מסעי הצלב

מסעי הצלב הם סדרת מלחמות דת ומסעות צבאיים שיזמו האפיפיורים הנוצריים בין המאה ה-11 והמאה ה-13. הם החלו בניסיונות לכבוש את ירושלים מן המוסלמים ולהביאה תחת שלטון נוצרי, אך הפכו למלחמות טריטוריאליות גם על מקומות אחרים. כלל המשתתפים הנוצריים במסעות הכיבוש הללו קרויים צלבנים.

במובן רחב יותר "מסע צלב" הוא כינוי למלחמה מסיבות דתיות, כגון הרקונקיסטה, שבה כבשו הנוצרים בחזרה את ספרד מידי המוסלמים, מסעות צלב נגד האומות הלא-נוצריות בצפון אירופה, כגון הליטאים, ומסעות נגד כופרים, כגון המלחמה בבוהמיה בין 14181487. כיום משמש הביטוי "מסע צלב" ככינוי לכל מסע תעמולתי או מלחמתי מסיבות דתיות או אידאולוגיות, המשתמש בלהט האמונה ככלי לקידום מטרותיו.

CrusadeLeaders
ארבעת מנהיגי מסע הצלב הראשון, ציור של אלפונס-מארי-אדולף דה נוויל
SiegeofAntioch.jpeg
המצור על אנטיוכיה (במהלך מסע הצלב הראשון), איור מהמאה ה-15

מסעי הצלב לכיבוש ארץ ישראל

ההשפעה על אירופה

מסעי הצלב היו בעלי השפעה עצומה על האירופים בימי הביניים. לעיתים הייתה אירופה מאוחדת תחת שליטתה של אפיפיוריות חזקה, אך במאה ה-14 נסדק הרעיון של "ארצות הנוצרים" והתפתחו מוסדות נפרדים שהובילו ליצירת מדינת הלאום המודרנית בצרפת, אנגליה, בורגונדי, פורטוגל, אראגון וקסטיליה.

למרות שאירופה הייתה חשופה לתרבות המוסלמית במשך מאות שנים, דרך נקודות החיכוך בספרד ובסיציליה, הרבה מן המחשבה האיסלמית במדע, ברפואה ובאדריכלות פעפעה אל המערב דרך מסעי הצלב. לדוגמה, הטירות האירופיות הפכו למבני אבן מסיביים, כפי שראו הצלבנים במזרח, ולא נותרו מבני העץ הקטנים יותר שהיו בעבר. הצלבנים סייעו גם לתחילת הרנסאנס באיטליה, כאשר ערי מדינה באיטליה היו בעלות תפקיד חשוב ורווחי של מסחר עם מדינות הצלבנים, הן בארץ הקודש, הן בטריטוריות הביזנטיות שנכבשו.

בעקבות מסעות הצלב קמו מספר מסדרים צבאיים של אבירים-נזירים, ששמו לעצמם מטרה להגן על הצלבנים בארץ הקודש ועל העולים לרגל למקומות הקדושים. אבירי המסדרים היו לוחמים אמיצים וממושמעים, ובארגונם דמו לצבא מודרני. ברם, אחרי כשלונם של מסעי הצלב ונפילת הממלכות הצלבניות במזרח התיכון התרחקו חלק מהמסדרים, דוגמת מסדר אבירי היכל שלמה (הטמפלרים), מהעיסוק הצבאי והתמקדו יותר במסחר ובבנקאות מאשר במלחמה והצליחו לצבור ממון רב (דבר שהקנה להם אויבים רבים בקרב הכנסייה והממלכות של אירופה). מסדרים מפורסמים נוספים היו מסדר האבירים הטבטוני, ההוספיטלרים, אבירי מלטה ועוד.

מסעי צלב שלא כוונו לארץ ישראל

מסעי צלב בים הבלטי ובמזרח אירופה

מסעות הצלב בים הבלטי ובמזרח אירופה היו מאמצים (במיוחד על ידי הגרמנים) להכניע ולנצר את העמים בארצות אלו. מסעות צלב אלו החלו במאה ה-12, במקביל למסע הצלב השני, והמשיכו לסירוגין עד המאה ה-16.

מסע הצלב האלביגנזי

מסע צלב זה יצא לדרך בשנת 1209 על מנת להשמיד את הכופרים בדרום צרפת. היה זה חלק ממאמץ בן עשורים אחדים, שהתייחס פחות לנצרות ויותר לניסיון השליטים בצפון צרפת להרחיב שליטתם אל הדרום. בסופו של דבר הושמדו הן הכופרים והן המדינות העצמאיות בדרום צרפת.

הדימוי של מסעי הצלב

בדמיון העממי של המזרח והמערב התגבש הדימוי של מסעי הצלב כסדרה של תמונות סמליות קפואות. לאמיתו של דבר קשה לעמוד עתה על המוטיבציה של האנשים בתקופת מסעי הצלב, ולעיתים על הרלוונטיות שיש למוטיבציה זו באשר למהלך האירועים. למרות זאת, ההיסטוריה הפופולרית ברורה למדי ונותנת דימויים מרשימים הנוטים להיות קשורים אף למאורעות בני ימינו.

