מסורת

מסורת היא מערכת של תרבותמנהגים, טקסים, דעות ואמונות, ערכים וכללי התנהגות – הנמסרת מדור לדור בקבוצה או בחברה מסוימת. לרוב המסורת מהווה למעשה את הבסיס להגדרה של הקבוצה, הן כלפי חוץ והן כלפי פנים.

צבר פעולות הקשורות אחת לשנייה, אשר מבוצעות על ידי פרטים כפעולה חברתית וחוזרות על עצמן כרוטינה, מתוך תנאי מוסכם. עבור רוב המסורות:

  • בתחילתן (בטרם היות ה'מסורת'), לכל פעולה היה ייעוד פרקטי תועלתני עצמאי.
  • בהמשך (בעת קיום פעולות אלה), צבר הפעולות הפך לישות מאובחנת, עצמאית, חשובה ונעלה מסט הפעולות הפרקטיות היחידניות המרכיבות את המסורת.
  • פרקטית (בהתייחסות רטרוספקטיבית), קיום המסורת נתפש כמקדם ערך מורכב, מופשט, של הקמת ושימור מבנה חברתי במתכונת מסוימת, אשר משרת את רצון מבצעי צבר הפעולות.

במקרה שבו צורך בשימור צביון קולקטיבי של מבנה חברתי אינו מתקיים, לא יימצאו פרטים שיקיימו את צבר הפעולות. הן לא יתקבעו כמסורת, ושימורן ייפסק.

מוטיבציה לקיום מסורת

מוטיבציה לייזום, שימור, יישום פעולות מסורתיות יכולה לנבוע מהרצון לקדם אחד או יותר מהמטרות הבאות:

  • זהות - יצירת, הטמעת, שימור תפישת זהות קולקטיבית של יוזמי ומקיימי מסורת- חגיגת חתונה, צום ביום כיפור, קיום טקסי השבעה בצבא ומדינה.
  • הנאה - ספיחת סיפוק אישי מעצם יישום פעולות מסורת קונקרטיות- שילוב של אכילה או שתייה מסיביים בהקשרים טקסיים.
  • לא זוכרים למה- יישום נורמה חברתית מקובלת ששימורה מכריזה באופן בלתי מודע להשתייכותו של פרט לחברה - שירת הימנון באירועים לאומיים, דיבור אל מת בלוויה, עריכת ברית מילה, השקת כוסות אלכוהול, עניבת עניבה לאירועי החצנת הישג, רשמיים או לאומיים.

פעולות יישום מסורת- טקסים המסמלים אידיאות מופשטות באמצעות פעולות פרקטיות, מעניקות למי שמיישם אותן, תחושת הנאה פנימית של ספיחת ערך. תחושת הערך החיובית נובעת מהיות פעולות מסורתיות מטפלות באידיאות מופשטות של קשרים מיתיים:

  • 'פרט-פרט'- נישואין/גירושין,
  • 'פרט-קבוצה'- קבלה והשתייכות לקבוצות, כתות, ארגונים, צבא,
  • 'פרט-מדינה'- שבועת אמונים,
  • 'פרט-אמונה/אל/דת'- טקסי השתייכות לדת.

לעיתים קרובות פרטים המקיימים מסורות חשים אי-נוחות לנוכח בירור הסיבה לקיום המסורת, וזאת בשל כך שהם חשים שהם מבצעים פעולה קולקטיבית נעלה, ולא יכולים לגייס את הרציונל והניסוח להצדקה. עצם השאלה עלולה להעמידם באי נוחות מתגוננת מפני פגיעה בערך שאינם יכולים להגן על הסמלתו. במקרים כאלה, הרציונל הוא הסתמכות על הנורמטיביות, הנוהג הקיים, לא על הרציונל.

בהיעדר ממד ההאצלה של סימול אידיאה מופשטת, מסורת תצטמצם להיותה רוטינה, שכן אבד ממד מיתי נעלה והפעולה ירדה לממד פרקטי נמוך- כפעולת צחצוח שיניים.

על פי רוב, מקיימי מסורת, שאינם רואים את עצמם כדתיים, בהשאלם, האם הם מעדיפים שאחרים יצטרפו ליישום המסורת ושימורה יכולים לנוע בן 'כן' לבין 'חסרי העדפה.

עם זאת, סביר להניח שרוב מקיימי המסורת, היו מעדיפים שאחרים יצטרפו לשימורה, שכן, אם יהיו מעטים שישמרו את המסורת, אלה שישמרו אותה לא נתפשים כ'ערכיים' למשמרים, או שיוותר משמר בודד, יש להניח שאף הוא יחדל לשמר את המסורת, והרי עיקרה הוא המשך קיומה.

