מעונות עובדים

מעונות עובדים הם שיכונים ובהם בלוקים של דירות מגורים הבנויות בקומות בסגנון הבינלאומי, שהוקמו במסגרת מפעל השיכון ההסתדרותי, שהחל בבניית בבתים פרטיים בני קומה אחת, והחל משנת 1933, עם גידול העלייה לארץ ישראל, עבר לבניית בתי קומות.

שיכוני מעונות עובדים נבנו בעיקר בחיפה ובתל אביב, והידועים שבהם הם מעונות עובדים ח', מעוז והוד שבתל אביב.

קדמו למעונות עובדים שכונת בורוכוב בגבעתיים, קריית חיים בחיפה, קריית עמל בטבעון, קריית עבודה ושכונות הפועלים בצפון הישן של תל אביב.

Frug
חזית מעונות הוד בפינת הרחובות פרוג ופרישמן (2007)
PB090025
החצר הפנימית של מעונות הוד (2007)

רקע

ההסתדרות ראתה את הדאגה לבניית דירות מגורים כחלק מתפקידה הכולל לדאוג לכל צורכי הפועל המאורגן. עד 1930, הקרקע הייתה זולה יחסית ולא הורגש מחסור בשטחים. לכן פתרונות הדיור בוצעו באמצעות בתים פרטיים בודדים ולא בבית משותף. בעקבות התגברות העלייה, עליית המחירים, וצמצום היצע הקרקעות הסמוכות לעיר, מפעל השיכון ההסתדרותי יצא מטיפול ישיר של חברת העובדים והועבר לשתי חברות בת; חברת "שיכון" בנתה בעיר, וחברת "נוה עובד" בנתה במושבות. הבתים נועדו לשמש למגורי עובדים ופועלים (75%) ופקידים ובעלי מקצוע חופשיים (25%).

מבנים אלה יוצאי דופן בגודלם בין מבני הסגנון הבינלאומי. בעוד שמבנה רגיל היה על חלקה אחת, מבנים אלה השתרעו על מספר חלקות. משמעות הדבר סטייה מהנורמה של הסגנון הבינלאומי, לפיה סביב כל בית מגורים היה שטח של גינה לרווחת הדיירים. בכל אחד ממבני המעונות הייתה חצר שיתופית, ובה מכולת ("צרכניה") וגן ילדים, ועל גג כל מבנה היו חדרי כביסה משותפים.

מעונות מעין אלה הוקמו בערים רבות באירופה ובהן וינה וערים בגרמניה.

בתל אביב נדרש לצורך בניית מבנים אלה אישור מיוחד מהעירייה, שכן מבני "רכבת" אלה נגדו את אופייה של העיר. האישור ניתן בשל התחייבות האדריכל לבניית שטח ציבורי גדול במרכז כל חלקה.

מבנה משפטי

המבנה המשפטי של "מעונות עובדים" מיוחד במינו, ומטרתו יצירת פלטפורמה משפטית במסגרתה יישמו בפועל רכישת קרקע, בנייה ואכלוס השיכון בחברי ההסתדרות, והכל במסגרת משטר חברתי (סוציאליסטי) קפדני. ארגון פרויקט הבנייה נעשתה על ידי חברת שיכון על קרקעות של הקק"ל, באמצעות הקמת אגודה שיתופית ייחודית לכל פרויקט. האגודה רכשה את הקרקע והקימה את המבנים, במימון רוכשי הדירות שהיו חייבים להיות חברי האגודה השיתופית. שמה של כל אגודה היה "מעונות עובדים" בתוספת השם הייחודי של הפרויקט.

רק ב-1953 נכנס לתוקפו לראשונה חוק בתים משותפים, שאיפשר רישום בעלות של מספר דירות המצויות בפרוסות אופקיות שונות בחלקה אחת. עד אז לא הייתה אפשרות משפטית, לתת יחידת רישום נפרדת, לכל דירה בבניין דירות הבנויות בקומות על חלקה אחת.

כך, האגודה הייתה בעלת החלקה עליה בנוי השיכון, ואילו לחברים היה רק חלק בהון האגודה, שגודלו היה יחסי לגודל דירתם. מצב משפטי זה גם תאם את אחד העקרונות של מפעל השיכון ההסתדרותי - "לא לבעלות פרטית", שהוא אחד מארבעת הלאוים (לא להשכרה, לא למכירה).

