מסע הצלב הראשון

מטרת מסע הצלב הראשון (10961099) הייתה כיבוש ארץ הקודש מידי המוסלמים וגאולת כנסיית הקבר. במהלך מסע הכיבושים לעבר הארץ, טבחו הצלבנים ביהודי גרמניה בקהילות שו"ם ובעוד קהילות, במה שנודע כגזירות תתנ"ו, ייסדו את רוזנות אדסה ואת נסיכות אנטיוכיה, לבסוף כבשו את ירושלים, טבחו באוכלוסייה היהודית והמוסלמית שבה, בזזו את אוצרותיה, וייסדו את ממלכת ירושלים.

מסע הצלב הראשון
מלחמה: מסעות הצלב
1099jerusalem

כיבוש ירושלים בשנת 1099 במהלך מסע הצלב הראשון
תאריך התחלה: 1096
תאריך סיום: 1099
משך הסכסוך: כ־3 שנים
מלחמה אחרי: מסע הצלב השני
מקום: יצאו מהאימפריה הרומית הקדושה, צרפת, אנגליה
עילה: קריאת האפיפיור אורבנוס השני לשחרר את ארץ הקודש וירושלים.
תוצאה: הקמת ממלכת ירושלים
שינויים בטריטוריות: כיבוש ארץ ישראל וחלקים מסוריה ולבנון
הצדדים הלוחמים
מפקדים

Blason Lorraine.svg גוטפריד מבויון,
Blason Languedoc.svg רמון הרביעי,
Blason Blois Ancien.svg סטפן השני, רוזן בלואה,
Blason Courtenay.svg בולדווין מבולון
Blason Courtenay.svg אאוסטאס השלישי,
Blason Nord-Pas-De-Calais.svg רובר השני,
Blason ville fr PuyVelay (HauteLoire).png אדהמר מלה פוי,
Armoiries Vermandois.svg איג דה ורמנדואה,
Blason duche fr Normandie.svg רוברט קורת'וז,
Coat of Arms of the House of Hauteville (according to Agostino Inveges).svg בוהמון מטאראנטו,
Coat of Arms of the House of Hauteville (according to Agostino Inveges).svg טנקרד דה הוטויל,
Komnenos-Isaac-Arms.svg אלכסיוס הראשון קומננוס,
Komnenos-Isaac-Arms.svg טאטיקיוס,
גוליילמו אמבריאקו,
Armoiries Héthoumides.svg קונסטנטין הראשון,

קיליג' ארסלאן,
יאגי-סייאן,
קרבוגה,
דוקאק,
פאחר אל-מולק רדוואן,
Flag of Jihad.svg גאזי אבן דאנישמנד,
Rectangular green flag.svg איפתיקאר א-דאולה,
Rectangular green flag.svg אל אפדאל שאהאנשאה,

כוחות

צלבנים: ~ 35,000 איש:

ביזנטים: כ-2,000 לוחמים

לא ידוע

רקע היסטורי וסיבות למסע הצלב הראשון

במהלך התקופה המוסלמית המוקדמת (1099-641) נמשכה ללא מפריע הצליינות לאתרי הקודש ולא נפגע ביטחונם של המנזרים והקהילות הנוצריות בארץ. לכן, בשלב הראשון, הכיבוש המוסלמי לא הטריד את הנוצרים באירופה המערבית אשר התייחסו אליו כאל סכסוך מקומי בין האימפריה הביזנטית (ששלטה בארץ ישראל לפני הכיבוש המוסלמי) לערבים.

האימפריה הביזנטית איבדה את מרב נכסיה בסוריה ואסיה הקטנה אחרי הפסד לסלג'וקים בקרב מנזיקרט (1071). סדרת פלישות ומלחמות יחד עם אי שקט פנימי איימו למוטט את האימפריה לגמרי, אך בעזרת הנהגתו הנבונה של אלכסיוס הראשון הצליחה להתגבר על המשבר הפנימי ולהדוף את הפלישות הזרות. המצב באימפריה התייצב לגמרי לקראת שנות ה-90 של המאה ה-11.

מנגד, הכוחות המוסלמים היו מפולגים בינם לבין עצמם ולא היה להם מרכז יחיד או כל שכן שליט יחיד שיאחד אותם כנגד הפלישה. בדומה למוסלמים, המערב הנוצרי-קתולי היה מחולק למספר מדינות בלי מנהיגות מרכזית. ההבדל העיקרי בינם לבין המוסלמים היה בהנהגה דתית מרכזית אחת, האפיפיור, ששימשה מעין עוגן לנוצרים.

כרקע למסע הצלב הראשון יש לראות את ההיבט הדתי וההיבט הכלכלי חברתי כמשולבים זה בזה. במסגרת הרקע הדתי למסע הצלב עומדת הרקונקיסטה בספרד ושחרורה מידי המוסלמים. בתהליך זה, לצד פעילות נגד הכופרים האריאנים ניתן התקדים לשימוש באלימות, תקדים אשר קיבל אישור רשמי מידי האפיפיור גריגוריוס השביעי. בתמיכתו נסמך גרגוריוס על דבריו של אוגוסטינוס הקדוש אשר בספרו "עיר האלוהים" הצדיק את השימוש בכוח למען ישו. גרגוריוס אף ראה במלחמת קודש נוצרית גורם אשר יחזק את מעמדו הפוליטי באירופה.