מסורתיות ביהדות

בישראל, יהודי מסורתי הוא כינוי לאדם שאינו אורתודוקסי בצורה מלאה אלא שומר על חלק מהמצוות וההלכה כדרך חיים. בדרך כלל מדובר במצוות בסיסיות כגון כשרות אלמנטרית הכוללת הפרדה בין בשר לחלב, הימנעות מנסיעה בשבת, הדלקת נרות ואמירת קידוש בליל שבת. המוטיבציה להתנהגות כזו בדרך כלל אינה תאולוגית, אלא נובעת מרצון להמשיך במסורת האבות. לעומת זאת, בחו"ל, מסורתי הוא כינו ליהודי קונסרבטיבי – דרך חיים הנובעת מבסיס תאולוגי מוגדר.

מסורת בנצרות

בכנסיות הקתולית, האורתודוקסית ואחרות מסורת הכנסייה מעניקה לה סמכות הוראה והיא מקור התגלותי כמעט שווה-ערך לכתבי הקודש עצמם. הפרוטסטנטים דוחים זאת ומקבלים אותם לבדם כמקור סמכות (Sola Scriptura).

גאורגים

הגאורגים (בגאורגית: ქართველები, בתעתיק מדויק: כַּרתבֶלֶבּי) הם אומה או קבוצה אתנית, שמקורה בקווקז, ויושבים ברובם ברפובליקה של גאורגיה. הקבוצה האתנית הגאורגית (כישות יחידה) היא אחת הקבוצות האתניות העתיקות בעולם. הגאורגים הם חלק מהעמים האיברו-קווקזיים (იბერიელ-კავკასიელი ხალხები), והם מסווגים במשפחת העמים הדרום-קווקזיים מבחינה לשונית ותרבותית. לשפה הגאורגית מסורת ספרותית עשירה, והאלפבית הגאורגי הוא אחד מארבעה-עשר האלפביתים הייחודיים הקיימים בעולם כיום. ההיסטוריה הסוערת של גאורגיה לוותה במאבק לאומי מתמיד לקיומה ולשימור העצמי שלה. למרות זאת, אומה עתיקה זו הצליחה לשרוד אחרי מספר פלישות של כוחות חיצוניים במשך 4,000 שנים.

בעבר נקראו בעברית בשם גרוזינים, בתעתיק משפות מזרח אירופאיות.

דברים

סֵפֶר דְּבָרִים הוא הספר החמישי מבין חמשת ספרי התורה, המכונים גם חומשים. כשאר ספרי התורה הוא נקרא על שם שתי מילותיו הפותחות, "אלה הדברים". שמו הקדום (מתקופת חז"ל) היה משנה תורה, על פי הכתוב "וכתב לו את משנה התורה הזאת". אחד ההסברים לכינוי משנה תורה הוא, משום שספר דברים הוא מעין סיכום של הנאמר בארבעת הספרים הקודמים. מסורת דומה משתקפת בביבליה הנוצרית, בה מכונה הספר Δευτερονόμιον בתרגום השבעים היווני או Deuteronomium בתרגום הוולגטה הלטיני, כלומר "חוק שני", או תרגום ישיר של הביטוי "משנה תורה" כפי שהובן על ידי המתרגמים ליוונית.

הר סיני

במקרא, הַר סִינָי הוא המקום שבו ניתנה התורה לעם ישראל, אירוע המכונה "מעמד הר סיני". במשך הדורות הוצעו כמה אפשרויות לזיהוי מקומו של הר סיני המקראי: ברחבי חצי האי סיני, גבול נגב-סיני, ערביה ועבר הירדן.

חזנות

חזנות הוא כינוי לקריאה של פרקי דת יהודית, בצורה מוזיקלית. החזן הוא שליחו של הציבור לומר ולשיר את פרקי התפילה. ב-200 השנים האחרונות, ובמיוחד באירופה עלה מעמדו של החזן לדרגת אמן המבצע לחנים מקוריים המהנים את קהל השומעים, ויוצר אווירה של קדושה הסוחפת את המתפללים לחוויה עמוקה ומרגשת. החזנות מוצאת את ביטויה המיוחד בשבתות ובחגים ובעיקר בימים הנוראים (ראש השנה ויום כיפור) בהם נוהרים ההמונים לבתי הכנסת. בעידן המודרני החזנות היא ז'אנר מוזיקלי בפני עצמו, וחזנים ידועי שם ממלאים אולמות גדולים בקהל המגיע ליהנות מהיצירה ומהמבצעים.

