מעמד הפועלים

מעמד הפועלים (או מעמד העובדים, ולעיתים פרולטריון) הוא הכינוי למעמד הנמוך ביותר בחברה מתועשת. הכינוי נוצר בתחילה ככינוי גנאי, אך שינה את מובנו בעקבות השימוש שעשה בו קרל מרקס בתורה המרקסיסטית כתיאור לעובד שכיר, נטול רכוש משלו, בניגוד לבעלי הון או אמצעי ייצור המצויים בבעלותם כמו סוחרים, איכרים בעלי חלקת אדמה או הבורגנים העשירים. כיום, משמש המונח כהגדרה לשכירים שעוסקים בעבודה פיזית ולפעמים כהגדרה לכל השכירים הזוטרים.

Lewis Hine Power house mechanic working on steam pump
פועל בתחנת כוח עובד על משאבת קיטור. תצלום משנת 1920 של הצלם האמריקאי לואיס היין, במסגרת המיזם שלו, "גברים בעבודה".

התגלגלות המונח

שורש המונח "פרולטריון" במילה הצרפתית prolétariat מן המאה ה-17, שהתבססה על המילה הלטינית proletarius, מ-proles, צאצא. המונח המקורי נטבע על ידי המלך הרומאי, סרוויוס טוליוס, שעל פי המסורת הרומית חילק את נתיניו לחמש קבוצות מיסוי, על פי יכולת התשלום שלהם. בתחתית הסולם ניצבו העניים המרודים, שתרומתם היחידה למדינה הייתה הבאת צאצאים לעולם. הפירוש המילולי הוא חסרי כלום למעט ילדים.

במשמעות שקיבל במאה ה-19, במיוחד בכתבים המרקסיסטיים, התייחס המונח ל"עובדים המודרניים", במיוחד בבתי-חרושת. אלו הובחנו בהגותו של מרקס מעובדי אדמה או אנשים העוסקים במסחר, הענקת שירותים, יזמות כלכלית, וכן הלאה. מאוחר יותר, כאשר התחוללו מהפכות בארצות חקלאיות במהותן כמו רוסיה וסין, נטען כי ישנו גם פרולטריון איכרי, אך הגדרה זו שונה ואף מנוגדת להגדרתה המקורית בהגות הסוציאליסטית והמרקסיסטית.

מעמד הפועלים בהגות המרקסיסטית

בתאוריה המרקסיסטית הוגדר פרולטריון כמעמד שאינו מחזיק בבעלות על אמצעי ייצור. ב"קפיטל" 1.2.6 קובע מרקס כי בן מעמד הפועלים, הפרולטר, הוא אדם שמקור ההכנסה היחיד שלו הוא השכר שהוא מקבל תמורת עבודתו והוא אינו יכול אלא למכור כוח זה לכל המרבה במחיר.

על-פי תורת ערך העבודה של מרקס כדי לחדול מהתבססות על כוח עבודתו לבדו זקוק הפועל להון – הכנסה נוספת מעבר לדרושה לו לצורך הישרדות שבאמצעותה יוכל לרכוש בעלות על אמצעי יצור. השגת ההון אינה אפשרית, טוען מרקס, משום שהון נוצר באמצעות ניצול הערך העודף – ההפרש שבין ההכנסה שמניבה עבודת הפועל והשכר המשולם לו. היחידים היכולים ליהנות מערך עודף זה הם בעלי ההון, הקפיטליסטים (או "הבורגנים", כניסוחו של מרקס).

WomanFactory1940s
פועלת במפעל למטוסים בארצות הברית, בתקופת מלחמת העולם השנייה. בתקופה זו גויסו גברים רבים לשירות צבאי ונשים מילאו את תפקידם בשוק העבודה.

לפי מרקס, מעמד הפועלים עתיד להתרחב בהדרגה, בגלל חוק הדלות הגוברת המביא לכך שהזעיר-בורגנות, האוּמנים ובעלי המלאכה הקטנים, נמצאים בתהליך של התרוששות ואיבוד ההון שלהם העתיד להגיע לנקודה שבה אין להם רכוש כלל. מרקס הבחין גם בתת-מעמד בתוך מעמד הפועלים – פרולטריון הסחבות, הלומפן-פרולטריון, המונה את הבטלים ממעש והפושעים שנמצאים אף תחת למעמד הפועלים.

מול מעמד הפועלים ניצב אויבו הנצחי – מעמד בעלי ההון. על-פי מרקס, בין בעלי ההון (הבורגנות) לפועלים ישנו ניגוד עניינים מעמדי גמור שאין בו פשרה והסתירות שבמנגנון פעולת הבורגנות, אותן ניסח ב"חוק הדלות הגוברת" יביא להחרפת העוני והתרחבותו, עד שבסופו של דבר תתרחש מהפכה סוציאליסטית.

הפרכת חוק הדלות הגוברת של מרקס, כמו גם תורת ערך העבודה שלו, הביאו לכך שהתגברות של דלותם של הפועלים ובעקבותיה ההתרחבות המצופה בהיקף מעמד הפועלים לא התרחשו. יתר על-כן, מעמד הפועלים במדינות המתועשות הצטמצם ובזירה החברתית-מעמדית הופיע מעמד רחב של שכירים ובעלי מקצועות חופשיים בורגניים, שלא היו אמורים להתקיים כלל לפי התורה המרקסיסטית. במקביל, בארצות שבהן אכן התחוללה מהפכה סוציאליסטית, היו רוב ההמונים לא בני מעמד הפועלים כהגדרתו אצל מרקס אלא איכרים, אריסים, שכירי-יום בחקלאות ובעלי אדמות זעירים.

