מספר טיפולוגי

מספר טיפולוגי (נוסחאי) הוא מספר בעל משמעות מיוחדת על פי תרבויות, דתות ומיתוסים שונים.

הקביעה אילו מספרים נחשבים לטיפולוגיים היא תלויית תרבות וזמן. כך למשל במקרא, המספר 7 הוא מספר טיפולוגי: היום השביעי - שבת, השנה השביעית - שמיטה, ולאחר שבע שביעיות - יובל.

בספרות חז"ל, המספרים 7 ו-10 הם מספרים טיפולוגיים, כפי שניתן לראות במשנה בפרק החמישי במסכת אבות.

במקרא בעיקר אך גם ביצירות שירה ופרוזה כלליות, חזרה על ביטוי או על מילה מסוימת מספר טיפולוגי של פעמים היא אלמנט ספרותי המקנה לו הדגשה וחשיבות יתרה.

בתרבויות אירופיות, המספרים 3, 7 ו-12 הם מספרים טיפולוגיים.

בנצרות, 13 הוא מספר המסמל חוסר מזל. על פי האמונה הנוצרית בסעודה האחרונה של ישו שהתרחשה ביום שישי סעדו 13 אנשים, ישו ו-12 השליחים, יחד עם יהודה איש קריות, ועקב כך יום שישי ה-13 נחשב ליום מועד לפורענות. ישנם מקומות בם אין ברחוב בית מספר שלש עשרה, אלא מדלגים משתים עשרה לארבע עשרה, או מדלגים על קומה שלש עשרה בבנין.

בסדרת הטלוויזיה אבודים מסמל רצף המספרים 4, 8, 15, 16, 23, 42 כמיתוס מסוים, מכושף.

קישורים חיצוניים

3 (מספר)

3 (במילים בלשון זכר: שלושה; בלשון נקבה: שלוש) הוא המספר הטבעי הבא אחרי 2 והבא לפני 4.

3 הוא גם ספרה המשמשת בכתיבת מספרים לפי בסיס עשרוני (ולפי כל בסיס גדול מ-3, כגון בסיס אוקטלי ובסיס הקסדצימלי).

40 (מספר)

40 (במילים: ארבעים) הוא המספר הטבעי הבא אחרי 39 ולפני 41. בספרות יווניות המספר מיוצג על ידי האות מו, ובגימטריה על ידי האות מ'.

70 (מספר)

70 (במלים: שבעים) הוא המספר הטבעי הבא אחרי 69 ולפני 71. בספרות יווניות הוא מיוצג על ידי האות אומיקרון.

אמה (יחידת מידה)

אַמָה היא יחידת מידה קדומה לאורך של חפצים . היא שאולה מאורכה של היד מהמרפק ועד קצה האצבע הארוכה (האמה). על פי רוב שיעור האמה הוא ששה טפחים. לשיטת הרמב"ם אורכה במידות ימנו 46.71324 ס"מ.

אסק ואמבלה

במיתולוגיה הנורדית, אסק ואמבלה (או אסקר ואמבלה - מנורדית עתיקה - Askr ok Embla), זכר ונקבה בהתאמה, הם בני האדם הראשונים, שנוצרו על ידי האלים. על הזוג כתוב גם באדה הפואטית, לקט של סיפורים מסורתיים שנכתב במאה ה-13, ובאדה הפרוזאית שנכתבה במאה ה-13 על ידי סנורי סטורלוסון. בשני המקורות, שלושה אלים (שלוש הוא מספר טיפולוגי במיתולוגיה הנורדית), אחד מהם אודין, מוצאים את אסק ואמבלה, ומעניקים להם מתנות גשמיות ורוחניות. מספר תאוריות הוצעו כדי להסביר את שתי הדמויות, ולעיתים יש אליהם התייחסויות בתרבות הפופולרית.

הקפות

הקפות הן מנהג דתי בו קבוצת אנשים מקיפה בהליכה או בריקודים מקום או עצם מסוים, בדרך כלל דבר קדוש. הקפות מעגליות כסמל לשלמות ואחדות או שיתוף פעולה לתכלית משותפת, הן נוהג תרבותי שקיים בעמים ותרבויות שונות. באמריקה, היו האינדיאנים מתפללים לירידת גשם או להבסת האויב בזמן שהקיפו את האליל שלהם בריקודים. באסלאם, כחלק ממצוות העלייה לרגל למכה, נהוג להקיף את הכעבה.

