מסכת מכשירין

מסכת מכשירין היא המסכת השמינית בסדר טהרות, שהוא הסדר הששי במשנה, ויש בה ששה פרקים. המסכת עוסקת בעיקר בדינים הנוגעים להכשרת מאכלים לקבל טומאה, כלומר תנאים שבהם מאכלים שבדרך כלל אינם יכולים להיטמא, יוכלו להיטמא באמצעות נוזלים הנשפכים עליהם. המילה "הכשרה" בהקשר זה אינה מתייחסת לכשרות המאכל, אלא ליצירת אפשרות חדשה באמצעות שינוי מצב המאכל.

על המסכת אין תלמוד בבלי או ירושלמי.

רקע

בספר ויקרא[1] מובאים דיני טומאת שרץ. השרצים המטמאים מוגדרים, ומוסבר אופי פעולתם על כלים, מזון ומשקה. כך לדוגמה, שרץ שנופל לתוך כלי חרס מטמא אותו ומחייב את שבירתו. בהמשך הפרשייה התורה מבחינה בין פעולת השרץ על אוכלים יבשים ורטובים:

מִכָּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם – יִטְמָא; וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה בְּכָל כְּלִי – יִטְמָא.
וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עָלָיו – יִטְמָא; תַּנּוּר וְכִירַיִם יֻתָּץ – טְמֵאִים הֵם וּטְמֵאִים יִהְיוּ לָכֶם.
אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר וְנֹגֵעַ בְּנִבְלָתָם – יִטְמָא.
וְכִי יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עַל כָּל זֶרַע זֵרוּעַ אֲשֶׁר יִזָּרֵעַ – טָהוֹר הוּא.
וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו – טָמֵא הוּא לָכֶם.

כלומר מאכל מסוגל להיטמא על ידי נבלת השרץ רק כאשר הוא מורטב במים, אך מאכל שלא הורטב מעולם לאחר שנקטף מן השדה - לא נטמא ממגעו בשרץ, או מכל טומאה אחרת. תכונה זו מכונה "קבלת טומאה" - ולפי התורה כאשר נותנים מים על המאכל מכשירים אותו לקבל טומאה מכאן ולהבא, אפילו לאחר שיבשו המים.

חכמי המשנה הפשיטו את הכלל הזה והגדירו את שבעת המשקים - יין, דבש, שמן, חלב, טל, דם ומים, שמסוגלים למלא את תפקיד המים בהכשרת המאכל לקבל טומאה. בנוסף, על ידי דיוק בלשון הפסוק "כי יֻתן" הם דרשו שנתינת המים על המאכל צריכה להיות ברצון. כלומר, כדי שמאכל יוכשר לקבלת טומאה, יש צורך בגילוי דעת - ישיר או עקיף - של בעלי המאכל, שהוא מעוניין שהמאכל יירטב. הסכמה זו נקראת "רצון הבעלים". בפרק האחרון מופיעה הדרכה לאדם ההולך לשוק, איזה מן המאכלים הורטב במהלך הטיפול בו, כגון קמח וסולת, ואיזה לא, כגון ביצים ופירות יבשים. אלו שכבר הורטבו, והוכשרו לקבל טומאה - מוחזקים כטמאים בפועל, בגלל מגעם של לקוחות שאינם מקפידים על טהרתם.

מיקומה של המסכת בסדר טהרות

לפי הקדמתו של הרמב"ם למשנה, נכון היה שלאחר מסכת נידה תופיע מסכת זבים (שכן נידה היא מקרה כללי של זוב). אך מכיוון שהקדים הכתוב בפרשת "ויהי ביום השמיני"[2] את דיני המסכת על פי דיני זוב המופיעים בפרשת "זאת תהיה תורת המצורע"[3], הוקדמה אף המסכת.

פרקי המסכת

  1. כל משקה שתחילתו לרצון (שש משניות [4]) - "מה נחשב רצון" לעניין רצון הבעלים להכשרה לטומאה באוכלין.
  2. זיעת בתים (אחת עשר משניות) - הכשרה לטומאה של בריכה אליה נופלת זיעת הבעלים, דיני עיר שגרים בה ישראלים וגויים וכן דיני רוב ומיעוט באופן כללי.
  3. שק שהוא מלא פירות (שמונה משניות) - מפרק זה ועד לפרק ו' משנה ד' חוזרת המסכת לדיון שהחל בפרק א' בעניין הכשרת אוכלין לטומאה.
  4. השוחה לשתות (עשר משניות).
  5. מי שטבל בנהר (אחת עשר משניות).
  6. המעלה פירותיו לגג (שמונה משניות) - משנה ד' בפרק מפרטת את שבעת סוגי המשקים המכשירים מאכל לקבל טומאה (טל, מים, יין, שמן, דם, חלב ודבש דבורים). בהמשך מפרטת המסכת "תולדות" למשקים שנמנו, משקאות שהם טמאים ומכשירין ומשקאות שאינם מטמאים ולא מכשירין.