יהדות אשכנז

יהדות אשכנז הוא שם כולל למספר עדות יהודיות החולקות מסורת משותפת, שמקורן במרכז ובמזרח יבשת אירופה ובחלק ממערבה. מן המאה ה-9 הופיעו קהילות שפיתחו מאפיינים ייחודיים במרחב שבין נהרות הלואר והריין, בגבול צרפת-גרמניה הנוכחי, כשחבל ארץ זה היה מזוהה בשם "אשכנז" בספרות הרבנית. כבר במאות ה-11 וה-12 נדדו יושביהן גם לארצות הגובלות, כולל שטחי בוהמיה, אוסטריה, צפון איטליה ואנגליה, והביאו את מנהגיהם עמם. בנוסף למרחב אשכנזי מוגדל זה, החלה במאה ה-14 הגירה מאסיבית למזרח אירופה, לנחלות האיחוד הפולני-ליטאי לעתיד, כשהבאים לשם משליטים את ארחותיהם על היהודים המקומיים דוברי היודיאו-סלאבית. עד תקופה זו היוו בוהמיה ואוסטריה את "אשכנז המזרחית", אך החל מן המאה ה-16 פיתחה יהדות מזרח אירופה, במיוחד יהדות פולין, אפיון מובהק משלה וניתן היה להבדיל בינה לבין כלל האשכנזים במערב. במאה ה-19 החלה הגירה גדולה נוספת מחוץ לאירופה, ברובה לאמריקה ולארץ ישראל.

מאפייניה המשותפים של יהדות אשכנז היו בעיקר סידור התפילה שלה, נוסח אשכנז, ומאוחר יותר נוסח ספרד החסידי שנגזר ממנו ואומץ על ידי רבים; מסורת פסיקה הלכתית עצמאית שנמשכה מרבינו גרשום עבור ברמ"א, שהוסיף את "המפה" ל"שולחן ערוך", וכלה בפוסקים עד ימינו; הברה אשכנזית נבדלת של לשון הקודש; והניב היהודי-גרמני, היידיש, ששימש בעבר את כל שלוחותיה ועודנו דיאלקט יהודי נפוץ יחסית. בנוסף לכל אלה היו מגוון מנהגים ומסורות. עד למאה ה-18 היוו האשכנזים מאלזס ועד לשטחי אוקראינה וליטא המודרניות מרחב תרבותי מאוחד למדי, למרות הגיוון בתוכו. תהליכי הטמיעה וההגירה שאירעו מאז שמו לכך קץ. הרוב התנתקו ממאפייניהם, אימצו את לשון הסביבה וארחותיה, וגם האדוקים שימרו בעיקר מרכיבים דתיים מובהקים. עם זאת, פרטים שונים – כמו מאכלים מסוימים – מוסיפים להיות מוכרים מאוד.

מלחמה

מלחמה היא מאבק בין גופים שונים מזוינים, לרוב עמים, שבטים או מדינות, על מנת להכניע אויב או אויבים כלשהם, ולגרום לו לקבל את דרישות המנצח, לדוגמה, שליטה בטריטוריה מסוימת או על אוכלוסייה מסוימת. הגדרה אחרת אומרת שמלחמה היא ניסיון לשינוי זמן היסטורי באמצעים אלימים.

לרוב מלחמה מתרחשת לאחר שטכניקות דיפלומטיה אחרות לא הצליחו לפתור סכסוך. על כך נאמר "המלחמה היא המשך המדיניות בצורה אחרת" (קרל פון קלאוזביץ). המלחמה היא אסון מעשה ידי אדם: אנשים רבים נהרגים בה, נפצעים והופכים לנכים ונגרם נזק רב לרכוש ולסביבה.

מלחמה שונה מקרב בודד בכך שהיא רחבת היקף הרבה יותר מקרב (על פי רוב), הן מבחינת זמן והן מבחינת מקום, ובהתאם מלחמה כוללת מספר קרבות.

המלחמה היא אחת התופעות העתיקות ביותר בהיסטוריה של האנושות והתנהלה מרגע שבני האדם החלו להתארגן בקבוצות. המלחמה נגרמת בגלל אלמנטים כגון: דת, תרבות, משאבים מוגבלים, מסורת, מנהגי טקס ופולחן. מלחמה מתנהלת בעזרת: תכנון, אסטרטגיה, ניהול משאבים, מדע, פיקוד, אומץ לב, גבורה, מוות ועוד. כתוצאה מהאינטנסיביות הרבה והמימד הדרמטי העז שבמלחמה, היא נהפכה למוקד השראה עיקרי לרבות מיצירות האמנות והתרבות בתולדות האנושות: תעודות, ציורים, שירים, רומנים ספרותיים, מחקרים היסטוריים, מחזות, סרטי קולנוע, מוזיקה ועוד. למרות כל אלה, המלחמה גורמת להרס רב. עד היום היא כילתה מאות מיליוני בני אדם וגרמה לבזבוז משאבים רב, לעוני, למחסור (אחרי ביזה), לרעב (כחלק מטקטיקת אדמה חרוכה), למגיפות (כמו השפעת הספרדית) ולזיהום הסביבה. הפציפיסטים מתנגדים למלחמה, בעוד המיליטריסטים רואים במלחמה דבר חיובי.