ללא הבנת הרקע המשפטי הזה, לא ניתן להבין את המושגים הארכאיים הבלתי נתפסים, במסמכי היסוד של האגודות (תקנון האגודה, שטר חכירה ראשית ושטר חכירת המשנה).

עם חקיקת חוק בתים משותפים, האגודה נרשמה כחוכרת הראשית מהקק"ל שהייתה הבעלים הרשום של החלקה, וחבר האגודה - המשתכן, נרשם כחוכר משנה של האגודה.

האגודה השיתופית חברת העובדים היא מעין אגודת ראי של ההסתדרות, והיא הזרוע הכלכלית של ההסתדרות ובעלת נכסיה. לחברת העובדים הוענק במסמכי היסוד של האגודה מעמד מיוחד, של מעין נאמן המפקח על פעילות האגודה, ועל "הטוהר של הפעילות הסוציאליסטית" באגודה. בתור מפקח ונאמן הוענקו לה זכויות רבות כולל הזכות למנות רוב חברי הנהלת האגודה. למעשה כל פעולה הכי קטנה של הדייר בדירתו נזקקת, פורמלית, לאישור "מראש ובכתב" מחברת העובדים. כאשר האגודה מתפרקת חברת העובדים אמורה לבוא בנעליה על מנת לשרת את חבריה, שכן לאחר בניית השיכון, האגודה מתפקדת למעשה כוועד-בית ("חברת ניהול" המופעלת על ידי הדיירים עצמם) עם סמכויות מורחבות. מעמדה המיוחד של חברת העובדים מוצדק במסמכי היסוד, באמתלה כאילו חברת העובדים פעלה למען ארגון, רכישה ובנייה של השיכון - דבר שהיה נכון בשנים הראשונות של מפעל השיכון ההסתדרותי, אך משולל כל יסוד עובדתי בקשר למפעל מעונות עובדים, שכן חברת שיכון ביצעה את הכל במימון המשתכנים.

מכירת דירה, נחשבה לפעולה ספסרית אסורה בתכלית וכך גם השכרת דירות. כדי לענות על הצורך לעבור דירה, נוצר מנגנון בירוקרטי מסורבל של "העברת זכויות" (הס מלהזכיר מכירה ורווח) והמחיר נקבע על ידי "ועדת הערכה". מתוך הרווח אמור היה להיות מועבר 10% לקרן "אבן העזר" לעזרה הדדית, שהוקמה על מנת לסייע לאגודות שיכון. זאת, מתוך אחוזים גבוהים יותר שהיו אמורים להיות מועברים לקק"ל. בתחילת שנות ה-1950 ועד לביטול ועדות ההערכה במסגרת התנתקות ההסתדרות מהאגודות, התפתח "שוק שחור" במסגרתו נמכרו דירות, כאשר המחיר האמיתי נסגר מתחת לשולחן ושולם טבין ותקילין למוכר, ואילו המחיר שנקבע על ידי ועדת ההערכה היה רק המחיר הרשמי.

בתחילת שנות ה-1950, אוחדו חברות שיכון ונוה עובד לחברה אחת בשם שיכון עובדים.

בשנת 1957, השמועות על התמרמרות המשתכנים בשל המכשולים הבירוקרטיים, גרמו לירידה בהתעניינות בדירות של חברת שיכון עובדים, דבר שהביא לפגיעה ברווחי ההסתדרות (חברת האם של שיכון עובדים) ואיימה על כל מפעל השיכון ההסתדרותי.

הוקמה ועדה לבחינת מצב השיכון הסתדרותי בראשות ראובן ברקת. מסקנות הוועדה היו כי יש לבטל את כל המגבלות. היה זה צעד הכרחי להמשך פעילותה של חברת שיכון עובדים. המסקנות אומצו על ידי הוועד הפועל של ההסתדרות והופסקה גביית אחוזים כלשהם עבור קרן אבן העזר ושאר חותכי הקופונים. כן בוטלו ועדות ההערכה והאיסור למכור דירה בשוק החופשי, להשכיר דירות וקביעת שכר דירה מקסימלי ("שכל משתכן הסתדרותי רשאי לדרוש משכנו... (על מנת ) להצליח להתרומם מעל לאינטרסים הפעוטים של המשתכן ולשוות לנגד עיניו את טובת הכלל ובזה לסייע סיוע של ממש לטהר את האווירה שבה אנו חיים... ").

