מסכת נזיר

מַסֶּכֶת נָזִיר, הנקראת גם מַסֶּכֶת נְזִירוּת, היא המסכת הרביעית בסדר נשים, הסדר השלישי בשישה סדרי משנה. במסכת תשעה פרקים, והיא עוסקת בדיני הנזירות וקבלתה. בין דיני הנזירות שהמסכת עוסקת בהם הם משך תקופת הנזירות, ההגבלות החלות על הנזיר ומה יש לעשות אם הנזיר עבר על ההגבלות שנטל על עצמו לקיימן. בתלמוד על מסכת זו יש, בנוסף לכך, פירוט על גדרי טומאה.

בתלמוד בבלי יש למסכת זו 65 דפים.

לפי חלוקת הדפים בדפוס וילנא המוכר ביותר בימינו, במסכת זו נמצא העמוד היחיד שבו לא מודפסת הגמרא אלא רק תוספות[1].

Talmud Nazir
מסכת נזיר, נדפסה בשנגחאי, ה'תש"ו על ידי ישיבת מיר ששהתה בעיר באותו זמן

מיקומה של המסכת בסדר נשים

מסכת נזיר נכללת בסדר נשים אף על פי שאינה עוסקת בדיני אישות. התלמוד הבבלי[2], מבאר שמסכת זו נמצאת בסדר נשים כיוון שיש לסמוך אותה למסכת נדרים, מפני שהנזירות היא מקרה פרטי של נדר (וכך גם מבואר בהקדמת המשנה להרמב"ם). אחת הדוגמאות לכך היא שכשאשה נודרת בנזיר, יכול הבעל להפר את נדרה.

מסכת נדרים נמצאת בסדר נשים משום שיש הלכות ייחודיות לנשים בענייני נדרים.

פרקי המסכת

  1. כל כנויי נזירות כנזירות (שבע משניות [3]) - ידות וכינויי נזירות, סוגי נזירים, נזירות לזמן קצוב וסוגים שונים של נזיר עולם.
  2. הריני נזיר מן הגרוגרות (עשר משניות) - כינויי קבלת נזירות שונים, המקבל על עצמו נזירות חלקית, השומע את חברו שקיבל על עצמו נזירות, נזירות עקב התנאה עתידית.
  3. מי שאמר הריני נזיר (שבע משניות) - דיני גילוח הנזיר בסיום תקופת נזירותו, מי שנדר נזירות לשתי תקופות, היטמאות נזיר ביום נזירותו האחרון, הנודר נזירות בבית הקברות ובחו"ל ומחלוקות עדים על התקופות שנזר.
  4. מי שאמר הריני נזיר ושמע חברו (שבע משניות) - קבלת נזירות בהתפסה, דיני אישה שנזרה ונזירוּת שבטלה.
  5. בית שמאי אומרים (שבע משניות) - מחלוקת בית שמאי ובית הלל בהקדש טעות, מי שנזר ונגנבה בהמתו, מחלוקת בית שמאי ובית הלל בגזירת טעות והנודר נזירות זר על בסיס מהותו של הכוי.
  6. שלשה מינין אסורין בנזיר (אחת עשרה משניות) - דיני האיסור של נזיר: הגפן, הגילוח והטומאה - דיני טומאת הנזיר.
  7. כהן גדול ונזיר (ארבע משניות) - דיני איסור טומאת מת בנזיר, על אלו טומאות הוא מגלח (וסותר את תקופת נזירותו) ועל אלו טומאות לא.
  8. שני נזירים (שתי משניות) - שני נזירים שנולד להם ספק טומאה וספק טומאה בנזיר.
  9. הגויים אין להם נזירות (חמש משניות) - מי יכול לקבל על עצמו נזירות ונזיר שגילח ונודע לו שהוא טמא. במשנה ב' התברר הכלל ההלכתי: "שרגליים לדבר" ומשניות ג-ד מביאות מקרים נוספים ע"ב כלל זה. המסכת מסיימת במחלוקת תנאים אם שמואל הנביא היה נזיר.

בסך הכל יש במסכת 60 משניות.

