מסכת יבמות

מַסֶּכֶת יְבָמוֹת היא המסכת הראשונה בסדר נשים, שהוא הסדר השלישי במשנה ובתלמוד. במסכת זו שישה עשר פרקים אשר עוסקים ברובם בדיני ייבום וחליצה ואיסורי עריות. סוף המסכת עוסק בדיני עגונות. מסכת זו נכללת במסכתות הידועות בכינוי ענ"י שהן: עירובין, נידה, ויבמות, הנחשבות למסכתות הקשות ללימוד ולהבנה שבתלמוד הבבלי. הסיבה שמסכת זו נחשבת קשה היא מפני שכדי להבינה יש צורך לתפוש מבנים מורכבים של שושלות משפחתיות.

בתלמוד בבלי יש למסכת זו 121 דפים.

הטקסט המקראי

"כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ. וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל"

ספר דברים, פרק כ"ה, פסוקים ה'-ו'
Juda und Thamar I 17Jh
וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ[1] לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה[2]
Book of Ruth Chapter 3-4 (Bible Illustrations by Sweet Media)
"וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת וְהִנֵּה אִשָּׁה שֹׁכֶבֶת מַרְגְּלֹתָיו. ט וַיֹּאמֶר מִי אָתּ וַתֹּאמֶר אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ כִּי גֹאֵל אָתָּה."[3]

מיקומה של המסכת בסדר נשים

לפי הקדמתו של הרמב"ם למשנה מסכת זו פותחת את סדר נשים מפני שבניגוד לנישואין רגילים, ייבום הוא עניין הנכפה על האדם, וכאשר נפטר אחיו בלא בנים, אין הוא יכול לפטור עצמו בלא כלום וחייב לייבם או לחלוץ. לכן פתחו במסכת זו ולא במסכת כתובות שהיא עניין התלוי ברצונו של האדם.

הסבר נוסף הוא שהמסכתות בכל סדר מסודרות לפי מספר הפרקים שבהן, ובמסכת יבמות יש 16 פרקים - המספר הגדול ביותר של פרקים בסדר נשים.

פרקי המסכת

  1. חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה נָשִׁים פוטרות צרותיהן (ארבע משניות [4]) - מניין הנשים שאם היו נשואות לאחיו שמת בלא בנים, אין דין ייבום חל עליהן או על שאר נשי אחיו המת.
  2. כֵּיצַד אשת אחיו שלא היה בעולמו (עשר משניות) - המשך של הנושא מהפרק הקודם, פירוט סוגים שונים של יבמות ודיניהן, ספקות שנולדים בדיני ייבום ואיסור נישואין מחמת חשד זנות.
  3. אַרְבָּעָה אַחִין (עשר משניות) - דיני יבמה שיש לה קשר עם כמה יבמים וספק קידושין וגירושין.
  4. הַחוֹלֵץ לִיבִמְתּוֹ (שלוש עשרה משניות) - חליצה בטעות, דיני נכסי האח המת, איסור קרובות החלוצה על החולץ, דיני המתנת נשים לפני שינשאו שנית והגדרת ממזר.
  5. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אומר (שש משניות) - דיני מאמר חכמים וגט, וכיצד הם מועילים ביבמה.
  6. הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ (שש משניות) - דיני ביאת היבם על יבימתו וכיצד היא נקנית, דיני העראה בשאר נשים, דיני יבמות של כהן וכהן גדול ודיני מצוות פרו ורבו.
  7. אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל (שש משניות) - דיני אכילת אשת כהן ועבדיו בתרומה.
  8. הֶעָרֵל וכל הטמאים (שש משניות) - דיני סריס, פצוע דכא, כרות שפכה, טומטום ואנדרוגינוס לעניין נישואין ולעניין אכילת תרומה.
  9. יֵשׁ מֻתָּרוֹת לבעליהן (שש משניות) - דיני נשים האסורות על הבעל או היבם לעניין ייבום, כתובה ואכילת תרומה.
  10. הָאִשָּׁה שהלך בעלה למדינת הים (תשע משניות) - דיני אשה שנישאה אחר ששמעה שמת בעלה ונמצא חי, ודינים נוספים לעניין טעות של עדים על אדם שמת.
  11. נוֹשְׂאִין עַל הָאֲנוּסָה (שבע משניות) - איסורי ביאה ודיני וולד שלא יודעים בן מי הוא.
  12. מִצְוַת חֲלִיצָה בשלושה דיינין (שש משניות) - דיני ופרטי פעולת החליצה.
  13. בֵּית שַׂמַּאי אומרים (שלוש עשרה משניות) - דיני מיאון, דיני הנשוי לקטנה או לחרשת ודיני יבמה שאינה רוצה להתייבם מסיבות שונות.
  14. חֵרֵשׁ שֶׁנָּשָׂא פקחת (תשע משניות) - דיני חרש וחרשת לעניין נישואין, גירושין וייבום.
  15. הָאִשָּׁה שהלכה (עשר משניות) - דיני נאמנות האשה לומר שמת בעלה.
  16. הָאִשָּׁה שהלך בעלה וצרתה (שבע משניות) - דיני אשה שמת בעלה בחוץ לארץ אם חוששים שחייבת ייבום ודיני עדות על אדם שמת.