בהמשך פורקו האגודות השיתופיות קרן "אבן העזר" וכן "ברית פיקוח לאגודות שיכון" וההסתדרות התנתקה מכל מעורבות באגודות השיכון. בשנת 2003 ניסתה ההסתדרות לטעון לזכויות תוך התעלמות מהעובדות ההיסטוריות[1].

שכונות מעונות עובדים

בתל אביב

בתל אביב נבנו שמונה מתחמי מעונות עובדים:

Memorial to workers neighbourhood "Hod" in Tel Aviv
לוחית זיכרון בגינת הוד בתל אביב

בין רחוב דב הוז ופרוג נמצאת "גינת הוד" ובה לוחית זיכרון למעונות הוד.

בירושלים

בירושלים נבנו כמה מעונות עובדים. המפורסמים בהם הם מעונות עובדים בקרית משה, מעונות עובדים א' ומעונות עובדים ב' שבשכונת רחביה.

מתחם מעונות עובדים בקרית משה בנוי על שטח של כ- 40 דונם, ומצוי בין הרחובות: שד' הרצל, קריית משה, שד' המאירי, והרב צבי יהודה. בשיכון 237 דירות ב-17 בלוקים (מבנים). השטח הפתוח ("השטח שמחוץ לבלוקים") צמוד למשרד הוועד הרשום בטאבו כיחידת רישום נפרדת שהזכויות בה שייכות לאגודה.

השפעה אדריכלית

מעונות עובדים נחשבים לניסיון ראשוני ומוצלח של סוג בינוי ייחודי זה. וסגנון הבנייה שלהם השפיע על האדריכלות בארץ ישראל, ושכונות נוספות נבנו ברוח דומה של שיכונים סביב חצרות משותפות, אף כי לא כללו את המבנה השיתופי של מעונות העובדים, ולא היו בבעלות חברת העובדים. כמה מהבולטות בהן הן קריית מאיר בתל אביב, שהוקמה בשנות ה-30, על פי תכנונה של האדריכלית דר' יהודית סטולצר-סגל, בתקופה המקבילה להקמת מעונות העובדים; רחוב לביא בגבעתיים. החל משנות ה-50 התגלגל סגנון הבינוי של מעונות עובדים לשיכונים המוכרים שנבנו ברוב הערים בישראל. השיכונים של שנות ה-50 וה-60 לא זכו ברובם לתכנון אדריכלי פרטני עבור כל אחד מהבניינים, ו"הושתלו" בסביבתם ללא התייחסות אליה. הסיבה לכך הייתה בעיקר מיעוט משאבים והצורך לספק מקומות דיור רבים תוך זמן קצר לעולים הרבים שהגיעו לארץ מארצות ערב בשנים אלה.

ראו גם

עיינו גם:

בגלריית "העיר הלבנה" בפורטל תל אביב-יפו

לקריאה נוספת

מקורות
  • הגדה של מעונות עובדים א', ירושלים: חמו"ל, ת"ש-1940.
מחקר
  • יעקב שביט וגדעון ביגר, היסטוריה של תל אביב: משכונות לעיר (1909-1936), תל אביב: הוצאת רמות, 2001.
  • לאה אורגד, "מעונות עובדים" בתל אביב (1931-1937): הגות, תכנון ובנייה והשוואה עם דיור עממי באירופה", תל אביב: חמו"ל, 1985.
  • עמרם גבריאל, מעונות עובדים, הדרכים לשימורם, לשיקומם ולהשתלבותם במרחב העירוני והתיירותי של תל אביב, רמת גן: חמו"ל, תשנ"ט-1999.
הדרכה

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ רויטל שנור, ‏שיכון עובדים עליך, באתר בשבע - ערוץ 7, 11 בספטמבר 2003
אביב עקרוני

אביב עקרוני (נולד ב-23 באפריל 1935) הוא משורר עברי, מתרגם, מבקר ספרות, עורך, מורה ומחנך.