נוסף על המרכיב הדתי, גם הרקע הכלכלי מספק הסבר ליוזמת המסע. משטר הקרקעות הפיאודלי במערב אירופה היה כך שהנחלות הפאודליות חולקו לרוב באופן שרק הבן הבכור זכה בכל הנחלה ואילו הבנים הצעירים נאלצו להסתפק בחלק קטן מאוד ממנה, ולעיתים לא זכו אפילו לכך. כך נוצר מעמד רחב של אבירים ללא קרקע, שהרוויחו את לחמם בעיקר במלחמות בתור שכירי חרב. ככל ששכבה זו התרחבה, נוצרה האפשרות להניעם לשחרר את ארץ הקודש מידי המוסלמים.

ההיסטוריון ז'אק לה גוף העלה את הטיעון לפיו היה מסע הצלב הראשון קריאת תיגר של האפיפיור על השליטים החילוניים (בעיקר היינריך הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, אך גם ויליאם השני, מלך אנגליה ופיליפ הראשון, מלך צרפת, שלא ראו בעין יפה את יציאת מיטב אביריהם להרפתקאות במקום לשרת את מלכיהם) במטרה להוכיח כי הוא הריבון על העולם הנוצרי-קתולי ופקודתו עליונה על הוראות השליטים החילונים. זאת עקב פרסום התכתיב האפיפיורי, שהציב את האפיפיור מעל לקיסר ושגרר התנגדות עזה של הממסד החילוני[1].

קריאת האפיפיור

ב-27 בנובמבר 1095, במסגרת ועידת קלרמון (שנערכה בין ה-18 ל-28 בחודש, ורובה הוקדש לענייני הכנסייה בצרפת) נשא האפיפיור אורבנוס השני נאום ובו קרא לאצולת אירופה לצאת ולסייע לביזנטיון שהייתה מאויימת על כיבושי הסלג'וקים וגם לשחרר את המקומות הקדושים מידי הכיבוש הכופר. ככל הנראה מטרתו העיקרית של אורבן השני הייתה לסייע לקיסר ביזנטיון - אלכסיוס קומננוס. אורבן השני, כקודמו גרגוריוס השביעי (ב-1074) רצה לנצל בקשת סיוע זה מביזנטיון כדי לאחות את הקרע שנוצר בין הכנסייה המזרחית למערבית בשנת 1054 ("הסכיזמה"). הוא ככל הנראה תיבל את דבריו בתיאור כיבוש המקומות הקדושים על ידי הסלג'וקים כדי לשלהב את הקהל, אך בסופו של דבר, גאולת כנסיית הקבר היא זו שהפכה למטרה העיקרית של מסע הצלב הראשון.

לנאום הזה הייתה תהודה עצומה באירופה, אך יחד עם זאת לא שרד אף נוסח שלו, אלא בידי תיאוריהם של 4 כרוניסטים: רוברט הנזיר, בלדריק מדול, גיברט מנוז'אן, ופולקו משארטר. היסטוריונים חלוקי דעות אם מסע הצלב היה מענה של האפיפיור לכנסייה המזרחית או מסע לכיבוש ירושלים. כיום מקובלת הדעה כי אורבנוס אכן קרא לשחרור ירושלים[2].

מסע ההמונים - הגל הספונטני

בעקבות הנאום של אורבנוס השני התחילה תנועה המונית מזרחה, בעיקר בהנהגת תמהוני בשם "פטר הנזיר". כעבור זמן נגמר להם האוכל ולכן עסקו בשוד כדי לשרוד. רבים מהם מתו בדרך, ולקונסטנטינופול הגיעו מתי-מעט.

גזירות תתנ"ו

כאשר הצלבנים נתקלו בקהילות יהודיות, הם בזזו אותן ופגעו ביושביהן. על פי גרסה מסוימת, אמרה פופולרית בקרב הצלבנים הייתה "אם אינך יכול להרוג טורקי, הרוג יהודי"[3]. הפוגרומים האלו ידועים כמאורעות תתנ"ו. בשל סיבה לא ברורה, הפגיעה ביהודים החלה רק מאזור גרמניה ולא באזור צרפת. הקהילות היהודיות בצרפת יצאו ללא פגע, כנראה בשל העובדה שניסו להקדים תרופה למכה, ולספק מרצונם מזון לצלבנים. הצלבנים פגעו גם בנוצרים ביזנטים (מזרחיים) בגלל מראם השונה.

קונסטנטינופול (איסטנבול של היום), היושבת על מצר הבוספורוס, מהווה נקודת מעבר הכרחית לכיוון ארץ ישראל, ולכן הצלבנים בדרכם מזרחה התנקזו לשם. כאשר שאריות ההמונים הגיעו לעיר, אלכסיוס קוֹמְנֵנוּס קיסר האימפריה הביזנטית, ראה לפניו אספסוף רעב וסגר בפניהם את שערי העיר. הצלבנים של "מסע ההמונים" חצו את מיצר הבוספורוס ועברו לטורקיה, שם הם פגשו בסלג'וקים שעשו בהם שמות. רק מעטים מהם זכו לחצות את הבוספורוס חזרה לאירופה.