בסך הכל יש במסכת 128 משניות.

פירושים למסכת

מלבד הפירושים הרגילים למסכתות הש"ס (כגון רש"י ותוספות, או אף פירושים בני דורנו כגון תלמוד שטיינזלץ של הרב עדין אבן ישראל, ארטסקרול או מתיבתא), למסכת יבמות יצאו פירושים חדשים שנועדו להבהיר את הסוגיות העמומות בעיקר על ידי ציורים ותרשימים.

  • תלמ"י ש"י הוא ספר המסביר את המבנים המשפחתיים במסכת יבמות ("תלמי שי" הן ראשי תבות של: תרשימים למסכת יבמות (מאת) שווה יצחק).
  • מראה יבמות ספר המסביר את המבנים המשפחתיים, ועוד סוגיות במסכת בעזרת תרשימים. עורך: רפאל שלמה טוביה וולף.
  • המאור המבואר פירוש על פרקי המסכת הראשונים. יוצא לאור על ידי מאורות הדף היומי.

על גיליון הדף של מהדורת וילנא, נדפסו במסכת זו שני פירושים ייחודיים מבעלי התוספות: "תוספות ישנים" ו"תוספות חד מקמאי".

קישורים חיצוניים

טקסט מקור

מאמרים

הערות שוליים

  1. ^ ספר בראשית, פרק ל"ח, פסוק ח'
  2. ^ פרק ל"ח, פסוק כ"ה
  3. ^ מגילת רות, פרק ג', פסוקים ח'-ט'
  4. ^ מספר המשניות בכל פרק הוא לפי הספירה במשניות קהתי. בדפוסים אחרים תיתכן חלוקה שונה.
אבא שאול

אַבָּא שָׁאוּל היה תנא בדור הרביעי, בן דורו של רבי עקיבא.

אביגיל בת ישי

אביגיל בת ישי או אביגיל בת נחש הייתה דמות מקראית המופיעה בספר שמואל ובספר דברי הימים.

אביגיל (או אֲבִיגַל) הייתה בתו של ישי, ואחותו של דוד המלך. נישאה ליתר הישמעאלי, ובנם היה עמשא, שר צבא אבשלום בעת המרד, ולאחר מכן שר צבא דוד.

לפי מסורת התלמוד הבבלי, יש לזהות את אביגיל בת ישי עם אביגיל בת נחש, דמות מקראית נוספת; ואת בעלה יתר הישמעאלי יש לזהות עם בעלה של אביגיל בת נחש, יתרא הישראלי. לפי מסורת שנמסרה בתלמוד הירושלמי בשם רבי שמואל בר נחמן, היה יתר ישמעאלי שהתגייר בבית דינו של ישי, והאחרון בחר בו כחתן לבתו אביגיל לאור היכרותו עמו.

בר קפרא

בר קפרא היה חכם בדור המעבר שבין התנאים והאמוראים. תלמידו של רבי יהודה הנשיא. היה ידוע כבדחן. בילדותו למד תורה מפי רבי מאיר.

יש שמזהים אותו עם רבי אלעזר הקפר, ואחרים אומרים שהוא ר' אלעזר בנו של רבי אלעזר הקפר. סידר קובץ משניות ערוך המכונה "משנת בר קפרא" (בבלי בבא בתרא, קנד, ב). קובץ זה מקביל ומשלים את משנת רבי יהודה הנשיא.

עם תלמידיו נמנה רבי יהושע בן לוי שמסר רבים מאמרותיו ופסקיו.

