מסכת יומא

מַסֶּכֶת יוֹמָא (או סדר יומא – סדר היום) היא המסכת החמישית בסדר מועד, ונמצאת במשנה, בתלמוד ובתוספתא.

פירוש שם המסכת – יומא (בארמית): היום, כלומר היום המיוחד – יום הכיפורים. בתלמוד הוא נקרא גם בשם יומא רבה – היום הגדול. ואמנם, בתוספתא המסכת נקראת יום הכיפורים. בתלמוד בבלי יש למסכת זו 87 דפים.

מסכת יומא במשנה היא בת שמונה פרקים. שבעת פרקיה הראשונים עוסקים בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, והשמיני בהלכות התענית והצום.

High Priest Offering Sacrifice of a Goat

מיקומה של המסכת בסדר מועד

לפי הקדמת הרמב"ם למשנה, סידורה של המסכת אחרי מסכת שקלים נעשה בהתאם לסדר הופעות ענייני המסכתות בתורה: מצוות מחצית השקל מופיעה בפרשת כי תשא[1] ואילו דיני יום הכיפורים מופיעים בפרשת אחרי מות[2].

פרקי המסכת

במשנה

  1. שִׁבְעַת יָמִים (שמונה משניות[3]) - עוסק בהכנותיו של הכהן הגדול לקראת יום הכיפורים.
  2. בָּרִאשׁוֹנָה (שבע משניות) - עוסק בקורבן התמיד של השחר.
  3. אָמַר לָהֶם הַמְּמֻנֶּה (אחת עשר משניות) - עוסק בתחילת עבודת היום.
  4. טָרַף בַּקַּלְפִּי (שש משניות) - עוסק בהגרלת שני השעירים ובוידויו של הכהן הגדול.
  5. הוֹצִיאוּ לוֹ (שבע משניות) - עוסק בהקטרת הקטורת בקודש הקודשים והזאת הדמים.
  6. שְׁנֵי שְׂעִירֵי (שמונה משניות) - עוסק בשילוח השעיר לעזאזל.
  7. בָּא לוֹ כֹּהֵן גָּדוֹל (חמש משניות) - עוסק בסיום עבודת היום.
  8. יוֹם הַכִּיפּוּרִים (תשע משניות) - דן בחמישה עינויים שיש להתענות ביום הכיפורים: שתייה ואכילה, סיכה, רחיצה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה. בנוסף עוסק הפרק בענייני תשובה. זהו למעשה הפרק היחיד במסכת אשר מתאר את יום כיפור כפי שהוא מוכר לנו היום.

בסה"כ במסכת 61 משניות.

בתוספתא

בתוספתא כוללת מסכת יומא ארבעה פרקים, ובהם אגדות וסיפורים היסטוריים על אישים ואירועים מתקופת בית המקדש. אופיה של התוספתא שונה במידה רבה מזה של המשנה, ואין להבינה אלא עם המשנה. הפרק האחרון בתוספתא מקביל לפרק השמיני במשנה, ואינו תלוי בה כמעט לחלוטין.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ספר שמות, פרק ל', פסוק י"א ואילך
  2. ^ ספר ויקרא, פרק ט"ז, פסוק א' ואילך
  3. ^ מספר המשניות בכל פרק הוא לפי הספירה במשניות קהתי. בדפוסים אחרים תיתכן חלוקה שונה.
אבן השתייה

אבן השתייה (בערבית: الصخرة المشرفة بمسجد قبة الصخرة) היא סלע גדול הבולט מקרקע הר הבית, בתוך מבנה כיפת הסלע, הקרוי על שמו. הסלע מוקף במסגרת ברזל, וגובהו מעל הרצפה הוא כשני מטרים. הדעה המקובלת[דרוש מקור] היא שאבן השתייה הייתה בקודש הקודשים בבית המקדש, אף כי מקומה המדויק שנוי במחלוקת, ותלוי באיתור מקום המקדש על הר הבית. יש הסוברים כי סביב אבן השתייה עמד בעבר מקדש יבוסי פגני, אם כי המקרא שולל גרסה זו וטוען כי לא עמד שם אלא גורן ארוונה.

