מסורה

המָסוֹרָה היא רשימת הערות על נוסח המקרא, שמטרתה הייתה ליצור נוסח אחיד בכל קהילות ישראל ולהאחיד את הנוסח שנפלו בו מחלוקות בין כתבי יד שונים, ושמה לעצמה מטרה לקבוע את נוסחו הסופי ולמנוע שינויים או טעויות בעתיד, שאם לא אזי כל עמלם יהיה לשווא. ובכך להמשיך את מסירת התנ"ך והעברתה מדור לדור. בתקופה שבה הפצת הכתובים הייתה רק על ידי העתקת כתבי יד בידי "סופרים" היה חשש גדול לטעויות אנוש. בעלי המסורה התגברו על תופעה זו באמצעות ספירת מילים, צירופי מילים ותופעות שונות, שעברו במשך מאות שנות פעילותה.

Penteteuch
חומש עם הערות מסורה בשולי הטקסט

בעלי המסורה ושיטת עבודתם

"לפיכך נקראו ראשונים סופרים, שהיו סופרים כל האותיות שבתורה", על משקל זה נקראו אלו שבאו כמה דורות אחריהם - מסרנים או מוסרים, הם בעלי המסורה. השם מסורה נובע מהשורש של המילה מסר, אך אין הכוונה למסירה כפי שאנו רגילים כיום אלא כמו לשורש של המילה ספר או סופר, שני השורשים נובעים מהמילה מספר[דרושה הבהרה]. כדי להבין מה ספרו בעלי המסורה, ניקח כדוגמה את המילה "אותם", אותה ניתן לכתוב בכתיב מלא ("אותם") או בכתיב חסר ("אתם"). הערת המסורה מציינת שיש בתורה ל"ט "אותם" מלאים. כך רוב ההערות של המסורה סופרות את מספר הופעות המילים. כמו כן כאשר ישנו מספר ברוב המוחלט של המקרים המסורה מונה את מספר המילים הקטן יותר, זאת מאחר שיותר קל לספור אותם.

בעלי המסורה המציאו את סימני הניקוד וטעמי המקרא, השתמשו בהם כדי לתאר את הדרך המדויקת של הקריאה בתורה, וצירפו הערות וחיבורים המסייעים לשמור על דיוק מסירת הנוסח. בעלי המסורה עדיין לא פיתחו חשיבה דקדוקית, אלא התרכזו בעיקר בתיעוד אופני הקריאה והנוסח, ולמעשה יצרו מעין "הקלטה" של נוסח התורה כפי שהיה בזמנם. החכמים שערכו את המסורה למן המאה השמינית עד המאה העשירית מכונים בעלי המסורה.

מפעלם המונומנטלי של בעלי המסורה התחיל בתקופת הסבוראים ועבודתם התפרסה על כעשרה דורות, אמנם תופעות ראשונות של הערות כאלו ואחרות מופיעות בזמן חז"ל וקודם להם, אך השימוש בהערות לצורך שימור הנוסח הפך לכלל שיטה רק בתקופת בעלי המסורה. מפעל עצום זה לא היה עבודה פשוטה כלל ועיקר, והיא עברה מדור לדור עד השלמתה במאה העשירית, שכבר נחשבת לשלהי תקופת הגאונים. הם התחילו את מפעלם בבבל שהיה מרכז פועלם של האמוראים, ולאחר מכן המפעל הועתק והמשיך בטבריה בעיקר אצל הכהנים בני משמרת מעזיהו. אף שיש הרואים בכך שני מפעלים שונים, ניתן בהחלט לומר שאלו שהמשיכו בטבריה התבססו על מפעלם של אלו שפעלו בבבל.

ניצני הערות מסורה בתלמוד ובמסכת סופרים

עמוד ראשיNuvola kdict glass.png
להרחבה בנושא ראו: סטטיסטיקות של התנ"ך#בתלמוד

במסכת קידושין, דף ל', עמוד א' דנים החכמים בספירת פסוקי התורה ואותיותיה:

לפיכך נקראו ראשונים סופרים, שהיו סופרים כל האותיות שבתורה. שהיו אומרים: וא"ו ד"גָּחוֹן"[1] - חציין של אותיות של ספר תורה. "דָּרֹש דָּרַש"[2] - חציין של תיבות. וְהִתְגַּלָּח[3] - של פסוקים. "יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר"[4] - עי"ן ד"יער" חציין של תהלים. "וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן"[5] - חציין דפסוקים.

בעי רב יוסף: וא"ו ד"גחון" - מהאי גיסא או מאידך גיסא? אמרו ליה: ניתי ספר תורה ואימנינהו! מי לא אמר רבה בר בר חנה: "לא זזו משם עד שהביאו ספר תורה ומנאום"? אמר להם: אינהו בקיאי בחסרות וביתרות, אנן לא בקיאינן.

בעי רב יוסף: "והתגלח" - מהאי גיסא או מאידך גיסא? אמר ליה אביי: פסוקי מיהא ליתו למנויי'! - בפסוקי נמי לא בקיאינן; דכי אתא רב אחא בר אדא, אמר: במערבא פסקי לה להאי קרא לתלתא פסוקי (=בארץ ישראל חילקו מקרא זה לשלושה פסוקים: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן"[6].

תנו רבנן: חמשת אלפים ושמונה מאות ושמונים ושמונה פסוקים הוו פסוקי ספר תורה; יתר עליו תהלים - שמונה; חסר ממנו - דברי הימים שמונה.

הסבר:

על-פי דברי הברייתא, האות וא"ו של המילה "גחון", חוצה את אותיות התורה לשניים; "דרש דרש" חוצה את מילות התורה לשניים; ו"והתגלח" חוצה את פסוקיה. עוד עולה מדברי הברייתא, כי סך פסוקי התורה הוא 5888; פסוקי תהלים 5896; דברי הימים 5880.

למעשה, דברי הברייתא אינם תואמים לספרי התורה של נוסח המסורה המצויים בידינו וכבר רב יוסף בגמרא עמד על העובדה כי אין ספרי התורה שלהם אחידים בנוסחיהם. ועמד על כך הרב ראובן מרגליות שאין מדובר בחוסר ודאות קטן אלא בשינויים חריגים, האותיות והמילים הללו אינן מתקרבות לחצי ולכן הציע פירוש חדש לברייתא.