אדריכלות ישראלית

אדריכלות ישראלית היא האדריכלות שהתפתחה בארץ ישראל מאז 1850, עת ארץ ישראל החלה להיפתח להשפעות אירופאיות והחלה בה בנייה שאיננה ערבית/מסורתית.

גלריה דביר

גלריה דביר היא גלריה לאמנות שהוקמה בשנת 1982 במבנה "מעונות עובדים" ח' בתל אביב-יפו. בשנות ה-2000 פתחה הגלריה חללים נוספים ביפו ובנמל יפו. החל משנת בשנת 2013 עברה הגלריה למבנה אחד בדרום תל אביב.

הגלריה מתאפיינת בהצגת אמנים ישראלים ובינלאומיים, כגון דגלאס גורדון, לורנר ווינר, אלי פטל, מירי סגל, אשר לעיתים קרובות מוזמנים ליצור עבודות ופרויקטים ייחודיים לשטח הגלריה. עבודות של רבים מאמנים אלו מאופיינות בגישה וברוח מינימליסטית ומושגית.

הגלריה הוציאה לאור, בין השנים 1997 ועד 2004 את כתב העת "המעורר", בעריכת דביר אינטרטור וארז שוייצר וקיימה, בין השנים 2004-2002, מכירות פומביות לאמנות ישראלית.

דב קוצ'ינסקי

דב קוצ'ינסקי (1980-1891) היה אדריכל ישראלי.

קוצ'ינסקי נולד בברלין להורים שהיגרו אליה מפולין. אביו עסק תחילה בזגגות ופתח מפעל לעבודות זכוכית. את הכשרתו כאדריכל רכש קוצ'ינסקי במכללה הטכנית שארלוטנבורג שבעיר הולדתו. ב-1919 נשא לאשה את לאה. לאחר שעבד כעשר שנים בברלין, היגר ב-1923 בהיותו בן 32 לארץ ישראל והתיישב בירושלים בה עבד במחלקת העבודות הציבוריות של ממשלת המנדט. חיפושי העבודה הובילו את המשפחה לאחר שנתיים לעבור לתל אביב ולאחר שנה המשיכו לחיפה שם קיבל משרה בטכניון וב-1927 שבה המשפחה להתגורר בירושלים.

בשנות ה-30 התמחה בעיקר בתכנון מבני מגורים שהתאפיינו בסגנון בינלאומי. ב-1944 פתח את חברת "המהנדס" בה היה שותף ופעלה במשך קרוב ל-15 שנה. בהמשך פעל כאדריכל עצמאי ותכנן מבני מגורים ומבני ציבור בכל רחבי הארץ. ב-1967 פרש מהמקצוע ויצא לגמלאות. נפטר בנהריה בהיותו בן 89.

העיר הלבנה

העיר הלבנה הוא כינוי רווח לכמה מאזוריה הישנים של תל אביב, בהם שוכנים למעלה מ-4,000 מבנים המשויכים לסגנון הבינלאומי באדריכלות – הריכוז הגדול בעולם של מבנים מסוג זה – ובולט בהם גם תכנונה של העיר כעיר גנים שלה שדרות ורחובות ירוקים. רוב מבני הסגנון הבינלאומי הוקמו משנות ה-30 של המאה ה-20 ועד הקמת המדינה, על ידי אדריכלים יהודים שמוצא רובם מגרמניה. עיקר מבני העיר הלבנה שוכנים בלב תל אביב, בין הרחובות אבן גבירול ודרך בגין במזרח, רחובות אלנבי והרכבת בדרום (לאורך שדרות רוטשילד), נחל הירקון בצפון והים במערב. בשנת 2003 קבע אונסק"ו כי אזורי העיר הלבנה בתל אביב הם אתר מורשת עולמית. מהנדס העיר בתקופת הקמתה של "העיר הלבנה" היה יעקב בן-סירה, ויש הרואים בו בעל השפעה חשובה למעבר לסגנון הבינלאומי.

יהודה שפירא

יהודה שפירא (יום הכיפורים תרנ"ד ספטמבר 1893 – 1992) היה מראשוני המהנדסים של היישוב היהודי בארץ ישראל. תרומתו הגדולה ביותר הייתה לעיר ירושלים, שבה התגורר מ-1930.