בשנת 2010 נמצא קברו באזור כרמיאל - למרות שעד אז חשבו שהוא קבור עם רבי אליעזר הקפר.

הילולה

הילולה היא חגיגה או סעודת מצווה אשר מקובלים וחסידים נוהגים לקיים ביום השנה לפטירת צדיק. במהלך ההילולה נהוג לעסוק במעשיו ותורתו של "בעל ההילולה".

המקור הקדום ביותר למנהג נזכר בפירוש רש"י בשם תשובות הגאונים

ההילולה המוכרת ביותר מתקיימת בל"ג בעומר, לזכרו של רבי שמעון בר יוחאי. ביום זה נוהגים רבים לפקוד את קברו שבמירון. ישנם מנהגים רבים הנוהגים בהילולת רשב"י. אחד המנהגים הוא הקריאה בזוהר בכלל ובספר האידרא בפרט בו מתואר יום פטירתו של רשב"י ושם מופיעה קריאה לעריכת הילולה ושמחה.

הילולה בולטת נוספת היא של משה רבנו בתאריך ז' באדר. יש הנוהגים להתענות ביום זה תענית דיבור.

בתנועת החסידות ישנה חשיבות מיוחדת להילולות, כאשר כל חצר חסידית חוגגת את ההילולות של האדמו"רים שלה. חסידים נוהגים לא לומר תחנון ביום פטירת הצדיק, מנהג שחלק מהפוסקים יצאו נגדו, בהם הרב עובדיה יוסף ובעל שו"ת שם אריה.

הנוהגים לקיים הילולה ביום פטירת צדיקים מסבירים כי ביום זה מתעלה ומתפשטת נשמתו ומתעצם כוחו של הצדיק בעולם כולו ולכן זהו יום של שמחה.

חליצה (מצווה)

בהלכה, חליצה היא מצוות עשה, המתקיימת כחלופה לייבום, כשאדם נפטר ללא בנים ומותיר אחריו אלמנה ואח אחד או יותר. החליצה מתקיימת לפני עשרה זקנים בבית דין.

לאחר החליצה האישה מותרת להינשא לכל אדם למעט כהן, שהיא אסורה לו בגלל גזירת חכמים (ראו איסורי נישואים לכהן). יצוין שהנזקקת ליבום שנולד לה בן מאחר, אין בן זה נחשב לממזר. אמנם מצווה זו מעיקרה אינה אוסרת על היבם מלהינשא לאחרת, אולם בימינו, חרם דרבנו גרשום מאפשר לשומרת יבם המסרבת לחליצה לעגן את היבם. אם כך תבחר לעשות השומרת, לא יחויב היבם במזונות.

היו דיווחים על מקרים נדירים בהם סירבו האחים לקבל חליצה מאלמנת אחיהם או שלא הצליחו לאתר אותם[דרושה הבהרה]. תקנת הרבנות הראשית מנחה את בית הדין לחייב, לאחר שלושה חודשי המתנה, את היבם הסרבן במזונות יבמתו.

ייבום

מצוות ייבום היא מצווה מהתורה החלה כאשר אדם נשוי מת בלי להשאיר אחריו צאצאים. במקרה כזה, אחיו של המת מצווה לשאת את אלמנתו ולהמשיך את זרעו של אחיו. לחלופין, הוא מצווה לבצע חליצה לניתוק הזיקה ביניהם, ורק לאחריו האלמנה מותרת להינשא לגבר אחר. ייבום הוא המקרה היחיד בו מתירה התורה לגבר לקיים יחסי מין עם אשת אחיו.

מיאון

מיאון הוא מושג בהלכה היהודית שפירושו מחאת יתומה קטנה כנגד נישואיה שמדרבנן שעל ידיו היא משתחררת מהנישואין ללא צורך בגט.

מכיוון שילדה קטנה עד גיל 12 אינה נחשבת בוגרת לעניין הכרעות משפטיות, היא אינה יכולה להחליט להנשא. על פי התורה, הזכות לחתן אותה מסורה לאביה, שיכול לקבל את קידושיה, ואז יש להם תוקף של נישואים מדין תורה. במקרה זה הבת יכולה להתגרש רק באמצעות קבלת גט. יתומה קטנה שאין לה אב, אינה יכולה להתחתן עד הגיעה לגיל בגרות (12), וכן קטנה שנישאה על ידי אביה, ונתגרשה, שוב אין אביה יכול להשיאה בקטנותה, עד שתהיה בת 12 (נערה), ותוכל להשיא את עצמה.