אם נבדוק ונספור את כמות האותיות עד ו' דגחון נמצא שהיא ממש לא באמצע. הרב ראובן מרגליות מסביר בספרו "המקרא והמסורה" שאין הכוונה שו' דגחון היא האמצע בין כל האותיות בתורה. אלא היא האמצע של האותיות השונות המופיעות בתורה שנכתבות או כגדולות מהרגיל, אותיות רבתי, או קטנות מהרגיל, זעירא.

אם נבדוק גם את מספר המילים עד המילה דרוש דרש נמצא שהיא לא קרובה לאמצע מילות התורה בכלל. אלא שגם כאן ישנו הסבר דומה שהוצע על ידי הרב פנחס זלמן הורוויץ[7] שאין הכוונה לאמצע של כל המילים בתורה. אלא היא האמצע של המילים הכפולות בתורה. המילה דרוש כתובה בכתיב חסר - דרש, ולכן דרוש דרש נחשבים כזוג לצורך מניין המילים הכפולות בתורה.

גם במסכת סופרים שסודרה בימי הגאונים, ניתן למצוא המשך על עבודות המסורה שהעבודה עליה המשיכה עד לתקופתם.

ענפי המסורה השונים

למסורה ישנם שני ענפים מרכזיים - הענף הבבלי (מסורה בבלית), והענף הטברני (מסורה טברנית). כמו כן היה גם זרם, שולי יחסית, שפעל בדרומה של ארץ ישראל, המכונה גם המסורה הארצישראלית. בתוך כל זרם היו חלוקות משנה. המסורה הטברנית נחשבה למדויקת יותר, והיא זו שהתקבלה בסופו של דבר בעם ישראל.

המסורה הבבלית הקרויה על שם קבוצת חכמים שעסקו במסורה בבבל, היא הענף העתיק יותר מבין שאר ענפי המסורה. מסורה זו נדחתה משימוש, ושרידים ממנה נתגלו בגניזת קהיר. הענף המקביל למסורה הבבלית הוא המסורה הטברנית. במקרים רבים ניכר כי המסורה הטברנית שאבה את מקורותיה מהמסורה הבבלית. המחלוקות והשינויים בין שתי המסורות, מתאפיינות במספר נושאים:

  • מחלוקות בנוסח המקרא - כולל שינויים בכתיב, בניקוד ובטעמי המקרא.
  • צורת ניקוד שונה - כולל שינויים גרפיים של צורות הניקוד וטעמי המקרא.
  • מבטא ודקדוק שונה.
  • מערכת מונחי מסורה המנוסחת בצורה שונה.

הנודעים שבבעלי המסורה הטברנית היו רבי אהרן בן משה למשפחת בן אשר ומשה בן דוד למשפחת בן נפתלי, שחיו במאה ה-10.

המחלוקות בין שיטת בן אשר ובין שיטת בן נפתלי

בין אהרן בן אשר ובין משה בן נפתלי היו חילוקי דעות בנוגע למילים מסוימות ולכללים דקדוקיים מסוימים.
דוגמאות:

  • את המילה "יששכר" יש לקרוא לפי בן אשר כ"ישכר" ואילו לפי בן נפתלי יש לקרוא "יששכר".
  • לדעת בן אשר האותיות ב או ל הבאות לפני מילה המתחילה בי' המנוקדת בחיריק - מנוקדות בשווא, לדוגמה: 'לְיִשְׂרָאֵל', לעומתו בן נפתלי סבור שיש לנקדן בחיריק ולהשאיר את הי' ללא ניקוד, לדוגמה: 'לִישְׂרָאֵל'.

ההבדלים בין שתי השיטות, נכתבו ב"ספר החילופים" הקדמון, המתאר את החילופים (=ההבדלים) בין שתי השיטות, וכן נדפס רשימה מהם בדפוס ונציה בסוף התנ"ך.

ההכרעה במחלוקת

מסורתו של בן אשר היא כיום המסורת המקובלת בכלל ישראל, וכך הכריע הרמב"ם להלכה: "...וספר שסמכנו עליו... ועליו היו הכול סומכין - לפי שהגיהו בן-אשר ודקדק בו שנים הרבה והגיהו פעמים רבות... ועליו סמכתי בספר תורה שכתבתי כהלכתו..." (משנה תורה, ספר אהבה, הלכות ספר תורה, פרק ח' הלכה ד'). מקובל להניח שכתר התורה שעליו דיבר הרמב"ם הוא כתר ארם צובא שנשמר בבית הכנסת בחלב. בעקבות דעתו של הרמב"ם על הכתר נכתבו עוד העתקים של המקרא על פי הכתר הזה.

הנוסח של ספרי המקרא שבידינו כיום אינו בדיוק לפי מסורת בן אשר ויש הבדלים מזעריים שאין בהם חשיבות של ממש עבור הקורא הרגיל.

נוסח התימנים

עמוד ראשיNuvola kdict glass.png
להרחבה בנושא ראו: שינויים במסורות

נוסח שונה מעט, מצוי גם בקרב יהודי תימן. למשל: המלים "בשמות" (במדבר) ו"בן בעור" (בלק) כתובות על פי המסורת התימנית בכתיב חסר: "בשמת", "בן בער". כמו כן המילה "פְצוּעַ דַּכָּא"[8] מופיע בנוסח התימני (וגם בחלק מספרי אשכנז) עם האות 'א' ובחלק מספרי הספרדים עם האות 'ה'.

הבדל נוסף מצוי בפסוק "וַיִּהְי, כָּל-יְמֵי-נֹחַ"[9]. בספרי התורה התימנים וכן בחלק מכתבי היד העתיקים (כגון כת"י לנינגרד, ששון ועוד) מופיעה המילה "וַיִּהְיוּ" במקום המילה "וַיִּהְי".

