מסכת זבחים

מסכת זבחים היא המסכת הראשונה בסדר קדשים, הסדר החמישי במשנה. למסכת זו תוספתא ותלמוד בבלי. נושא המסכת הוא דיני הקורבנות הבאים מן החי (בהמה ועוף). בלשון הראשונים נקראת לעיתים שחיטת קדשים, ולהבדיל ממסכת חולין הנקראת "שחיטת חולין".

מסכת זו עוסקת בעיקר בדיני הקורבנות הבאים מן החי (בהמה ועוף), וכן בדינים שונים הנוגעים לבית המקדש. קורבנות הבאים מן הצומח נידונים במסכת מנחות.

בין הנושאים הנדונים במסכת: הכוונה והמחשבה הראויה בשעת ההקרבה, והכוונה העלולה לפסול את הקורבן; דיני ההקרבה עצמה; האיסור להקריב קורבנות מחוץ לבית המקדש, ועוד. פרק חמישי ממסכת זבחים (פרק "איזהו מקומן") מפורסם מפני שיש הנוהגים לומר אותו לפני תפילת שחרית. פרק זה מסכם את סוגי הקורבנות ומקומן. בגמרא, זה הפרק בעל מספר המחלוקות הקטן ביותר. למעט הלכות פסח בפרק זה נפסק כולו להלכה ביד החזקה לרמב"ם.

בתלמוד הבבלי יש למסכת זו 119 דפים.

מיקומה של המסכת בסדר קדשים

לפי הקדמתו של הרמב"ם למשנה, הסיבה שמסכת זו פותחת את סדר קודשים היא שקרבנות הכהנים (הנדונים במסכת) הוא הנושא הנדון ראשון בתורה.

פרקי המסכת

  1. כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן (ארבע משניות [1]).
  2. כל הזבחים שקבלו דמן זר (חמש משניות).
  3. כל הפסולין ששחטו (שש משניות).
  4. בית שמאי אומרים (שש משניות).
  5. איזהו מקומן של זבחים (שמונה משניות).
  6. קדשי קדשים ששחטן בראש המזבח (שבע משניות).
  7. חטאת העוף שעשאה למטה (שש משניות).
  8. כל הזבחים שנתערבו (נקרא גם פרק התערובות) (שתים עשרה משניות).
  9. המזבח מקדש את הראוי לו (שבע משניות).
  10. כל התדיר מחברו קודם את חברו (שמונה משניות).
  11. דם חטאת שניתז על הבגד (שמונה משניות).
  12. טבול יום ומחוסר כיפורים (שש משניות).
  13. 'שוחט והמעלה בחוץ (שמונה משניות).
  14. פרת חטאת ששרפה חוץ מגתה (עשר משניות).

בסה"כ יש במסכת 101 משניות.

פירושים וספרים על המסכת

מלבד פירושי שאר סדר קדשים, יצאו בעת האחרונה מספר ספרים על המסכת. בין הבולטים ביניהם שני ספרי ליקוט מפרשים על המסכת "שלום רב" מאת הרב שלום סופר מפיטרקוב ו"אוצר הקודש" על ידי מכון מנחת ישראל.

הפוסקים על סדר המסכת

הרי"ף, והרא"ש בעקבותיו, לא כתבו את ספרי הפסיקה שלהם על מסכת זו, בהיותה שלא להלכה "בזמן הזה". חסר זה השלים ספר "ליקוטי הלכות" של הרב ישראל מאיר הכהן מראדין ("החפץ חיים").

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מספר המשניות בכל פרק הוא לפי הספירה במשניות קהתי. בדפוסים אחרים תיתכן חלוקה שונה.
אביי

אַבַּיֵּי (280 לערך – 338 לערך), או בשמו נחמני, היה אמורא בבלי בולט מהדור הרביעי. ראש ישיבת פומבדיתא וחברו של רבא. הוא היה בעלה השלישי של חומא, נכדתו של רב יהודה.

במות

במה היא אתר המיועד להקרבת קורבנות, מקום מוגבה בדרך כלל, הכולל מזבח. המושג משמש בתורה ככינוי לאתרי פולחן של עבודה זרה, אתרים שכללו גם פסל ומצבה. בשאר ספרי המקרא המושג מופיע גם בהקשר של אתרים מחוץ לבית המקדש ששימשו את עם ישראל להקרבת קורבנות לה'.

הקרבת הקורבנות בבמה הייתה מותרת על פי ההלכה בתקופות מסוימות, ולאחר שנבנה בית המקדש בירושלים נאסרה כליל. בזמן שהיו הבמות מותרות, יש להבדיל בין במת יחיד של אדם פרטי לבין במת ציבור או במה גדולה המשמשת את כלל הציבור. במקומות שונים בארץ התגלו שרידי במות המזוהות כבמות לעבודת ה'.