מסורת (יהדות)

המסורת היהודית היא מערכת של תרבות – מנהגים, טקסים, דעות ואמונות, תורה שבעל פה, מנהגים קדומים, מנהגים דתיים, חוקים שנמסרו מאב לבן, נוהג חוזר, ערכים וכללי התנהגות שנמסרו מדור לדור ביהדות. בנוסף לדברים אלה המשותפים עם שאר המסורות, כוללת היהדות גם את כתבי הקודש: התורה, הנביאים והכתובים והתורה שבעל פה. בתנ"ך, המעמד המכונן של התהוות עם ישראל הוא מתן תורה, כשלפניו ואחריו אירועים היסטוריים משמעותיים נוספים: יציאת מצרים וכיבוש הארץ. הכינוי הנפוץ לעם ישראל הוא "עם הספר" (שמקורו בקוראן), מבטא את הייחודיות שבמסורת היהודית המושתתת בעיקרה סביב התנ"ך.

מסורתיים

מסורתיים או שומרי מסורת הוא כינוי לקבוצה גדולה של יהודים בישראל ובארצות אחרות שאינם מגדירים את עצמם כדתיים אך גם לא כחילונים. לרוב, המסורתיים מקיימים מצוות אחדות ומנהגים שונים הנחשבים סמלי מסורת מובהקים, לא בהכרח בשל הקפדה על שמירת ההלכה, אלא מתוך הזדהות ותחושת השתייכות לעם היהודי, מתוך המחשבה שיש לשמר ערכי מסורת כדי לשמור על קיומו של העם או מתוך רצון להמשיך את מנהגי המשפחה. המסורתיות מזוהה באופן כמעט בלעדי עם המזרחים בישראל.

מספרם המדויק של המסורתיים קשה לכימות ומבוסס על הגדרתם של הנשאלים עצמם. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2006, המגדירים עצמם מסורתיים מהווים 39% מהאוכלוסייה היהודית בישראל.

חלק מארגוני היהדות הקונסרבטיבית הפועלים בגולה וגם בישראל מכנים עצמם בשם "יהדות מסורתית" (בלועזית Masorti), אך אין להתבלבל בין הגדרה זו לבין יהודים מסורתיים.

סין (אזור)

סין (סינית מפושטת: 中国, סינית מסורתית: 中國, פין-יין:. Zhōnghuá Rénmín Gònghéguó Zhōng guó (מידע • עזרה)), היא ישות תרבותית בת אלפי שנים במזרח אסיה. סין היא אחת מן העתיקות שבתרבויות העולם, עם מורשת רציפה בת אלפי שנים. מלחמת האזרחים הסינית (1927–1950) פיצלה ארץ זו לשתי ישויות פוליטיות הנושאות את השם "סין" וטוענות לחזקה על אותו השטח בקירוב (אך השם המוכר כ"סין" ניתן למדינה הראשונה):

הרפובליקה העממית של סין הרפובליקה העממית של סין, השולטת על שטחה היבשתי של סין וכן על שני אזורים מנהליים מיוחדים: הונג קונג הונג קונג מקאו ומקאו;

טייוואן הרפובליקה הסינית, השולטת על האי טאיוואן וסביבותיו, ולכן מוכרת גם בשם טאיוואן.הכתב הסיני הוא צורת הכתב העתיקה ביותר, הנמצאת בשימוש רציף. סין העתיקה גם תרמה לעולם כמה מן ההמצאות החשובות ביותר ובהן המצפן, הנייר והשטר, אבק השריפה והדפוס.

עשרת השבטים

עשרת השבטים הם עשרה שבטים מתוך שנים עשר שבטי ישראל, אשר לפי המסורת המקראית הוגלו לאחר כיבוש ממלכת ישראל בידי אשור ומאז לא נודע גורלם. העיסוק בגורל עשרת השבטים הוא עתיק יומין ואוניברסלי. במהלך השנים הועלו מספר השערות לגבי שיוך עמים כצאצאים של עשרת השבטים, אולם לא נמצאו הוכחות ברורות.