יהודה שפירא נולד בעיירה שפטובקה שבדרום-מערב רוסיה (אוקראינה). לאחר שסיים בהצלחה את לימודי ההנדסה באוניברסיטת קייב, עלה לארץ ישראל בשנת 1920 יחד עם אנשי גדוד העבודה שהתיישבו בטבריה. שם נשא לאישה את חיה רוזנברג, אחת מרופאות השיניים הראשונות ביישוב היהודי בגליל והעמקים.

במסגרת עבודתו בפיק"א, היה שפירא שותף בבניית תחנת הכוח ההידרו-חשמלית בנהריים ובפרויקטים נוספים עד שמוּנה לסגן המהנדס הראשי במחוז-הצפון. בין עבודותיו: הגשר על הירמוך, גשר בנות יעקב, מגדל הפיקוח בנמל התעופה בן-גוריון (אז "לוד") והשטח המיובש של הנמל בחיפה.

בשנת 1930 הועבר לירושלים, במסגרת עבודתו במחלקה לעבודות ציבוריות. הוא עמד מאחורי בניית ארמון הנציב, מוזיאון רוקפלר, בית המדפיס הממשלתי, בית הדואר המרכזי, קריית הממשלה בגבעת רם. כמו כן, השתתף בבניית שכונות "מעונות עובדים א'", שנכללת היום בשכונת רחביה, ובה התגורר. הוא היה חבר בולט בוועד השכונה ואִרגן פעילויות חברתיות למבוגרים, נוער וילדים עד פטירתו.

היה אב לשתי בנות: רות שפירא, אשת "קול ישראל" (ואשתו של הדיפלומט שמעיה סמילן), וצפורה שר, מורה. נישא בנישואים שניים ליפה לויצקי.

על שמו נקרא רחוב מעלות יהודה בירושלים.

יעקב אליאב (קויפמן)

יעקב אליאב (קויפמן) (1890, תרנ"א – 30 ביולי 1970, תש"ל) היה מחנך, סופר ומתרגם ישראלי.

ליאו קדמן

ליאו קדמן (קאופמן; לעיתים קויפמן) (תרנ"ו 30 בדצמבר 1895, מילהיים, גרמניה – י"א בטבת תשכ"ד, 27 בדצמבר 1963, ירושלים) היה חלוץ, כלכלן ומומחה למטבעות ארץ ישראל. בן זוגה של הרקדנית והכוריאוגרפית גורית קדמן.

נאיף, יורש העצר הסעודי

הנסיך נאיף בן עבד אל-עזיז אָאל סעוד (בערבית: نايف بن عبد العزيز آل سعود; 1934 – 16 ביוני 2012) היה יורש העצר לכס המלכות של ערב הסעודית, סגן ראש הממשלה ושר הפנים של הממלכה. נאיף הוא אחיו למחצה של עבדאללה, מלך ערב הסעודית, והפך ליורש עצר לאחר מות אחיו סולטאן באוקטובר 2011.

ניר שיתופי

ניר שיתופי-אגודה ארצית שיתופית להתיישבות היא אגודה שיתופית ישראלית.

אגודת "ניר השיתופית לעובדים עבריים" הוקמה כאגודה המרכזת את פעילות המגזר החקלאי השיתופי ואת הקשר שלה עם ההסתדרות. כיום, עיקר תפקידה הוא באחזקת נכסים המשותפים לתנועה הקיבוצית ולתנועת המושבים.

באגודת ניר שיתופי חברים הקיבוצים והמושבים ובנוסף גם החברות הכלכליות שלהם, כמו ארגוני קניה, אגודות לשיווק ולהספקה חקלאית, אגודות להספקת מים להשקיה ואגודות לביטוח חקלאי. בשנת 2013 החליף זאב שור את אבנר ברזילי כמנכ"ל האגודה.

פרוור (תהליך)

פִּרְווּר (גם פִּרְבוּר; באנגלית: Urban Sprawl, "זחילה אורבנית") היא התופעה של מעבר לפרוורים המתרחשת ברוב הערים הגדולות, כחלק ממאפייני התפשטותם של כרכים. היא מוכרת בעיקר מארצות הברית, שם היא מאופיינת בממדיה הרחבים.