במערב אירופה נראו מסעי הצלב בדמיון העממי כהרפתקאות הרואיות, למרות שעיקר ההתלהבות העממית נוצלה במהלך מסע הצלב הראשון. דימויו של היריב ה"סרציני" גובש בדמותו של צלאח א-דין, יריבו ריצ'רד הראשון מאנגליה הוא סמל לעולם דובר האנגלית, אב טיפוס של המלך הצלבני, כאשר פרידריך ברברוסה ממלא את אותה נישה סמלית בתרבות גרמניה. עד זמננו הצלבנים ומנהיגיהם עוברים רומנטיזציה בתרבות הפופולרית, החל מתקופת מסעי הצלב עצמה, דרך התקופה הרומנטית וספריו של וולטר סקוט, וכלה בדימויים צלבניים במהלך מלחמת קרים, ומלחמת העולם הראשונה ובמיוחד כיבושה של ירושלים על ידי הגנרל אדמונד אלנבי.

בעולם המוסלמי המשיכו מסעי הצלב להיראות כמסעי טבח אכזריים וברבריים על ידי "הפרנקים" כנגד האסלאם המתורבת, וכך למשל, הרטוריקה של הפונדמנטליסטים האיסלמים מתייחסת לפעולות המערב כנגדם כ"מסעי צלב" בהקשר רגשי על מנת להראות כי מסע זה נדון לכישלון כנגד הפאן-ערביות המנצחת. כך התייחסו גורמים באמריקה ל"מלחמה כנגד הטרור" בראשית המאה ה-21 כ"מסע צלב" עד שהדו-ערכיות של המונח התבררה להם.

בספרד, הועם זהרם של מסעי הצלב על ידי אירועי ה"רקונקיסטה" שבהם מרכזית היא דמותו של אל סיד.

כמו המוסלמים אנשי הכנסיות הנוצריות המזרחיות רואים את מסעי הצלב כהתקפות על ידי המערב הברברי, ומתרכזים במצור על קונסטנטינופול ב-1204. חפצי קודש רבים שנלקחו אז מקונסטנטינופול נמצאים עדיין בידיים קתוליות, בוותיקן ובמקומות אחרים. הטורקים המודרניים סוברים שהסוסים החרוטים בטיילת סן-מרקו בוונציה צריכים להיות מוחזרים לאיסטנבול. ארצות מזרח אירופה, אפילו הקתוליות שבהן, לא התלהבו ממסעי הצלב. פולין והונגריה היו כפופות בעצמן לכיבוש הצלבנים (מהמסדר הטבטוני).

השפעה על הקהילה היהודית

Massacre of Jews
ציור מאוחר של הטבח במץ במסע הצלב הראשון

עבור היהודים היה במסעי הצלב משום אסון. דרכם של הצלבנים אל ארץ הקודש הייתה זרועה בדם יהודי, הן על ידי הצלבנים עצמם, אבל יותר מכך על ידי קבוצות עממיות שצעדו בעקבות הצלבנים. כך בקיץ ד'תתנ"ו (1096) חרבו הקהילות המרכזיות של גרמניה כאשר ערי הרינוס: שפייר, וורמס ומיינץ (או שפירא, ורמיזא ומגנצא - כפי שנקראו בידי היהודים), מותקפות בידי המון מוסת. הניסיונות להציל את היהודים כשלו ואלפים רבים (כל יהודי הקהילות) מסרו את נפשם על קידוש השם אם על ידי כך שנרצחו ואם על ידי כך שהתאבדו ובלבד שלא יעברו על דתם. בקהילות שונות הוכרחו היהודים לקבל את הנצרות ועשו זאת בדרך כלל למראית עין עד יעבור זעם. קהילות נוספות על אלה מאזור הרינוס, בגרמניה ובארצות אחרות כמו צרפת ואיטליה חרבו. באנגליה בשנת 1190 יצאו צלבנים יחד עם המון משולהב וצרו על בתי היהודים, אשר ברחו למצודת יורק והתבצרו בה, וכשהבינו שגורלם נחרץ העדיפו לבצע התאבדות קולקטיבית מאשר ליפול בידי האספסוף. כמו כן נטבחו יהודים על ידי הצלבנים בארץ ישראל ובסוריה.

מעשי הזוועה של הצלבנים החריפו את מצבם של היהודים שהיה גרוע ממילא. מצבם החברתי החמיר וההגבלות החוקיות עליהם הפכו לחמורות יותר ותכופות יותר בכל רחבי העולם הנוצרי. מסעי הצלב הכינו את הרקע לחקיקה האנטי יהודית של האפיפיור אינוצנטיוס השלישי, שהייתה נקודת תפנית בהיסטוריה היהודית בימי הביניים.

בספרות האשכנזית אודות אירועי תתנ"ו, ובעיקר בפיוט ובתפילה, הושם הדגש על קידוש השם - יהודים אשר העדיפו למות ולעיתים אף להרוג את בני ביתם, מאשר להמיר דתם לנצרות. מקדשי השם אלו זכו להערכה מרובה ביהדות.

המונח "מסע צלב"

"מסעי הצלב" מעולם לא נקראו בשם זה על ידי משתתפיהם. הצלבנים התייחסו לעצמם בשמות שונים - "נאמני פטרוס הקדוש", "אבירי ישו". הם ראו עצמם כצליינים, על אף שבדרך כלל נאסר על הצליינים לשאת נשק. כצליינים נדרו הצלבנים נדר, שהיה עליהם להגשימו משהגיעו לירושלים, וניתן להם צלב שתפרו ללבושם. לקיחת הצלב לירושלים הייתה מטרת המסע. המונח "מסע צלב" התפתח מנוהג זה. מאז המאה ה-17 ניתנה למונח זה משמעות של "מסע צודק" על מנת "לשרש את הרוע", או להלחם למען מטרה צודקת. בעולם המוסלמי המונח המקביל הוא ג'יהאד, כאשר "מסע צלב" הוא מונח המשמש לתיאור פלישה עוינת של כופרים המחללים את קדשי האסלאם.