מסע האבירים

הגעת המחנות לקושטא

במקביל לגל הספונטני של ההמונים, התארגן כוח צבאי של אבירים, שיצא גם הוא מזרחה. האפיפיור התכוון לשלוח צבא המורכב מתושבי פרובנס (בתקופה הנדונה השטח הצרפתי שמדרום לנהר הלואר), אך התוצאות עלו על ציפיותיו ובסופו של דבר יצאו לדרך 4 מחנות, חלקם מאזורים שלא היו נתונים להשפעת האפיפיור. מנהיגי המחנות היו:

המחנה הראשון יצא לדרכו ב-15 באוגוסט 1096. האבירים מהארצות השונות הגיעו לקונסטנטינופול בנפרד, ושם אלכסיוס, שליט הממלכה הביזנטית, עזר להם לחצות את הבוספורוס, תמורת שבועת נאמנות (הומאגיום) שכל מה שהם יכבשו במזרח ימסר לידיו. אחד מהמנהיגים, טנקרד שמו, הצליח לחצות באופן עצמאי ולהתחמק משבועה זו.

המעבר דרך אסיה הקטנה

ההתקלות הראשונה של הצלבנים בסלג'וקים התרחשה למרגלות חומות ניקאה (כיום איזניק בטורקיה) שהוטל עליה מצור ב-14 במאי 1097. הצבא הסלג'וקי הגיע לאזור העיר וניסה לפרוץ את המצור, אך ללא הועיל והעיר נפלה לידי הצלבנים שמסרו אותה לאלכסיוס על פי השבועה שנשבעו לו. לאחר הקרב על ניקיאה המשיכו הצלבנים במסעם דרומה, וליד דוריליאום נתקלו בצבא הסלג'וקי בראשות המלך קיליץ'-ארסלן. כיוון שהצלבנים נעו בנפרד, ניצחון הסלג'וקים היה קרוב מאוד, ורק תגבורת שהגיעה בזמן הצילה את הצלבנים מתבוסה.

ייסוד הנסיכויות הצלבניות

במקום לפנות דרומה לירושלים, הצלבנים המשיכו תחילה מזרחה לאֶדֶסָה, וכבשו אותה לאחר מצור של חמישה חודשים. בשלב זה הודיע אחד מהמנהיגים, בלדווין מבולון, שהוא סיים את תפקידו במסע הצלב. הוא הקים לעצמו רוזנות באדסה, והכתיר עצמו בתואר "הרוזן בלדווין הראשון מאדסה" (בהמשך יהפוך אותו בולדווין למלך ממלכת ירושלים). בהמשך התעלמו גם שאר הצלבנים משבועתם לאלכסיוס, ושמרו לעצמם את המקומות שכבשו.

היעד הבא היה העיר הגדולה אנטיוכיה (נמצאת בטורקיה של היום). הצלבנים כבשו אותה לאחר מצור של שבעה חודשים, שהתחיל כבר תוך כדי המצור על אדסה. אחד המנהיגים, בוהמון הראשון, נסיך אנטיוכיה, מודיע לחבריו: "כמו שעשה בולדווין באדסה, כך אני עושה כאן", והקים ביוני 1098 את נסיכות אנטיוכיה.

פלישה לארץ ישראל

לאחר כיבוש אנטיוכיה פרצה בקרב הצלבנים מגפה קטלנית שהפילה חללים רבים. כתוצאה מהמגפה הייתה התעוררות דתית בקרב המחנה הצלבני, בעיקר של אותם אנשים משרידי מסע ההמונים, והם פנו לכיוון ירושלים (בסוף 1098).

הצלבנים עברו ליד צור, עכו, קאיפאס - (חיפה), קיסריה, ארסוף, שאת כולן הם עקפו מהצד. את יפו הם כבשו, כי היא הייתה הנמל הקרוב ביותר לירושלים באותה תקופה. למעשה יפו נכבשה ללא קרב, לאחר שהמוסלמים נטשו אותה.

הצלבנים כבשו את רמלה ולוד בדרכם לכיוון ירושלים. כאשר הגיעו לראש ההר שממנו הם ראו לראשונה את ירושלים, הם ירדו על ברכיהם ופצחו בזימרת המנוני שמחה, ומאז קוראים להר בשם "הר השמחה" (מוֹנט ז'וּאַ Montjoie). אף כי דרכם של הצלבנים אינה ברורה כל צרכה, הדעה המקובלת היא כי הם עלו במעלה בית חורון, ו"הר השמחה" הוא נבי סמואל.

כיבוש ירושלים

מתוך 150,000 שיצאו מאירופה, הגיעו לא"י לא יותר מ-40 אלף (חלקם גם נשארו באדסה ובאנטיוכיה). ביוני 1099 הצלבנים פתחו בניסיון לכיבוש ירושלים בסגנונו של יהושע בן נון: התפללו, הקיפו את החומות שבע פעמים, תקעו בחצוצרות ושמו עפר על הראש. ניסיון זה לא צלח, והחומה לא נפלה.