חכמים תיקנו שאמה או אחיה של יתומה קטנה יכולים להשיאה בהסכמתה. לנישואים אלו יש תוקף מדרבנן, וכיוון שכך, כל זמן שהיתומה קטנה היא יכולה לשנות את דעתה ולהודיע שהיא אינה מעוניינת להיות נשואה לבעלה. הודעה כזו נקראת מיאון, ולאחריה הנישואין של היתומה בטלים. כך שבניגוד לאשה בוגרת הזקוקה לגט מן הבעל כדי לפרק קשר נישואים, ליתומה מספיק מיאון. הממאנת אינה נחשבת גרושה, והיא רשאית להנשא לכהן, וכן לקרוביו של בעלה, כאילו לא הייתה נשואה מעולם.

המיאון עצמו דורש שהקטנה תאמר "אי אפשי בפלוני בעלי" כלומר, איני רוצה את האיש הזה כבעל, או כל לשון מקביל.

מקור הדין במשנה, מסכת יבמות, פרק י"ג, משנה א':

" בית שמאי אומרים: אין ממאנים אלא ארוסות.

ובית הלל אומרים: אפילו נשואות, ואפילו ביבם, ואפילו שלא בפניו ושלא בפני בית דין. לדעת בית הלל: ממאנת כשהיא קטנה אפילו ארבע וחמש פעמים.

אמרו להם בית שמאי: אין בנות ישראל הפקר. אלא ממאנת פעם אחת, וממתנת עד שתגדיל, ותמאן ותינשא לאחר."

מיעוט המצוי

מיעוט המצוי הוא הגדרה הלכתית שנזכרה לראשונה בדברי הראשונים. משמעות הגדרה זו היא החלת חובת בדיקה על כלל הפריטים, מפני איסור כלשהו המצוי במיעוט ניכר מהם. הדוגמה הבולטת לכלל הלכתי זה היא בדיקת ריאותיהן של כלל הבהמות מסירכא המטריפה את הבהמה, מחמת מיעוט מצוי של בהמות הסובלות ממחלה מטריפה זו. דוגמה נוספת שכיחה היא בדיקת פירות וירקות שמיעוט המצוי מהם נגוע בחרקים האסורים באכילה מהתורה, ומחייב את כל הפריטים ממינים אלו בבדיקה לשלילת הנגיעות בפרי או בירק הנאכל.

ממזר

בהלכה, ממזר הוא יהודי שנולד מגילוי עריות חמור, מאיסורי כריתות. בכלל זה מי שנולד לאשת איש כתוצאה מניאוף (קיום יחסי מין עם גבר אחר) עם יהודי ומי שנולד מיחסי מין בין קרובי המשפחה המוזכרים בפרשת אחרי מות שבחומש ויקרא. לפי דעת רבי מאיר, שלא נפסקה להלכה, מי שאביו/ה אינו יהודי מוגדר/ת אף הוא/היא כממזר/ת. כמו כן, לדעת רבי עקיבא גם הנולד מיחסים בין אנשים שאיסורם זה בזו הוא איסור לאו שאין בו כרת, נחשב לממזר.

יוצא-הדופן היחיד הוא מי שנולד מיחסי מין שקוימו בשעה שהאישה הייתה נידה. במצב זה, אף על פי שזוהי עבירה שעונשה כרת, הוולד איננו ממזר, מכיוון שאמו הייתה מותרת באופן כללי לאביו, ואיסור הנידה חולף לאחר הליך הטהרה של האישה.

הממזרות עוברת בירושה: צאצא שנולד לאב ממזר או לאם ממזרת נחשב אף הוא לממזר. זו אחת הסיבות לכך שהמוסדות הרבניים משתדלים להימנע ככל האפשר מהכרזה על אדם כממזר.

פרייה ורבייה

פרייה ורבייה היא מצווה מהתורה המגדירה מצוות חובה על גבר, ומצוות רשות על אישה, לקיום יחסי אישות במסגרת נישואין כדי להוליד ילדים. מהתורה החובה על הגבר חלה כל עוד לא הביא בן ובת, ומדברי חכמים יש חובה להמשיך לפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח, ויש שפירשו שהכוונה לפחות עוד שני ילדים, כדוגמת מה שצוותה התורה. מצווה זו היא המצווה הראשונה המופיעה בתורה (שלחלק מהדעות) כל בני אנוש נצטוו בה, אולם (גם לאלו הסוברים כי בני נח מצווים ב"פרו ורבו") מאז מתן תורה בטלה המצווה לבני נח ונשארה רק לבני ישראל.