מסעי הצלב בתרבות המודרנית

מסעי הצלב היוו השראה לסופרים ומשוררים רבים. ספרו של עמוס עוז - עד מוות, עוסק בפרעות ביהודים שנלוו למסעי הצלב.

גם בקולנוע מסעי הצלב משמשים רקע או עלילה לסרטים רבים, כגון בסרטו של רידלי סקוט "ממלכת גן עדן" וסרטו של סטיבן ספילברג אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון.

ב-1965, פרק בסדרת המדע בדיוני, דוקטור הו, עסק בנושא מסעי הצלב של המאה ה-12.

ראו גם

ספר: מסעי הצלב

לקריאה נוספת

  • Amnon Linder, Raising Arms: Liturgy in the Struggle to Liberate Jerusalem in the Late. Middle Ages, Turnhout: Brepols, 2003.[1]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ביקורת: בת-שבע אלברט, ‏תפילות נוצריות למען שחרור ירושלים: 1500-1187 לערך, קתדרה 117, אוקטובר 2005, עמ' 168-164.
אשקלון (עיר עתיקה)

אשקלון נמנית עם הערים הקדומות ביותר בארץ ישראל העתיקה. מקור שמה של אשקלון הוא שקל, שפעם היה שמה של העיר. העיר התקיימה בדרום-מערב העיר אשקלון של ימינו.

גזירות תתנ"ו

גזירות תתנ"ו או מאורעות תתנ"ו הם סדרת פרעות שהתרחשו בשנת 1096 (ד'תתנ"ו) באירופה במסע הצלב הראשון, וכללו טבח המוני של יהודים על ידי הנוצרים.

רוב היהודים סירבו להמיר את דתם והעדיפו למות ולא להתנצר, ובמקרים רבים רצחו יהודים את בני משפחתם והתאבדו כדי שלא להיטבל לנצרות בכוח.

המאורעות נצרבו כטראומה בתודעה של עם ישראל, בייחוד במסורת האשכנזית. מהגזירות נשתמרו קינות שחוברו לזכר הקהילות שחרבו, ובייחוד מרכזי התורה של גרמניה שבשלוש הערים שכונו בפי היהודים 'קהילות שו"ם' - שפירא, ורמייזא ומגנצא (כיום שפייר, וורמס ומיינץ). חלק מהקינות נאמרות בתשעה באב בבתי הכנסת של קהילות האשכנזים. כמו כן נשתמרו בספרות הנוצרית תיאורים ואיורים בהם נראה הטבח במהלך מסע הצלב, הן באירופה, והן לאורך מסעם במזרח התיכון ובייחוד בארץ ישראל.

המדינות הצלבניות

המדינות הצלבניות היו ישויות פוליטיות פאודליות אשר נוסדו במזרח התיכון ובאסיה הקטנה על ידי הצבאות האירופים במהלך מסעי הצלב בימי הביניים. הקמת המדינות איפשרה את קיום מסעי הצלב ביוצרה רצף טריטוריאלי בשליטה נוצרית שהקל על מלאכת התקדמות הצבאות הנוצרים ותספוק הכוחות הקדמיים בעת מלחמותיהם במוסלמים ובפגאנים.

אף על פי שהמדינות תמכו במסעי הצלב, תמיכה זו לא הייתה לרוב הסיבה האמיתית להקמתן כי אם רדיפת ממון, טריטוריה ושררה של אצילים אירופאים שלא הסתפקו בנחלותיהם שבמערב אירופה ושאפו להגדילן על ידי כיבושי שטחים לעצמם בלבנט. מסיבה זו נקלעו מרבית המדינות הצלבניות לסכסוך מול שליטי האימפריה הביזנטית אשר בשמם יצאו הצלבנים למלחמותיהם מלכתחילה, ולהם נשבעו להעניק את האדמות הכבושות מיד עם סיום כיבושן.

ארבע המדינות הצלבניות העיקריות הוקמו בתקופת מסע הצלב הראשון על ידי פורשים מהכח הצלבני העיקרי. עם הקמתן של מדינות נוצריות במזרח התיכון הפכה ההגנה עליהן למשאת נפשם של האירופים, ומספר ממסעות הצלב הבאים (ובעיקר מסע הצלב השני) נערכו כדי להגן על המדינות הצלבניות מפני הכובשים המוסלמים.

תקופת קיומן של המדינות הצלבניות זהה לפרק הזמן של השלטון הצלבני באזורי הים התיכון, אסיה הקטנה והבלקן, והיא משתרעת על פני כארבע מאות שנים, בין המאה ה-11 למאה ה-15.