בעקבות התפתחויות אלו עברה הגדרת "מעמד פועלים" שינויים מספר. בברית-המועצות ומאוחר יותר בסין הוגדרה האיכרות כמעמד פועלים חקלאי. במדינות המערב המתועשות, נעשו מספר ניסיונות להגדיר את השיוך המעמדי לא על-פי הון אלא על-פי מעמד תעסוקתי. לדוגמה, הסוציולוג האמריקני ויליאם קורנהאוזר ניסה בסוף שנות החמישים להתאים את האבחנות המרקסיסטיות למצב השונה בטענה כי יש להגדיר את החלוקה המעמדית על-פי סמכות ולא על פי הון: ככל שלאדם סמכות רבה יותר ביחס לאנשים אחרים, מיקומו במדרג המעמדי עולה. מילובאן דז'ילאס ביוגוסלביה ניסה דרך דומה ב"המעמד החדש" שלו בו טען כי במדינות הקומוניסטיות (ובהרחבה, גם במערב) נוצרה אחרי מלחמת העולם השנייה אליטה שלטת חדשה שאינה בורגנית כי אם ניהולית-ביורוקרטית, שה"הון" שבידה הוא הכוח שהיא מחזיקה בו.

באופן טבעי, אופן הגדרתו של מעמד הפועלים אינה מהווה בעיה עבור אותם כלכלנים, היסטוריונים או סוציולוגים שאינם רואים בתולדות האנושות, כלשונו של מרקס, "דברי הימים של מלחמת-מעמדות". מנקודת מבט מרקסיסטית, לעומת זאת, הגדרות אלו הן הרות משמעות, שכן אם התיאור ההיסטורי, הכלכלי והחברתי של מרקס לגבי עבודה, הון והיווצרות מעמד-הפועלים נחשב תקף, יש לפסול הגדרות מעמדיות כגון אלו של דז'ילאס או קורנהאוזר, כיוון שמגולמת בהן הנחה לא-מטריאליסטית.

אם דוחים את התאוריה של מרקס בנקודות אלו, הרי שגם התיאור ההיסטורי לגבי היווצרות מעמד הפועלים ורעיונות הניצול והערך העודף צריכים להדחות, ומכך משתמעת דחייה כוללת של התאוריה המרקסיסטית. אם דחייה כזו אינה אפשרית או מקובלת, נותרת הבעיה של הסברת תופעה שעל-פי הגישה המרקסיסטית אינה אמורה להיווצר כלל.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

אווה פרון

מריה אווה דוארטה דה פרון (בספרדית: María Eva Duarte de Perón, ידועה בכינוי אוויטה; 7 במאי 1919 – 26 ביולי 1952) הייתה רעייתו השנייה של נשיא ארגנטינה חואן פרון. היא הייתה דמות כריזמטית ושאפתנית ביותר, ונודעה כדומיננטית ומשפיעה בתקופת נשיאותו הראשונה של בעלה, עד למותה מסרטן בגיל 33 בלבד. היא זכתה להערצת המוני העם בארגנטינה, בני מעמד הפועלים ממנו העפילה במהירות לצמרת, אך גם לבוז ולאיבה מצד האליטות.

ברוס ספרינגסטין

ברוס פרדריק ג'וזף ספרינגסטין (באנגלית: Bruce Springsteen; נולד ב-23 בספטמבר 1949) הוא זמר, פזמונאי, מלחין, מוזיקאי אמריקאי ופעיל הומניטרי. מוכר בכינוי "הבוס".

ספרינגסטין מזוהה עם סגנון כתיבה פואטי המערב אלמנטים ממוזיקת הפולק-רוק והאמריקנה. רבים משיריו משלבים טקסטים מחייו האישיים יחד עם הווי מעמד הפועלים האמריקאי, איתו הוא מזוהה.

הדיסקוגרפיה של ספרינגסטין, אשר החל את דרכו המוזיקלית כבר בשנת 1965, מגוונת וכוללת הן מוזיקת רוק פופולרית ומסחרית והן מוזיקת פולק-רוק קודרת יותר. אלבומי האולפן המצליחים ביותר שלו - Born to Run משנת 1975 ו-"Born in the U.S.A", משנת 1984, מדגימים את יכולתו של ספרינגסטין לתאר בעוצמה ומתוך הזדהות, תוך תשומת לב לפרטים, את חיי בני מעמד הפועלים והמעמד הבינוני-נמוך בארצות הברית.

במהלך הקריירה, מכר ספרינגסטין יותר מ-64 מיליון אלבומים בארצות הברית ויותר מ-120 מיליון אלבומים בעולם, שמיצבו כאחד מהאמנים הרווחים בעולם.על עבודתו, זכה ספרינגסטין בפרסים רבים, אשר כללו 20 זכיות בפרסי הגראמי, 2 גלובוס הזהב, וזכייה אחת בפרס האוסקר. בנוסף, הוא חבר בהיכל התהילה של כותבי השירים והן בהיכל התהילה של הרוק אנד רול (החל משנת 1999).במשך מרבית הקריירה שלו, שיתף ספרינגסטין פעולה עם להקת האי סטריט בנד, אשר מתפקדת עד היום כלהקת הליווי הקבועה שלו. בשנת 2014, צורפה הלהקה להיכל התהילה של הרוק אנד רול.

דגל הרפובליקה העממית של סין

דגל הרפובליקה העממית של סין, הידוע גם בתור "הדגל האדום בעל חמשת הכוכבים" (בסינית: 五星红旗), הוא דגלה הרשמי של הרפובליקה העממית של סין (או בקיצור "סין העממית"). דגל זה עוצב על ידי צ'נג ליאנסונג, כלכלן סיני במקצועו ומעצב גרפי חובב. הדגל נבחר מתוך כ-3,000 עיצובים שונים אשר הוגשו לראשי המפלגה הקומוניסטית במסגרת תחרות עיצוב דגלים לרפובליקה החדשה בחודש יולי 1949. מאו דזה דונג בעצמו הניף את הדגל בהצגתו הפומבית הראשונה בכיכר טיאנאנמן שבבייג'ינג.

