקולנועיות הטובות ביותר של שחקנים רבים היה בסרטים המשתייכים לסוגת הדרמה, שבה קיימת הזדמנות לשחקן למתוח את התפקיד, באופן שלא מתאפשר בסוגות אחרות. סרטי דרמה מאז ומתמיד היו מועמדים לעיתים תכופות לקבלת פרס האוסקר, במיוחד בקטגוריה של הסרט הטוב ביותר, בתדירות גבוהה משמעותית מסרטים המשתייכים לכל סוגה קולנועית אחרת.

עבירת צווארון לבן

עבירת צווארון לבן היא עבירה פלילית הקשורה בנטילת כספים מהארגון שבו עובד העבריין, בצורה ישירה (מעילה, מרמה וכדומה) או בצורה עקיפה (מתן טובות הנאה בתמורה לשוחד, סחר לפי מידע פנים). בניגוד לעבירות פליליות אחרות, הקשורות באלימות, עבירות צווארון לבן נעשות ללא כל אלימות, במהלך פעילותו השגרתית של העבריין בארגון. מקור השם הוא בהיות עבריינים אלה, רובם ככולם, עובדי מינהל בארגון (המכונים בצורה בלתי פורמלית עובדי "צווארון לבן"). פעמים רבות מדובר בעובדים בכירים, ואפילו במנהל הארגון, אך לעיתים גם עובדי מינהל זוטרים מצליחים בביצוע עבירות כאלה.

עבירות צווארון לבן כהגדרתן הקרימינולוגית הן עבירות של החזקים והעשירים בחברה. ההגדרה המקובלת היא של הקרימינולוג האמריקאי אדווין סטרלנד משנת 1939 על פיה עבירת צווארון לבן היא "עבירה של אדם מכובד בעל מעמד חברתי גבוה במהלך עיסוקו המקצועי". במסגרת זו נכללים נזקי שחיתות שלטונית, קשרים לא ראויים בין הון ושלטון וכדומה. הדגש הוא על שתי נקודות: מעמדו החברתי הגבוה של העבריין, והיות העבירה חלק מעיסוקו המקצועי.

ההגדרה הקלאסית של עבירות צווארון לבן איננה כוללת בתוכה עבריינים קטנים שביצעו עבירות זיוף פעוטות. נתמך סעד המרמה בטופס ההצהרה, קופאי בסופרמרקט הגונב מקופת המעביד אינם נחשבים כעברייני צווארון לבן, משום שאינם בעלי מעמד חברתי גבוה. פקיד בנק שתוך כדי עיסוקו מועל בסכומים גדולים ומנצל את האימון הרב שניתן בו, מוגדר כעבריין צווארון לבן.

מנהל חברה הנאשם ברצח בן זוגו או באלימות אינו נחשב כעבריין צווארון לבן, משום שהעבירה איננה חלק מעיסוקו.

קאסטה

קאסטה היא מעמד חברתי נוקשה שאדם נולד לתוכו וכמעט אינו יכול להשתחרר ממנו.

מעמד חברתי זה מבנה את זהותו של האדם, ובכלל זה את טווח עיסוקיו האפשריים, מנהגיו, טקסיו, הנורמות לפיהן ינהג, מערכת הסמלים אליה הוא מחויב, ועוד. מערכת חברתית המבוססת על קאסטות היא מערכת ריבודית אנדוגמית המסווגת את החברים בה על פי מוצא ההורים, כך שהניעות החברתית בין הקאסטות השונות כמעט אינה אפשרית. שיטת הקאסטות דומיננטית בעיקר בהודו, אך ניתן למצוא אותה גם במקומות אחרים, כגון בזמן האפרטהייד בדרום אפריקה, ובמידה רבה בנפאל. בתקופה הקדם-מודרנית הייתה שיטת הקאסטות נפוצה בתרבויות שונות בעולם, כגון ביפן הפאודלית, בסין, באירופה (שם נקראה שדרה חברתית) ועוד.

קאסטה אינה כת, לכן בניגוד לטעות רווחת בשפת הדיבור, מערכת הקאסטות אינה מערכת של כתות.

קת

קת הוא החלק שבו אוחזים בכלי עבודה או בכלים אחרים בזמן השימוש בהם.