התשעים ושלוש

התשעים ושלוש או צ"ג בנות הוא סיפור על תשעים ושלוש נערות חרדיות מ"בית יעקב" שהתאבדו כדי שלא להיאנס על ידי חיילים גרמנים בזמן השואה. הסיפור מבוסס על מכתב ששלחה חיה פלדמן, אחת מהנערות, מתוך גטו קרקוב, אל מאיר שנקולבסקי, מזכיר תנועת בית יעקב העולמית וחבר הוועד המרכזי של אגודת ישראל בניו יורק. כשהמכתב התפרסם התקבל הסיפור באמון, ואף פורסם בעיתון "ניו יורק טיימס". הסיפור הונצח בדרכים שונות, בהן בשמות רחובות בערים אחדות, אולם מאוחר יותר העלו חוקרים ספקות לגבי אמיתותו של הסיפור, וכיום משוכנעים מרבית החוקרים, ובראשם מוסד "יד ושם", שהאירוע לא התרחש.

טיפולוגיה

טיפולוגיה היא צורת הטיפוסים, מערכת של טיפוסים, המסודרת לפי התכונות שלהם. לטיפולוגיה יש מספר מובנים, בתחומים שונים.

האם התכוונתם ל...

יונה בן אמיתי

יוֹנָה בֶן-אֲמִתַּי, דמות מקראית, נביא, גיבור ספר יונה, הצטווה על ידי ה' ללכת ולקרוא על נינוה "כִּי-עָלְתָה רָעָתָם לְפָנָי".

יציאת מצרים

יְצִיאַת מִצְרָיִם היא, בסיפור המקראי ולפי אמונת כל הדתות האברהמיות, שחרורם של בני ישראל מעבדות לפרעה בהנהגת משה שנשלח על ידי אלוהים. האירוע מתואר בפירוט בספר שמות שבתורה, וזכרו ולקחו מועלים פעמים רבות בתנ"ך ובמסורת היהודית. לפי הכתוב, בני ישראל זעקו לאל שיושיעם מהשעבוד ארוך השנים במצרים, והוא שיגר אליהם את משה נביאו ובידו אותות מופתיים, כדי לדרוש מפרעה שישלחם לעבדו במדבר. פרעה סירב, והאל הנחית על המצרים עשר מכות, עד שלאחר מכת בכורות פרעה נכנע והתיר לבני ישראל לצאת לשלושה ימים למדבר ולאחר מכן לשוב לעבודה. כעבור שלושה ימים, כשראה שעם ישראל לא מתכוונים לשוב, יצא למרדף בראש צבאו, שהסתיים בנס קריעת ים סוף, כאשר בני ישראל חצו את הים בבטחה והמצרים טובעו בו. חג הפסח ביהדות נחוג לזכר יציאת מצרים, וההגדה של פסח מנציחה את סיפור הדברים.

האמונה ביציאת מצרים היא מאבני היסוד בדת היהודית, והסיפור עובר בכל דור מאב לבן כחלק מהמסורת. ההיזכרות בגאולת עם ישראל ובצאתו מעבדות לחירות היא מצוות עשה בתורה "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך", ולפי פרשנות חז"ל, פסוק זה הוא מקור למצוות אזכור יציאת מצרים מדי יום בבוקר ובערב. הסיפור המקראי, על משמעויותיו הרוחניות ועל סמליו, הוא יסוד חשוב גם בנצרות ובאסלאם והפך דרכן למופת ומקור השראה לשוחרי חירות לאורך ההיסטוריה. השאלה האם בכלל או עד כמה יציאת מצרים נשענת על גרעין היסטורי אותנטי, שנויה במחלוקת בין החוקרים בתחומי ביקורת המקרא והאגיפטולוגיה.

יציאת מצרים בביקורת המקרא

סיפור יציאת מצרים הוא מאבני היסוד באמונה היהודית. המסורת היהודית מתייחסת לתיאור המקראי של יציאת מצרים וכיבוש הארץ כאל דיווח מדויק על מעשים שהיו. ברם, ככל סיפור מקראי אחר, גם אותו ואת אמינותו ההיסטורית בוחנת ביקורת המקרא באופן ביקורתי ובכליה שלה, והחוקרים נחלקו, במהלך הדורות האחרונים, בשאלות האם ומתי אירעה יציאת מצרים, ובמידת מהימנותו ההיסטורית של הסיפור המקראי. ניתן לבצע חלוקה "גסה" של החוקרים לאלה הרואים בסיפור יציאת מצרים אמת היסטורית במידה זו או אחרת, ולאלה הכופרים בקיומו של אירוע מעין זה.