עיצוב הדגל כולל חלק מהסמלים המובהקים של הקומוניזם: צבעו אדום, והאובייקטים שעליו מופיעים בצהוב בוהק. הכוכב הגדול שבדגל מסמל את שלטון המפלגה הקומוניסטית של סין. לארבעת הכוכבים הקטנים אשר מקיפים את הכוכב הגדול מעולם לא ניתן הסבר רשמי. אחת ההצעות לפשרם של הכוכבים טוענת כי הם מייצגים את כלל אנשי הרפובליקה. דעה אחרת גורסת כי הם מייצגים את ארבעת המעמדות העיקריים בסין של אותה התקופה: מעמד הפועלים, מעמד האיכרים, מעמד הזעיר בורגנים והקפיטליסטים הפטריוטיים. לפי דעה רווחת נוספת הכוכב הגדול מסמל את הסינים בני ההאן בעוד ארבעת הכוכבים הקטנים מסמלים את ארבעת המיעוטים אשר הוכרו בתחילת המאה ה-20 בסין: הטיבטים, המנצ'ורים, המונגולים והאויגורים, וזאת בדומה לחמשת הפסים שנמצאו על דגל הרפובליקה הסינית. אולם כיום מוכרים בסין 55 מיעוטים שונים אשר לכולם מעמד שווה במדינה ולכן טענה זו עומדת בסתירה לדעת הממשל הסיני של ימינו.

העיצוב המוצע לדגל עבר מספר שינויים לפני שהגיע לגרסתו הסופית ב-27 בספטמבר 1949. הגרסה המקורית הכילה את סמל הפטיש והמגל הקומוניסטי בשילוב עם כוכב צהוב. גרסה נוספת כללה מספר פסים צהובים אופקיים אשר סימלו את גזע ההאן לפי טענה אחת או את הנהר הצהוב לפי אחרת. עיצובים אלו נזנחו כדי לקבל דגל פשוט וקליט יותר.

הרובע השבעה-עשר של פריז

הרובע השבעה-עשר של פריז (בצרפתית: XVIIe arrondissement) הממוקם בגדה הימנית, הוא אחד מעשרים הרבעים של פריז, צרפת. ברובע שני מוקדי פעילות מרכזיים: בחלקו הצפוני, מתחם מעמד הפועלים המרוכז סביב כיכר קלישי הוא שלוחה של אזור החלונות האדומים של רובע פיגאל; בחלקו הדרומי, מתחם המעמד הבינוני-גבוה שסביב שדרות דה טרן (Avenue des ternes) ושוק פונסלה (Marché Poncelet), מעוצב בסגנון אוסמן.

ברובע השבעה-עשר של העיר נמצא מרכז התערוכות הגדול פלה דה קונגרס (Palais des Congrès), ומעליו מתנשא גורד השחקים של מלון קונקורד-לפאייט.

שטח הקרקע של הרובע הוא 5.669 קמ"ר.

הרובע השמונה-עשר של פריז

הרובע השמונה-עשר של פריז (בצרפתית: XVIIIe arrondissement), הממוקם בגדה הימנית, הוא אחד מעשרים הרבעים של פריז, צרפת. הרובע ידוע בעיקר הודות לאזור מונמארטר שבשטחו, הממוקם על גבעה שבראשה מזדקרת בזיליקת סקרה קר, וכן הודות לתיאטרון הקברט הידוע מולן רוז', ולטחנת הרוח הישנה, מולן דה לה גאלט.

ברובע השמונה-עשר נמצא גם רובע מעמד הפועלים גוט ד'אור (טיפת הזהב), בו מתגוררים בעיקר יוצאי אפריקה וצפון אפריקה, והוא ידוע בשוק שבו, שוק בַּרְבֶּה (marché Barbès), שם ניתן למצוא מוצרים שונים מאפריקה.

שטח הקרקע של הרובע הוא 6.005 קמ"ר.

יהושע סובול

יהושע סוֹבּוֹל (נולד ב-24 באוגוסט 1939) הוא מחזאי, במאי וסופר ישראלי.

מוחרס ליברס

מוּחֶרֵס לִיבֶּרֵס (ספרדית: Mujeres Libres תרגום: "הנשים החופשיות") היה ארגון נשים אנרכו-סינדיקליסטי ספרדי, שפעל עבור האינטרסים של נשות מעמד הפועלים הספרדי. הארגון נוסד בשנת 1936, על ידי לוסיה סאנצ'ס סאורניל (Lucía Sánchez Saornil), מרסדס קומפוסאדה (Mercedes Comaposada) ואמפארו פוץ' אי גסקון (Amparo Poch y Gascón), ומנה כ-30,000 חברות בשיאו. הארגון דגל ב"מאבק כפול" - מאבק פמיניסטי למען שחרור האישה ומאבק חברתי לצדק מעמדי. הוא האמין כי שתי המטרות חשובות באותה המידה ויש לפעול להשגתם במקביל.

מולדת

מולדת היא שטח אדמה או חבל ארץ אשר לעם יש זיקה היסטורית ארוכה אליו. שטח בו נוצרה הזהות הלאומית של העם.

שטח טריטוריאלי זה אינו בהכרח מקום הולדתו של האדם, אלא השטח הטריטוריאלי שבו נולדה אומתו.

בשפות שונות פרוש המילה מולדת בקונטציה המבטאת שייכות כגון באנגלית: Homeland, כלומר "ארץ הבית", או בקונטציות לאומיות אתניות כגון: ארץ האבות (Fatherland), ארץ האם (Motherland), מדינת האם (Mother country).