פוסט-דוקטורט

פוסט-דוקטורט (בקיצור: פוסט-דוק ובעברית בתר-דוקטורט) הוא תקופת לימודים ומחקר עצמאי שנעשית אחרי קבלת תואר דוקטור. אדם העוסק במחקר במסגרת כזו נקרא פוסט-דוקטורנט.

במדעי הטבע והחברה בוחרים מוסדות אקדמיים את החוקרים שהם מעסיקים בין היתר על-פי יכולתם לעסוק במחקר באופן עצמאי. לעיתים קרובות עבודת הדוקטורט אינה מוכיחה יכולת כזו באופן מספק, בשל ביזור האחריות בין התלמיד למנחה. מעבר לזאת מוסדות אקדמיים מעוניינים שהחוקרים שלהם יהיו אנשים רחבי אופקים שהשתתפו במחקרים שנעשו במקומות שונים בעולם. משום כך התגבשה מסורת לפיה אדם המבקש משרה אקדמית צריך לעסוק כמה שנים במחקר במוסד אחר מזה שבו כתב את הדוקטורט. מסורת זו תורמת ליצירת קשרי עבודה חדשים והפריה הדדית.

נכון לעשור הראשון של המאה ה-21, פוסט-דוקטורט במוסד לימודים שאינו מוסד שבו למד המועמד קודם לכן הוא תנאי מקובל, רשמי או בלתי רשמי, לקבלת משרת מרצה בתחומי מדעי הטבע, מדעי החברה וטכנולוגיה.

במדעי הרוח, פוסט-דוקטורט הוא למעשה משרה זמנית לתקופה קצרה, שתנאיה שונים ממוסד למוסד. יש פוסט-דוקטורטים הכוללים רכיב הוראה בנוסף למחקר ויש המכילים גם אחריות מינהלית כגון ארגון כנס.

במדינות אירופיות ואסיאתיות רבות, תנאי לקבלת דרגת פרופסור הוא עמידה בשלב הכשרה נוסף לאחר השלמת לימודי הדוקטורט וקבלת תואר שלישי. שלב זה קרוי הביליטציה (Habilitation), ובמהלכו עורך החוקר מחקר בהיקף דומה לזה של עבודת הדוקטורט (בגרמנית: Habilitationsschrift). על הדיסרטציה הנכתבת במהלך ההביליטציה נדרש החוקר להגן בפני ועדה מקצועית, בדומה להגנה על דוקטורט.

פסוק

פסוק הוא משפט בתנ"ך או בכתבי קודש הנוצריים (הביבליה: הברית הישנה והחדשה).

הפסוק הראשון בתורה, ואולי הידוע מכולם, הוא "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א', א).

הפסוק האחרון המופיע בספרי התנ"ך היהודי הוא "כֹּה אָמַר כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס: כָּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלַים אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ, ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיָעַל" (דברים הימים ב' ל"ו, כג).

לפי המתואר במסכת קידושין, היה הבדל בין שיטת חלוקת הפסוקים בבבל ובארץ ישראל. חשיבות הפסוקים בהלכה מתבטאת בכך שאין עולה לתורה קורא פחות משלושה פסוקים, וכל פסוק שאין עליו מסורת לא יוצרים עליו מסורת חדשה של פיסוק. חלוקת הפיסוק בתוך הפסוק נעשית על ידי טעמי המקרא: חילוק הפסוק לשניים נקרא "אתנחתא", והטעם המורה על סוף הפסוק נקרא "סלוק" או "סוף פסוק" (שם שהפך לביטוי שמשמעותו סיום עניין).

רגימנט

רגימנט (בלטינית: Regiment) הוא יחידה בכוח צבאי המורכבת בדרך כלל מגדודים או פלוגות. רגימנט יכול לכלול בין כמה מאות לכמה אלפי חיילים או כמה עשרות כלים משוריינים, תותחים, מטוסים וכיוצא באלה. ספינות מכונסות בדרך כלל בשייטות וציים ולא ברגימנטים ואוגדות. דרגת מפקד הרגימנט היא בדרך כלל קולונל (אלוף-משנה) ולעיתים רחוקות יותר קצין בדרגה נמוכה יותר.

רגימנטים לא קיימים בצה"ל, אך ברוב הצבאות המודרניים גודלו של רגימנט חי"ר דומה לגודלה של חטיבת חיל רגלים בצה"ל. בדרך כלל, אך לא תמיד, רגימנטים הם אבני הבניין של חטיבות ואוגדות. לעיתים רחוקות מקושרים הרגימנטים ישירות למפקד גיס (קורפוס) או למפקד ארמייה. במקרים אחרים משמשים רגימינטים עצמאיים כעתודה בידיו של קצין בכיר האחראי על הגזרה (בדרך כלל מרמת ארמייה ומעלה, אבל לעיתים גם לגייסות ולאוגדות מסופחים רגימנטים עצמאיים).