חזקיה בן רבי חייא

חזקיה היה אמורא בדור השני לאמוראי ארץ ישראל, בנו של רבי חייא ורבו של רבי יוחנן, והוא אותו "חזקיה" המוזכר בתלמוד פעמים רבות.

לדעת רש"י הוא נחשב גם לתנא, וכן דעת התוספות.

על חבריו נמנו רבי ינאי שהיה קשיש ממנו, בר קפרא, רב כהנא (הראשון), ורבי יהושע בן לוי.

על תלמידיו הגדולים נמנה רבי יוחנן, וכל זמן שהוא היה קיים, לא מונה רבי יוחנן לראש ישיבה, מפאת כבוד רבו.

בית מדרשו היה בטבריה ומסופר כי הוא קרא את המגילה בטבריה גם בי"ד באדר וגם בט"ו באדר, מכיוון שהסתפק האם עיר מוקפת חומה, היא עיר שמוגנת מארבעת צדדיה, ואם כן גם עיר כזו שיש את הכנרת בשפתה נחשבת לעיר מוקפת, או שמא הגדר של חומה הוא, שהעיר מכוסה מכל ארבעת צדדיה ולא ניתן לרגל בה מבחוץ.

יהודה בריה דרבי חייא

רבי יהודה בן רבי חייא היה אמורא בתקופת המעבר בין תנאים לאמוראים, בנם של רבי חייא ויהודית, ותאומו של חזקיה.

אמרותיו מוזכרות בתלמוד פעמים רבות, בעיקר בסדר קדשים.

בהגיעו לפרקו נשא את בתו של רבי ינאי. לאחר נישואיו הלך ללמוד בבית המדרש כל השבוע, ובשבת היה מגיע הביתה, כשלפניו הולך עמוד של אש. באחת מהפעמים, היה שקוע בסוגיה תלמודית ולא שם לב שכבר הגיע הזמן שבו נהג לבוא לביתו, לקיים את מצוות עונה שזמנה לתלמידי חכמים הוא פעם בשבוע. כאשר שמע על כך חותנו רבי ינאי, אמר: כנראה שיהודה נפטר, שכן לוּ היה בחיים, ודאי לא היה מבטל את מצוות העונה. לפי הסבר חכמי התלמוד, דבריו של רבי ינאי היו "כשגגה היוצאת מלפני השליט" כלומר - דבריו של צדיק מוכרחים להתקיים גם אם לא התכוון לקיומם, ויהודה חתנו נפטר.

כיור (כלי המקדש)

הכיור הוא אחד מכלי המשכן ובית המקדש, ששימש את הכהנים לרחוץ במימיו את כפות ידיהם ורגליהם לפני הכניסה למקדש ותחילת העבודה. רחיצה זו נקראת בלשון חז"ל גם קידוש ידיים ורגלים.

מסייע אין בו ממש

מסייע אין בו ממש הוא כלל הלכתי המובא בתלמוד, לפיו אדם המסייע לאחר לבצע פעולה מסוימת, שיכולה הייתה להיעשות גם בלי עזרה זו, המסייע אינו נחשב אחד מעושי המלאכה, ובמידה ומדובר בפעולה אסורה, אין איסור לעשות זאת. לדעת הרב צבי הירש אשכנזי הכלל אינו פוטר מאיסור, רק מעונש.

מסכת חולין

מסכת חולין היא המסכת השלישית בסדר קדשים שבמשנה. המסכת עוסקת בדיני שחיטת בהמות שאינן קורבנות (חולין), ולכן נקראת מסכת זו בכתבי הראשונים בשם "שחיטת חולין" (להבדיל בינה לבין מסכת זבחים, שנקראת "שחיטת קדשים").

פרקים שביעי ושמיני שבמסכת הם מהיסודיים בהלכות איסור והיתר ולכך נקראת המסכת "כלל גדול".

בתלמוד הבבלי יש במסכת זו 141 דפים.

משכן נוב

משכן נוב היה מבנה מקודש שהוקם, על פי המקרא, בעיר נוב, לאחר חורבן משכן שילה. לפי מסורת חז"ל, המבנה בנוב התקיים 13 שנה וחרב על ידי שאול המלך, ואז הועבר לגבעון. בזמן קיום המבנה הותרה ההקרבה בבמות הפרטיות. בזמן שהות המבנה בנוב ארון הברית היה בקריית יערים.

לפי המסורת היהודית משכן נוב עמד בין השנים ב'תתע"א - ב'תתפ"ד (889 לפנה"ס - 876 לפנה"ס).