נסיון שני היה בטיפוס על החומה בעזרת סולמות בפינה הצפון-מערבית של החומה, באזור שנקרא לאחר מכן "מגדל טנקרד". לקראת הניסיון השלישי, החליטו הצלבנים לבנות מכונות מצור, אבל גילו, שאין עצים מתאימים באזור. במקביל הגיע צי גנואזי קטן ליפו. הצלבנים פירקו את הספינות והשתמשו בחומרי הבניה על מנת להרכיב את מכונות המצור.

מצבם של הצלבנים היה קשה. מספרם הצטמצם בעקבות המסע הארוך והקרבות, והם מצאו את עצמם בליבו של עולם מוסלמי עוין. בלחץ הזמן התארגנו הצלבנים למצור על העיר. ארבעה מחנות ניסו לפרוץ בארבעה מקומות לאורך החומה. אחד המחנות הוקם באזור שער הפרחים של היום, ועליו פקד גודפרואה מבויון ממרומי הקומה העליונה של מכונת המצור. ביום שבת 15 ביולי, חמישה שבועות לאחר תחילת המצור על העיר, הצליחו חייליו של גודפרואה להציב גשר עץ אל החומה, ודרכו הצליחו חייליו לחדור לעיר. לפי המסורת, שעת הפריצה היא 9:00 בבוקר. זוהי שעה בעלת משמעות דתית מבחינתם – היום והשעה שבה ישו עלה על הצלב. החיילים של גודפרואה פתחו את אחד השערים דרכו הסתער כוח נוסף בפיקודו של טנקרד הנורמני, וביחד הם כבשו את העיר.

הצלבנים ביצעו טבח אכזרי בתושבים היהודים והמוסלמים. בית הכנסת היהודי הראשי הועלה באש וכל אלפיים היהודים שנמצאו בו נשרפו למוות, ומוסלמים רבים נהרגו במסגד אל אקצה. ביומיים הבאים נמשך הטבח האכזרי. חיילים ואזרחים, גברים נשים וילדים נטבחו בידי הכובשים. מי ששרד נמכר לעבדות.

כינון ממלכת ירושלים

לאחר הכיבוש גילו הצלבנים שאין להם תוכניות להמשך, והתגלעו חילוקי דעות לגבי אופי הממלכה שעליהם להקים. לבסוף נבחר גודפרואה מבויון למלך על ממלכת ירושלים. גודפרואה הוא הדמות הפחות בולטת מבין המנהיגים, והוא נבחר כמועמד של פשרה, וכן בזכות העובדה שהוא היה הראשון לפרוץ אל העיר. גודפרואה נמנע מלשאת תואר מלך באומרו ש"אם ישו נשא כאן כתר קוצים, אני לא אשא כאן כתר מלכות", והוא בחר לעצמו תואר צנוע יותר "מגן הקבר הקדוש". הוא החזיק בתואר זה כשנה, עד שמצא את מותו תוך כדי מצור על העיר עכו.

קרב אשקלון

ביום 4 באוגוסט 1099 הגיע לאשקלון צבא מצרי שיצא לעזרת ירושלים הנצורה והגיע באיחור של תשעה עשר ימים. למחרת היום, הגיעו לירושלים שליחים של המצביא המצרי ובידם דרישה כי הצלבנים ייסוגו מירושלים. בואם של השליחים אישר שמועה שנפוצה בירושלים על הופעת הצבא המצרי. לצלבנים לא הייתה כוונה - או יכולת - להסתגר מאחורי חומות ירושלים ולהסתכן במצור, וגודפרי מבויון החליט לקחת את היוזמה ולתקוף את הצבא המצרי. ביום 12 באוגוסט בשעות הבוקר המוקדמות החל הצבא הצלבני במתקפה, ומשניתן היה לראות את המחנה המצרי שחנה במרחק מה מהחומה הצפונית של אשקלון בשטח של עצי פרי - פרצו הפרשים בהסתערות קדימה, כשהם מפתיעים לחלוטין את אויביהם, שחלקם עדיין נמו באוהליהם. תוך זמן קצר חדל הצבא המצרי מלהוות כוח מסודר והקרב הוכרע. הצבא הצלבני הצליח בניצחון בקרב אשקלון להסיר את האיום המיידי על אחיזתו בארץ ישראל; הקרב הוא סיום הקרב על ירושלים וסיומו של מסע הצלב הראשון, וממלכת ירושלים נכנסה לשלב של התפשטות והתבססות שנמשכה עד לשנת 1110.

תוצאות המסע

מבחינות רבות, מסע הצלב הראשון היה גם המוצלח שבהם. הצלבנים הצליחו להביס את הסלג'וקים ולקרוע מהמוסלמים שטחי אדמה גדולים, החשוב והנרחב בהם הפך לממלכת ירושלים.