לתופעת הפִּרְווּר השלכות רבות הנחשבות שליליות. עזיבת צעירים גורמת להזדקנות העיר, התלות ברכב הפרטי מגבירה את העומס בכניסה לערים, ומגבירה את הרעש וזיהום הסביבה. בשל פרישׂתם הרחבה של הפרוורים, לא ניתן לשרת אותם בתחבורה ציבורית בצורה הולמת.

באופן היסטורי, מרבית הפרוורים הם חדשים ביחס לעיר המרכזית, ומסיבה זו בעלי תשתיות חדשות וטובות יותר. אחד התהליכים השליליים המתלווים לפִּרְווּר נקרא "אפקט הבייגלה" ("Doughnut Effect"), שפירושו עזיבתם של תושבים ועסקים שיכולים להרשות לעצמם את העיר לטובת הפרוורים החדשים והנוצצים, כאשר בלעדיהם העיר המרכזית מידרדרת, אוכלוסייה ענייה נכנסת ונוצר מעגל קסמים שלילי של התרוקנות המרכז לטובת השוליים.

בשל החשש מתופעה זו, ובשל השטח הרב שצורכים הפרוורים הדלילים, במרבית ארצות אירופה ובישראל רווחת שאיפה בקרב המתכננים למתן את תופעת הפִּרְווּר, לעודד בנייה צפופה לגובה ולהרבות בפרויקטים של "פינוי ובינוי". כיום ידוע כי סכנה גדולה יותר מפִּרְווּר המגורים הוא פִּרְווּר המסחר, כיוון שמשלב זה לכאורה לא ניתן עוד להפוך את הגלגל ולהחיות את מרכז העיר. דוגמה הולמת לכך היא שיקגו.

קריית משה

קריית משה היא שכונה בדרום-מערב ירושלים, שהוקמה בשנת 1925 בסיועה של קרן "מזכרת משה מונטיפיורי". השכונה נמצאת בגובה של 820 מטרים מעל פני הים והיא בין השכונות הגבוהות בירושלים, מתגוררים בה כ-9,300 תושבים.מצפון גובלות בתחומה שכונת גבעת שאול והכניסה לירושלים, מדרום שכונת בית הכרם, ממזרח שדרות הרצל וקריית הממשלה, וממערב אזור התעשייה גבעת שאול. השכונה תוכננה במקור כשכונת גנים, אך כיום אופי זה השתנה. בשכונה שוכנים מוסדות חינוך רבים.

שדרות בן-גוריון (תל אביב)

שדרות בן-גוריון היא שדרה בעיר תל אביב הקרויה על שמו של דוד בן-גוריון, ממקימי מדינת ישראל וראש ממשלתה הראשון. השדרה נקראה עד 1974 "שדרות קק"ל", על שם הקרן הקיימת לישראל, שהייתה בעלת הקרקעות עליהן הוקמה השדרה. זמן קצר לאחר פטירתו של בן-גוריון נקראה השדרה על שמו.

שיכון

שיכון הוא סוג של בניין מגורים, אשר את בנייתו יוזמת לרוב הממשלה המקומית, או גוף ציבורי אחר. זאת, במטרה לספק פתרון דיור יעיל לאוכלוסיות גדולות, על פי אינטרסים וצרכים ציבוריים. לרוב, מוקמים שיכונים באזורים עירוניים עבור אוכלוסייה מעוטת-יכולת, אוכלוסייה עובדת הדורשת מקומות מגורים רבים בקרבת העיר, או במקרים מסוימים של צורך דחוף במגורים באזור כלשהו. השיכונים הנבנים ביוזמה ממשלתית, נמכרים לבסוף בעלות נמוכה ואף מסובסדת או משמשים לאחר מכן כדיור ציבורי.

המושג "שיכון" מתייחס הן לטיפוס מבנה המגורים והן לשכונות שלמות הכוללות גם שטחים פתוחים, כבישים, ומבני ציבור קהילתיים (בתי ספר, גני ילדים, מרפאות וכדומה) כחלק מפרויקט בינוי שלם. המילה "שיכון" בעברית נתרמה על ידי דוד רמז - ממקימי חברת "שיכון עובדים" ההסתדרותית.