רב גידל

רב גידל היה אמורא בדור השני לאמוראי בבל וארץ ישראל, תלמיד מובהק של רב.

הוא מביא עשרות פעמים בתלמוד את מאמריו של רב, לעיתים רבות - שמע אותם מרבו חייא בר יוסף, ולעיתים נדירות - גם את מאמריו של זעירי.

לאחר פטירתו של רב, עבר רב גידל ללמוד מפי תלמידו רב הונא. רב הונא היה מאריך בדרשותיו ושיעוריו בתלמוד, ולכן רבים מתלמידיו, בינם רב גידל, התאפקו מלצאת לצרכיהם בשעת השיעור, ונעשו עקרים, ולא יכלו להוליד עוד.

בהמשך עבר להתגורר בארץ ישראל, בבית מדרשו של רבי יוחנן בטבריה. בהקשר לכך, מסופר על האמורא, רבי אבא, שהקדים את רב גידל בקניית קרקע שרב גידל כבר התעסק בקנייתה. המקרה הגיע לידיעתו של רבי יצחק נפחא, והוא שאל את רבי אבא: אם עני מהפך בחררה (עוגת קמח צלויה על גחלים), ובא אחר ולוקחה ממנו, מה הדין? רבי אבא ענה: הוא נקרא רשע. רבי אבא הסביר לרבי יצחק שהוא לא ידע שרב גידל כבר התחיל להתעסק בקניית קרקע זו, ועכשיו שהוא יודע את הרקע הוא מסכים לתת לו אותה במתנה אך לא למכרה לו, משום שמכירת הקרקע הראשונה נחשבת לסימן רע. רב גידל סירב לקבלה במתנה, על פי הפסוק במשלי "שונא מתנות יחיה". מאחר ששניהם סירבו להשתמש בקרקע, היא נשארה הפקר, והייתה מכונה "הקרקע של הרבנים".

היה נוהג לעמוד ליד שערי טבילה (מקום שנמצאות שם נשים), כדי להורות הלכות טבילה לנשים, וכאשר שאלו אותו חכמים האם אין הוא מפחד מגירוי היצר, ענה שאין חושש לדבר, שכן אין יצר הנשים שולט עליו כלל.

רב יהודה

רב יהודה בר יחזקאל (194 או 220–299) היה מגדולי האמוראים בבבל במאה השלישית. מייסדה של ישיבת פומבדיתא, שהתקיימה כ-800 שנה, וראש הישיבה. בתלמוד מוזכר תמיד בשם הסתמי "רב יהודה".

רב יהודה היה בן הדור השני של האמוראים בבבל, תלמיד מובהק של רב ושל שמואל, ומאות מאמרים שלהם מובאים על ידי רב יהודה בתלמוד. אביו, רב יחזקאל, נמנה אף הוא עם החכמים. תלמידיו של רב יהודה, רבה בר נחמני, רב יוסף ורבי זירא, היו גדולי הדור הבא של האמוראים.

נהג לשקוד על תלמודו, והתמיד לחזור על הנלמד. רבו, שמואל, שיבח אותו לא אחת בביטויים שונים. רב יהודה התאפיין בתקיפות.

חיבר כמה ברכות, בהן קידוש לבנה ושבע ברכות של חתן וכלה. ידועה הייתה חיבתו לארץ ישראל, ועם זאת אסר לעלות אליה מבבל.

רבה בר אבוה

רבה בר אבוה היה אמורא בבלי בדור השני לאמוראי בבל. הוא היה תלמידו של רב, ורבו המובהק של רב נחמן. רבה בר אבוה התגורר בנהרדעא, ולאחר שהעיר חרבה על ידי פפא בר נצר עקר משם לשכנציב, אחר כך לשילחי ולאחר מכן למחוזא. במחוזא התמנה לתפקיד דיין ורב העיר.

רבי אבהו

רבי אבהו היה אמורא ארץ ישראלי בן הדור השלישי (סוף המאה ה-3 - תחילת המאה ה-4). מתלמידיו החשובים של רבי יוחנן. ישב בקיסרין.