בסך הכל יש במסכת 54 משניות.

מלבד הפרטים האלו, כל שאר הפרקים מגדירים מה נחשב "רצון" לעניין רצון הבעלים להכשרה לטומאה.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ספר ויקרא, פרק י"א, פסוקים כ"ט-ל"ח
  2. ^ ספר ויקרא, פרק ט', פסוק א'
  3. ^ ספר ויקרא, פרק י"ד, פסוק ב'
  4. ^ מספר המשניות בכל פרק הוא לפי הספירה במשניות קהתי. בדפוסים אחרים תיתכן חלוקה שונה.
אבא יוסי חליקופרי איש טבעון

אַבָּא יוֹסֵי חֲלֵי קוּפְרִי אִישׁ טִבְעוֹן היה תנא בדור החורבן. מקום מוצאו, על פי שמו, הוא היישוב הקדום טבעון שבגליל התחתון.

אבא יוסי חליקופרי נזכר פעם אחת במשנה, בקשר להלכה בעניין טומאה שנמסרה בשמו:

"המרעיד את האילן ונפל על חברו או סוכה ונפלה על חברתה ותחתיהן זרעים וירקות מחוברין לקרקע, בית שמאי אומרין בכי יותן, בית הלל אומרין אינן בכי יותן. אמר רבי יהושע משום אבא יוסי חלי קופרי איש טבעון, תמה עצמך אם יש משקה טמא בתורה, עד שיתכוון וייתן, שנאמר וכי יותן מים על זרע".

בתקופת פעילותו נזכר בתוספתא מעשה ברבי מאיר שקרא את המגילה בפורים בבית הכנסת בטבעון, וכן נזכר דרשן בן עירו בשם חנינה איש טבעין.

דרך הוצאה

בהלכות מלאכת הוצאה, דרך הוצאה הוא תנאי יסודי וכלל מוביל. כמו בכל מלאכה ממלאכות שבת, נאסרה המלאכה רק אם נעשתה בדרך מקובלת ובאופן שבה הרגילות היא לעשות את המלאכה, ועשייתה בשינוי אינה אסורה מהתורה אלא רק מדברי חכמים.

הכשר לקבל טומאה

בהלכה היהודית, הכשר לקבל טומאה הוא דין יסודי בהלכות טומאת אוכלים, האומר כי המאכלים המקבלים טומאה הם כל סוגי המזון, ובתנאי שהורטבו אי פעם (לאחר שנקטפו מהעץ או לאחר השחיטה) באחד מן המשקים שיפורטו להלן, הרטבה מכוונת ולא אקראית, ובהסכמת בעליו של המזון. הרטבה זו נקראת הכשר לטומאה, מפני שהיא מכשירה ומאפשרת לאוכל להיטמא. לאחר ההכשר, גם אם הנוזל שהרטיב את המזון כבר התייבש - האוכל יקבל טומאה מכל גורם מטמא שיגע בו. המשמעות המעשית של הלכה זו היא, שאם ידוע על מוצר מזון מסוים שלא מקובל להרטיב אותו, כמו פירות יבשים, ניתן לקנותו מהשוק ללא כל חשש שמא נטמא.

הערוך

ספר הערוך הוא מילון שנכתב במאה ה-11 בידי רבי נתן מרומי, ובו מפורשות מילים קשות בתלמודים ובמדרשים.

לכל אחד מערכי המילון ישנו פירוש, קצר בדרך כלל. לרוב מפנה המחבר למקור בו מופיעה מילה זו, ומצטט משפט קצר ממנו. אגב כך, מפרש לעיתים המחבר בקצרה גם את המשפט בכללו והקשרו. הפירושים מסתמכים בעיקר על ספרות הגאונים ועל פרשנות של המחבר. חשיבות נודעת לספר הערוך גם בהקשר של בירור הריאליה התלמודית, וקביעת נוסח מקורות חז"ל. בפירושיו מובאת פעמים רבות מסורת הגרסה והפירוש של רב האי גאון ורבנו חננאל.