מפרשי המסכת

  • במסכת נזיר, הפירוש שמכונה "רש"י" כנראה לא נכתב על ידי רש"י. בדרך כלל מייחסים אותו לחתנו של רש"י, יהודה בן נתן (ריב"ן). פרופ' יעקב נחום אפשטיין סבור כי הפירוש נכתב על ידי רבי מאיר בן שמואל, חתנו השני של רש"י[4].
  • פירוש התוספות במסכת נזיר קצר יותר מהרגיל, והוא מקובל כפירוש לפשט הגמרא, במקום הפירוש המשובש המיוחס לרש"י, אם כי גם בו נפלו שיבושים. פירוש התוספות למסכת, הוגה ונערך מחדש על ידי ארז סלע, בספרו ארזי הלבנון.
  • פירוש הרא"ש על המסכת, מודפס על הדף, בדפוס וילנא.
  • שיטה מקובצת לרבי בצלאל אשכנזי ברוב המהדורות נמצא יחד עם השיטה מקובצת על מסכתות ברכות סוטה וביצה.
  • אורח מישור לרבי יוחנן קרמניצר - פירושים והגהות למסכת. מודפס אחרי המסכת בדפוס וילנא. רבות מהגהותיו הביא רבי בצלאל רנשבורג בהגהות שכתב למסכת, והן מודפסות על דף הגמרא.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ נמצא בתלמוד בבלי, מסכת נזיר, דף ל"ג, עמוד ב'
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ב', עמוד א'
  3. ^ מספר המשניות בכל פרק הוא לפי הספירה במשניות קהתי. בדפוסים אחרים תיתכן חלוקה שונה.
  4. ^ הרב עמית משגב ויהונתן וינברגר, לזיהויו של המפרש על מסכת נזיר, באתר ישיבת הר עציון.
אבימי בר טובי

אבימי בר טובי היה אמורא ארץ ישראלי בן הדור הרביעי מתלמידיו של רבי אבהו.

בתלמוד הירושלמי מסופר על נכרית אחת שבאה לשאול שאלה את רבי אבהו והוא שלח את אבימי בר טובי לענות לה.

אברהם מן ההר

רבי אברהם בן יצחק מן ההר (נפטר ה'ע"ה, 1315) היה מחכמי מונטפלייר (מבוטא מוֹנְפֶּלְיֶה) שבחבל פרובנס שבדרום צרפת. בסוף ימיו עבר לקרפנטרץ (ככל הנראה קרפנטרה, Carpentras) ושימש כחבר בבית דינו של רבי מרדכי בן יהוספה מחבר הספר שערי נדרים.

הקפת הראש

הקפת הראש הוא איסור מן התורה על גברים לגלח את שער פאות הראש באופנים מסוימים. איסור זה הוא הבסיס הראשוני למנהג היהודי הנפוץ לגדל פיאות בצידי הראש.

ועד בכלל

בעת הצגה של טווח, בצורה "מ... עד ...", הביטוי "ועד בכלל" בא להסיר ספק ולהדגיש שגם קצהו של הטווח נכלל בטווח המתואר. מילולית מציין המושג שהסיום של הטווח, החלק של ה'עד', אף הוא נמצא בתוך הכלל (=הטווח).

לדוגמה, בתיאור "קבלת קהל מיום ראשון עד יום שלישי ועד בכלל", מדגישות המילים "ועד בכלל" כי גם ביום שלישי מתקיימת קבלת קהל. המקביל המתמטי לביטוי "ועד בכלל" הוא קטע סגור.

במקומות אחדים בתלמוד הבבלי מתפרשת מחלוקת בין חכמים כמבוססת על פרשנויות שונות שלהם למילה "עד" במקרא. דוגמה למחלוקת כזו היא בנוגע לתקופה בה נזיר מחויב לנהוג במנהגי נזירותו:

סעיף 8 לחוק הפרשנות קובע כי "הביטוי "עד ..." לעניין זמן או לעניין מובאה – משמעו עד ועד בכלל", ובכך מייתר את הצורך להשתמש בביטוי "ועד בכלל" בחוקי מדינת ישראל. עם זאת, הביטוי מופיע בחוקים אחדים, בעיקר כאלה שחקיקתם קדמה לחקיקתו של חוק הפרשנות. בחוק לימוד חובה, למשל, נאמר: "'ילד' פירושו - אדם שבראשית שנת הלימודים היה באחד הגילים מ-3 עד 13 ועד בכלל".

טומאת ארץ העמים

טומאת ארץ העמים הוא מושג ביהדות בהלכות טומאה וטהרה, לפיו גזרו חז"ל על השטח שמחוץ להתיישבות היהודית בארץ ישראל בימי בית שני, המכונה 'גבולות עולי בבל', טומאה שדינה כדין טומאת מת, מאחר שבמקום מגורי הנכרים לא הקפידו לקבור את נפליהם בקבר מסודר ומסומן, ובכל מקום היה חשש שתחתיו קבור נפל שמטמא בטומאת מת כמו כל אדם שמת.

יעל אשת חבר הקיני

יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי היא דמות מקראית המוזכרת בספר שופטים פרק ד' כמי שהרגה את סיסרא במלחמה שעשו עמו דבורה הנביאה וברק בן אבינעם, וכן כשופטת בישראל.

יעל הייתה אשת חבר משבט הקיני, שהיו צאצאי חובב בן רעואל חותן משה, ונחשבו מאז כשבט מקורב לעם ישראל. אך יש הסוברים כי אין הכוונה שהיא הייתה אשתו של איש בשם חבר, אלא שהייתה שייכת לשבט בשם "חבר הקיני".