לעיתים נעשה שימוש במשמעות של מולדת להביע הזדהות עמוקה עם רעיונות של מדינה מסוימת מבלי שהאדם המזדהה יהיה בעל קשרים היסטוריים אליה. כך לדוגמה ברית המועצות החשיבה את עצמה כמולדת של מעמד הפועלים וכך התייחסו אליה רבים מן הקומוניסטים שחיו מחוץ לגוש הסובייטי.

מחוז בחירה

מחוז בחירה, במדינות שבהן נהוגות בחירות אזוריות, הוא אזור גאוגרפי, שתושביו בוחרים נציג או נציגים מטעמם למוסד פוליטי ארצי. בשם מחוז בחירה מכונות לעיתים גם קבוצות אחרות של בוחרים, שמוקצה להן ייצוג במערכת פוליטית. כך למשל קיים מחוז בחירה של הקיבוצים ברחבי הארץ בבחירות המקדימות שנערכות במפלגת העבודה הישראלית לקביעת מועמדי המפלגה לכנסת.

מספר הנציגים שנבחר בכל מחוז בחירה משתנה בהתאם לשיטת הבחירות. במערכות רבות יש לכל מחוז נציג יחיד (כך למשל בבחירות לפרלמנט הבריטי או בפרלמנט הקנדי). לעיתים שולח כל מחוז שני נציגים (כמו בבחירות לבונדסטאג), ובמקרים מסוימים מיוצגים מחוזות שונים על ידי מספר שונה של נציגים, לפי מספר הבוחרים. כך למשל מחוזות הבחירה לדאל אירן האירי שולחים בין שלושה נציגים לחמישה נציגים, וששת מחוזות הבחירה של איסלנד שולחים לאלת'ינגי תשעה עד שלושה-עשר נציגים כל אחד.

מחוז הבחירה יכול לשמש גם כיחידה מִנהלית.

קביעת מחוזות הבחירה נעשית בדרך כלל בידי גוף בלתי תלוי האחראי על ארגון הבחירות. כדי לשמור על עקרון השוויון, רצוי שהיחס בין בוחרים לנציגים יהיה שווה בכל מחוז, לכן שינויים דמוגרפיים מחייבים שרטוט מחדש של מחוזות הבחירה מעת לעת. לעיתים נעשה שינוי הגבולות באופן מוטה, תוך ניצול העובדה שמידת התמיכה במפלגות שונות משתנה מאזור לאזור. במדינות שבהן לא קיים מנגנון מוסכם וברור לשינוי גבולות המחוזות, מתפתחים לעיתים עיוותים הפוגעים בייצוגיות, כאשר שינויים דמוגרפיים גורמים לכך שהיחס בין הנבחרים לתושבי המחוז משתנה מאוד בין המחוזות.

באופן טיפוסי, בחלק ממחוזות הבחירה יש תמיכה ברורה במפלגה מסוימת. כך למשל מחוזות בחירה בבריטניה שרוב המצביעים בהם הם בני מעמד הפועלים מצביעים באופן קבוע עבור מפלגת הלייבור. המפלגות מרכזות את עיקר מאמציהן במחוזות שאינם נוטים באופן מובהק למפלגה מסוימת.

בעבר, חפפו מחוזות הבחירה במדינות רבות לגבולות של נחלות פאודליות, דבר שיצר עיוותים גדולים במידת הייצוג. בבריטניה של המאה ה-18 התקיימו מחוזות היסטוריים (שכונו "מחוזות כיס" ו"מחוזות רקובים") שבהם חיו רק מאות אנשים, ולעיתים רק עשרות, ומנגד יוצגו ערים גדולות של רבבות תושבים בידי נציג יחיד.

מעיל

מְעִיל הוא בגד עליון המיועד לכיסוי פלג הגוף העליון או לגוף כולו. למעיל יש תמיד שרוולים (בניגוד לשכמיה) ולעולם אין לו מכנסים (בניגוד לחליפת סקי כגון חרמונית). המעיל הוא בגד הנלבש אך ורק מחוץ לבית.

המעיל מורכב בדרך כלל מביטנה, שהוא הבד הקרוב לגוף הלובש ובד חיצוני שהוא בדרך כלל עמיד לרטיבות, הוא הנראה מבחוץ ועל כן הוא בעל צבע ודוגמה נאים. בין הביטנה לבד החיצוני נמצא לרוב ריפוד מבודד. ישנם מעילים הקרויים על שם הבד החיצוני כמו מעיל פרווה או מעיל עור.

יש מעילים המיועדים להגן על הגוף מפגיעה פיזית או מתנאים קיצוניים אחרים, כגון מעיל אופנוענים המשלב הגנה מרוח עזה וריפוד מפני נפילה וחיכוך עם הכביש.

מעילים יכולים גם להעיד על השתייכות לקבוצה או על מעמד מסוים כגון: מעילי שרד המהווים חלק מתלבושת רשמית של קצינים או נושאי תפקיד ממלכתי או דתי. או קפוטה - מעיל ארוך, לרוב בצבע שחור, שאותו נוהגים ללבוש יהודים חסידים בכל ימות השנה. בעבר היה נהוג גם "מעיל סטודנטים" (מעיל צמר באורך הברך, לרוב משובץ, ללא ריפוד) שאפיין קבוצת אוכלוסייה זו ו"מעיל שחור ארוך" ("טרנץ'", כנ"ל, אך שחור) שאפיין בלשים בסרטי קולנוע.

ככלל לבישת מעיל מעידה על מעמד חברתי. אנשי המעמדות הנמוכים שוהים יותר זמן בחוץ, בעוד אנשי המעמד הגבוה נעזרים בכלי רכב פרטי העומד לרשותם ואינם נאלצים לשהות זמן רב באוויר הקר ולהיחשף לתנאי מזג אוויר קיצוניים. כך מעיליהם של אנשי המעמד הגבוה קלים יותר ומהווים פריט אופנה יותר מאשר פריט הגנה. מעיליהם של אנשי מעמד הפועלים הם פרקטיים יותר.