השתנות טבעים בהלכה

סתירות בין המדע והמציאות לנאמר בחז"ל נידונו בספרות הפסיקה מאז ימי הראשונים. כאשר מדובר בעניינים הנוגעים לטבע האדם ועולם החי, ובמיוחד לרפואה, בדרך כלל מכנים הפוסקים מצבים אלו בשם נשתנו הטבעים - שינויים שחלו בבריות עם הזמן או בתלות בתנאים הסביבתיים, כך שדברי חז"ל התייחסו לטבעים שהכירו בזמנם בלבד.

הפוסקים דנו בהלכות רבות שהסיבות שניתנו להם בעבר אינן תואמות את המציאות שהתגלתה לאחר מכן. בחלק מהמקרים הכריעו כי ההלכה תשתנה בעקבות ההכרה במציאות השונה.

זיף

זִיף הוא יישוב מקראי, באזור דרום הר יהודה, המוכר היום בשל גובה תילו – 840 מטר מעל פני הים – המזוהה בתור "תל זיף", בצד הכביש היוצא מקריית ארבע ומחברון לדרום הרי חברון. התל נמצא על צומת דרכים ושולט על הסביבה ונראה למרחק. למרגלות היישוב, במורדות הר יהודה, נמצא "מדבר זיף", הנזכר בימי שאול המלך כמקום בו הסתתר דוד. בתקופה הביזאנטית מדבר זיף מוכר בתור אזור בו התגוררו נזירים. אותימיוס מספר על מנזר שיתופי שהקים באריסטובוליה שבמדבר זיף. כפר ערבי בשם זה (ערבית: زيف) מתקיים במקום גם בימינו.

חלב זכר

חלב זכר הוא מונח המתייחס ליצירת חלב בבלוטות החלב של זכרים במחלקת היונקים.

מקרים של ייצור חלב מתועדים במינים מסוימים של יונקים, בהם האדם.

בנוסף, תינוקות משני המינים יכולים מדי פעם לייצר חלב, אך חלב זה לא נחשב לחלב של הנקה גברית ונקרא חלב יילודים.

צ'ארלס דרווין התייחס בספרו "מוצא האדם" לאפשרות של יצירת חלב על ידי זכרים, בעיקר במקרה של מחלת חצבת.

טומאה וטהרה

טוּמאה היא הגדרה למצב שבו נמצא אדם או חפץ בעקבות התרחשות מסוימת, שבגללו נאסר על פי ההלכה על אותו פרט טמא להתקרב לכל דבר קודש. טַהֲרה (נכונה גם הצורה "טָהֳרה" שנהגית "טוֹהוֹרָה" או "טַהוֹרָה") היא העדר הטומאה, על ידי הימנעות מהיטמאות או על ידי היטהרות מהטומאה לאחר שנוצרה, והיא תנאי לגישה אל הקודש. במשמעות רחבה יותר, גם הדברים הגורמים לטומאה, כגון בית קברות, נקראים "טמאים", והיעדר גורמים כאלו נקרא "טהרה".

כמה פרשיות במקרא עוסקות בהרחבה בטומאות ובהיטהרות מהן. בנוסף להן, עוסק בכך גם סדר שלם מששת סדרי המשנה - סדר טהרות. הטומאה נוצרת ממקורות שונים, שהמרכזיים שבהם קשורים למוות של אדם או בעלי חיים, או להפרשות הקשורות באובדן פוטנציאל לחיים (כגון הזב, הנידה וכו'), ומהם היא יכולה לעבור לבני אדם אחרים או לחפצים ומזון. ניתן להיטהר מן הטומאה על ידי מעשה מסוים, כמו טבילה במקווה, אך פעמים שתהליך ההיטהרות מורכב יותר ודורש משך זמן ומעשים נוספים.

הלכות הטומאה והטהרה השפיעו רבות על חיי עם ישראל, כיחידים וכחברה, בתקופת קיומו של בית המקדש, ובמידה פחותה יש להן השלכות גם על החיים היהודיים עד ימינו, כדוגמת האיסור לכהן להיטמא למת.

טומאת אוכלים

טומאת אוכלים היא אחד ממיני הטומאה בהלכה, ושם כולל לכל דיני הטומאות הקשורים לאוכל, הן הטומאות הנגרמות על ידי האוכלים, ובעיקר לטומאות החלות על האוכלים. שמירה על דיני טומאת אוכלים היא מצוות עשה מהתורה.

טומאת משקין

בהלכות טומאה וטהרה, טומאת משקים הוא שם לאחת ממיני הטומאה, ומשמש למעשה ככינוי כפול: הן לטומאה החלה על המשקים והן לטומאה הנגרמת כתוצאה מנגיעה במשקים טמאים. לעומת זאת, הטומאה החלה על אוכלים כתוצאה מכך שהם נרטבו על ידי משקים נקראת בשם הכשר לקבל טומאה.