המסורה הגדולה והמסורה הקטנה

בין הערות המסורה מקובל לחלק בין שני סוגים של הערות. המסורה הקטנה כוללת הערות קצרות, מדגישה אותיות משונות (גדולות קטנות וכדומה) ומילים שונות הנכתבות במקומות שונים בתנ"ך באופן שונה (למשל בכתיב מלא ובכתיב חסר). המסורה הגדולה מסודרת לפי א-ב, ומפרטת את הנכתב במסורה הקטנה.

'עין המסורה'

עין המסורה
חלק מדף מתוך 'מקראות גדולות הכתר' עם מסורה קטנה, מסורה גדולה ו'עין המסורה'.

אפראט על המסורה ב"מקראות גדולות הכתר" (מהדיר ועורך מדעי: מנחם כהן, הוצאת בר-אילן), הוא נועד לעשות את ה'מסורה', שהייתה כספר החתום לרוב המכריע של קהל לומדי המקרא, שווה לכל נפש. הערות המסורה ומונחיה כתובות בראשי תיבות ונוטריקונים, מונחיה קשים, והקורא המצוי אינו יכול להבינם. מעבר לכך, מי שמבקש להסתייע בהערות המסורה לצורך זיהוי המקומות הנמנים בהן יתקל במשימה קשה. במסורה הקטנה כמעט אין סימני עזר לצורך הזיהוי, ובמסורה הגדולה סימני העזר נועדו רק ליודעי התנ"ך בע"פ. בעיה זו הייתה גם בעייתם של רבים מהמסרנים עצמם בימי הביניים, שבגללה לא יכלו למצות עד תום את הערות המסורה, על מנת להשיג את המטרה לשמה נוצרו: דיוקו של מקרא.

האפראט של 'עין המסורה' נועד לפתור את כל הבעיות הללו, ולתת בידי כל מי שנדרש לנושאי המסורה את מרב הנוחות והמידע כדי להגיע למטרתו. האפראט מפשט את ראשי התיבות והנוטריקונים, מוסיף הערות קצרות בכל מקום הנצרך לכך, נותן מראי מקום מפורטים לכל ההיקרויות הכלולות במניינה של ההערה, ואם יש מסורה גדולה, יסמן את מקומה.

ספרים העוסקים במסורה

  • אהרן בן אשר, "דקדוקי הטעמים", ירושלים תשכ"ז.
  • "אכלה ואכלה", הוצאת פרענסדארף, הנובר תרכ"ד.
  • ר' דוד קמחי (רד"ק), "עט סופר", ליק תרכ"ד.
  • אליהו בחור אשכנזי, "מסורת המסורת".
  • הרב יקותיאל הכהן (יהב"י הנקדן), חומש עין הקורא
  • רבי מאיר בן טודרוס הלוי אבולעפיה, "מסורת סייג לתורה".
  • רבי מנחם די לונזאנו, "אור תורה".
  • ר' ידידיה מנורצי, "מנחת שי". מהדורה חדשה של מנחת שי לתורה הכין צבי בצר, ירושלים תשס"ה.
  • ישראל ייבין, "כתר ארם צובה ניקודו וטעמיו", ירושלים תשכ"ט.
  • הנ"ל, "מבוא למסורה הטברנית", ירושלים תשל"ב.
  • הנ"ל, "המסורה למקרא", ירושלים תשס"ג.
  • אליעזר ליפשיץ, ספר החילופים, הוצאת מאגנס, ירושלים, תשכ"ה.
  • מרדכי ברויאר, "כתר ארם צובה והנוסח המקובל של המקרא", ירושלים תשל"ז.
  • מנחם כהן, "מהו 'נוסח המסורה', ומה היקף אחיזתו בתולדות המסירה של ימה"ב", עיוני מקרא ופרשנות ב (תשמ"ו) 229-256.
  • מנחם כהן, האידיאה בדבר קדושת הנוסח לאותיותיו וביקורת הטקסט. דעות; בטאון האקדמאים הדתיים מז (תשלח) 83-101
  • מנחם כהן, ניצחונו של נוסח בן-אשר - אידיאה ומציאות : בירור ראשון, לשאלת האמינות של הבחנים לאפיון נוסחו של בן-אשר, תרביץ נג, ב (תשמד) 255-272
  • מנחם כהן, מגבשי כתיב במצחפי מסורה עתיקים ומשמעם לתולדות נוסח המקרא המקובל, דיסרטציה, 1973
  • הנ"ל, "האידיאה בדבר קדושת הנוסח לאותיותיו וביקורת הטקסט", דעות מז (תשל"ח) 83-101.
  • ד"ר דוד לייאנס, "המסורה המצרפת - דרכיה וסוגיה", באר שבע תש"ס.
  • מרדכי ברויאר, "המסורה הגדולה לתורה מידי שמואל בן יעקב בכתב יד למ", ניו יורק תשנ"ב.
  • מרדכי ברויאר, "מקראות שיש להם הכרע", אלון שבות תש"ן [תדפיס מתוך מגדים י (שבט תש"ן)].
  • מ' גלצר, "מלאכת הספר של כתר ארם צובה והשלכותיה", ספונות ס"ח ד (יט) [תשמ"ט].
  • א' דותן, "ספר דקדוקי הטעמים לרבי אהרן בן משה בן אשר", ירושלים תשכ"ז.
  • ישראל ייבין, "מבוא למסורה הטברינית", אקדמון, ירושלים תשמ"ג.
  • הרב משה צוריאל, ״מסורת סייג לתורה״.

ראו גם

לקריאה נוספת

יוסף עופר, "המסורה הבבלית לתורה - עקרונותיה ודרכיה", ירושלים תשנ"ה.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק מ"ב
  2. ^ ספר ויקרא, פרק י', פסוק ט"ז
  3. ^ ספר ויקרא, פרק י"ג, פסוק ל"ג
  4. ^ ספר תהלים, פרק פ', פסוק י"ד
  5. ^ ספר תהלים, פרק ע"ח, פסוק ל"ח
  6. ^ ספר שמות, פרק י"ט, פסוק ט'
  7. ^ אהבת תורה,קראקא תרס"ה, ד' א'
  8. ^ ספר דברים, פרק כ"ג, פסוק ב'
  9. ^ ספר בראשית, פרק ט', פסוק כ"ט
ArtScroll

ArtScroll (ארטסקרול) היא המחלקה לתרגומים, ספרי מקור וספרי פרשנות מנקודת מבט יהודית אורתודוקסית של הוצאת ספרים מסורה שבסיסה בברוקלין, ניו יורק.