היותו של המעיל בגד מגן גדול ועבה גורמת לכך שהתנועה בו עלולה להיות מסורבלת. במיוחד אמורים הדברים לגבי אנשים השוהים זמן רב בחוץ כחלק מפעילותם כחיילים, פועלים וכדומה. לפיכך, התקדמות הטכנולוגיה פועלת לכיוון של הפיכת המעיל לקל-משקל, גמיש, עמיד ונוח יותר. נעשה שימוש בבדים וסיבים סינתטיים ליצירת מעילים שרמת ההגנה שלהם מפני הקור לא תבוא על חשבון עובי וסירבול (כפי שקורה במעילים מחומרים טבעיים כצמר, מילוי נוצות וכדומה). כך תופס מקום אריג הפליס כפתרון ליצירת מעילים מודרניים.

מעמד חברתי

במדעי החברה, מתאר המונח מעמד קבוצת אנשים החולקים סטטוס חברתי דומה. מקור המושג מעמד חברתי בהגות החברתית של סוף המאה ה-18, והמושג זכה לחשיבות גדולה במיוחד בעקבות המהפכה הצרפתית.

מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית

מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית (ברוסית: Росси́йская Социал-Демократическая Рабочая Партия = РСДРП) הייתה מפלגה סוציאליסטית מהפכנית שהוקמה בשנת 1898 במינסק שבאימפריה הרוסית, במטרה לאחד במסגרתה את הארגונים הסוציאליסטיים המהפכניים באימפריה הרוסית.

בכנס הראשון של המפלגה המאוחדת, אשר הוחלט שתיקרא "מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית", התקיים במינסק ב-13 במרץ 1898. בכנס זו השתתפו 9 נציגים של 3 קבוצות (כולל הבונד) ונבחר וועד מרכזי שכלל 3 אנשים. מעשית הוא לא השיג דבר, כיוון שחבריו היו מעטים, הוא לא קיבל שום החלטה חשובה בדמות מצע או חוקה, הוועד המרכזי שנבחר נעצר מיד בתום הכנס. בפועל המפלגה המשיכה להיות מפוררת למספר קבוצות, שברובן שלטה הדעה המכונה "אקונומיזם", הטוענת שהמאבק של הפועלים צריך להיות כלכלי ואילו המאבק הפוליטי יידחה לשלבים מאוחרים יותר. כנגד הדעה הזאת החלה להתארגן קבוצה של מהפכנים צעירים כמו לנין, שהוציאו בחו"ל את העיתון "איסקרה" (ניצוץ), ואשר פעלו במרץ נגד האקונומיסטים. קבוצה זו, שכונתה גם "איסקראים" (על שם עיתונם), ראתה את מטרתם בהחדרת רעיונות פוליטיים בקרב מעמד הפועלים והקמת מפלגה מהפכנית חזקה וגדולה בתוך מעמד הפועלים שתפקידה לכוֵון מעמד זה.

בשנת 1903 התקיים הכנס השני (בבריסל ובלונדון), שבו פרצה מחלוקת בין לנין לבין מרטוב. לנין רצה שהמפלגה תהיה מאורגנת פוליטית ושחבריה יהיו חייבים להיות פעילים בארגונים המחתרתיים (עקרון החברות הפעילה, על פי לנין), ושקבלת ההחלטות במפלגה יהיה שמור לקבוצה נבחרת של מהפכנים אינטלקטואלים, שתהיה הגוף הבכיר בין כנס לכנס; לגוף זה קרא לנין בשם "הוועד המרכזי". לנין טען כי מאבק כלכלי בלבד של הפרולטריון הוא בסך הכל מאבק בורגני של מעמד הפועלים. הוא רצה לבנות מפלגה מהפכנית אוונגרדית שבראשה קבוצה אינטלקטואלית של מהפכנים מקצוענים עם משמעת פנימית חמורה ואחדות דעים מלאה. מפלגה זו אינה נכנעת לפועלים, אלא מדריכה ומכוונת אותם. המהפכה צריכה להיות מיידית; גם אם העובדים לא רכשו עדיין הכרה סוציאליסטית מלאה, זאת תבוא מעצמה לאחר נפילת הקפיטליזם. מרטוב, לעומתו, רצה שהמפלגה תהיה פתוחה יותר לחברים כדוגמת המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות באירופה כאשר חברי המפלגה תומכים בה מבלי להיות חברים פעילים במחתרת. בהצבעה על מחלוקת זו זכו לנין וסיעתו לרוב, ולכן נקראו מאז "בולשביקים" (סיעת הרוב). סיעתו של מרטוב נקראה, בהתאמה, סיעת ה"מנשביקים" (אנשי המיעוט). המנשביקים, ובראשם וותיקי המרקסיסטי כפלכאנוב, לא הסכימו לקבל את דעת הרוב הבולשביקי והחלו פועלים כסיעה נפרדת. עם הזמן, גברה השפעת המנשביקים, ולנין, אחרי התלבטות רבה, החליט לארגן מוסדות ועיתונות משלו (העיתון "איסקרה" עבר לידי המנשביקים) וכן לארגן כנס בלונדון ב-1905. המנשביקים לא הכירו בכנס זה, וקיימו כנס משלהם בז'נבה. חילוקי הדעות העיקריות כאן היו שהבולשביקים דרשו שאחרי המהפכה הקרובה יקום שלטון של פועלים ואיכרים שיכונה "דיקטטורה מהפכנית דמוקרטית של הפרולטריון והאיכרים"; המנשביקים, מאידך, דגלו בשלטון בורגני עם אופוזיציה חזקה ופעילה של הפרולטריון.