רבי אבהו כיהן בתור ראש ישיבה בקיסריה וייצג את היישוב היהודי בארץ בפני שלטונות האימפריה הרומית. הוא ידע להגן על עמו ותורתו בכבוד וכישרון. הצטיין בייחוד באגדה, אבל גם בהלכה הוא תפס את אחד המקומות החשובים בין חכמי דורו.

רבי אליעזר בן יעקב

רבי אליעזר בן יעקב הוא תנא שחי בשלהי ימי בית המקדש השני ובתקופה שלאחר חורבנו (המאה הראשונה לספירה). הוא מרבה למסור פרטים על בית המקדש ועבודתו, ובתלמוד מיוחס לו חיבורה של מסכת מידות, המתארת בפרוטרוט את בית המקדש השני. נאמר עליו ש"משנתו קב ונקי" – סולת מנופה, מעטת כמות ורבת איכות. לאור הגדרה זו, מקובל בין פוסקי ההלכה לתת עדיפות לדעתו על פני החולקים עליו.

יש אומרים שהיו שני תנאים בשם זה: האחד בשלהי ימי בית שני, כאמור, והשני – "רבי אליעזר בן יעקב השני" כעבור כמה עשרות שנים, מתלמידי רבי עקיבא (על פי החלוקה המקובלת של דורות התנאים: האחד בדור השני, והשני בדור הרביעי).

רבי אלעזר בן שמוע

רבי אלעזר בן שמוע (הוא מי שמכונה "רבי אלעזר" סתם, בדרך כלל, במשנה ובברייתות) היה תנא בדור הרביעי - באמצע המאה השנייה לספירה, כהן, והיה בעל השפעה מרובה על המשכיות מסירת התורה שבעל פה. היה האחרון שבחמשת תלמידיו הצעירים של רבי עקיבא ונחשב לתלמיד מובהק שלו, נסמך להוראה על ידי רבי יהודה בן בבא, אך למד גם אצל רבי יהושע ורבי טרפון. לפי מדרש "אלה אזכרה" נמנה עם עשרת הרוגי מלכות.

רבי חייא בר יוסף

רבי חייא בר יוסף, היה אמורא בדור השני (המאה ה-3), שלמד בבבל מפי גדולי האמוראים, רב ושמואל, ולאחר מכן עלה לארץ ישראל ולמד יחד עם רבי יוחנן וריש לקיש.

רבי נחמיה

ר' נחמיה, מגדולי התנאים בדור הרביעי של תקופת התנאים, במאה השנייה לספירה. היה אחד מגדולי תלמידי רבי עקיבא שנסמכו בחשאי על ידי רבי יהודה בן בבא, בתקופה בה הטיל השלטון הרומאי איסור על הסמיכה.

תקנת חכמים

תקנת חכמים או תקנה דרבנן ביהדות, היא שם כולל לחקיקה הלכתית שנעשתה על ידי חכמי ישראל במהלך הדורות מתקופת בית המקדש, המוסיפה על דיני התורה. המינוח התלמודי בארמית להלכות שמקורן בתקנת חכמים הוא "מדרבנן" ('מן החכמים'), לעומת הלכה שעל פי המסורת מקורה בציווי מאלוהים למשה שהיא "מדאורייתא" ('מן התורה' שבכתב).

לעיתים משמש הביטוי "תקנת חכמים" בניגוד ל"גזירות חכמים", כאשר הגזירות הן איסורים שקבעו חכמים כסייג למצוות התורה, ואילו תקנות הם הוראות חיוביות בדרך כלל שנוספו על ידי חכמים, כמו ימי החנוכה, שתכליתם הליכה בדרכי התורה באופן כללי.

מסכתות ששה סדרי משנה
סדר זרעים ברכותפאהדמאיכלאייםשביעיתתרומותמעשרותמעשר שניחלהערלהביכורים
PikiWiki Israel 29371 Religion in Israel
סדר מועד שבתעירוביןפסחיםשקליםיומאסוכהביצהראש השנהתעניתמגילהמועד קטןחגיגה
סדר נשים יבמות • כתובותנדריםנזירסוטהגיטיןקידושין
סדר נזיקין מסכת נזיקין (בבא קמאבבא מציעאבבא בתרא) • סנהדריןמכותשבועותעדיותעבודה זרהאבותהוריות
סדר קדשים זבחיםמנחותחוליןבכורותערכיןתמורהכריתותמעילהתמידמידותקינים
סדר טהרות כליםאהלותנגעיםפרהטהרותמקואותנידהמכשיריןזביםטבול יוםידייםעוקצים

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.