דיור ציבורי (או דיור סוציאלי) הוא מונח גג המתייחס לדיור להשכרה אשר עשוי להיות בבעלות ומנוהל על ידי המדינה, על ידי ארגונים ללא כוונת רווח, או על ידי שילוב של שניהם, בדרך כלל במטרה לספק דיור בר השגה. במדינות מסוימות, לדוגמה: ברזיל וספרד, משפחות העומדות בתנאים אלו יכולות לרכוש דיור סוציאלי לעומת האפשרות להשכירו. הדיור הסוציאלי נתפס לעיתים כתרופה פוטנציאלית לאי שוויון בדיור. למרות שהמטרה המשותפת של הדיור הציבורי היא לספק דיור בר השגה, הפרטים, הטרמינולוגיה, ההגדרות של העוני וקריטריונים אחרים להקצאת דיור זו מגוונות.

שיכון וייסנהוף

שיכון וייסנהוף (בגרמנית: Weißenhofsiedlung) הוא שיכון לעובדים שנבנה בשטוטגרט ב-1927. שיכון זה נועד להציג לראווה את הסגנון שמאוחר יותר נקרא הסגנון הבינלאומי באדריכלות. השיכון הוא למעשה פרויקט הדיור הגדול ביותר שנבנה בתקופתו, כחלק מהדיון שהתקיים בתנועה המודרניסטית באדריכלות סביב שיכונם היעיל של מיליוני העובדים שזרמו לערים בתהליך העיור המואץ של התקופה, דיון אשר עמד גם במרכז פעילותו של CIAM.

ב-2016 השיכון הוכרז ביחד עם 16 מבנים אחרים ברחבי העולם כחלק מאתר המורשת העולמית העבודה האדריכלית של לה קורבוזיה.

שיכון עובדים

שיכון עובדים בע"מ היא חברה הסתדרותית לבניית שכונות פועלים עבריות בארץ ישראל. עד שנות ה-60 של המאה ה-20 בנתה החברה כ-55,000 דירות, וכ-25% מחברי ההסתדרות התגוררו בבתים שנבנו על ידיה. מרבית הבתים שנבנו על ידיה (כ-75%) נבנו בשכונות הפועלים הגדולות במושבות וב"קריות" - ביניהן: קריית חיים, קריית משה, קריית עמל, קריית עבודה, קריית שלום, קריית בורוכוב, קריית אליעזר וקריית היובל. במרבית הבניה נעשתה על אדמה בבעלות לאומית או אדמה של קק"ל. רבים מהמשתכנים במפעלי החברה התאגדו במסגרות ארגוניות של "אגודות שיתופיות". עד שנות ה-80 ביצעה החברה כרבע מכלל הבניה הציבורית בישראל.

לאור המשבר הכלכלי שתקף את חברת העובדים בסוף שנות ה-80, הוחלט ב-1989 לאחד את החברה עם החברה ההסתדרותית "סולל בונה" לחברת "שיכון ובינוי". בשנת 1996 נמכר חלקה של ההסתדרות בחברה לעובדי החברה ולחברת "אריסון השקעות" (בבעלות תד אריסון), במסגרת הפרטה רחבת היקף של נכסי ההסתדרות.

שיכוני המגורים המודרניסטיים בברלין

שיכוני המגורים בסגנון המודרניסטי בברלין הם שורה של שכונות דיור ציבורי גדולים שנבנו בין השנים 1913–1934 בשכונות ההיקפיות של ברלין. שיכונים אלו מהווים ביטוי חשוב של האדריכלות המודרנית. שישה מהשיכונים הוכרזו בשנת 2008 כאתר מורשת עולמית.

שכונת חצר

שכונת חצר היא הצורה העיקרית שעל פיה נבנו השכונות היהודיות מחוץ לחומות ירושלים בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. ייחודה של שכונת חצר הוא בהתרכזותה סביב מרחב ציבורי משותף, הוא "החצר", שבה מוקמו בדרך כלל המתקנים המשותפים ובהם בור המים, התנור השכונתי וכו'. בתחילת המאה ה-20 הוקמו ביפו ובסביבותיה מתחמי מגורים בתוך שכונות שרוכזו סביב חצר משותפת, אך אף על פי שיש המכנים אותן "שכונות חצר" הן אינן שכונות בפני עצמן ואינן קשורות כלל להגדרה זו.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.