עורכיה הראשיים של ארטסקרול-מסורה הם הרבנים נתן שרמן ומאיר זלוטוביץ.

אהרן בן אשר

אהרן בן משה בן אשר המכונה בערבית "אבו סעיד", חי במחצית הראשונה של המאה ה-10. אהרן בן אשר נחשב לאחרון ולחשוב במשפחת בן אשר, משפחה של בעלי-מסורה, שפעלה בטבריה.

אחריות הורית

אחריות הורית היא כלל הזכויות, החובות והסמכויות שיש לאדם כלפי ילד בכלל, ושל הורה כלפי ילדו בפרט.

על פי האמנה הבינלאומית לזכויות הילד, זכותו של כל ילד היא שיהיה מבוגר שישא באחריות ההורית כלפיו. האחריות ההורית נוצרת עם לידת התינוק והיא מחייבת את שני ההורים, בין אם הם נשואים, גרושים, פרודים או מקיימים זוגיות מכל סוג שהוא. גישת האחריות ההורית היא הגישה המודרנית ליחסים בין הורים לילדיהם, בעוד שבעבר נהגו לראות בהורות סוג של מערכת זכויות הורים כלפי ילדיהם.

ועדת רוטלוי, שהגישה את דו"חותיה בשנת 2003, הגדירה את האחריות ההורית הדרושה בחוק הישראלי וגיבשה הצעת חוק שנועדה להביא להכרה של החוק הישראלי בזכויות ילדים ובאחריות הורים. בדו"ח הוועדה נאמר:

"ביסוד מודל החקיקה עומדת ההכרה בעיקרון האחריות ההורית, על-פיו להורי הקטין מסורה האחריות הראשונית והחובה לפעול לשם הבטחת טובתו של הקטין. להורי הקטין מוענקות סמכויות ייחודיות לפעולה לשם מילוי אחריותם ההורית."לפי המלצות ועדת רוטלוי, על המדינה מוטלת חובה לסייע להורים במילוי האחריות ההורית. לפי המלצותיה של ועדה זו וועדה נוספת גובש בשנת 2012 תזכיר חוק הורים וילדיהם, התשע"ב-2012, שהפך להצעת חוק ממשלתית שהוגשה בלכנסת לקריאה ראשונה, אך חקיקתה לא הושלמה.לאחריות ההורית כלפי הילד יש ביטוי בחוק הפלילי, המגדיר עבירות בשל אי מילוי חובת ההורה כלפי הילד ובחוק האזרחי הקובע אחריות אזרחית של ההורה על פי דיני הנזיקין החלה במקרים בהם ההורה מפר את חובותיו.

חלוקת האחריות ההורית נחשבת בעיני רבים נדבך חשוב בתפיסת האחריות ההורית. כל עוד ההורים מקיימים משק בית משותף אין רואים מקום להתערב בדרך חלוקת האחריות ההורית ביניהם, אם כי נושא זה נמצא בשיח הציבורי, בין היתר בשל הביקורת של נשים כלפי הגברים, שאינם לוקחים חלק מספיק בטיפול בילדים. לעומת זה, אם נפרדו שני ההורים המדינה נוהגת לעיתים להתערב באמצעים של הדרכה, הנחיה, וקבלת החלטות לגבי דרך חלוקת האחריות ההורית בין שני ההורים כשמטרתה היא שטובת הילד לא תיפגע כתוצאה מהן.

חלק מהחובות הקונקרטיות המדגימות את חובת אחריות ההורים לילדיהם, ניתן למצוא בסעיפים 322–326 לחוק העונשין. להורים יש חובה לדאוג לילדיהם הקטנים, והורה שלא יעשה כך עלול לחוב בפלילים (הזנחה). כדי להרשיע במחדל צריך להראות את החובה שמוטלת על ההורים. חלק מהחובות הנזכרות בסעיפים אלה: החובה לדאוג לצרכיו של הילד, למחייתו, לבריאותו, למנוע התעללות בו, למנוע חבלה בגופו או פגיעה אחרת בשלומו ובבריאותו ולדאוג שהילד נמצא במקומות בטוחים.

חוקים במשפט הישראלי הנקשרים לאחריות הורית -

חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, סעיפים 4, 6, 16-14, 25-22 .

חוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981, סעיפים 1, 13 .

האמנה בדבר ההיבטים האזרחיים של חטיפה בינלאומית של ילדים (חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), תשנ"א-1991, תוספת לסעיף 2).

פקודת הנזיקין, סעיפים 24(7), 27(6).

חוק העונשין, תשל"ז-1977, סעיפים 368ב-368ג .

הצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ב-1992, ה"ח תשנ"ב 115, סעיף 49(5).

חוק זכויות התלמיד, התשס"א-2000, סעיפים 1, 3, 5, 6, 10, 11 .

האדמירליות

האדמירליות (באנגלית: The Admiralty) הייתה עד 1964 הגוף השלטוני האחראי לניהולו של הצי המלכותי בממלכת אנגליה ואחר כך בממלכה המאוחדת. בתחילה מילא את התפקיד אדם אחד, ומהמאה ה-18 ואילך, כמעט ברציפות, הייתה הפעלתו של הצי המלחמתי מסורה בידי הלורדים הממונים של האדמירליות (Lords Commissioners of the Admiralty), שהיוו את מנהלת האדמירליות (Board of Admiralty).

ב-1964, במסגרת רפורמה בה אוחדו שלושת המיניסטריונים הצבאיים למשרד אחד, הועברו תפקידי האדמירליות לידי מנהלת האדמירליות החדשה (Admiralty Board), ועדה של מועצת ההגנה התלת-זרועית, המהווה חלק ממשרד ההגנה. מנהלת האדמירליות החדשה מתכנסת פעמיים בשנה בלבד, והפיקוח על הניהול השוטף של הצי מסור בידי מנהלת הצי (Navy Board, אין לבלבל בינה לבין מנהלת הצי ההיסטורית המתוארת בהמשך). כיום מקובל לכנות את כל הגופים האחראים לניהולו של הצי המלכותי בשם האדמירליות.