כנסת הגדולה

כנסת הגדולה הייתה המוסד העליון של חכמי ישראל מימי עזרא ונחמיה ועד סמוך לכהונת שמעון הצדיק, כלומר בפרק הזמן שבין סוף נביאי ישראל האחרונים (מאז שיבת ציון) לתחילת תקופתם של ראשוני חז"ל, חכמי תקופת המשנה. אנשי כנסת הגדולה תפקדו כהנהגה רוחנית, מחוקקי תקנות מחייבות, עורכי וחותמי התנ"ך ומנסחי חלק חשוב מן התפילות.

סיפור עם

סיפורי עם או אגדות, הם סיפורי פולקלור נפוצים, אשר דרך הפצתם היא לרוב מפה לאוזן. בדרך כלל, המחבר הוא אנונימי ואין מקום וזמן מוגדרים. סיפורי העם, ככל יצירת פולקלור, מהווים חלק בלתי נפרד מן ההיסטוריה של תרבות מסוימת.

סיפורי עם נהוגים ונפוצים בכל תרבות ידועה, ולרוב מכילים שילוב של מאפיינים כלל אנושיים ומאפיינים ייחודיים לתרבות בה מסופר הסיפור. דוגמה לשילוב כזה בין המקומי לכללי הם האויקוטיפים: סיפורים הקיימים בתרבויות רבות, אך מסופרים באופן שונה בכל תרבות, בהתאם למאפייניה.הסיפור העממי הוא ביסודו שמיעתי, נמסר מדור לדור על ידי מסרנים. המסרנים הצטיינו בזיכרון מעולה ובכושר משחק. פעולת העברת הסיפור נקראת "היגוד", והיא נעשתה בפני קהל, בסיטואציה עממית (משפחה, בית-ספר, וכדומה). המסרנים היו גם יוצרים, שהתאימו את העלילה לרוח התקופה אך נשארו נאמנים לאמצעים האומנותיים של הסיפור העממי. משמעותם של סיפורי העם נובעת מהסיטואציה בה סיפרו אותם, לא פחות מאשר מתוכנם. חוקרים רבים חקרו את הספרות העממית ומצאו שיש חוקים (יסודות) החוזרים על עצמם בסיפורי העם. חקר סיפורי העם, יחד עם אלמנטים נוספים השייכים לפולקלור, נקרא אתנופואטיקה.

חלוקה מקובלת של סיפורי העם לסוגות:

סוגות סיפוריות (מיתוס, מעשייה, אגדה, משל, אנקדוטה וסיפור נוסחאי)

סוגות שיריות (אפוס, בלדה וליריקה)

סוגות קטנות (פתגם, חידה ובדיחה).

צ'י קונג

צ'י קונג (או צ'י גונג) (בסינית מסורתית: 氣功, פין-יין: Qì Gōng) היא אמנות גוף הוליסטית המבוססת על תרגילים פסיכופיזיים, המשלבת יציבה, תנועה, נשימה ומדיטציה כדי לקדם בריאות, רוחניות, איכות חיים וכן מיומנות לחימה. אומנות גוף זו מסווגת במערב כחלק מהרפואה האלטרנטיבית, והיא פותחה במאה השנייה לספירה על ידי חווא טו, רופאו של הקיסר הסיני באותה תקופה.

משמעות המילה צ'י היא "אנרגיית החיים הזורמת בגוף". משמעות המילה קונג היא עבודה, טיפוח או כישרון. צירוף המילים צ'י קונג משמעו תרגילי אנרגיה, שמטרתם הזרמת אנרגיית החיים הפנימית של הגוף, איזונה והמרצתה. אפשר שהמילה "קונג" תפורש גם כשליטה; משמע "שליטה באנרגיה הנעה בגופנו".