משכן שילה

משכן שילה (או מקדש שילה) הוא אתר פולחן שעל פי המקרא התקיים בשילה בתקופת השופטים, טרם בניית בית המקדש הראשון על ידי שלמה המלך. בחפירות ארכאולוגיות שנערכו באתר התברר כי האתר שימש כמקום פולחן החל מתקופת הברונזה התיכונה ועד לחורבן שילה באמצע תקופת הברזל, אם כן, משכן שילה שכן באתר שנלוותה לו מסורת פולחן עתיקה עוד מהתקופה הכנענית בארץ ישראל, טרם החלה ההתיישבות הישראלית באתר.

לפי המסורת היהודית משכן שילה עמד בין השנים ב'תק"ב - ב'תתע"א (1258 לפנה"ס - 889 לפנה"ס).

סדר קדשים

סֵדֶר קָדָשִׁים הוא הסדר החמישי במשנה.

עניינו העיקרי של הסדר הוא עבודת הקרבנות בבית המקדש ומוספים בו עניינים נוספים המתקשרים לנושא זה.

בתלמוד נדרש הפסוק "וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת..." על ששה סדרי משנה. המילה הרומזת לסדר קודשים היא "חָכְמַת", כנראה מפני שההלכות שבו מורכבות ומחכימות יותר מהלכות אחרות.

עורות קדשים

עורות קדשים הם מונח ביהדות הבא לתאר את עורות הקורבנות המועלים לקרבן במקדש. חלק מעורות הקודשים ניתנים לכהנים, והם אחד מעשרים וארבע מתנות כהונה.

פיגול

פיגול הוא מושג הלכתי המלמד על קורבן שנפסל להקרבה או לאכילה, עקב מחשבה לא רצויה של הכהן. משמעותה של המילה 'פיגול' היא "תיעוב". האוכל פיגול במזיד - חייב כרת. איסור האכילה נמנה כאחת מתרי"ג מצוות שבתורה.

קבלת הדם

קבלת הדם מצוואר הקרבן, היא אחת משלבי הקרבת קרבנות. אחרי שהכהן שחט את הקרבן, יש לקבל את הדם בכלי שרת, ולהוליכו אל המזבח, שם התבצעה זריקת הדם על המזבח.

קורבן (יהדות)

ביהדות, קורבנות הם בעלי חיים או מינים מן הצומח, אותם מביא האדם לבית המקדש, ושם הם מונחים על אש המזבח או נאכלים על ידי הכהנים. הבאת הקורבנות הייתה ביטוי מרכזי להיותו של האדם עובד אלוהים, ולכן היא נקראת בלשון המקרא וחז"ל באופן סתמי "עבודה". המילה "קורבן", מלשון "קירבה", יש לה משמעות של קירבה גאוגרפית, בכך שהאדם מביא ומקרב את מתנתו אל המקום הנחשב למקום שכינתו של ה'. מלבד זאת, יש למילה זו משמעות של קירבה רוחנית, שכן באמצעות הקורבן האדם "מתקרב" לאל.

על פי היהדות, האל אינו אוכל ושותה את הקורבנות. הבאתם היא הבעת רצון של האדם והעם בקשר עם בורא העולם, ורצונו של האל בקורבן משמעו הבעת רצון הבורא להתקשר עם ברואיו בכלל ועם ישראל בפרט. קבלת הקורבן מותנית ושלובה בהתנהגות מוסרית. כלומר, אין הקורבן שילום שוחד לפני האל, אלא עדות על כוונת הנברא ללכת בדרכי הבורא. תפיסה זו מודגשת רבות בדברי הנביאים, ושורשיה מופיעים כבר בתורה.

הקרבת הקורבנות החלה, על פי המקרא, משחר האנושות. בראשיתה הייתה ההקרבה על בסיס יוזמה אישית, ללא הגדרה מדויקת של מקום וזמן ההקרבה ויתר הלכותיה. לאחר הקמת המשכן התמסדה הקרבת הקורבנות בישראל, ונקבעו לה בתורה כללים ופרטים מרובים. מצוות הקורבנות תופסות חלק נכבד מן ההלכה היהודית. רוב פירוט דיני הקורבנות לסוגיהם נמצא בתורה בספר ויקרא, ובמידה פחותה גם בספרים שמות במדבר ודברים. בנביאים מופיעים דיני כהונה וקורבנות גם בספר יחזקאל. במשנה ולאחריה בתלמוד הבבלי הוקדש לדיני הקורבנות אחד מששת סדרי המשנה, הוא סדר קודשים. על פי מניינו של הרמב"ם, 142 מצוות מבין תרי"ג המצוות שבתורה עוסקות בנושא הקורבנות.