באפריל 1906 התקיים בסטוקהולם הכנס הרביעי ("כנס האיחוד") של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הרוסית, ובו השתתפו הן הבולשביקים והן המנשביקים. כנס זה נפתח לאחר האכזבה הגדולה שבכישלון מהפכת 1905. אכזבה זאת גרמה לכך שחלק גדול מהמנשביקים החלו דוגלים בהקמת מפלגה חוקית (גלויה ולא מחתרתית). לכך התנגדו שאר המנשביקים וכל הבולשביקים. בכנס זה הקימו המנשביקים ברית עם תנועת "הבונד" היהודית, והבולשביקים הפכו למיעוט במפלגה. עם כל הרצון הרב לאיחוד השורות, גם בכנס זה לא התאחדו הפלגים. ב-1912 ערכו הבולשביקים כנס עצמאי בפראג, שבו הוחלט על מאבק להקמת רפובליקה דמוקרטית סוציאליסטית עם הלאמת כל קרקעות המדינה. נבחר ועד מרכזי בולשביקי (שבו השתתף, לראשונה, סטלין). המנשביקים ערכו כנס בווינה. מכאן התקיימו שתי הסיעות כמפלגות נפרדות.

בזמן מלחמת העולם הראשונה היו הבולשביקים הכוח הראשי בהתנגדותו למלחמה ובנאמנותו לאינטרנציונליזם העולמי (לעומת גישות מהפכניות פרולטריות לאומיות, כמו בגרמניה ועוד).

בפברואר 1917 פרצה המהפכה ברוסיה, והוקמה ממשלה בורגנית זמנית. באותו הזמן הוקמו גם סובייטים (מועצות) של פועלים, איכרים וחיילים בעלות עמדות כוח רב. לנין חזר לרוסיה מגלותו, עם שינוי אסטרטגי בעמדתו – מהפכה סוציאליסטי ברוסיה כהקדמה למהפכה עולמית. הוא התנגד לכל שיתוף פעולה עם הממשלה הזמנית ולכוונתה להקים רפובליקה פרלמנטרית. לנין דרש הקמה של רפובליקה סובייטית המנוהלת על ידי המועצות ולא על ידי פרלמנט (למרות שבתוך הסובייטים עצמן הבולשביקים היו מיעוט), סיום מיידי של המלחמה והלאמה של כל הקרקעות.

ב-1912 הפכו הבולשביקים רשמית למפלגה נפרדת, שנקראה "מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית (בולשביקים)". ב-1918, לאחר המהפכה הבולשביקית, הפכה זו למפלגה הקומוניסטית הרוסית. המנשביקים הצליחו להמשיך פעילות מפלגתית לגאלית עד לשנת 1922. בשנת 1923 גם פעילות מחתרתית של המפלגה הופסקה.

מרקסיזם

מרקסיזם היא תאוריה כלכלית-חברתית והשקפת עולם, המבוססת על הגותו של הפילוסוף קרל מרקס. תאוריה זו הייתה הראשונה במסגרת המטריאליזם הדיאלקטי ואחת מכמה תאוריות סוציאליסטיות שהתגבשו במאה ה-19. עיקרי התאוריה פורסמו בשנת 1848 על ידי קרל מרקס ופרידריך אנגלס, במניפסט הקומוניסטי. המרקסיזם מתייחס לחברה האנושית כתופעה שאינה חורגת מהחוקיות של שאר המרכיבים בטבע. התורה המרקסיסטית גורסת שאין קיום לאידאות אוניברסליות (דוגמת אמת, צדק, טוב ורע), והיא רואה בהן השתקפות של אינטרסים בלבד. המרקסיזם מתייחס בביטול לקיומם של עצמים רוחניים כלשהם, ועל כן מתנגד גם לכל גישה אמונית, תאולוגית, או מטפיזית.לפי השקפה זו, במציאות הקפיטליסטית קיים קונפליקט בין שני כוחות מרכזיים: המדכאים, הם הבורגנים בעלי אמצעי הייצור, ומעמד הפועלים המדוכא שתלוי באמצעים אלה. השקפה זו מבוססת על ההנחה המטריאליסטית שהמהות של האדם היא ייצור לשם קיום, צריכה ושליטה על הטבע. לפי גישה פילוסופית זו, הדת, הפילוסופיה, והמוסר אינן מניעות את המציאות, אלא הן השתקפות של יחסי הייצור, דהיינו היחסים המעמדיים, ובמונחים מרקסיסטיים: מבנה העל הוא השתקפות של מבנה הבסיס. המדינה, לפי מרקס, משמשת ככלי בידי הבורגנים לשימור יחסי הכוחות, והתודעה הכוזבת משמשת ככלי להרדמת תחושות ההתמרמרות של מעמד הפועלים.אלא שהבורגנות, לשיטתו של מרקס, מכילה בתוכה יסוד של הרס עצמי. מכיוון שזו מעדיפה תחרות על פני שיתוף, היא מייצרת הרבה יותר ממה שנדרש וממה שהציבור יכול לרכוש. כתוצאה מכך, נסגרים מפעלים, האבטלה גדלה ושכר הפועלים יורד, מה שמחמיר את מצב השוק. התשובה הקפיטליסטית לקושי זה היא כיבוש של שווקים חדשים, ושיכלול של אמצעי הייצור על מנת לחסוך בכוח אדם ולייצר יותר ויותר סחורות. מרקס חזה שבסוף תהליך זה מעמד הפועלים ימצא את עצמו מחוץ לתהליך הייצור, ומכאן הדרך להתפכחות מהתודעה הכוזבת ולמרד בסדר הקיים היא בלתי נמנעת.מרקס האמין שלפרולטריון, אשר סבל מעוול מתמשך, תהיה תודעה חברתית-כלכלית ולכן הוא יפעל לביטול ההיררכיה המעמדית. כמו כן, מכיוון שאין לו רכוש הוא לא ירגיש צורך להשתלט על רכוש כמו המעמד הבורגני. לפי התחזית של מרקס, ישתלט מעמד הפועלים על אמצעי הייצור, יבטל את הקניין הפרטי ויבנה חברה סוציאליסטית שאין בה מנצלים ומנוצלים.