צ'י קונג יכול לכלול ביצוע תבנית תנועה עם מגוון רחב מאוד של תנועות, תנועות בודדות ועיסויים עצמיים. הצ'י קונג, כשיטת מדיטציה בתנועה, מבוצע בדרך כלל בתנועות רכות, עגולות ונמתחות במקצבים איטיים ומהירים. נהוג לבצעו בעמידה, בזמן עבודה, בישיבה או בשכיבה, תוך שימוש בטכניקות נשימה מיוחדות, שמטרתן, על פי הצ'י קונג, לאפשר לגוף לאסוף את סוגי האנרגיות שבו, למקדן או לפזרן.

הצ'י קונג מכוון לשליטה והזנת הגוף בצ'י באמצעות חזרה מתמדת על תרגילי נשימה מבוקרת ותרגילי ריכוז מחשבה. הוא מתמקד בשליטה בנשימה, מתוך תפיסה שמערכת הנשימה היא הנשלטת ביותר מבין השרירים הבלתי רצוניים, ושהיא מהווה גשר לשליטה במערכות הלא-רצוניות. בעת תרגול צ'י קונג המתרגל מנסה לדמיין את הנשימה כמשאבה, כאשר מרכז הכובד של הגוף (באזור הטבור) משמש כמפוח, ממנו מונע הצ'י לאחר הרפיית כל הגוף.

לפי הצ'י קונג, איזון חמשת הריגושים (פחד, כעס, להט, דאגה ועצב) והכנסתם לפעולה מבוקרת משפיעים על הרגעת העצבים, תפקוד מערכת הנשימה, קצב זרימת הדם וחילוף החומרים. התרגילים אמורים לגרות את פעולת הקיבה, להאיץ הפרשת מיצי קיבה ולהאיץ את המטבוליזם בגוף, לכן הם נתפסים כתרגילי הרזיה.

שבע האמנויות החופשיות

שבע האמנויות החופשיות (לטינית: Septem artes liberales) היו מקצועות הליבה שנלמדו בבתי הספר הקתדרליים והנזיריים בימי הביניים. מקצועות אלו נחשבו לידע בסיסי והכרחי למי שרצה ללמוד מדעים גבוהים באותה תקופה.

פירוש המילה artes בהקשר זה אינו אמנות במשמעותה המודרנית כי אם "מקצוע" או "עבודה". התואר "חופשיות" נבע מהעובדה שרק אנשים חופשיים הורשו ללמוד אותן.

שבעים פנים לתורה

שבעים פנים לתורה הוא ביטוי המציג את הגיוון הרב של הדרכים שבהן ניתן לפרש את התורה. הביטוי מופיע במדרש רבה והוא משקף את האמור בדברי חז"ל: "מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות - אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים".המספר "שבעים" המופיע בביטוי זה הוא מספר טיפולוגי המשקף קבוצה גדולה, למשל בביטויים "שבעים לשון" ו"שבעים תועבות בלבו".

הביטוי מופיע גם בספרות הסוד הקדומה - בספר חנוך העברי ובאותיות דרבי עקיבא, שבהם נאמר: "כל גנזי החכמה נפתחו לו למשה בסיני. עד שלמדו בארבעים ימים כשהיה עומד בהר תורה בשבעים פנים של שבעים לשון, נביאים בשבעים פנים של שבעים לשון...".

הביטוי כלשונו מופיע בסוף הקדמתו של רבי אברהם אבן עזרא לפירושו לתורה, שם הוא כותב:

ובעבור הדרש דרך הפשט איננה סרה /

כי שבעים פנים לתורה.

שישים ריבוא

שישים ריבּוֹא (600,000) הוא מספר החוזר מספר פעמים בתורה, ויש לו משמעויות הלכתיות ואגדתיות. ביטוי זה של המספר מופיע רק מתקופת התנאים ואילך, בתורה מופיע מספר זה בביטוי 'שש מאות אלף'.

שמחת תורה

שמחת תורה הוא מועד יהודי המציין את סיום המחזור השנתי של קריאת התורה והתחלת מחזור חדש. ביום זה קוראים את הפרשה האחרונה בתורה, פרשת וזאת הברכה, ומיד אחריה את תחילת הפרשה הראשונה, פרשת בראשית.

בארץ ישראל מועד החג הוא בשמיני עצרת (כ"ב בתשרי), ומחוצה לה הוא נחוג ביום טוב שני של גלויות של שמיני עצרת (כ"ג בתשרי).

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.