במסגרת אותם שינויים מבניים הועבר תואר "הלורד אדמירל העליון של הממלכה המאוחדת", אך לא התפקיד, לידי הכתר הבריטי, וכיום נושאת בו המלכה אליזבת השנייה. גם התארים "תת אדמירל של הממלכה המאוחדת" ו"סגן אדמירל של הממלכה המאוחדת" קיימים כיום כתוארי כבוד בלבד.

טימאר

טימאר, (בטורקית: tımar, המקור פרסי: تيمار) הוא יחידת שטח שהייתה נהוגה באימפריה העות'מאנית.

בתקופת הסלג'וקים והעות'מאנים, נקראו בשם זה קרקעות שנמסרו לאדם תמורת תפקיד או שירות מוגדרים, והניבו הכנסה שנתית של 3,000-20,000 אקצ'ה; ובמילים אחרות, אחוזת הפקד שקיבלו אבירי הסולטאן, הסיפאהי, לשם פרנסתם. בעל הטימאר היה לרוב סיפאהי, ואז היה הטימאר השכר על שירותו הצבאי והוא לא היה צריך להעלות מיסים לסולטאן.

בעיתות שלום היה שטח הטימאר מעובד על ידי בעליו. הוא היה אחראי לאסוף מסים מהאוכלוסייה שבשטחו. חלק מהמסים הוא היה שומר אצלו וחלק מעביר לשלטון המרכזי באיסטנבול.

בעיתות מלחמה היה מגייס בעל הטימאר את הפלאחים המקומיים לקרב.

להבדיל מהפאודל האירופאי, (בעל הפייף), לא הייתה למחזיק הטימאר סמכות שפיטה על תושבי הנחלה שהופקדה בידיו. סמכות השיפוט הייתה מסורה בידי הקאדי (כנציגו של הסולטאן) ומחזיק הטימאר היה צריך להוציא לפועל את פסיקת הקאדי.

טעמי המקרא

טַעֲמֵי הַמִּקְרָא או טְעָמִים מקראים הם סימנים מיוחדים המצורפים לטקסט המקראי (מעל המילה, מתחתיה או אחריה), המסמנים לקורא את נגינת המילים, את צורת ההגייה ואת חלוקת המשפט, והם למעשה סימני הפיסוק הקדומים של העברית.

יוסף קאפח

הרב יוסף קאפח (י"ב בכסלו ה'תרע"ח - י"ח בתמוז ה'תש"ס; 27 בנובמבר 1917 - 21 ביולי 2000) היה פוסק תימני-ישראלי, חבר בית הדין הרבני הגדול וחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל. מתרגם, מהדיר ומפרש כתבי הרמב"ם ועשרות ספרים של ראשוני ספרד ותימן, בעל השפעה רבה על קהילות יהודי תימן בארץ ישראל. זוכה פרס ישראל, פרס הרב קוק, פרס ביאליק ופרס כץ, וכן בעל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן.

כתב יד (העתק)

עותק של יצירה שנכתב ביד נקרא כתב יד. במשך התקופה שקדמה להמצאת הדפוס, כתיבה ידנית הייתה הטכניקה ליצירת עותקים נוספים של יצירה כתובה לשם הפצתה. אך גם לאחר המצאת הדפוס, המשיכו להיכתב כתבי יד, אף כאלו שהועתקו מספרים מודפסים, בגלל חוסר זמינות הדפוס במקומות נדחים, עלויות גבוהות של ספרים, סיבות דתיות, רדיפות של השלטון וסיבות אחרות.

מנחת שי

"מנחת שי" הוא חיבור של רבי ידידיה שלמה רפאל נורצי, העוסק בצורתן, ניקודן ומסורתן של תיבות ואותיות המקרא, ומטרתו לברר וללבן את גרסאות המקרא בענייני כתיב, ניקוד וטעמים, ולקבוע את הנוסח הנכון.

שם החיבור הוא כראשי תיבות של שם המחבר (מנחת ש"י - שלמה ידידיה) אך שמו המקורי של הספר היה "גודר פרץ".

החיבור הודפס לראשונה במנטובה באמצע המאה השמונה עשרה (כמאה שנה לאחר כתיבתו על ידי המחבר), ומאז חזר ונדפס במקומות שונים, חלקן בצמוד למהדורות של חמישה חומשי תורה או חמש מגילות.

גם היום נחשב החיבור למקור סמכות בענייני הנוסח, ומשקף פסיקות חשובות בדרכי הכתיבה והקריאה במקרא. חוקרים ולומדים נזקקים לו ומכבדים את הכרעותיו, וזאת אף על פי שנוסח החיבור כמות שהיה לפנינו (בעיקר במקראות גדולות) נדפס בשיבושים רבים, וחלק גדול מן הניקוד והטעמים שסימן מחברו שונו בו או הושמטו, ובכך נמנעת הבנת העניין ולעיתים גם משתבשת עד כדי היפוך כוונת המחבר.

בשנת תשס"ה הופיעה מהדורה של מנחת שי לתורה, הנאמנת לכתבי היד האוטוגראפיים של המחבר. את המהדורה יצר ד"ר צבי בצר וערך יוסף עופר.

משמרת מעזיהו

משמרת מַעַזְיָהוּ היא המשמרת האחרונה (מספר עשרים וארבע) מבין עשרים וארבע משמרות כהונה שסידרו דוד המלך וצדוק הכהן על פי גורל שהתקיים קודם בניית בית המקדש הראשון. המשמרה מוזכרת רק פעם אחת בתנ"ך בספר דברי הימים; "וַיֵּצֵא הַגּוֹרָל.. לְמַעַזְיָהוּ אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים." (דברי הימים א כד יח). בתקופה שלאחר חורבן בית שני, משמרת זו מוכרת כבעלי מסורה ודקדוק שפעלו באזור טבריה.