בטווח הארוך יותר, מסע הצלב הראשון גרם למפגש בין התרבות האירופאית לתרבות המוסלמית, והיה לתחילתם של יחסי מסחר והפריה תרבותית הדדיים.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Steven Runciman, History of the crusades, vol 1, Cambridge university press, 1954

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ז'אק לה גוף, ימי הביניים בשיאם, עמוד 77
  2. ^ ממסקנות של מחקרו של הרברט אדוארד ג'ון קאדורי, ראה What Were the Crusades?
  3. ^ CHURCH HISTORY
אורבנוס השני

אורבנוס השני (בלטינית: Urbanus II, שמו המקורי אודו דה לאז'רי; 1042 - 29 ביולי 1099), כיהן כאפיפיור מ-12 במרץ 1088 עד מותו. היה יוזם רעיון מסע הצלב.

אלכסיוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית

אלכסיוס הראשון קומננוס (ביוונית Αλέξιος Α' Κομνηνός; ‏1048–1118) שלט בקיסרות הביזנטית מ-1081 ועד מותו ב-1118. יותר מכל אחד אחר היה הוא האחראי לעיצובה של האימפריה הביזנטית כפי שפגשו בה הצלבנים בדרכם מזרחה. הוא הגיע לשלטון בזמן שהממלכה הביזנטית הייתה נתונה לאיומים ולמתקפות קשות מצד הטורקים הסלג'וקים.

בלחץ האיום הסלג'וקי פנה אלכסיוס לאפיפיורים שבמערב אירופה שיבואו לעזרתו. האפיפיור אורבנוס השני נענה לקריאה, ובעקבות נאומו בועידת קלרמון יצא מסע הצלב הראשון שהרחיק את האיום הסלג'וקי מקונסטנטינופול.

במותו של אלכסיוס אמנם לא שבה הממלכה הביזנטית לעוצמה שהייתה לה בעבר, אבל היא חזרה לעמוד על קרקע יציבה ולהוות כח משמעותי במזרח. במהלך שיקום הממלכה הנהיג אלכסיוס שינויים בסדרי הממשל, שהביזנטים המשיכו לנהוג על פיהם גם לאחר מותו.

מקור חשוב של מידע אודות הקיסרות הביזנטית בימיו היא האלכסיאדה, חיבור היסטורי מאת בתו אנה קומננה.

בוהמון הראשון, נסיך אנטיוכיה

בוהמון הראשון, נסיך אנטיוכיה (1054 - 3 במרץ 1111) היה ממנהיגי מסע הצלב הראשון.

בלדווין הראשון, מלך ירושלים

בלדווין הראשון מלך ירושלים (או בלדווין מבולון, נפטר ב-2 באפריל 1118; מצרפתית: בדואן, Baudouin, מגרמנית: בלדואין, Balduin, מאנגלית: בלדווין, Baldwin) היה אחד ממנהיגי מסע הצלב הראשון. בלדווין ייסד את רוזנות אדסה, היה רוזנה הראשון וכן שליטה השני והראשון לשאת בתואר מלך של ממלכת ירושלים. הוא היה אחיו של שליטה הראשון של הממלכה, גוטפריד מבויון.

בלדווין השני, מלך ירושלים

בלדווין מבורק (בלועזית: Baldwin du Bourcq; נפטר ב-21 באוגוסט 1131) היה רוזנה השני של רוזנות אדסה ומלך ממלכת ירושלים השלישי.

גוטפריד מבויון

גוטפריד רוזן בויון (בצרפתית: Godefroy de Bouillon, גודפרוא דה בויון; נולד ככל הנראה בשנת 1060, מת ב-18 ביולי 1100, ירושלים) היה ממנהיגי מסע הצלב הראשון ושליטה הראשון של ממלכת ירושלים הצלבנית.

גזירות תתנ"ו

גזירות תתנ"ו או מאורעות תתנ"ו הם סדרת פרעות שהתרחשו בשנת 1096 (ד'תתנ"ו) באירופה במסע הצלב הראשון, וכללו טבח המוני של יהודים על ידי הנוצרים.

רוב היהודים סירבו להמיר את דתם והעדיפו למות על קידוש השם ולא להתנצר, ובמקרים רבים רצחו יהודים את בני משפחתם והתאבדו כדי שלא להיטבל לנצרות בכוח.

המאורעות נצרבו כטראומה בתודעה של עם ישראל, בייחוד במסורת האשכנזית. מהגזירות נשתמרו קינות שחוברו לזכר הקהילות שחרבו, ובייחוד מרכזי התורה של גרמניה שבשלוש הערים שכונו בפי היהודים קהילות שו"ם - שפירא, ורמייזא ומגנצא (כיום שפייר, וורמס ומיינץ). חלק מהקינות נאמרות בתשעה באב בבתי הכנסת של קהילות האשכנזים. כמו כן נשתמרו בספרות הנוצרית תיאורים ואיורים בהם נראה הטבח במהלך מסע הצלב, הן באירופה, והן לאורך מסעם במזרח התיכון ובייחוד בארץ ישראל.

ה' באלול

ה' באלול הוא היום החמישי בחודש השנים עשר

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום החמישי בחודש השישי

למניין החודשים מניסן. ה' באלול לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים שני,

רביעי

ושבת, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא בדז".