המסדר הטבטוני

המסדר הטבטוני, ובשמו הרשמי: "המסדר על שם מרים הקדושה של הטבטונים בירושלים" (בלטינית: Ordo domus Sanctæ Mariæ Theutonicorum Hierosolymitanorum) היה אחד משלושת המסדרים הצבאיים הגדולים שפעלו בממלכת הצלבנים שבארץ ישראל בתקופת מסעי הצלב. המסדר נוסד בעכו בשנת 1198 כמסדר צבאי, לאחר שפעל בתחילה כאכסניה, בית-חולים ובית תפילה עבור צליינים דוברי גרמנית שהצטרפו למסעי הצלב בארץ ישראל. פריט הלבוש הייחודי להם היה שכמיות לבנות וסמלם היה צלב שחור. פעילות המסדר התרכזה בשני מוקדים: מוקד אחד התקיים בשטח ממלכת ירושלים הצלבנית ומוקד נוסף התקיים במושבות המסדר בצפון אירופה, בגרמניה ובארצות הבלטיות.

מסע הצלב החמישי

מסע הצלב החמישי הוא מסע צלב שנמשך משנת 1217 עד 1221, ובמהלכו יצאו גדודי צלבנים אירופיים בניסיון להשלים את כיבוש ארץ ישראל וביסוס ממלכת ירושלים, ניסיון שהחל במסע הצלב השלישי. במסע צלב זה ניסו הצלבנים לפצות על כישלון מסע הצלב הרביעי שלא הגיע כלל לארץ ישראל, וכיוונו, בתחילתו, את עיקר מאמציהם הצבאיים לארץ הקודש.

למסע היו שני שלבים עיקרים. בשלב הראשון נערכו מספר מבצעים צבאיים מוגבלים בהיקפם בתחומי ארץ ישראל, בעיקר באזור הגליל והגולן, שתועלתם והשגיהם היו מזעריים. בחלק זה של המסע השתתפו בעיקר נוצרים ממדינות אירופאיות קטנות יחסית, כמו דנמרק, הונגריה ואוסטריה. בשלב השני יצא צבא צלבני לכיבוש ערי מפתח במצרים, מתוך תקווה לחלץ את ארץ ישראל משלטון הסולטאן האיובי שישב במצרים. לאחר מצור ממושך, שארך שנה וחצי, נכבשה העיר דמיאט שבמצרים. הצעות להסכם שלום, שהועברו על ידי הסולטאן, נדחו על ידי נציג האפיפיור שפיקד על המסע. לאחר עיכוב גורלי, יצא צבא צלבני לכיוון קהיר. במהלך חודש אוגוסט 1221 התנהלו קרבות כבדים בין הצלבנים לצבא האיובי המאוחד, שנסתיימו בכניעה של הצבא הצלבני, בהסכם שביתת נשק, ובנסיגה מוחלטת של הצלבנים המובסים ממצרים.

בעת המערכה הצבאית במצרים השתוללו בארץ ישראל, שנותרה חסרת כוחות מגן, גדודים מוסלמיים, כשהם מחריבים ערים ומבצרים ומטילים מצור על מבצר עתלית, כשאת עיקר הזעם ספגה ירושלים שחלקים גדולים ממנה נחרבו לחלוטין.

מסע הצלב הראשון

מטרת מסע הצלב הראשון (1096–1099) הייתה כיבוש ארץ הקודש מידי המוסלמים וגאולת כנסיית הקבר. במהלך מסע הכיבושים לעבר הארץ, טבחו הצלבנים ביהודי גרמניה בקהילות שו"ם ובעוד קהילות, במה שנודע כגזירות תתנ"ו, ייסדו את רוזנות אדסה ואת נסיכות אנטיוכיה, לבסוף כבשו את ירושלים, טבחו באוכלוסייה היהודית והמוסלמית שבה, בזזו את אוצרותיה, וייסדו את ממלכת ירושלים.

מסע הצלב הרביעי

מסע הצלב הרביעי (1201-‏1204), תוכנן תחילה כדי לכבוש את ירושלים שהייתה אז בשליטה מוסלמית תוך כדי מעבר וכיבוש מצרים. אולם, הצלבנים הגיעו רק עד לעיר קונסטנטינופוליס ובאפריל 1204, בזזו ושרפו אותה.

האפיפיור אינוקנטיוס השלישי החל לקרוא למסע הצלב ב-1198. צבא צלבני שהונהג על ידי הרוזן האיטלקי בוניפציו ממונפראט ניהל משא-ומתן ב-1200 עם הדוג'ה של ונציה, אנריקו דאנדולו והסדיר הובלת 33,500 צלבנים למצרים. כאשר חלק גדול מהצלבנים בחרו לצאת לכיוון ארץ הקודש דרך נמלים אחרים, הצבא הצלבני המצומצם אשר התאסף בוונציה לא יכול היה לשלם את המחיר הראשוני. בעקבות כך הוצע שהצלבנים ישלמו את חובם בכך שיתקיפו את נמל זארה (זאדר) בדלמטיה, עיר ונציאנית לשעבר שהייתה תחת הגנתו של המלך ההונגרי הקתולי אימרה הראשון, מלך הונגריה.

בינתיים, בוניפציו נפגש עם אלכסיוס הרביעי, בנו של הקיסר הביזנטי שבדיוק הודח מתפקידו. אלכסיוס הציע לאחד מחדש את הכנסייה הביזנטית עם הרומית, לשלם לצלבנים סכום כסף גדול, ולהצטרף למסע למצרים עם צבא גדול; כל זאת בתנאי שהצלבנים יפליגו לקונסטנטינופול, ויחזירו לו את כס המלוכה. בוניפציו הסכים, ואלכסיוס חזר איתו כדי להצטרף לצי בקורפו אחרי שיחזור מזארה. הצי הגיע לקונסטנטינופוליס בסוף יוני 1203, והצלבנים השתלטו על העיר ב-12 באפריל 1204.