מתג (לשון)

מתג (מכונה גם מאריך, מעמיד או גַּעְיָא) הוא סימן בדמות קו מאונך קטן (◌ֽ) הממוקם תחת אחת מאותיותיה של המילה. בתנ"ך מטרתו של המתג היא לציין הארכה של התנועה שאליה הוא מתלווה. כתוצאה מהארכה זו נוצרת הטעמה משנית (נחץ) של הברת המתג, בנוסף להטעמת המלעיל או המלרע. בעת החדשה (בעיקר בסידורי התפילה) המתג עשוי לשמש לסימון ההברה המוטעמת, בעיקר כאשר יש להגות אותה בהטעמה מלעילית.

נוסח המסורה

נוסח המסורה (ובקיצור נוה"מ או MT) הוא כינוי לנוסח המקרא כפי שעולה מקבוצה של נוסחים שערכו בעלי המסורה בטבריה במאה העשירית לספירה וממשיכיהם. הנוסח מכיל 25 ספרים. אין זה נוסח אחד ויחיד, אלא קבוצה של נוסחים הקרובים זה לזה עם הבדלים קלים ביניהם. לצד משפחת-נוסח זה קיימים נוסחים אחרים למקרא, השונים ממנה במידה זו או אחרת, כמו הנוסח השומרוני, נוסח השבעים ונוסח קומראני אשר משתקף מהמגילות שנמצאו במדבר יהודה. נוסח המסורה נחשב קאנוני ומקודש ביהדות (רבנית וקראית גם יחד) וגם התרגומים הפרוטסטנטיים למקרא מתבססים עליו.

בעוד שאת נוסח המקרא המקורי לא ניתן לדעת בבטחה מהו, או אם היה בכלל נוסח יחיד מקורי. הרי שמהנוסחים ששרדו בידינו היום מנסים חוקרי נוסח המקרא לשחזר את הנוסח הקדום יותר והמדויק יותר שהיה מונח לפני הסופרים בדורות קדומים ככל הניתן. כך גם לגבי נוסח המסורה מנסים החוקרים לשחזר את הנוסח המקורי ממנו השתלשל נוסח זה.

בהיסטוריה של נוסח המסורה מבחינים בין 3 תקופות:

המאה ה-3 לפנה"ס - עד לחורבן בית שני, מתבסס על מגילות שנמצאו במערות קומראן, מכונה גם "נוסח קדם-מסורה".

המאה ה-2 לספירה עד המאה ה-8 לספירה. מתקופה זו אין בידינו כמעט עדי נוסח, למעט מתחילת התקופה, המאה ה-2 לספירה במערות מדבר יהודה, ומסוף התקופה, כתבי יד שנמצאו בגניזה הקהירית. תקופה זו מכונה עקב כך תקופת הדממה.

המאה ה-10 לספירה עד סוף ימי הביניים, מאותה תקופה יש בידינו אלפי כתבי יד.נוסח קדם המסורה כפי שנמצא בכתבי קומראן מאופיין בריבוי גרסאות והבדלים בין כתב יד למשנהו. אולם בתקופה שלאחריה, במגילות שנמצאו במערות מדבר יהודה מהמאה ה-2 לספירה מסתמנת יציבות בנוסח, ואין כמעט הבדלים בין עדי הנוסח שנמצאו בתחילת אותה תקופה, לסוף אותה תקופה - בגניזה הקהירית.

בעלי המסורה שהופיעו בטבריה במאה העשירית לספירה, עמלו לקבוע מערכת אחידה של נוסח, שתשמר את הנוסח שהיה קיים בזמנם ותסייע בהעתקה מדויקת שלו. כך הם פיתחו את סימני הניקוד, את סימני טעמי המקרא, ואת חיבורי המסורה (מסורה גדולה ומסורה קטנה) הנותנים מערך שלם של סימנים לזכירת מופעים חריגים של מילה בטקסט, ועוד.

עבודתם של בעלי המסורה זכתה להכרה רבה, ונוסח זה הועתק מדור לדור והתקבל כנוסח השליט של המקרא בכתבי היד העבריים. ולמעשה כמעט כל כתבי היד שלאחר מכן הקיימים בידינו כיום מושתתים על נוסח זה. כך גם כל מהדורות הדפוס של התנ"ך מושתתות על נוסח זה, למעט שיבושים קלים שנפלו בהעתקות ובהדפסת המהדורות השונות.

בעשורים האחרונים, יצאו לאור מספר מהדורות חדשות העמלים על ניקוי השיבושים שנפלו בנוסח המסורה למהדורותיו השונות, והם מנסים לשחזר ככל הניתן את נוסח המסורה המקורי, כפי שנכתב במאה העשירית לספירה. זאת תוך הסתמכות על כתבי יד הקדומים שהתגלו בימינו, כתר ארם צובא, כתב יד לנינגרד, כתב יד קהיר, כתב יד ששון, ועוד, כאשר כל מהדורה בוררת את כתב היד הנראה בעיניה כמדויק יותר על פני שאר כתבי היד שנמנו לעיל, או יוצרת נוסח אקלקטי (צירוף נוסחים שונים) מכמה נוסחים

ספורטאי מצטיין

ספורטאי מצטיין הוא מעמד שמעניק צה"ל לספורטאים לקראת גיוסם. מעמד זה מקנה להם את האפשרות להמשיך להתאמן במקביל לשירותם הצבאי, וכך לשמור על כושרם.

ההחלטה על הכרה במיועד לשירות ביטחון או לחייל כספורטאי מצטיין מסורה למיטב, על פי מכסות שקבע, ולפי המלצת המחלקה לספורט תחרותי במשרד התרבות והספורט. ההכרה מאפשרת לחייל לצאת לאימונים ולתחרויות, אף מחוץ לישראל, ובכך מתאפשרת המשך התפתחותו המקצועית. החייל חייב לעבור טירונות, ובמהלך שירותו, עליו להתייצב בבסיסו למשך 6 שעות ביום לכל הפחות. ניתן לשנות את מעמדו ולהעבירו למסלול שירות רגיל, אם אין עוד הצדקה להעניק לו מעמד של ספורטאי מצטיין. ספורטאים בודדים מדי שנה מקבלים מעמד של "ספורטאי עילוי", המאפשר את דחיית שירותם הצבאי, כדי שיוכלו להתאמן בחו"ל.