המדינות הצלבניות

המדינות הצלבניות היו ישויות פוליטיות פאודליות אשר נוסדו במזרח התיכון ובאסיה הקטנה על ידי הצבאות האירופים במהלך מסעי הצלב בימי הביניים. הקמת המדינות איפשרה את קיום מסעי הצלב ביוצרה רצף טריטוריאלי בשליטה נוצרית שהקל על מלאכת התקדמות הצבאות הנוצרים ותספוק הכוחות הקדמיים בעת מלחמותיהם במוסלמים ובפגאנים.

אף על פי שהמדינות תמכו במסעי הצלב, תמיכה זו לא הייתה לרוב הסיבה האמיתית להקמתן כי אם רדיפת ממון, טריטוריה ושררה של אצילים אירופאים שלא הסתפקו בנחלותיהם שבמערב אירופה ושאפו להגדילן על ידי כיבושי שטחים לעצמם בלבנט. מסיבה זו נקלעו מרבית המדינות הצלבניות לסכסוך מול שליטי האימפריה הביזנטית אשר בשמם יצאו הצלבנים למלחמותיהם מלכתחילה, ולהם נשבעו להעניק את האדמות הכבושות מיד עם סיום כיבושן.

ארבע המדינות הצלבניות העיקריות הוקמו בתקופת מסע הצלב הראשון על ידי פורשים מהכח הצלבני העיקרי. עם הקמתן של מדינות נוצריות במזרח התיכון הפכה ההגנה עליהן למשאת נפשם של האירופים, ומספר ממסעות הצלב הבאים (ובעיקר מסע הצלב השני) נערכו כדי להגן על המדינות הצלבניות מפני הכובשים המוסלמים.

תקופת קיומן של המדינות הצלבניות זהה לפרק הזמן של השלטון הצלבני באזורי הים התיכון, אסיה הקטנה והבלקן, והיא משתרעת על פני כארבע מאות שנים, בין המאה ה-11 למאה ה-15.

המצור על ירושלים (1099)

המצור על ירושלים בשנת 1099 הוא מצור שערכו הצלבנים על ירושלים במסגרת מסע הצלב הראשון.

המצור ארך חמישה שבועות ובסופו נכבשה העיר ותושביה נטבחו על ידי הצלבנים. כיבוש העיר היה נקודת השיא והשגת המטרה שלשמה יצא מסע הצלב מאירופה, ותחילתה של ממלכת ירושלים הצלבנית.

טנקרד, נסיך הגליל

טַנְקְרֶד דה הוטויל (בצרפתית: Tancrède de Hauteville;‏ 1072–1112) היה ממנהיגי מסע הצלב הראשון. שימש כנסיך הגליל וכן כעוצר בנסיכות אנטיוכיה וברוזנות אדסה.

טנקרד היה בן למשפחת אצילים צרפתית, נכדו של רובר גיסקאר ואחיינו של בוהמון הראשון, נסיך אנטיוכיה. בשנת 1096 הצטרף לדודו שהיה ממובילי מסע הצלב הראשון ויחד איתו הגיע לקונסטנטינופול. בהגיעם לעיר זומנו מובילי המסע לפגישה עם הקיסר הביזנטי אלכסיוס הראשון במהלכה חויבו האצילים לשאת שבועה לפיה יעניקו כל פיסת אדמה שיכבשו בארץ הקודש לידיו של הקיסר. טנקרד היה היחיד מבין מנהיגי המסע שסירב לשאת את השבועה, על אף שגם שאר המנהיגים לא התכוונו כלל ועיקר לעמוד בהבטחתם.

לאחר שעזבו הצלבנים את קונסטנטינופול חבר טנקרד לבלדווין מבויון (מאוחר יותר בלדווין הראשון, מלך ירושלים) למסע כיבושים בקיליקיה, מסע שמטרתו המוצהרת הייתה כיבוש נחלה אשר תהיה רכושו הפרטי. לאחר שהסתכסך עם בלדווין הצטרף טנקרד לעיקר הצבא הנוצרי במצור על אנטיוכיה.

בעת המצור על ירושלים בשנת 1099 הנהיג טנקרד את אחת היחידות שתפקידן היה לפרוץ לעיר. כוחותיו של טנקרד חנו ממערב לחומה, מעט צפונית משער יפו וכיום ניתן למצוא במקום את "מגדל טנקרד", שרידיה של מצודה צלבנית שנקראת על שמו של המצביא. טנקרד היה אחד הראשונים לפרוץ אל העיר הנצורה, כשהוא לוקח בשבי מספר רב של מוסלמים. את השבויים שברשותו ריכז במתחם הר הבית והבטיח להם הגנה, אולם גם הם נטבחו מאוחר יותר על ידי החיילים הנוצרים המשולהבים. לאחר כינונה של ממלכת ירושלים זכה טנקרד בתואר "נסיך הגליל" וקיבל לידיו את השטחים שכונו מאוחר יותר "נסיכות הגליל".