האימפריה חולקה בין ונציה ומנהיגי הצלבנים, והאימפריה הלטינית של קונסטנטינופוליס הוקמה. כמעט אף אחד מהצלבנים לא הגיע לארץ הקדושה, והאימפריה הלטינית הלא-יציבה הרסה את רוב מרץ-הצלבנות באירופה. מורשת מסע הצלב הרביעי הייתה התחושה העמוקה של בגידה שהלטינים החדירו בהדרגה ביווניים. עם אירועי 1204, השסע בין הכנסייה הקתולית והאורתודוקסית הושלם. בנוסף, גורמים כנסייתיים האשימו את הוונציאנים ובמיוחד את דנדולו בכישלון מסע הצלב מתוך טענה שוונציה ניצלה את המסע למטרותיה. הביזנטים האשימו את ונציה בהטיית מסע לקונסטנטינופול מתוך היריבות בין המדינות ובשל הרווח הכלכלי שוונציה יכלה להשיג. טענות אלו נגד ונציה אינן מקובלות בקרב חוקרי מסע הצלב ומדובר כנראה בהשמצה נגד ונציה משום שהייתה צד שווה בקרב מקבלי ההחלטות במסע הצלב.

מסע הצלב הרביעי היה מבין אחרוני מסעי הצלב הגדולים שהונחו על ידי האפיפיורות; מסעי צלב אחרים הונהגו על ידי שליטים אינדיבידואלים, בעיקר כנגד מצרים. רק מסע-צלב אחד, השישי, הצליח להשיב את ירושלים לשליטה נוצרית.

מסע הצלב השביעי

מסע הצלב השביעי היה מסע צלב שהונהג על ידי לואי התשיעי, מלך צרפת. המסע נערך משנת 1248 עד שנת 1254 ולו שני חלקים שונים. תחילה פלשו הצלבנים בחופי מצרים מתוך כוונה לכבוש את קהיר ומתוך תקווה כי התמוטטות השושלת האיובית תוביל לנפילת ירושלים וארץ ישראל כפרי בשל לידי הנוצרים. חלק זה של המסע הסתיים בתבוסה צלבנית בקרב פארסכור ביום 6 באפריל 1250 ובסיומו הושמד לחלוטין הצבא הצלבני, ולואי התשיעי, מלך צרפת נפל בשבי.

סיום השלב המצרי של מסע הצלב הביא להתמוטטות השלטון האיובי ולעלייתם של המצביאים הצבאיים הממלוכים לעמדות כוח ושליטה, מהן יתפסו, בסיכומו של דבר, את השלטון.

השלב השני של מסע הצלב החל עם שחרורו של המלך הצרפתי מהשבי המצרי והגעתו לעכו. כאן החלו הצרפתים במבצע בנייה מאסיבי, שלא נראה כמוהו אלא בימי הורדוס, במהלכו בוצרו ערים ומבצרים בגליל ולאורך מישור החוף מתוך תקווה כי ביצורים אלו יבססו את ביטחונה של ממלכת ירושלים. במהלך שהותו בארץ ניסה לואי התשיעי ליצור קשרים ובריתות עם האימפריה המונגולית, שצבאותיה נלחמו באזור מסופוטמיה בצבאות מוסלמיים. עם תום עבודת הביצורים, משאזל כספו והמצב הפוליטי בתוך צרפת נשתנה לרעה, עזב לואי את ארץ הקודש ובכך נסתיים מסע הצלב השביעי.

מסע הצלב השישי

מסע הצלב השישי היה מסע צלב בהנהגת פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה שיצא מאיטליה אל ארץ ישראל בשנת 1228. מסע זה היה המשכו הישיר של מסע הצלב החמישי אך שונה באופן מהותי מכל שאר מסעי הצלב העיקריים לארץ ישראל. מסע זה לא נתאפיין בקרבות בין המוסלמים לצלבנים אלא בעיקר במשא ומתן שבסיכומו נחתם חוזה שלום בו קיבלו הצלבנים שליטה בירושלים ומקומות קדושים אחרים.

המסע נתאפיין גם בסכסוכים ופלגנות בתוך המחנה הנוצרי עיקרם בין האפיפיור גרגוריוס התשיעי לקיסר אך גם בין הקיסר (שנשא גם את התואר מלך ירושלים) לאצילי ממלכת ירושלים והמסדרים הצבאיים, סכסוכים אלו מנעו - בסיכומו של דבר מיצוי של תוצאות מסע הצלב והותירו את ממלכת ירושלים במצב של אנרכיה חוקתית וואקום שלטוני.

מסע הצלב השלישי

מסע הצלב השלישי היה מסע צלב שנערך כתגובה לקרב קרני חיטין, כיבוש ממלכת ירושלים וכיבוש ירושלים בידי צבאות צלאח א-דין. מסע זה, השלישי במסעי הצלב העיקריים לארץ ישראל, יצא מאירופה בשנת 1190[דרושה הבהרה] לאחר תקופת התארגנות ארוכה שבמהלכה פרעו הצלבנים ביהודים תושבי אירופה. מסע הצלב התנהל תחת פיקודם של שלושת המלכים האירופאים החשובים של התקופה, פרידריך ברברוסה קיסר האימפריה הרומית הקדושה, פיליפ אוגוסט (השני) מצרפת וריצ'רד הראשון ("לב הארי"), מלך אנגליה. המחנה הגרמני כלל לא הגיע לארץ הקודש. האנגלים והצרפתים נחתו בחוף עכו בשנת 1191 והצטרפו למצור הצלבני על העיר שהחל קודם לכן.