במשך השנים לא נשאר המרקסיזם בצורתו המקורית. התשתית החשיבתית של המרקסיזם, אמנם לא בצורתו הטהורה, הוסיפה להתקיים, ומורשת המרקסיזם מתקיימת ברוב הזרמים הביקורתיים.

נאו-מרקסיזם

נאו-מרקסיזם הוא זרם פילוסופי, חברתי וכלכלי שתחילתו בשנות ה-20 של המאה ה-20, והמבוסס על שמירת מחויבות להנחות היסוד של המרקסיזם האורתודוקסי יחד עם הצעת חידושים ביקורתיים ביחס אליו.

סוציאליזם

סוֹצְיָאלִיזְם (בעברית: חֶבְרָתָנוּת) הוא שם-אב לקבוצת אידאולוגיות כלכלית, פוליטית ופילוסופית, שמאופיינות בבעלות ציבורית על אמצעי ייצור וניהול עצמי של העובדים. הבעלות המשותפת יכולה להיות במסגרת מדינית, דבר שייקרא "סוציאליזם מדיני", או במסגרת עממית, מה שייקרא "סוציאליזם חירותני".

התנועה הסוציאליסטית החלה את דרכה בעולם המודרני מתוך תנועת מעמד הפועלים בסוף המאה ה-19. בתקופה זו, המונח "סוציאליזם" היה מקושר בראש ובראשונה למבקרים חברתיים אירופיים, אשר מתחו ביקורת על הקפיטליזם ועל מושג הרכוש. לפי קרל מרקס, שהגדיר ועיצב את התנועה הסוציאליסטית בעידן המודרני, סוציאליזם הוא השלב הסוציואקונומי לאחר המהפכה של הפרולטריון ולאחר העברת אמצעי הייצור לבעלות משותפת. לפי מרקס, החברה תתקדם משלב זה לשלב של קומוניזם.

קיים מספר רב של זרמים שונים שמכונים "סוציאליסטים" על ידי תומכיהם או אחרים. מאז המאה ה-19, לא קיימת הסכמה בתנועה הסוציאליסטית לגבי הדוקטרינה או האסטרטגיה להשגת מטרות התנועה. תומכי התנועות הסוציאליסטיות השונות משתייכים לעיתים לזרמים מנוגדים, ובייחוד ניתן להבחין בין רפורמיסטים לבין קומוניסטים. חלק מן הסוציאליסטים מאמינים בהלאמה של אמצעי הייצור, בעוד שאחרים, למשל סוציאל-דמוקרטים, תומכים בהלאמה של מספר מצומצם של תעשיות מפתח, בתוך מערכת כלכלית משולבת. חלק מן המרקסיסטים תומכים בתכנון מרכזי של הכלכלה, שיבוצע על ידי המדינה, בדומה לדגם הסובייטי. אחרים, כולל הקומוניסטים ביוגוסלביה והונגריה (החל משנות ה-70 של המאה ה-20), הרפורמיסטים בסין וחלק מן הכלכלנים המערביים, תומכים בשילוב של סוציאליזם וכלכלת שוק, תוך ניסיון לנצל את יתרונותיה של כלכלת השוק לטובת העקרונות הסוציאליסטיים (ראו סוציאליזם שוק). אנרכו-סינדיקליסטים וחלק מתומכי השמאל החדש תומכים בהקמת "מועצות עובדים" וניהול אמצעי הייצור דרכן. קיימים זרמים נוספים, כמו מודל הקיבוץ והמודל הסקנדינבי.

סמל הרפובליקה העממית של סין

סמל הרפובליקה העממית של סין מכיל תיאור של שער טיאנאנמן, שער הכניסה לעיר האסורה מרובע טיאנאנמן שבבייג'ינג, בעיגול אדום. מעל תיאור זה מופיעים חמשת הכוכבים שנמצאים בדגל. משמעותם הסמלית של הכוכבים אינה ידועה, ויש המפרשים אותם כמייצגים את חמשת הלאומים המרכזיים של סין (אף כי בפועל מכירה הממשלה בחמישים וששה לאומים); לפי פרשנות אחרת הם מייצגים את חמשת המעמדות.

גבול העיגול האדום מכיל חיטה המשקפת את הפילוסופיה המאואיסטית של מהפכה חקלאית. בחלק המרכזי התחתון של גבול העיגול יש גלגל שיניים שמציין את העובדים התעשייתיים.

כל האלמנטים האלו עוצבו במטרה לסמל את המאבקים המהפכניים של העם הסיני מאז תנועת הארבעה במאי, והקואליציה של מעמד הפועלים שהצליחה לייסד את הרפובליקה העממית של סין.

הסמל עוצב על ידי ליאנג סישנג, אדריכל מפורסם, בתחרות שנערכה בעת ייסוד הרפובליקה העממית, עם דמיון ברור לסמלים שהשתמשו בהם בברית המועצות. הסמל נקבע ב-20 בספטמבר 1950 על ידי השלטון העממי המרכזי.

קומוניזם

קוֹמוּנִיזְם היא שיטה כלכלית-חברתית בה כל מוצרי ההון (ובפרט, אמצעי הייצור) נמצאים בבעלות משותפת, תוך שמירה על שוויון כלכלי וחברתי. מונח זה הפך לנפוץ בזכות פרסום המניפסט הקומוניסטי מאת קרל מרקס ופרידריך אנגלס שם תואר הקומוניזם כשלב הבא בהתפתחות החברה האנושית ובו יפתרו מצוקות האדם והחברה אשר נגרמו לטענתם על ידי השיטה הקפיטליסטית.