רוקי (ספורט)

רוּקֵי (באנגלית: Rookie, מילולית: טִירוֹן) הוא כינוי לאדם המצוי בשנת המשחק הראשונה במועדון בענף הספורט שלו, בליגה מקצוענית או לא, בעיקר בארצות הברית. הכינוי הוא בעל משמעות גם לגבי כל מקצוע, אימון או כל פעילות חדשה, או לעיתים אף לגבי פרשמן (בייחוד בקבוצות אתלטיקה).

במספר ענפי ספורט התפתחה מסורת לפיה שחקני הרוקי מחויבים לעשות פעולות משפילות או שהן במסגרת "מתיחתם" על ידי השחקנים הוותיקים יותר. דוגמאות לכך ניתן למצוא בבייסבול ובפוטבול האמריקני.

בליגת ה-NBA, ליגת הכדורסל הנחשבת לטובה בעולם, מחולק פרס "רוקי השנה" לרוקי המצטיין של העונה. בעבר, במסגרת אירועי סוף-שבוע האולסטאר ב-NBA, הייתה מתמודדת נבחרת שחקני רוקי מול נבחרת שחקני שנה שנייה (המכונים "סופמורס") במשחק הכוכבים העולים של הליגה. כיום מתמודדות קבוצות של רוקיז וסופמורס במתכונת של חלוקה לפי ארץ מוצא: ארצות הברית נגד העולם. פרס רוקי השנה מחולק גם בענפי ספורט נוספים כדוגמת בייסבול וכדוריד. לעיתים נתלות תקוות רבות בשחקני רוקי שיושיעו את קבוצתם החדשה, כיוון שברוב הדראפטים קבוצות שהפסידו יותר בעונה הקודמת זוכות לבחור במקום גבוה יותר בדראפט.

שווייץ

שווייץ (או שווייצריה; השם הקצר: בגרמנית: Schweiz; בצרפתית: Suisse; באיטלקית: Svizzera; ברומאנש: Svizra; השם הרשמי: בגרמנית: Schweizerische Eidgenossenschaft; בצרפתית: Confédération suisse; באיטלקית: Svizzera Confederazione; ברומאנש: Confederaziun svizra; בלטינית: Confœderatio Helvetica – "הקונפדרציה ההלווטית", או הקונפדרציה השווייצרית) היא מדינה אלפינית מוקפת יבשה השוכנת במרכז אירופה אשר מאופיינת ברמת חיים גבוהה של תושביה וכלכלה יציבה. שווייץ גובלת בגרמניה בצפון, בצרפת במערב, באיטליה בדרום ובאוסטריה וליכטנשטיין במזרח.

שווייץ מוכרת בנופיה המרהיבים ובהריה ואגמיה הרבים. לטופוגרפיה של שווייץ יש תפקיד מרכזי בעיצוב כלכלתה, תרבותה והמסורת המדינית שלה. היותה של שווייץ הררית הקשה על התהוות חקלאות קלאסית של מישורים נרחבים ואילץ את השווייצרים להתמקד בייצור מוצרים מתוחכמים כמו גבינות ויינות איכות, שוקולדים ושעונים. הטופוגרפיה גם הקשתה מאוד על התחבורה האזרחית והממשלתית כמו גם על התקדמות צבאות אויב. עובדות אלו יצרו בין אזרחי שווייץ מגוון תרבותי ושפתי עשיר, אילצו את השלטון המרכזי לתת לאזרחים מידה רבה של עצמאות מקומית ואפשרו התגוננות נגד אויבים קשים מבחוץ. לכן לשווייץ מסורת ארוכת שנים של משטר דמוקרטי יציב כמו גם מסורת של נייטרליות פוליטית וצבאית כלפי חוץ. באופן טבעי, שווייץ משמשת כביתם של ארגונים בינלאומיים רבים ושל בנקים גדולים.

במשך מרבית שנות קיומה, שווייץ הייתה קונפדרציה של קנטונים (מחוזות אוטונומיים) אשר תושביהם דוברי שפות שונות, ולא הייתה לה שפה רשמית. במהלך המאה ה-19, הקנטונים החליטו על הידוק שיתוף הפעולה, המדינה הוגדרה רשמית כפדרציה ומבחינה מנהלית היא אימצה מאפיינים חלקיים של ארגון פדרלי. כך, למשל, בניגוד לפדרציות, אזרח שווייצרי נחשב לאזרח של אחד הקנטונים ולא של שווייץ כולה, אך בניגוד לקונפדרציות, התאזרחות בקנטון אחד דורשת את הסכמתם של הקנטונים האחרים.