כיבוש עכו, בדיעבד נקודת השיא של מסע הצלב, הותירה בארץ את ריצ'רד לב הארי כמפקד יחיד של מסע הצלב. לאחר הצלחה צבאית בקרב ארסוף התקרבו הצלבנים לירושלים, אך נסוגו מבלי לנסות לכבוש את העיר - משיקולים טקטיים ופוליטיים שונים.

לאחר עימות צבאי נוסף ביפו, שהוביל למבוי סתום עבור שני הצדדים, נחתם הסכם שלום בין הצלבנים לבין צלאח א-דין, ובעקבותיו עזב המלך האנגלי את הארץ.

מסע הצלב השלישי הצליח לעצור את המומנטום של ההתקפה המוסלמית שהביאה להתמוטטות ממלכת ירושלים, אך נכשל במשימתו העיקרית - כיבוש ירושלים מחדש והחזרת ממלכת ירושלים הצלבנית לגבולותיה מלפני 1187.

מסע הצלב השמיני

מסע הצלב השמיני היה מסע צלב בתוניס שהתרחש בשנת 1270. מסע צלב זה אורגן על ידי לואי התשיעי, מלך צרפת, במטרה להילחם בסולטאן הממלוכי ביברס, שכבש חלקים נרחבים משרידי ממלכת ירושלים.

מסע הצלב השני

מסע הצלב השני הוא מסע צלב שיצא מצרפת ומגרמניה אל ארץ ישראל ונערך בין השנים 1147 – 1149. הסיבה העיקרית למסע הייתה כיבוש רוזנות אדסה בידי האמיר הטורקי זנגי בשנת 1144.

ההכנות והתעמולה למסע החלו בשנת 1145 ונוהלו בעיקר על ידי הכומר ברנאר מקלרבו. תעמולה זו לוותה בפרעות ובגזירות נגד האוכלוסייה היהודית. בשנת 1147 יצא מסע הצלב לדרכו מאירופה ועבר דרך קונסטנטינופול. בסדרת קרבות שנערכו באסיה הקטנה נגד כוחות טורקים וסלג'וקים נהרגו רוב משתתפי מסע הצלב ורק שרידים ממנו הגיעו דרך הים לחופי ארץ הקודש.

בהגיעם לארץ עלו צלבני מסע הצלב על דמשק והטילו מצור על העיר – שנכשל כישלון מחפיר. באביב 1149 יצאו אחרוני האבירים האירופאים מארץ הקודש.

כשלונו המוחלט של מסע הצלב השני עורר גל ביקורת בקרב אנשי דת ואצילים באירופה, הכאה על חטא, הטפת מוסר ולראשונה – ספקות לגבי צדקת הקיום של ממלכת ירושלים.

מסע הצלב השני, אירוע מכונן בהיסטוריה האירופאית כלל - כתקדים היסטורי - מערכות צבאיות כנגד שבטים פגניים בצפון מזרח גרמניה ומערכה כנגד שליטים המוסלמיים של פורטוגל במהלכה נכבשה ליסבון, מערכות נפרדות אלו הוכרו על ידי האפיפיור כחלק ממסע הצלב ולמשתתפים הוענקו הזכויות של הצלבנים שלחמו בארץ הקודש. פיצול זה היה ציון דרך בהיסטוריה של מסעי הצלב ואירופה כולה - ירושלים וארץ הקודש עומדים על אותו מישור עם מטרות אחרות שהכס הקדוש מכיר כ"צלבניות".

מסע הצלב של הילדים

מסע הצלב של הילדים (1212) הוא השם שניתן לניסיון יוצא דופן וייתכן בדיוני "לשחרר" את ארץ הקודש אשר הונע על ידי הילד הצרפתי בן ה-12 סטפאן דה קלואה. קיימים כמה הסברים מנוגדים לאירוע זה, והעובדות לגבי האירוע עודן נושא לוויכוח בין היסטוריונים.

על פי גרסה אחת של סיפור מסע הצלב של הילדים סטפאן דה קלואה החל להטיף בסן-דֶנִי, ובדרשותיו טען כי ישו ביקר אותו ואמר לו להוביל את מסע הצלב הבא לירושלים. באמצעות סדרה של נסים ואותות, הוא השיג חסידים רבים, וייתכן כי למעלה מ-30,000 ילדים הצטרפו אליו. הוא הוביל את חסידיו דרומה לעבר מרסיי, ונאמר כי האמין שהים ייקרע עם בואו, כך שהוא וחסידיו יוכלו לצעוד לעבר ירושלים. במרסיי שני סוחרים אספו ילדים ככל יכולתם בשבע סירות, ומכרו לעבדות לסרצינים של צפון אפריקה ומצרים.

לפי גרסה אחרת, מסע הצלב של הילדים התחיל בגרמניה וכלל 20,000 משתתפים באותה שנה אך הגיע עד איטליה בלבד.