במהלך השנים נמתחה ביקורת על הסדר זה, שכן הוא מפלה לטובה את מי שעיסוקו בספורט, לעומת מי שעיסוקו בתחומים אחרים. מנגד, נטען, כי בניגוד לעיסוקים אחרים, התקופה בה יכול ספורטאי לעסוק בספורט מוגבלת בדרך כלל עד שנות ה-30 לחייו, ולעיתים אף פחות מכך, והתקופה שבין גיל 18 ל-21 היא קריטית להתפתחות הספורטאי. טיעון אחר הוא כי אין בשירות הצבאי של הספורטאים המצטיינים תרומה של ממש, שכן בשל הדרישה לשחררם לאימונים תדיר, רבים מהם מוצבים בתפקידי מינהלה כגון עובדי רס"ר. מנגד נטען כי הספורטאים מהווים מודל לחיקוי עבור בני הנוער, ועצם שירותם בצבא יעודד בני נוער להתגייס.

בראשית 2008 אישרה הכנסת בקריאה ראשונה תיקון בחוק שירות ביטחון שיזם חבר הכנסת חיים כץ. לפי התיקון, ניתן יהיה להמיר את שירותו הצבאי של ספורטאי שהוכר כ"ספורטאי עילוי" בשירות לאומי בקהילות יהודיות בחוץ לארץ, או בשגרירויות ישראל. הצעת החוק זכתה לכינוי "חוק סהר", על שם הכדורגלן בן סהר, ששיחק באנגליה. כמה מחברי הכנסת שהתנגדו להצעת החוק טענו כי הסדר מעין זה יש לקבוע בנוהלי הצבא, ולא בחוק, מחשש לאפליית אחרים ולמדרון חלקלק. בסופו של דבר הוחלט לא להמשיך לקדם את הצעת החוק, ולהמשיך להסדיר את מעמדם של הספורטאים המצטיינים בנוהל שגובש, ולפיו יתאפשרו הקלות נוספות, כגון דחיית גיוס לתקופה של עד ארבע שנים, קיצורו או פיצולו באופן שיאפשר אימונים בחו"ל (לימים התברר כי מעמדו של השחקן בן סהר בוטל והוא נדרש לשוב לשירות צבאי ככל חייל אחר בצה"ל. עניינו הוסדר מאוחר יותר והוא שוחרר משירות צבאי בחלוף 7 שנים כבעל מעמד של ספורטאי עילוי).

מעמד דומה לספורטאים מצטיינים ניתן גם למוזיקאים ולרקדנים.

כיום, מעמדם של ספורטאים מצטיינים בצה"ל מעוגן בהוראות פנימיות של צה"ל ושל מנהל הספורט. ההוראות הללו כוללות תנאים מקדמיים, המהווים סף לבקשתו של ספורטאי לקבלת מעמד במהלך שירותו הצבאי. המעמד בדרך כלל מוסדר בטרם הגיוס ואולם אין מניעה כי יוסדר אף במהלכו של שירות צבאי, והכל בכפוף למספר המכסות המותרות בצה"ל לספורטאים פעילים ומצטיינים (כ-410 ספורטאים בסך הכל, נכון לחודש מרץ 2015).

ספרות בהאית

המונח הכתבים הבהאיים מתייחס למכלול הכתיבה בנושאי הדת הבהאית מפרי עטם של מנהיגי הדת, יחידים ומוסדות, ויצירותיהם של אחרים שהוכרו כדמויות מפתח על ידי הדת. בדומה לכתבים בדתות אחרות, כוללים כתבים אלה תפילות, דרשות והטפה רוחנית, פירושים, כתבים היסטוריים, ביבליוגרפיה, חומר לימודי, אפולוגיה ועוד. חלק ניכר מהכתבים הבהאיים המוקדמים נכתבו כמכתבים ליחידים ולקהילות, וגם כיום ממשיך בית הצדק העולמי לעשות שימוש בתכתובת כאמצעי מרכזי לתקשורת. רוב הכתבים הבהאיים המוקדמים, ובכלל זה כל כתביו של בהאא אללה, נכתבו בפרסית או בערבית, אך עם השנים תורגמו לשפות רבות. הדת הבהאית אינה מכירה ב"שפת קודש" אחת מיוחדת; היא מאפשרת לכל מאמין להשתמש בשפתו הוא או בשפה הנוחה לו ביותר. תרגומיו של שוגי אפנדי לאנגלית והתרגומים מטעם בית הצדק העולמי אחריו נחשבים למוסמכים ובעצמם בעלי מעמד של ספרות קודש.

מלאכת האיסוף, הקיטלוג, התרגום ואישור המקוריות של הכתבים מסורה בידיהן של הספרייה הבהאית הבינלאומית ושל מחלקת המחקר של בית הצדק העולמי. חשיבות רבה יש למקוריות ולאמינות של חיבורים שונים העוסקים בתולדות הדת הבהאית ובמנהיגיה. לדוגמה, "רשמי עולי הרגל" הוא הכינוי הניתן לכתבים העוסקים בדמויות המרכזיות של הדת הבהאית מנקודת מבטם של מבקרים ועולי רגל. חיבורים אלה אינם נחשבים לספרות קודש או ספרות היסטורית רשמית, אך הם תורמים להבנת ההקשר ההיסטורי והחברתי של התפתחות הדת. לכן, המופקדים על הנושא מרחיבים כל העת את מעגל הכתבים המאושרים, ובין אלה גם תרגומים הזוכים להכשר. גם מבחינת תרגום ספרות הקודש קיים קושי: אמנם בעבר התפרסמו תרגומים שונים ליצירות שונות של מנהיגי הדת (למשל, בהאא אללה), אך תרגומים לא היו רשמיים. רק תרגומים של שוגי אפנדי או כאלה שקיבלו את אישור בית הצדק העולמי נחשבים לתרגומים רשמיים.

פסוק

פסוק הוא משפט בתנ"ך או בכתבי קודש הנוצריים (הביבליה: הברית הישנה והחדשה).

הפסוק הראשון בתורה, ואולי הידוע מכולם, הוא "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א', א).