בשנת 1100 הפך טנקרד לעוצר בנסיכות אנטיוכיה לאחר שדודו, הרוזן, נפל בשבי הטורקים הדנישמנדים. הוא הרחיב את שטחי הנסיכות על חשבון הטריטוריה הביזנטית, ועמד בהצלחה בניסיונות הקיסר הביזנטי לספח את הנסיכות לאימפריה שלו. בשנת 1104 השתלט על רוזנות אדסה, לאחר שמנהיגה, בלדווין השני, נפל בשבי המוסלמי. לאחר שובו מן השבי של בלדווין השני הוא נאלץ להלחם בטנקרד כדי לשוב ולהיות רוזן באדסה. טנקרד יצא נפסד מן המאבק ושב לאנטיוכיה.

בשנת 1108 סירב טנקרד להכיר בחוזה דבול אשר נחתם בין בוהמון הראשון לקיסר הביזנטי ולפיו לאחר מותו של בוהמון תוחזר נסיכות אנטיוכיה לידי הביזנטים. טנקרד המשיך לשמש כעוצר בנסיכות אנטיוכיה תחת הנסיך הרשמי בוהמון השני, עד למותו ממחלת הטיפוס בשנת 1112.

כ"ג בתמוז

כ"ג בתמוז הוא היום העשרים ושלושה בחודש העשירי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום העשרים ושלושה בחודש הרביעי

למניין החודשים מניסן. כ"ג בתמוז לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים ראשון,

שלישי

וחמישי, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא אגה".

ממלכת ירושלים

ממלכת ירושלים הייתה מדינה צלבנית שהוקמה בתחומי ארץ ישראל בשנת 1099 לאחר כיבוש ירושלים מידי הפטימים במסע הצלב הראשון. הייתה זו הפעם הראשונה בתולדות אירופה המערבית בימי הביניים בה הוקמה ישות מדינית גדולה מחוץ ליבשת אירופה. במקרה ראשון זה הצליחו האירופאים, שכונו באופן כולל "פרנקים", להקים לא רק התיישבות אלא מדינה שלמה, וזאת בלב אזור מוסלמי עוין.

המאבק בין המוסלמים לצלבנים על השליטה בארץ הקודש נמשך לאורך כל תקופת השלטון הצלבני בארץ, וממלכת הצלבנים התכווצה והתרחבה לסירוגין בזירה בלתי פוסקת של קרבות בין העולם הנוצרי לאיסלאמי. ממלכת ירושלים הגיעה לקיצה עם כיבושה בידי צלאח א-דין באוקטובר 1187. ב-1192 הוקמה במסגרת הסכם עם המוסלמים ממלכת צלבנים שנייה שבירתה עכו. היא חוסלה בסופו של דבר ב-1260 על ידי הממלוכים, אם כי המעוז האחרון, עכו, נכבש רק ב-1291 ומלך ירושלים גלה לקפריסין.

המשטר הפאודלי במדינה זו היה דומה לנהוג במדינות אירופה המערבית באותה תקופה. בראש המדינה עמד מלך, ולצדו האריסטוקרטים הבכירים. בראשית ימיה נהנתה הממלכה הצלבנית משלטון ריכוזי חזק ויעיל. בערך באמצע המאה ה-12 החלה נסיגה איטית בכוחה של המלוכה, וסמכויות רבות עברו לידי האצולה הגבוהה. תהליך זה גבר והלך עד שבמאה ה-13 היה שלטונו של המלך סמלי בלבד.

200 שנות קיומה של הממלכה הטביעו חותם עמוק על אירופה, וגרמו לשינויים ניכרים ביבשת זו. מסורת מסעי הצלב, שנפתחה עם מסע הצלב הראשון, המשיכה להתקיים מאות שנים אחרי נפילת ממלכת ירושלים. המסדרים הצבאיים שנוסדו על אדמת ארץ ישראל ובהשראתה המשיכו להתקיים גם הם. האירופאים אימצו מסורות רבות שלמדו במזרח התיכון, בכלל זה אדריכלות, קולינריה, הגברת האוריינות ועוד. השפעת הממלכה על המזרח התיכון הייתה קטנה יותר, בעיקר בגלל האופי הבדלני של הצלבנים כלפי העולם המוסלמי והעליונות המוסלמית בטכנולוגיה ובאוריינות.

מסדר צבאי נוצרי

מסדרים צבאיים היו צורת ארגון נוצרית בימי הביניים. מסדרים שונים היו קיימים אצל הנצרות מזה מאות בשנים, אך הם היו מסדרי נזירים שלא נקטו כלל באלימות מסוג כלשהו והם קיבלו את צביונם הצבאי רק אחרי מסע הצלב הראשון. המסדרים האלה הורכבו מנזירים לוחמים שמטרתם הייתה קידום הנצרות באמצעים כוחניים. כינון המסדרים הצבאיים פתח פרק חדש בנצרות, שעד אז התנגדה לשפיכות דמים באשר היא, לא כל שכן לשיתוף אנשי דת במעשי האיבה.