במהלך המאה העשרים הוכרזו ארבע משפות המדינה כשפותיה הרשמיות. אחת מהן, רומאנש, משמשת שפה רשמית רק בשווייץ, וככל הנראה, רק בשווייץ קיימות קהילות הדוברות אותה. כאשר לא ניתן או לא נוח להשתמש בכל השפות לכתיבת שם המדינה, משמשת השפה הלטינית כברירת מחדל ובה נקראת המדינה: "הקונפדרציה ההלווטית" (Confœderatio Helvetica). שם זה וראשי התיבות שלו (CH) משמשים למטרות שונות, כגון סימול שם המדינה וסיומת האינטרנט שלה. בולים ומטבעות של שווייץ נושאים את השם Helvetia.

תורה

הַתּוֹרָה (או על פי היהדות הרבנית: תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב) היא השם שניתן לחמשת הספרים הראשונים של התנ"ך, הקרויים גם חֲמִשָּׁה חֻמְּשֵׁי תּוֹרָה. מכיוון שעל פי ההשקפה היהודית, כל עקרונות הדת עומדים על המצוות המתוארות בחמשת ספרי התורה, לעיתים נעשה שימוש במונח "תורה" גם כדי לתאר את כלל ספרות הקודש היהודית, או באופן מופשט יותר, כל תוכן או ערך רוחני הנובעים ממצוות התורה.

בעולם הנוצרי מכונה התורה לעיתים קרובות בשמות שמקורם במונח היווני Πεντάτευχος ‏(Pentateukhos), שפירושו "חמשת הספרים". האסלאם מאמין שספר קודש אותו הוא מכנה "תַּוְּרַאת" (توراة) התגלה למשה, אבל שהטקסט שבידינו הוא גרסה מעוותת של המקור. בביקורת המקרא מרבית החוקרים מחזיקים בדעה שהתורה נוצרה באופן הדרגתי - התבססה על מסורות קדומות, נכתבה בעיקר במאות ה-7 וה-6 לפני הספירה, ואוחדה לנוסח אחיד במהלך התקופה הפרסית.

תורה שבעל-פה

תּוֹרָה שֶׁבְּעַל-פֶּה (ובראשי תיבות - תושב"ע) הוא מונח חז"לי למכלול הפירושים וההלכות שאינם כתובים בתורה שבכתב, ואשר עברו במסורת או התחדשו על ידי חכמים. מונח זה הוא המשכו של המונח הפרושי מתקופת בית שני, מסורת האבות, אשר עמד במוקד המחלוקת בינם לבין הצדוקים. החל בתקופת הגאונים, התורה שבעל-פה עמדה במוקד המחלוקת בין היהדות הרבנית לקראית.

על פי חז"ל, משה קיבל את התורה שבכתב בהר סיני, עם פירוש מצוותיה בעל-פה, ומאז נמסרה ממנו מרב לתלמיד דור אחר דור. באופן מסורתי, התורה שבעל-פה הופצה בעל-פה ממש, וסוכמה בכתב רק לצרכים אישיים. בימי חז"ל עברה התורה שבעל-פה תהליך קאנוניזציה, ובשלב מסוים הותר להעלותה על הכתב לבל תשכח. מאז נכתבו המשנה, התוספתא, מדרשי ההלכה והאגדה, התלמודים, פרשנות התלמוד, קובצי שאלות ותשובות וספרי הלכה. ישנה מחלוקת קדומה, ההולכת ונמשכת עד ימינו, בשאלה מתי הועלו על הכתב החיבורים הקנוניים של תקופת חז"ל. מכל מקום, מוסכם שבזמנם השינון בעל-פה לצורך השגת בקיאות היווה מוטיב מרכזי של הלימוד.

תזה

תֶּזָה (מיוונית: θέσις) היא רעיון שאדם מציג, תוך שהוא בוחן את מאפייניו ומשמעותו. בעולם האקדמי, תזה מציגה מחקר שערך מציג-התזה, והיא משמשת בדרך כלל למילוי חלק מהדרישות לקבלת תואר שני. המסמך המקביל, לקבלת תואר "דוקטור" (ובמדינות אירופיות ואסייתיות רבות, גם לקבלת דרגת פרופסור), נקרא "דִּיסֶרְטַצְיָה".