לא ילבש

לא ילבש הוא כינוי מקוצר לשתי מצוות לא תעשה מהתורה האוסרות על נוהגי לבוש המיוחדים לבני המין השני. מצווה אחת מתייחסת לגברים ומצווה אחת מתייחסת לנשים. נספחים לאיסור זה מגבלות מדרבנן גם על נוהגי הופעה שונים המיוחדים לבני אחד המינים, כגון הסתכלות במראה, הסרת שיער בית השחי או צביעת שיער לגברים (במקום שבו אלו מנהגי נשים בלבד).

מקור האיסור הוא בספר דברים: "לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה, וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה, כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה" (ספר דברים, כ"ב, ה'). כפילות לשון הפסוק הובילה לקביעת שני איסורים המנויים בנפרד במניין תרי"ג מצוות: האיסור על האיש ללבוש בגדי אשה, והאיסור על האשה ללבוש בגדי גבר. העובר על לאו זה במזיד והתראה – מתחייב בעונש מלקות.

לוט ובנותיו

מעשה לוט ובנותיו הוא סיפור מקראי המסופר בפרשת וירא שבספר בראשית, שהתרחש לאחר מהפכת סדום ועמורה שבמהלכה מילטו מלאכי האלוהים את לוט ומשפחתו לצוֹעַר, לבקשת לוט. בהמשך נמלט לוט למערה יחד עם שתי בנותיו, לאחר שאשתו הפכה לנציב מלח כאשר הפרה את הוראתו של המלאך לבל יסתכלו בהענשת סדום. בנותיו של לוט סברו שאין להן אפשרות להינשא כדרך כל הארץ, לאחר שאלוהים החריב את הארץ, ומחליטות להשקות את אביהן יין ולשכרו, ובכך לערפלו שלא יבין בנעשה עמו. בעודו בשכרותו, שכבה עמו ביתו הבכורה, והרתה. למחרת שבו והשקו אותו יין לשכרה, וביתו השנייה שכבה עמו באותו הלילה, והרתה אף היא. בנותיו ילדו שני בנים: הבכורה ילדה את מואב, שלימים היה אבי העם המואבי, והצעירה את בן עמי, שלימים היה אבי העמונים.

מחילה (משפט עברי)

במשפט העברי, מחילה היא מעשה קנייני השייך לסוגת הקניינים הנעשים על ידי סילוק בעלות ותביעה משפטית, שהם הפקר, ייאוש, וסילוק, ויש הסוברים שהיא עצמה מדין סילוק.

מסכת סוטה

מַסֶּכֶת סוֹטָה (או שׂוֹטָה) היא המסכת החמישית בסדר נשים, שהוא הסדר השלישי במשנה. בתלמוד הירושלמי מסכת זו היא האחרונה מסדר נשים. במסכת זו תשעה פרקים ובתלמוד הבבלי יש במסכת זו 48 דפים. קיים מנהג ללמוד מסכת זו בימי ספירת העומר, דף אחד ביום.

מקצתו ככולו

מקצתו ככולו הוא כלל הלכתי האומר כי גם חלק מיחידת זמן נחשב לכולה, כגון הכלל המופיע בש"ס מקצת היום ככולו הקובע כי מקצת מהיום נחשב ליום, ולכן כאשר חלות מסוימת תלויה במספר קצוב של ימים, ניתן להחשיבה גם אם החלה באמצע יום - או נסתיימה באמצע יום. דוגמה נוספת היא לעניין המתנה בין בשר לחלב שיש הנוהגים שמקצת השעה השישית ככולה ולכן יש ממתינים חמש שעות ומשהו ולא שש שעות שלמות.

סדר נשים

סֵדֶר נָשִׁים הוא הסדר השלישי בשישה סדרי משנה. הסדר עוסק בעיקר בדיני המשפחה והזוגיות. בין הנושאים בהם הוא עוסק: דיני הנישואין והגירושין, החובות שבין בני זוג האחד כלפי השני וכלפי ילדיהם. דיני ירושה וצוואות, בגידות בין בני זוג והתחייבויות אנשים נשואים האחד כלפי השני.

בתלמוד נדרש הפסוק "וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת..." על ששה סדרי משנה. המילה הרומזת לסדר נשים היא "חֹסֶן", מפני שהשורש ח.ס.נ משמעותו גם ירושה והאישה מולידה יורשים.

רב משרשיא

רב משרשיא היה אמורא בדור החמישי לאמוראי בבל.

היה תלמיד מובהק של רבא, והם מוזכרים בתלמוד עשרות פעמים יחדיו. ייתכן כי היה גם תלמידו של אביי. היה חברו הקרוב של רב פפא, גם הוא תלמיד של רבא, ואף שלח את בנו ללמוד לפני רב פפא. גם רב יוסף בריה דרב עילאי נמנה עם חבריו.