קורבן חטאת

קורבן חטאת הוא אחד מסוגי הקורבנות שהוקרבו בבית המקדש. הקורבן מובא בדרך־כלל ככפרה על חטאים שונים, וכן כחלק מקורבן המוסף במועדים. החטאת היא קורבן מסוג "קדשי קדשים". ייחודו הוא במקום בו ניתן דם הקורבן: בקרנות שבראש המזבח, ובסוגי חטאות מסוימים הדם ניתן בקדש הקדשים ובמקומות נוספים בהיכל.

קורבן עולה

קורבן עולה הוא אחד הקורבנות שהיו מקריבים בבית המקדש. קורבן עולה הוא מקבוצת הקרבנות הקרויים "קדשי קדשים". פעמים קורבן עולה בא כקורבן יחיד ופעמים כקורבן ציבור, פעמים הוא בא כחובה ופעמים כנדבה. קורבן עולה בא מן הבהמה או מן העוף. עולת בהמה באה מפרים (בקר), כבשים או עזים (צאן) ממין זכר. כאשר הקורבן בא מן העוף, ניתן להביא תור בוגר או גוזל של יונה, זכרים או נקבות. ביחד עם העולה מקריבים מנחת נסכים – סולת בלולה בשמן המוקטרת על אש המזבח, ויין הנשפך על גג המזבח.לפי הדעה המקובלת, הקורבן נקרא "עולה", משום שבניגוד לכל שאר הקורבנות – בשר העולה עולה כליל ונשרף באש על המזבח, ואין בו חלקים שנאכלים לכהנים או לבעלי הקורבן. במדרשים מובא פירוש אחר לשם "עולה" – מלשון ‎"והעולָה על רוחכם היה לא תהיה" – פסוק המדבר על מחשבתם של בני ישראל שלא לקיים את מצוות התורה, ומכאן שהעולה מכפרת על מחשבת הלב [דרוש מקור](ראו להלן).

קורבן שלמים

קורבן שלמים הוא אחד מסוגי הקורבנות שהיו קרבים בבית המקדש. קורבן שלמים בא בדרך כלל כקרבן נדבה, ובשרו מתחלק לשלושה חלקים: האמורים - קרבים על גבי המזבח, החזה והשוק - ניתנים לכהנים לאכילה, ושאר בשר הקרבן - נאכל על ידי הבעלים. קורבן שלמים הוא, בדרך כלל, קורבן מסוג קדשים קלים, ולכן בשרו נאכל בכל השטח המקודש של ירושלים, ולא רק במקדש.

קידוש ידיים ורגליים

קידוש ידיים ורגליים היא מצווה שהייתה מוטלת על הכהנים קודם תחילת עבודתם היום־יומית בבית המקדש.

קידוש ידיים ורגליים נעשה על ידי שפיכת מים מן הכיור המוצב בעזרה על ידי הכהנים ועל רגליהם. הקרבת קרבן שנעשתה בלא שהכהן קידש את ידיו ורגליו, נחשבת לעבודה פסולה, גורמת לפסילת הקרבן ומחייבת את הכהן מיתה בידי שמים.

רבי חייא בר יוסף

רבי חייא בר יוסף, היה אמורא בדור השני (המאה ה-3), שלמד בבבל מפי גדולי האמוראים, רב ושמואל, ולאחר מכן עלה לארץ ישראל ולמד יחד עם רבי יוחנן וריש לקיש.

מסכתות ששה סדרי משנה
סדר זרעים ברכותפאהדמאיכלאייםשביעיתתרומותמעשרותמעשר שניחלהערלהביכורים
PikiWiki Israel 29371 Religion in Israel
סדר מועד שבתעירוביןפסחיםשקליםיומאסוכהביצהראש השנהתעניתמגילהמועד קטןחגיגה
סדר נשים יבמותכתובותנדריםנזירסוטהגיטיןקידושין
סדר נזיקין מסכת נזיקין (בבא קמאבבא מציעאבבא בתרא) • סנהדריןמכותשבועותעדיותעבודה זרהאבותהוריות
סדר קדשים זבחים • מנחותחוליןבכורותערכיןתמורהכריתותמעילהתמידמידותקינים
סדר טהרות כליםאהלותנגעיםפרהטהרותמקואותנידהמכשיריןזביםטבול יוםידייםעוקצים
מסכתות התלמוד הבבלי
סדר זרעים ברכות
סדר מועד שבתעירוביןפסחיםראש השנהיומאסוכהביצהתעניתמגילהמועד קטןחגיגה
סדר נשים יבמותכתובותנדריםנזירסוטהגיטיןקידושין
סדר נזיקין בבא קמאבבא מציעאבבא בתראסנהדריןמכותשבועותעבודה זרההוריות
סדר קודשים זבחים • מנחותחוליןבכורותערכיןתמורהכריתותמעילהתמיד
סדר טהרות נידה

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.