אף שהמסורות היהודיות בדבר אבן השתייה מופיעות לראשונה במשנה ובמדרשים משלהי בית שני (להלן), ניתן לשער כי הן הושפעו דווקא ממקורות מצריים ולא יווניים. בעוד המסורות היווניות עמם באו היהודים במגע בימי הבית השני התייחסו אל אבנים מסוימות כ"טבור הארץ" (אומפאלוס), הרי שתורות הבריאה השונות במצרים העתיקה התייחסו מפורשות אל "אבן הבן-בן" ממנה נשתת העולם. עדויות להשפעות דתיות מצריות בירושלים עוד בזמן ההתיישבות הכנענית במקום - באלף השני לפני הספירה, נמצאו בחפירות בכנסיית סנט אטיין שמצפון להר הבית. דמיון זה יכול להעיד כי המסורת בדבר אבן השתייה מוקדמת בהרבה למפגש עם היוונים, ובוודאי למועד העלאתה על הכתב.

הכרונולוגיה המקראית והמסורתית

הכרונולוגיה של המסורת היהודית מבוססת בעיקר על התנ"ך ועל מדרשי האגדה שרוכזו וסודרו בספר "סדר עולם". כרונולוגיה זו התקבלה על רוב ספרי תולדות עם ישראל שנתחברו אחרי התלמוד, ובהם: ספר הישר, ספר יוחסין השלם, סדר עולם זוטא, אגרת רב שרירא גאון, ספר הקבלה, שלשלת הקבלה, צמח דוד וסדר הדורות. הכרונולוגיה של המדרש מסתיימת בחורבן בית המקדש השני, ומשם ואילך מתואמת עם הכרונולוגיה המקובלת במחקר.

העבודה במקדש

העבודה במקדש היא מערכת של מצוות, טקסים ומנהגים, האמורים להתבצע, על פי ההלכה, בבית המקדש מדי יום או במחזוריות שנתית.

התבודדות

התבודדות היא פעולה שבה אדם מתרחק מסביבתו ושוהה עם עצמו לבד מתוך רצונו החופשי.

טומאה הותרה בציבור

טומאה הותרה בציבור הוא כלל בהלכה, לפיו מותרת הקרבת קרבנות בטומאה, כאשר כל הציבור או רובו טמאים בטומאת מת, למרות האיסור להקריב קרבנות בטומאה.

הקרבת הקרבן בטומאה אינה תלויה בשאלה האם מדובר בקרבן ציבור או בקרבן יחיד, אלא האם מדובר בקרבן שקבוע לו זמן, או לא. קרבן שיש לו זמן קבוע – קרב גם בטומאה, ואפילו הוא קרבן יחיד, כגון פר כהן גדול של יום הכיפורים, או מנחת חביתין של הכהן הגדול; ואילו קרבן שאין לו זמן קבוע – אינו קרב בטומאה, ואפילו הוא קרבן ציבור, כגון פר העלם דבר של ציבור.

ישמעאל בן פיאבי

ישמעאל בן פיאבי - ובמקורות גם ר' ישמעאל בן פאבי או בן פיאכי - היה כהן גדול בבית המקדש השני. לפי התלמוד, שימש עשר שנים ככהן גדול.

כ"ה בטבת

כ"ה בטבת הוא היום העשרים וחמישה בחודש הרביעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש העשירי

למניין החודשים מניסן.

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצווה של ילד שנולד בכ"ה טבת היא,

ברב השנים, פרשת וארא. אבל אם בר המצווה חל בשנה חסרה המתחילה בשבת (שנה מקביעות זחא או זחג) פרשת בר המצווה היא פרשת שמות.

כזית

בהלכה, שִׁיעוּר כַּזַּיִת הוא אחד משיעורי תורה, המגדיר נפח מינימלי של דבר מאכל בתחומים הלכתיים רבים. על פי המובן המקורי שיעור כזית שווה לנפח פרי הזית, אך כיום מקובל בספרות ההלכתית לקבוע ששיעור כזית גדול הרבה יותר: בין 13.5 ל-50 סמ"ק.