יש מקורות הטוענים שהסיפור הוא על איחוד של שתי תנועות קטנות יותר של ילדים מצרפת ומגרמניה, בתחילת המאה ה-13. נאמר שניקולס, ילד גרמני שהיה רועה, הוביל קבוצה של כ-20,000 ילדים דרך הרי האלפים לאיטליה (רובם מתו מרעב, חטיפות, רציחות וכדומה). בכל מקרה, תקוותיהם להגיע לארץ הקודש לא התגשמו וגם המעטים מאוד שאולי הגיעו לשם כנראה נלקחו לעבדות או לזנות.

כמה היסטוריונים משערים כי מסע צלב זה בדיוני, היות שאין הוכחות שאירוע כזה התרחש. היסטוריונים אחרים סבורים כי מקור שם האירוע בטעות תרגום, שכן אין מדובר בתנועות דתיות של ילדים, אלא של כפריים עניים, ובטעות תרגום שאירעה במהלך המאה ה-12 בתרגום המילה הלטינית "pueri" שמשמעה "נערים" ב"ילדים". המשמעות של "נערים" הייתה למעשה "אנשים חסרי חשיבות" (במובן הביטוי התנ"כי המופיע בספר שמואל) ולא גיל הנעורים.

מחקר שנערך בתחילת שנות השמונים טוען שמסע הצלב של הילדים יצא לדרכו כתוצאה מפרשנות מוטעית שהייתה בקרב עניים חסרי אדמה, באשר למהותה של תנועה דתית מסוימת.

מסעי הצלב הצפוניים

מסעי הצלב הצפוניים או מסעי הצלב הבאלטיים היו מסעי צלב אשר ערכו המלכים הקתולים של דנמרק ושוודיה והמסדרים הצבאיים הנוצריים הטבטוני והליבוני הגרמניים כנגד העמים הפגניים של צפון אירופה אשר שכנו סביב החופים המערביים והדרומיים של הים הבלטי במאה ה-12 וה-13. מסעות המלחמה הגרמניים והשוודיים כנגד הנוצרים האורתודוקסיים של רוסיה נחשבו גם הם כחלק ממסעות הצלב הצפוניים.

האבירים הטבטוניים כבשו את חופיו המזרחיים של הים הבלטי, ושלטו בו לאורך כל התקופה. ובנוסף, גם פולין בהנהגתו של המלך מיישקו הראשון קיבלה עליה את הנצרות, וכך גם הדוכסות הגדולה של ליטא.

ציוני דרך עיקריים במסעי הצלב הצפוניים העיקריים:

המסע כנגד העמים הסלביים באזור של צפון-מזרח גרמניה המודרנית (1147).

המסעות השוודיים בפינלנד - (1154, 1249 ו-1293).

הכרזתו של האפיפיור סלסטינוס השלישי על מסעות הצלב בצפון (1193)

מסעי הגרמנים והדנים באזור לטביה ואסטוניה (1193–1290)

מסע הצלב הפרוסי (1222–1295)

מסעי הגרמנים נגד ליטא (1236–1316)

סרצנים

"סָרָצֶנִים" או "סָרָקֶנִים" (בלטינית: Saracen) היה הכינוי שנתנו הרומאים העתיקים לכל השבטים "הפראיים" שממזרח לאימפריה שלהם. בימי הביניים (בייחוד בתקופת מסעות הצלב) היה סרצנים הכינוי לערבים, לפרסים, לטורקמנים, ולמוסלמים בכלל בפי הנוצרים, בין אם מוצאם מחצי האי ערב, מאסיה הקטנה או מכל מקום אחר.יש המשערים כי מקור המילה במונח הערבי شرقيين (שַׁרְקִיִין), שמשמעותו "מזרחיים", אך על פי המילון האנגלי של אוקספורד אין ודאות כי אטימולוגיה זו נכונה. על פי השערה אחרת מקור המילה הוא ב"מושרקה" כלומר משותף, במשמעות שותפיהם של הרומאים בשמירה על הלימס. בכתבים הנוצריים מבואר המונח כמכוון ל"אלו שאינם מצד שרה", לאמור צאצאי ישמעאל בן הגר. בזמנים מאוחרים יותר שימש המונח גם לציון שודדי ים מן הים התיכון.

פרנקים (כינוי)

פרנקים או פרנג'ים, הוא כינוי לאירופאים הנפוץ בשפות, תרבויות ואזורים שונים. בהם מקורות עבריים באירופה ובארץ ישראל, ובשפות העמים בארצות ערב, פרס, אתיופיה, דרום-מזרח אסיה ותת היבשת ההודית. מקור הכינוי בשבטי הפרנקים, אשר שטפו את מערב אירופה במאה השישית והקימו את האימפריה הפרנקית. בהמשך שימש השם גם לצלבנים שהקימו את ממלכת ירושלים. מאז מסעי הצלב ואחריהם, שימש הכינוי פרנג'ים לכינוים של אירופאים שהגיעו לממלכות של הערבים. הכינוי עבר לאתיופיה ופרס. בעידן התגליות התפשט הכינוי בתרבויות נוספות לחופי האוקיינוס ההודי וכיום הוא מופיע בהטיות שונות בשפות הינדי, אורדו, תאית, פרסית, ערבית, אמהרית ואחרות.

עם השנים נקראו פרנג'ים גם צליינים, מיסיונרים, ואף שכירי חרב מאירופה.

קרב קרני חיטין

קרב קרני חיטין היה קרב שהתרחש ב-4 ביולי 1187, באזור קרני חיטין, במרחק קצר מטבריה, בין הצבא של ממלכת ירושלים הצלבנית בהנהגת גי דה ליזיניאן, לבין צבא מוסלמי בהנהגת צלאח א-דין מהשושלת האיובית. בקרב זה נחלו הכוחות המוסלמיים ניצחון מכריע על הצלבנים, שהוביל לכיבוש מחדש של שטח ארץ ישראל על ידם.