לשון נקייה

לשון נקייה או יופמיזם (גם איפמיזם; מלעז: Euphemism, במקור מיוונית: ευ, "טוב", ו-φήμη, "דיבור") היא מינוח חליפי למושג שאזכורו נחשב כמביך, פוגע, או מטריד באופן אחר (לדוגמה: מושגים שחל עליהם טאבו, ניבולי־פה, מושגים שמעוררים תגובה רגשית חריפה וכולי). כאשר לשימוש בלשון נקייה מניע פוליטי, שכוונתו להציג פעולה שלילית כחיובית, נהוג לכנותו מכבסת מילים.

מקור המושג העברי "לשון נקייה" הוא בתלמוד הבבלי. במסכת פסחים, דף ג', עמוד א' מובאת ברייתא: "תניא דבי רבי ישמעאל: לעולם יספר אדם בלשון נקיה". ועוד נאמר שם: "דאמר ר' יהושע בן לוי לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו. שנאמר מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה."

מסכת זבים

מסכת זבים היא המסכת התשיעית בסדר טהרות. יש לה תוספתא בלבד. מסכת זו עוסקת בדיני טומאת זב וזבה ומפרטת את האופנים שבהם הזב נטמא ומטמא.

מעשה שבת

מעשה שבת הוא מאכל או מעשה אחר שנוצר במהלך השבת תוך כדי חילול שבת. ההלכה אוסרת בעיקרון על יהודי ליהנות מתוצר של חילול שבת, אולם בתנאים מסוימים ניתן ליהנות מן האיסור באופן מלא או חלקי. כל ההלכות הנוגעות למעשה שבת תקפות גם ביחס למעשה יום טוב, היינו מוצר שנעשה תוך כדי חילול אחד ממועדי ישראל שנאסרה בהם מלאכה.סוגיה זו של מעשה שבת היא בעלת משמעות מעשית ליהודים דתיים במדינת ישראל, עקב העובדה ששירותים בסיסיים המסופקים לאזרחים, כגון חשמל ומים, נעשים לכאורה תוך כדי חילול שבת.

סדר טהרות

סֵדֶר טְהָרוֹת (או טָהֳרוֹת) הוא הסדר השישי מבין ששת סדרי משנה, ועוסק בענייני טומאה וטהרה.

בתלמוד נדרש הפסוק "וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת..." על ששה סדרי משנה. המילה הרומזת לסדר טהרות היא "וָדָעַת", כנראה כיוון שההלכות שבו מורכבות ומחכימות יותר מהלכות אחרות - ואף יותר מסדר קודשים.

סימנים (תלמוד)

נתינת סימנים היא אחד מעזרי הזיכרון שבהם השתמשו חז"ל בתלמוד וכן חכמים מאוחרים יותר, כדי לזכור בעל-פה עניינים שבהלכה או שבאגדה.

סיקריקון

במשנה, בתוספתא, ובתלמוד הוזכרו בכמה הקשרים סִיקְרִיקוֹן וסִיקָרִין. "סיקריקונים" אלו היו גויים גזלנים וחמסנים שניצלו את המצב המדיני המעורער של היהודים בארץ יהודה שכלל גזרות שמד (בהם גם גזירות אדריאנוס) ושדדו קרקעות מהיהודים בכוח הזרוע, תוך איומים על חיי הנגזל. מלכתחילה הייתה הפקעת הקרקעות כעונש על המקיימים את מצוות ברית מילה, כחלק מאיסור סירוס שהיווה עבירת חוק (מלבד עונש מוות או גלות שהיו צפויים למפר החוק), בהמשך הורחבה הענישה אף על סיבות אחרות, כמו אי תשלום מסי קרקע.

קריית טבעון

קִרְיַת טִבְעוֹן היא מועצה מקומית במחוז חיפה בישראל. הקריה נבנתה על שרשרת גבעות בגבול עמק יזרעאל ועמק זבולון, וממוקמת כ-15 ק"מ דרומית-מזרחית לחיפה ו-5 ק"מ מיקנעם עילית. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1958.

שם היישוב הוא חיבור של שמות היישובים קריית עמל וטבעון, אשר אוחדו לרשות אחת, ונקראו בשמה של העיירה התלמודית טבעון (וגם: טבעין ו- טבעונין) אשר שכנה בסמוך, וממנה יצאו מספר חכמים.