כיור (כלי המקדש)

הכיור הוא אחד מכלי המשכן ובית המקדש, ששימש את הכהנים לרחוץ במימיו את כפות ידיהם ורגליהם לפני הכניסה למקדש ותחילת העבודה. רחיצה זו נקראת בלשון חז"ל גם קידוש ידיים ורגלים.

כתונת (בגד כהונה)

הכתונת היא כמין חלוק מפשתן לבן שלבשו הכהנים במקדש, אחד מארבעה בגדי הכהונה אותם לובש כל כהן ("כהן הדיוט". לכהן הגדול יש ארבעה בגדים נוספים). הכתונת מכסה את גוף הכהן מהכתפיים ועד הקרסוליים, בהתאם למידת גופו המדויקת של הכהן, ויש לה שרוולים המכסים את הזרועות עד הפרק המחבר את כף היד לזרוע. סדר לבישת בגדי הכהונה הוא: תחילה לבשו מכנסיים, לאחר מכן כתונת, ולאחריה מצנפת ואבנט.

מיל (יחידת מידה)

מיל או מייל היא יחידת אורך. בשם מיל הייתה קיימת במספר מערכות של יחידות מידה, ושמה נגזר מהמילה הלטינית mille - אלף.

ברומא העתיקה שימש המיל לציין 1,000 מידות אורך רומאיות, שנקראו פאסום (מילולית צעד והכוונה היא ל"צעדים כפולים"), מרחק השווה לכ-1,479 מטר. הנוהג הרומי להציב אבני דרך לאורך הדרכים במרחק מיל אחת מהשנייה מאפשר לדעת בדיוק רב את מידת המיל הרומי. בהמשך אומץ ה"מיל" על ידי חברות אחרות ונכנס לשיטות אחרות, שבהן לא היה שווה לאלף יחידות קטנות יותר.

כיום נמצאים בשימוש שלושה סוגי מיל:

מיל בינלאומי, השווה ל-1,760 יארדים בינלאומיים, או ל-5,280 רגליים בינלאומיות, או ל-1,609.344 מטרים. מיל זה הוא חלק ממערכת היחידות הבריטית.

מיל אמריקאי, השווה ל-5,280 רגליים אמריקאיות (survey foot), או ל-1,609.347 מטרים.

מיל ימי, המוגדר כאורך של דקת קשת אחת על קו אורך של כדור הארץ והשווה ל-1,852 מטרים.

פיס (בית המקדש)

הפַּיִס כפי שמתואר במשנה ובספרות חז"ל, הוא גורל שהיה מתקיים בין הכהנים בבית המקדש, על מנת לקבוע איזה כהן יזכה לבצע את אחת מעבודות המקדש.

פיקוח נפש

פיקוח נפש הוא מושג הלכתי, המתיר לעבור על מצוות לא תעשה של התורה למען הציל חיי אדם. ההלכה מחשיבה את ערך החיים של יהודי יותר מקיום רוב מצוות התורה, ולכן במקרה של סכנת חיים ממש או סכנת פגיעה חמורה לבריאות, בין של אדם עצמו לבין של אחרים, יש לנקוט בכל האמצעים הנדרשים לשם הצלת החיים, גם במחיר של עבירה על מצוות חמורות שיש עליהן בתורה עונש מיתת בית דין, כמו חילול שבת (פיקוח נפש דוחה שבת) או מצוות שיש עליהם עונש כרת, כמו אכילה ביום הכיפורים.

חז"ל משבחים את העובר על המצוות כדי להציל נפשות: "מפקחין פיקוח נפש בשבת, והזריז הרי זה משובח. ואין צריך ליטול רשות מבית דין." (תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף פ"ד, עמוד ב'.)