הקרב היה שיאו של מאבק ממושך שניהל צלאח א-דין נגד ממלכת ירושלים הצלבנית, והיווה את נקודת השבר של הממלכה הצלבנית, שהוקמה בארץ ישראל בעקבות מסע הצלב הראשון. בעקבות התבוסה בקרב, במהלכו הושמד הצבא הצלבני כמעט לחלוטין, החלה התמוטטות הממלכה הצלבנית עד לחורבנה הסופי. התבוסה הייתה קשה עד כדי כך, שכמעט כל הערים והמבצרים הצלבניים בארץ ישראל נכנעו לצלאח א-דין תוך זמן קצר, וממלכת ירושלים הצלבנית חדלה להוות גורם משמעותי בלבנט.

הקרב היווה, כאמור, שיאו של מאבק ארוך בין הצלבנים למוסלמים שראשיתו במסע הצלב הראשון. הצלבנים הגיעו לארץ ישראל מצרפת וממדינות אחרות ממערב אירופה החל מסוף המאה ה-11. משתתפי מסעי הצלב, הקרויים "צלבנים", נקראו "פרנקים" בפי הערבים. שני השמות נמצאים בשימוש רחב בספרות העוסקת בתקופה זו.

הצלבנים הצליחו להקים ממלכה גדולה שהשתרעה מעזה ואילת עד לבנון, סוריה ועבר הירדן של היום. הישגי הצלבנים, שהצליחו לכבוש שטחים ניכרים תוך שימוש בכוח צבאי שלרוב לא עלה על 1,500 חיילים, היו חסרי תקדים באזור זה. המוסלמים עמדו מנגד נפעמים מעוצמתם הצבאית של האירופאים. נעשו מספר ניסיונות להחזיר את השטחים שאבדו, אך הם נחלו כישלון. רק לאחר שנתגלעו בקיעים בתוך החברה הצלבנית ובעיות פנימיות ערערו את הסדר בממלכה הצלבנית הצליחו המוסלמים להשיב לעצמם את השטחים שאבדו להם.

רקונקיסטה

רֶקוֹנְקִיסְטָה (מספרדית: Reconquista, תרגום: כיבוש מחדש) היא כינויו של תהליך הכיבוש-מחדש של חצי האי האיברי על ידי הנוצרים מידי המוסלמים לאורך פרק זמן שארך כ-700 שנים ונמשך מסוף המאה השמינית ועד לסוף המאה החמש-עשרה. נהוג לראות בניצחון הנוצרי בקרב קובאדונגה בשנת 722 את תחילתה של הרקונקיסטה, ובכיבוש ממלכת גרנדה וסילוק המוסלמים מספרד בשנת 1492 את סיומה. קיים ויכוח מחקרי סביב שאלת מהותה של הרקונקיסטה - האם יש לראות בה מלחמת קודש, התפשטות צבאית וטריטוריאלית, או דגם מוקדם של מסעי הצלב.

ערכים בנצרות
נצרות
פורטל נצרות
מושגים בנצרות
השילוש הקדוש:
האבהבןרוח הקודש
זרמים עיקריים
נצרות קתוליתנצרות פרוטסטנטית (לותרניזםקלוויניזםאדוונטיזםבפטיזםמתודיזםאוונגליקליזם) • הכנסייה האנגליקניתנצרות אורתודוקסיתנצרות אוריינטליתהכנסייה האשורית ("נסטוריאנית")
היסטוריה של הנצרות

הוועידות האקומניות • האיקונוקלאזם
פילוג הכנסייה הנוצרית • מסעי הצלב
הפילוג המערביהרפורמציה
המיסיוןהיסטוריה של המיסיון הנוצרי

חגים נוצרים

ליטורגיהחג המולדחג הפסחאהלוח הגרגוריאניהלוח היוליאניחגי קדושים נוצרייםחגים ניידיםהתענית

אישים מרכזיים

הבתולהיוחנן המטבילהשליחיםפאולוספטרוסאתנסיוסאוגוסטינוסאבות הנצרותתומאס מאקווינסלותרקלווין

תאולוגיה נוצרית

מונותאיזםהשילוש הקדושהקרדולוגוס
כריסטולוגיהאינקרנציההלידה הבתולית
צליבת, תחיית ועליית ישוהביאה השנייה
החטא הקדמון • כפרה • חסד • גאולה • אנטיכריסט

הפולחן הנוצרי

הסקרמנטיםטבילהוידויסעודת האדון
צלבאיקוניןתפילהקדושיםסקרמנטליםמזבחהצטלבות (נצרות)

כתבים נוצריים

הברית הישנההברית החדשה
הבשורותהספרים החיצונייםספר השעותהגיוגרפיה • הקאנון הנוצרי

ההיררכיה הכנסייתית

אפיפיורפטריארךחשמןארכיבישוף
בישוףכומרדיאקוןנזיר

מבנים

אדריכלות כנסיותכנסייהמנזראגן טבילהבפטיסטריוםקתדרלהמאוזוליאוםקפלהבזיליקה

ראו גם

נצרות ואנטישמיות
עדי יהוהמשפט קאנוני
יהדות משיחית

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.