כביש חיפה-נצרת (כביש 75) חוצה את קריית טבעון כאשר בצפונו נמצאת טבעון (לשעבר) ובדרומו קריית עמל, אלרואי וקריית חרושת (לשעבר). גבולות קריית טבעון: במערב – קיבוץ שער העמקים וכביש ג'למי-מגידו, בדרום – שדות העמק ומושב כפר יהושע, במזרח – קיבוץ אלונים והמושב שדה יעקב, בצפון – היישובים בסמת טבעון ונופית.

בתחום קריית טבעון נמצאים גן לאומי בית שערים, עיר מוצאו של רבי יהודה הנשיא, וכן פסלו של אלכסנדר זייד.

רבי נחמיה

ר' נחמיה, מגדולי התנאים בדור הרביעי של תקופת התנאים, במאה השנייה לספירה. היה אחד מגדולי תלמידי רבי עקיבא שנסמכו בחשאי על ידי רבי יהודה בן בבא, בתקופה בה הטיל השלטון הרומאי איסור על הסמיכה.

שיחין

שִׁיחִין (בכתבי יוסף בן מתתיהו אסוכיס) הייתה עיירה יהודית בגליל התחתון בימי בית שני ובתקופת המשנה וייתכן שגם בתקופת התלמוד.

העיירה נזכרת רבות בכתבי חז"ל, בעיקר בקשר לתעשיית הקדרות הענפה שהתקיימה בה, ולחכמים שישבו בה, ובהם יוסף בן סימאי ונחמיה איש שיחין, וכן בקשר לחורבנה לצד מספר עיירות נוספות בגליל. כמו כן, הייתה אחת מערי משמרות הכהונה בגליל. העיירה מתוארת במקורות כסמוכה לציפורי.

העיירה זוהתה במחקר עם אתר ארכאולוגי השוכן בין ציפורי ובין כביש 77, ממערב ליישוב הושעיה, בו אותרו שרידים מרשימים של תעשיית קדרות וכן שרידי בית כנסת. בעבר הועלתה השערה כי היישוב שכן בתל חנתון. משמעות המילה "שיחין" היא מאגרי מים ארוכים ופתוחים.

מסכתות ששה סדרי משנה
סדר זרעים ברכותפאהדמאיכלאייםשביעיתתרומותמעשרותמעשר שניחלהערלהביכורים
PikiWiki Israel 29371 Religion in Israel
סדר מועד שבתעירוביןפסחיםשקליםיומאסוכהביצהראש השנהתעניתמגילהמועד קטןחגיגה
סדר נשים יבמותכתובותנדריםנזירסוטהגיטיןקידושין
סדר נזיקין מסכת נזיקין (בבא קמאבבא מציעאבבא בתרא) • סנהדריןמכותשבועותעדיותעבודה זרהאבותהוריות
סדר קדשים זבחיםמנחותחוליןבכורותערכיןתמורהכריתותמעילהתמידמידותקינים
סדר טהרות כליםאהלותנגעיםפרהטהרותמקואותנידה • מכשירין • זביםטבול יוםידייםעוקצים
טומאה וטהרה ביהדות
דרגות הטומאה אבי אבות הטומאהאב הטומאהולד הטומאה (ראשון לטומאה) • שני לטומאהשלישי ורביעי לטומאה סדר טהרות
דרגות היטמאות במאכלים חולין • מעשר שניתרומהקודש
דרכי היטמאות אוהלמגעמשאהיסטמדרסביאהבועל נידהביאה לביתמדףבליעהעיסוק
דברים המטמאים מהתורה מתנבלת חיה ובהמהנבלת עוף טהורנבלת השרץבעל קרימטמאי משכב ומושב - נידה, זבה, יולדת, זבצרעת (אדם, בתים, בגדים) • שכבת זרעחטאות המטמאותמי חטאת
דברים המטמאים מדברי חכמים טומאת ידייםארץ העמיםבית הפרסטומאת כתבי הקודשטומאת גוייםטומאת עבודה זרהטבילה במים שאובים
דברים הנטמאים אדםכלים (כלי מתכות, כלי עץ, כלי חרס, בגדים, כלי עור, שק, וכלי עצם) • אוכליםמשקין
נידה הפסק טהרהדם בתוליםחומרא דרבי זיראכתםעקרות הלכתיתפרישה סמוך לווסתשבעה נקיים
אחרים טומאת מקדש וקדשיוהאיסור לכהן להיטמא למתהכשר לקבל טומאהטומאה רצוצהטומאה הותרה בציבורטבילת עזרא
היטהרות טבילהפרה אדומהמקווהחציצהטבול יוםמחוסר כיפוריםטהרת מצורע
מסכתות בסדר טהרות כליםאהלותנגעיםפרהטהרותמקוואותנידה • מכשירין • זביםטבול יוםידייםעוקצים

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.