מציג התזה מקבל הדרכה אישית במהלך כתיבת התזה מאיש מחקר המכונה "מנחה התזה". המנחה הוא גם אחד מהאנשים השופטים את איכות התזה לשם קבלת התואר. קבוצת שופטים זו מכונה "ועדת התזה". ועדה זו מכילה, ברוב האוניברסיטאות בעולם, שלושה אנשי מחקר במקרה של תזה לקבלת תואר שני, וחמישה אנשי מחקר במקרה של דיסטרציה לקבלת תואר "דוקטור".

התזה אינה כלי נוח לדיווח על ממצאי מחקרים ובמאה ה-21, היא נכתבת רק כמטלה לימודית ומכוחה של מסורת. הסיבה לכך היא אורך התמליל הדרוש לניסוחה. הכלי המרכזי לדיווח על ממצאי מחקר הוא עתה מאמר בכתב עת אקדמי בעל ביקורת עמיתים. ככל שהאינטרנט מתפתח, קל יותר לאתר מאמרים בכתבי עת כאלה והדבר גורם לירידה מתמדת במעמדן של התזות. אמצעים מקובלים אחרים לדיווח על ממצאים הם קיום הרצאה מול קהל בכינוס מחקרי, כשההרצאה כוללת מצגת, או הצגת פוסטר בכינוס מחקרי.

תקשורת המונים

תקשורת המונים היא הכינוי לאמצעי התקשורת המגיעים לקהל יעד נרחב במיוחד, בניגוד לתקשורת בין אישית, הפונה לאדם יחיד. קטגוריה זו כוללת עיתונים, רדיו, טלוויזיה, אינטרנט, קולנוע וספרות ועוד. לתקשורת המונים תפקיד חשוב בעיצוב דעת הקהל ובתפיסת הציבור הרחב את המציאות.

לכל אמצעי תקשורת קיים קהל יעד - ציבור הצרכנים של אמצעי זה, וארגון מייצר (מערכת עיתון, בוני אתר, תחנת שידור וכו'). כמו כן, מחולקים אמצעי התקשורת לעולם התוכן, והמדיה - האמצעי שבאמצעותו מופץ התוכן. ביניהם קיים קשר הדוק.

תקשורת זו מאופיינת לרוב בדפוסים המוניים, כלומר - אין צרכן התקשורת אחראי על תוכנה וצורתה, ואינו תופס את יכולת העיצוב שלו את אמצעי התקשורת. אמצעי תקשורת אלו מיוחדים מאמצעי תקשורת אחרים בכך שהם מיוצרים על ידי ארגונים מעטים מסוימים, ונצרכים על ידי קהל גדול ופסיבי.

רשת האינטרנט נבדלת בחלקה מהגדרה זו, משום שחלק ניכר ממנה מנוהל על ידי ההמונים - צרכני התקשורת עצמם. אתרים שהוקמו על ידי העיתונות הממוסדת (כגון אתרי החדשות הגדולים) עדיין כבולים ל"כללים" שהיו תקפים לפני עידן האינטרנט, ולכן עדיין שייכים להגדרה של תקשורת ההמונים המסורתית, אך אתרים קטנים ובעיקר גולשים פרטיים אינם רואים עצמם מחויבים לכללים אלו. כך קורה שבעוד שבתקשורת נמנעים פרסומים שונים עקב איסור פרסום או עקב בעייתיות מוסרית לפרסום ידיעה זו או אחרת (למשל תמונות של ראש ארגון טרור לאחר חיסולו), ניתן למצוא אותן בפורומים, בחדרי הצ'ט, באתרים פרטיים וברשימות תפוצה.

מאפיין נוסף המצוי לרוב בתקשורת ההמונים, הוא אקטואליות- תקשורת ההמונים עוסקת מבחינה תוכנית בתחומים רלוונטיים לתקופת ההווה עבור קהל-היעד.

מבחינה כלכלית, עלותה של תקשורת ההמונים מורכבת מעלות האמצעים הטכניים ליצירתה ולהפצתה, ומשעות העבודה של הסגל האחראי על התוכן (בעיקרו כותבים ועורכים). עלות זו עשויה להיות ממומנת באמצעים רגילים, כלומר- על ידי גוף ציבורי או על ידי תשלום של הצרכן, אולם מקובלת צורת מימון נוספת בחברה הקפיטליסטית - פרסום.

חוקר תקשורת מרכזי במאה ה-20 הוא מרשל מקלוהן, שטבע את המושג הכפר הגלובלי, שמשקף את עולמנו בעידן התקשורת האלקטרונית. רעיון מרכזי נוסף של מקלוהן הוא "המדיום הוא המסר", שמציין שהשינויים בחברה מתרחשים בעקבות שינויים במדיום. המדיום הוא הדומיננטי, הוא זה שקובע את אופי החברה ולא המסר, כפי שהיה נהוג לחשוב.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.