הפסוק האחרון המופיע בספרי התנ"ך היהודי הוא "כֹּה אָמַר כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס: כָּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלַים אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ, ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיָעַל" (דברים הימים ב' ל"ו, כג).

לפי המתואר במסכת קידושין, היה הבדל בין שיטת חלוקת הפסוקים בבבל ובארץ ישראל. חשיבות הפסוקים בהלכה מתבטאת בכך שאין עולה לתורה קורא פחות משלושה פסוקים, וכל פסוק שאין עליו מסורת לא יוצרים עליו מסורת חדשה של פיסוק. חלוקת הפיסוק בתוך הפסוק נעשית על ידי טעמי המקרא: חילוק הפסוק לשניים נקרא "אתנחתא", והטעם המורה על סוף הפסוק נקרא "סלוק" או "סוף פסוק" (שם שהפך לביטוי שמשמעותו סיום עניין).

קלף (יהדות)

קלף הוא עור בהמה טהורה המשמש לכתיבת ספרי תורה, תפילין ומזוזות - ראשי התיבות של סת"ם - ספרי תורה, תפילין, מזוזות. כמו כן מגילת אסתר יש לכתוב על קלף. על פי ההלכה כתבי קודש אלה חייבים להכתב על עור בהמה מעובד בעפצים.

על פי התלמוד ישנם שלושה סוגי קלפים לכך, "גוויל" הוא העור השלם, ועליו יש לכתוב רק ספרי תורה, בנוסף ניתן להפריד מהגוויל שתי שכבות, השכבה הדקה קלף המשמש לכתיבת תפילין, והשנייה דוכסוסטוס משמש לכתיבת מזוזות. בסביבה יבשה מתאימה (או בתיק) עשויים כתבים על גוויל, קלף או דוכסוסטוס להישמר אלפי שנים.

כיום ספרי תורה, תפילין ומזוזות נכתבים על עור שעבר עיבוד בסיד ומלח בלבד, ואז שוייף מצידו הפנימי, כך שנותר רק קלף.

קרי וכתיב

במסורה (מערכת מסירת הטקסט ושימורו) של המקרא, קרי וכתיב הם ההבדלים בין מסורת הכתיב של ספרי המקרא, התנ"ך, לבין מסורת הקריאה שלו. לעיתים השינוי בין הקרי לכתיב הוא רק באם קריאה, ולעיתים השינוי גדול יותר וכולל הוספת מילה שאינה כתובה או השמטת מילה כתובה. תופעה זו מכונה 'קרי ולא כתיב' ו'כתיב ולא קרי' בהתאמה. בכתיבת ספרי התורה שבבית הכנסת הנוסח הוא כפי מסורת הכתיב, ואילו הקריאה בציבור היא לפי מסורת הקרי. בספרי התנ"ך המודפסים הנוהג הוא שבמילים שיש הבדל בין צורת הכתיב שלהם לצורת הקרי, ה"כתיב" מופיע בגוף הטקסט, ואילו ה"קרי" מופיע בשוליים או בגודל גופן שונה.

שין פיין

שין פיין (באירית: Sinn Féin - "אנו עצמנו") היא מפלגה אירית לאומנית שדוגלת במדינה אירית אחת עצמאית ומאוחדת, מנותקת מהשלטון הבריטי. המפלגה מתמודדת הן במערכת הפוליטית האירית, והן במערכת הפוליטית הבריטית (בצפון אירלנד) עם מצעה.

המפלגה נוסדה בשנים הראשונות של המאה ה-20, על ידי המנהיג האירי ארתור גריפית, כמפלגה בדלנית מלוכנית אירית (אשר תמכה בהפרדת אירלנד מהממלכה המאוחדת אך סברה כי ראוי שמלך אנגליה ימשיך להיות ראשה של המדינה החדשה). לאחר מרידת חג הפסחא בה השתתפו רבים מאנשיה, עברה המפלגה למצע רפובליקני, והחלה להיות ידועה כמפלגה רפובליקנית. מאז ועד היום המפלגה מסורה לאיחוד מחדש של אירלנד, והחלפת שתי המדינות, שיצר החוזה האנגלו אירי בשנת 1921 - אירלנד הקתולית והעצמאית בדרום, וצפון אירלנד הפרוטסטנטית, המהווה חלק מן הממלכה המאוחדת בצפון, במדינה אחת.

היסטוריונים סבורים, שמעבר למפלגה הרשמית בשם "שין פיין", לאורך ההיסטוריה התקיימו עשרות רסיסי מפלגות המתאגדות ומתפצלות חליפות, תוך שחלק מהן שומר את השם "שין פיין", ובגילגולים רבים במהלך מאת השנים, שחלפו מאז הקמתה.

תקופת הביניים של העברית

תקופת הביניים של העברית היא התקופה שבין הפסקת השימוש בשפה העברית כשפה המדוברת במאה השנייה לספירה ובין תחיית הלשון העברית בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. בתקופה זו לא שימשה העברית כשפת אם, משום שהיהודים דיברו בשפת המקום שבו נמצאו או באחת מלשונות היהודים, אולם נעשה בה שימוש לצורך כתיבת שירה ופרוזה, לצרכים ליטורגיים ובנסיבות מיוחדות גם לשם דיבור.

משתמשים גם במונח לשון ימי הביניים ביחס לעברית שבין סוף תקופת התלמוד במאה השישית ובין תחייתה במאה ה-19, ואולם קשה להתייחס לעברית בתקופה ארוכה זו כאל מצב לשון אחיד. כפי שיפורט להלן, היו בתקופת הביניים צורות לשון שונות זו מזו, ששימשו בזמנים שונים, במקומות שונים ובהקשרים שונים. למצבי לשון מסוימים בתקופה זו קוראים עברית רבנית ועברית משוערבת (ראו להלן). כותב הבלשן משה גושן-גוטשטיין:

אף על פי שלא נעשה בה שימוש כשפה ילידית, התחוללו בתקופה זו שינויים במבנה השפה העברית, וכן נוצרו נאולוגיזמים (חידושי לשון) שהרחיבו במידה רבה אוצר המילים שלה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.