פליז

פְּלִיז היא סגסוגת המורכבת מהיסודות נחושת ואבץ. צבעה משתנה מאדום - בריכוזי אבץ נמוכים, ועד לצהוב - בריכוזי אבץ גבוהים. מעבר ל-35% של אבץ יש שתי פאזות שונות בסגסוגת, הנקראות פאזה אלפא (בדומה לנחושת טהורה) ופאזה בטא.

הפליז מוזכרת 3 פעמים בתנ"ך: פעמיים בשם נחושת קלל, ופעם אחת בשם "נחושת מוצהב". בגמרא כתוב ששערי ניקנור היו עשויים מ"נחושת צהובה",(תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ל"ח, עמוד א') כלומר פליז. חנוכייה העשויה מפליז נחשבת מהודרת יותר מחנוכייה העשויה מנחושת טהורה, בגלל הדמיון לזהב (על פי האנציקלופדיה התלמודית, אף על פי שפליז זול יותר מנחושת).

הפליז היא סגסוגת קשה וחזקה הרבה יותר מנחושת, אך המוליכות החשמלית שלה נמוכה יותר.

פליז משמש לייצור חלקים בייצור המוני שאינם נדרשים לעמידה בעומס כמו חפצי נוי, תרמילי כדורים, מצפנים וכן לכלי נשיפה ממתכת. ניתן לצפות חלקי פליז בציפוי ניקל לצורכי נוי (למשל באביזרי אמבט, ידיות וכו').

בעבר השתמשו בפליז ליציקה של תותחים, ידיות לדלתות וחפצי נוי כגון אהילים או פמוטות.

רבי ברכיה

רבי ברכיה (או רבי ברכיה הכהן) היה מגדולי חכמי האגדה בדור הרביעי לאמוראי ארץ ישראל. רוב מאמריו עוסקים באגדה ורק מאמרים בודדים בהלכה מצויים ממנו. במדרשים שמו של רבי ברכיה נפוץ ביותר. לעומת זאת בתלמוד הבבלי הוא מופיע פעמים בודדות בלבד.

רבי מתיא בן חרש

רבי מתיא בן חרש, חי במאה ה-2, היה תנא בדור השלישי. נולד בארץ ישראל ולאחר מכן עבר לרומי.

שעיר לעזאזל (מצווה)

שִׁילּוּחַ שָׂעִיר לַעֲזָאזֵל הוא מצווה שהייתה מקוימת ביום הכיפורים בתקופת בית המקדש. במצווה זו, באופן יוצא דופן היו משלחים תיש למדבר, ולא היו מקריבים אותו כקורבן על גבי המזבח כנהוג.

תרומת הדשן

תרומת הדשן היא מצווה שמתבצעת על ידי סילוק כמות קטנה של אפר, שנוצר על מזבח העולה משריפת הקרבנות. הראשונים חולקים האם לוקחים מאפר בשר הקרבנות או אפר עצי ההסקה. הדשן שסולק מן המזבח בתרומת הדשן מונח על רצפת העזרה במרחק-מה מן המזבח. המצווה נעשית על ידי כהנים בלבד, וזמנה הוא מדי יום ביומו, לרוב בסמוך לעלות השחר. החיוב לקיים מצווה זו הוא כאשר בית המקדש קיים.

מסכתות ששה סדרי משנה
סדר זרעים ברכותפאהדמאיכלאייםשביעיתתרומותמעשרותמעשר שניחלהערלהביכורים
PikiWiki Israel 29371 Religion in Israel
סדר מועד שבתעירוביןפסחיםשקלים • יומא • סוכהביצהראש השנהתעניתמגילהמועד קטןחגיגה
סדר נשים יבמותכתובותנדריםנזירסוטהגיטיןקידושין
סדר נזיקין מסכת נזיקין (בבא קמאבבא מציעאבבא בתרא) • סנהדריןמכותשבועותעדיותעבודה זרהאבותהוריות
סדר קדשים זבחיםמנחותחוליןבכורותערכיןתמורהכריתותמעילהתמידמידותקינים
סדר טהרות כליםאהלותנגעיםפרהטהרותמקואותנידהמכשיריןזביםטבול יוםידייםעוקצים

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.