החל מהתקופה הפלאוליתית התיכונה, החלו לייצר קתות ממגוון חומרים, כגון עץ, עצם, קרניים וגם משנהב, ומאוחר יותר, אף ממתכת. בימים אלו הקת עשויה גם מחומרים פלסטיים שונים או מגומי לאחיזה טובה, למניעת החלקה וכן לבידוד תרמי או חשמלי לפי הצורך.

קת מהודרת של הג'מביה (פגיון מסורתי תימני), עשויה מקרן של קרנף והיא סמל של מעמד חברתי גבוה.

קת היא בפרט החלק האחורי של נשק קל (כגון רובים, מקלעים קלים וכו'), המשמש לאחיזתו. הקת נתפסת על ידי שקע הכתף, כדי לספוג את הרתע ולהגדיל את הדיוק בירי. פעמים רבות מחוברת אל הקת רצועה, המאפשרת את תליית הרובה על הכתף. לעיתים מיוצרת קת מתקפלת, המאפשרת טלטול נוח של הרובה כאשר היא מקופלת.

ברובה M16 ניתנה לקת פונקציה נוספת: על מנת לענות על הצרכים של חיילי צבא ארצות הברית במלחמת וייטנאם, עוצבה הקת כך שתשמש את החיילים כמשוט בנהרות. בדגמים המקוצרים והמודרניים יותר של ה-M16, כגון ה-M4, הקת היא טלסקופית, כלומר, ניתנת לקיפול פנימה בזמן שהנשק לא בשימוש. קיימת אפשרות לפתוח את הקת למספר מצבי ביניים, הרלוונטיים לטכניקות ירי שונות.

עד סוף מלחמת העולם השנייה רוב הקתות היו עשויות מעץ ונמצאו בגובה נמוך מן הקנה, על מנת לאפשר ליורה להשעין את הלחי על הקת כך שהעין תהיה בגובה הכוונת. עם המעבר לרובים אוטומטיים נתגלה חיסרון מרכזי בקונפיגורציה זו: הרתע גרם לרובה להסתובב סביב הידית האחורית וכך להוצאת הרובה מכיוון על המטרה. כדי להתגבר על בעיה זו הרובים החדשים כללו קת בגובה הקנה, כך שהרתע עובר בקו ישר אל הקת ומשם אל שקע הכתף, דבר המאפשר דיוק רב יותר בירי אוטומטי.

תנועת הצופים

הצופים או תנועת הצופים היא תנועה חברתית כלל עולמית. מטרתה היא לפתח אנשים צעירים גופנית ורוחנית כך שהנוער יוכל לקחת מקום מועיל יותר בחברה. מטרה זו מושגת באמצעות חינוך בלתי פורמאלי עם דגש על פעילויות מעשיות בחוץ, בטבע. התנועה נוסדה ב-1907 על ידי רוברט באדן פאוול, לוטננט-גנרל במילואים מהצבא הבריטי. הוא היה גם באותה תקופה חבר בכיר ב"בריגדת הבנים" (ארגון נוער נוצרי). כיום כוללת התנועה למעלה מ-42 מיליון חברים ב-217 מדינות וטריטוריות.

במחצית הראשונה של המאה ה-20, התנועה גדלה באופן משמעותי והתרחבה לכל העולם באמצעות ארגון הצופים העולמי, עם דגש על ילדים ובני נוער, כאשר בשנת 1910, הוקם ארגון המדריכות הבנות המיועד לצופות.

התנועה דוגלת בשיטת החינוך הצופית, תוכנית חינוך בלתי פורמלי עם דגש על פעילויות חוץ מעשיות, הכוללות מחנאות, עמלנות, ספורט מים, טיולים, ספורט ועוד. מאפיין בולט נוסף של התנועה הוא התלבושת הצופית, אשר מטרתה היא להסתיר כל הבדל של מעמד חברתי במדינה וליצור שוויון. התלבושת כוללת עניבת צופים ותגים שונים (טלאי זרוע). סמל תנועת הצופים העולמי הוא שילוב של הפלר דה ליס (במקור סמל הצופים הבנים) ועלה התלתן (במקור סמל הצופות).

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.