במאה ה-20 הפך הקומוניזם לאידאולוגיה פוליטית ויושם כשיטת ממשל במספר רב של מדינות, כאשר הבולטת שבהן היא ברית המועצות. רוב המדינות בהן הקומוניזם יושם היו בפועל דיקטטורות.

שאן דה מארס

שאן דה מארס (בצרפתית: Champ de Mars) הוא פארק ציבורי גדול ברובע השביעי של פריז. הפארק ממוקם בין נהר הסן ומתחם בתי הספר הצבאיים אקול מיליטר. בקצהו המערבי של הפארק נמצא מגדל אייפל ובהמשכו, מעבר לגשר ינה מצויים גני טרוקדרו וארמון שאיו. אורכו של הפארק 780 מטרים ורוחבו כ-200 מטרים.

הפארק נקרא על שם שדה מרס שברומא, וזאת בשל שימושו המקורי של השטח - מגרש מסדרים ואימונים של בית הספר הצבאי הסמוך (ה"אקול מיליטר").

ב-14 ביולי 1790 נערכו במתחם אירועי הפט דה לה פדרסיון במהלך המהפכה הצרפתית, וב-17 ביולי 1791 ביצעו במתחם טבח במתנגדי המלוכה הצרפתית שקראו להפלתו של לואי השישה עשר, מלך צרפת.

כבר ב-1798 נערכה במקום תערוכה גדולה להצגת הישגי התיעוש ועל מנת לשעשע את מעמד הפועלים. בהמשך היה שאן דה מארס אתר התערוכות העולמיות של המחצית הראשונה של המאה ה-19 והמחצית הראשונה של המאה ה-20 והתקיימו בו התערוכה העולמית של פריז (1867), התערוכה העולמית של פריז (1889), התערוכה העולמית של פריז (1900) והתערוכה העולמית של פריז (1937) וכן התערוכות הקולוניאליות שנועדו להצגה של מושבות האימפריה הקולוניאלית הצרפתית.

תנועת הפועלים

תנועת הפועלים (באנגלית: Labor movement; בצרפתית: Le mouvement ouvrier, בגרמנית: Arbeiterbewegung, בספרדית: Movimiento obrero, ברוסית: Рабочее движение, באיטלקית: Movimento operaio, בסינית: 勞工運動)

הוא שם גנרי המציין את התנועות והמפלגות שקמו, החל מעידן המהפכה התעשייתית במטרה לשפר את תנאי הקיום של מעמד הפועלים. הגדרה זו כוללת את הסינדיקליזם או האיגודים המקצועיים של הפועלים, וכן מפלגות פוליטיות שהתפתחו מהם או שראו עצמן המשך למאבקם של האיגודים האלה, וכמו כן במובן הרחב יותר - הצורות השונות לפעולה פוליטית וחברתית המייצגות או רואות עצמן כמייצגות את האינטרסים של מעמד הפועלים (למשל, הקואופרטיזם, המוטואליזם וכו').

האיגודים המקצועיים של הפועלים, הידועים כ"סינדיקטים" או באנגלית "טרייד יוניונס" (trade unions) היו ארגונים קיבוציים של הפועלים השכירים שנועדו לייצג אותם ולהיאבק למען השגת תנאי עבודה ומחיה טובים יותר מידי המעבידים ולהיאבק על כינונם ויישומם של חוקי עבודה והעסקה שיסדירו את התנאים האלה.

תנועת הפועלים התארגנה בארצות רבות גם באמצעות מפלגות פוליטיות - לרוב קרויות סוציאליסטיות ומונחות על ידי אידאולוגיה סוציאליסטית - שראו עצמן נציגות של העובדים השכירים, ונקראו תכופות "מפלגת עבודה" או "מפלגת פועלים". אנשים רבים וקבוצות פוליטיות מקרב מעמדות אחרים, כולל מעמדות גבוהים, שהזדהו עם מטרות תנועת הפועלים, לקחו חלק בה ואף בלטו במסגרתה.במאה ה-19 התנועה הפוליטית הסוציאליסטית - שאימצה בחלק מהארצות האירופיות את שם התואר "סוציאל-דמוקרטית - החשיבה עצמה כנציגה של תנועת הפועלים. טבע הקשרים בין הסינדיקטים של הפועלים למפלגות הפוליטיות היה עם זאת, שונה מארץ לארץ:בבריטניה ההתפתחותה המוקדמת של התעשייה גרמה להתארגנותם המוקדמת יותר של האיגודים המקצועיים לעומת הקמת מפלגות הפועלים, ובראשן זו הידועה כ"מפלגת העבודה" או, לפי המינוח האנגלי, מפלגת הלייבור.

בתחילת המאה ה-20 חל פיצול בתנועה הסוציאליסטית בין המפלגות הרדיקליות יותר, הידועות כ"קומוניסטיות" שטענו כי הן נציגות אותנטיות יותר או בלעדיות של האינטרסים של הפועלים, והמפלגות הסוציאל-דמוקרטיות. בנוסף עוד החל מן המאה ה-19 קם גם הזרם הפוליטי האנרכיסטי כולל גרסתו האנרכו-סינדיקליסטית שטען גם הוא למעמד של נציג אמיתי של מעמד הפועלים.

תנועת העבודה קמה כתגובה לעוולות של הקפיטליזם התעשייתי. בעוד שתנועת הפועלים בצורתה הסינדיקלית ובאמצעות חלק מהמפלגות הסוציאל-דקמורטיות - הקרויות לפעמים "רוויזיוניסטיות" התכוונה בעיקר להגן על זכויות הפועלים ולחיזוקן בתוך החברה הקפיטליסטית, האנרכיזם וכן הסוציאליזם, בעיקר דרך המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות הרדיקליות יותר, הקומוניסטיות, שאפו להחלפת השיטה הקפיטליסטית לחולטין בשיטה כלכלית-חברתית אחרת, שתהיה צודקת יותר.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.