חמיו, מוזכר על שמו כ"רב כהנא חמוה דרב משרשיא".

שלושת בניו של רב משרשיא היו אמוראים, ולמדו בבית מדרשו של רב אשי. שמותיהם: רבא, רב סמא ורב יצחק, שהיה אדם נכבד ונשוא פנים התלמוד מספר כי רב משרשיא עצמו עודד אותם ללמוד בבית מדרש זה.

כאשר נפטר רב משרשיא התמלאו הדקלים בקוצים במקום תמרים לאות אבל על פטירתו.

רבה בר רב הונא

רבה בר רב הונא היה אמורא בבלי מהדור השני והשלישי של התקופה - במאה ה-3 וה-4. בנו של רב הונא. שימש כראש ישיבת סורא לאחר מות רב חסדא.

רבי אלעזר בן שמוע

רבי אלעזר בן שמוע (הוא מי שמכונה "רבי אלעזר" סתם, בדרך כלל, במשנה ובברייתות) היה תנא בדור הרביעי - באמצע המאה השנייה לספירה, כהן, והיה בעל השפעה מרובה על המשכיות מסירת התורה שבעל פה. היה האחרון שבחמשת תלמידיו הצעירים של רבי עקיבא ונחשב לתלמיד מובהק שלו, נסמך להוראה על ידי רבי יהודה בן בבא, אך למד גם אצל רבי יהושע ורבי טרפון. לפי מדרש "אלה אזכרה" נמנה עם עשרת הרוגי מלכות.

רבי חנינא בן אנטיגנוס

רבי חנינא בן אנטיגנוס (או חנניה בן אנטגנס) היה תנא בן המאה הראשונה או השנייה לספירה, שחי בסמוך לחורבן בית המקדש השני. רבי חנינא היה כהן, ולאחר חורבן המקדש הרבה להעיד על פרטים שונים שהיו בו. נודע כמקפיד על דיני טומאה וטהרה, וכמו כן התמחה בבדיקת בעלי חיים ממום. ידוע שהיה לו בן, אף הוא חכם ובקי בטומאה וטהרה. יש משערים כי היה בנו של אנטיגנוס איש סוכו[דרוש מקור].

רבי מנא

רבי מנא היה כהן אמורא בדור החמישי לאמוראי ארץ ישראל, שימש כראש ישיבה בציפורי, הוזכר בעיקר בתלמוד הירושלמי.

רבי נחמיה

ר' נחמיה, מגדולי התנאים בדור הרביעי של תקופת התנאים, במאה השנייה לספירה. היה אחד מגדולי תלמידי רבי עקיבא שנסמכו בחשאי על ידי רבי יהודה בן בבא, בתקופה בה הטיל השלטון הרומאי איסור על הסמיכה.

תאו

תְּאוֹ (או בּוּפָלוֹ; שם מדעי: Bubalus) הוא סוג בתת-משפחת הפרים. התאו הוא בעל חיים גדול וחזק, בעל פרווה דקה שחורה-חומה וקרניים חזקות. באנגלית נקרא התאו באפלו ובערבית ג'מוס - ושני השמות הללו משמשים לעיתים גם ככינוי נוסף עבור התאו בשפה העברית. שמו של התאו המקובל היום, מקורו בזיהויו המוטעה עם בעל החיים המכונה "תאו" במקרא, שהוא ככל הנראה שור הבר. יש המזהים את בעל-חיים המכונה בלשון חז"ל "כּוֹי" כתאו. זיהוי נוסף שנפוץ בימי הביניים, היה עם הראם המקראי. זיהוי זה נשלל על ידי בעלי התוספות. לדעת רב סעדיה גאון, בעל חיים זה הוא המכונה במקרא מריא.

התאו שנפוץ היה בארץ ישראל שייך למין תאו מים (Bubalus bubalis).

מסכתות ששה סדרי משנה
סדר זרעים ברכותפאהדמאיכלאייםשביעיתתרומותמעשרותמעשר שניחלהערלהביכורים
PikiWiki Israel 29371 Religion in Israel
סדר מועד שבתעירוביןפסחיםשקליםיומאסוכהביצהראש השנהתעניתמגילהמועד קטןחגיגה
סדר נשים יבמותכתובותנדרים • נזיר • סוטהגיטיןקידושין
סדר נזיקין מסכת נזיקין (בבא קמאבבא מציעאבבא בתרא) • סנהדריןמכותשבועותעדיותעבודה זרהאבותהוריות
סדר קדשים זבחיםמנחותחוליןבכורותערכיןתמורהכריתותמעילהתמידמידותקינים
סדר טהרות כליםאהלותנגעיםפרהטהרותמקואותנידהמכשיריןזביםטבול יוםידייםעוקצים

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.