המסדר הראשון שכבר מראשית קיומו עסק בעיקר בפעילות צבאית הוא מסדר אבירי היכל שלמה, המוכר יותר בשם "טמפלרים". המסדר נוסד על מנת להגן על הצליינים שעלו לרגל לירושלים אחרי כיבושה על ידי הצלבנים ב-1099. מסדרים אחרים, מהם חדשים ומהם כאלה ששינו את תפקידם המקורי, הצטרפו עד מהרה למסדר הזה.

אף שראשית המסדרים הצבאיים היא בארץ ישראל, התפשט המנהג להקים מסדרים מהסוג הזה למדינות נוספות באירופה. מסדרים רבים הוקמו בספרד שנלחמה במוסלמים ובמקומות נוספים. יתרה מכך, מסדרים הקימו סניפים ביבשת על מנת להגדיל את פריסתם ולהגביר את התשואות שקיבלו מתרומות. במקומות מסוימים הצליחו המסדרים להקים מדינות של ממש בתוך אירופה (למשל המסדר הטבטוני).

עם הזמן קיבלו על עצמם המסדרים תפקידים נוספים, מלבד עיסוקים צבאיים. כך למשל עסקו הטמפלרים בבנקאות ואילו ההוספיטלרים חזרו לתפקידם המקורי וטיפלו בחולים (המסדר הזה שרד עד היום וכיום הוא מתרכז בטיפול בחולים בלבד).

מסע הצלב של 1101

מסע הצלב של 1101 היה מסע צלב קטן של שלוש תנועות נפרדות, שאורגן בשנת 1100 וב-1101 אחרי הצלחתו של מסע הצלב הראשון. מסע זה נקרא גם מסע הצלב של מוגי-הלב על-שם מספר רב של משתתפים שהצטרפו למסע זה אחרי שעזבו את המסע הראשון.

מסע הצלב הראשון המוצלח עודד קריאה לתגבור מצד ממלכת ירושלים החדשה. לכן, האפיפיור פסקליס השני, יורשו של אורבנוס השני (שמת חמישה ימים בלבד אחרי נפילת ירושלים בשלהי מסע הצלב הראשון וכך לא ידע על הצלחת המפעל אותו יזם), קרא למסע צלב נוסף. הוא עודד במיוחד את אלו שנשבעו לצאת למסע הראשון ולא עשו זאת, וגם את אלו שעזבו באמצע. חלק מהאנשים האלו כבר סבלו מיחסי בוז בביתם ועמדו תחת לחץ רב לצאת למסע הבא.

מסעי הצלב

מסעי הצלב הם סדרת מלחמות דת ומסעות צבאיים שיזמו האפיפיורים הנוצריים בין המאה ה-11 והמאה ה-13. הם החלו בניסיונות לכבוש את ירושלים מן המוסלמים ולהביאה תחת שלטון נוצרי, אך הפכו למלחמות טריטוריאליות גם על מקומות אחרים. כלל המשתתפים הנוצריים במסעות הכיבוש הללו קרויים צלבנים.

במובן רחב יותר "מסע צלב" הוא כינוי למלחמה מסיבות דתיות, כגון הרקונקיסטה, שבה כבשו הנוצרים בחזרה את ספרד מידי המוסלמים, מסעות צלב נגד האומות הלא-נוצריות בצפון אירופה, כגון הליטאים, ומסעות נגד כופרים, כגון המלחמה בבוהמיה בין 1418–1487. כיום משמש הביטוי "מסע צלב" ככינוי לכל מסע תעמולתי או מלחמתי מסיבות דתיות או אידאולוגיות, המשתמש בלהט האמונה ככלי לקידום מטרותיו.

קתדרלת קלרמון-פראן

קתדרלת קלרמון-פראן היא הקתדרלה הגותית Notre-Dame de l’Assomption (בעברית: "גברתנו (מריה) של העלייה השמיימה") בעיר קלרמון-פראן שבצרפת. קדמו לה באותו המיקום שלוש קתדרלות נוצריות. חלק הארי של הקתדרלה הנוכחית נבנה במאה ה-13 בסגנון גותי והחזית המערבית נבנתה במאה ה-19 בסגנון התחייה הגותית.

היא ממוקמת בראש הגבעה המרכזית המהווה את המרכז העתיק של קלרמון-פראן, על כיכר הניצחון, ממש לצד פסלו של האפיפיור אורבנוס השני, יוזם מסע הצלב הראשון בשנת 1095. הקתדרלה, שבנויה מסלע אנדזיט-טרכיט שחור, בולטת למרחוק עם זוג צריחיה המחודדים והשחורים, המתנשאים לגובה 108 מטר מעל גגות העיר.

רמון הרביעי, רוזן טולוז

רמון הרביעי, רוזן טולוז (בצרפתית: Raymond IV de Toulouse; ‏1041 או 1042 - 28 בפברואר 1105) היה אחד ממנהיגי מסע הצלב הראשון. מוכר גם בשם רמון מסן-ז'יל (Raymond de Saint-Gilles).

שנות ה-90 של המאה ה-11

שנות ה-90 של המאה ה-11 היו העשור העשירי והאחרון של המאה ה-11, החלו ב־1 בינואר 1090 והסתיימו ב־31 בדצמבר 1099.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.