מנשה (מלך יהודה)

מְנַשֶּׁה מחשובי המלכים ביהודה, מלך בשנים 697 לפנה"ס עד 643 לפנה"ס. לפי המקרא הוא עלה למלוכה בגיל 12 לאחר שאביו חזקיהו נחל כישלון במרד נגד אשור. מנשה שיקם את הממלכה שנחרבה בעקבות מסע סנחריב וניהל יחסים הרמוניים עם שליטי אשור. בימיו זכתה יהודה לתקומה יחסית, מבחינה כלכלית. הוא היה המלך ששלט הכי הרבה זמן בהיסטוריה של עם ישראל, 55 שנים.

מלבד המקורות המקראיים, מוזכר מנשה פעמיים בכתובת האשוריות "מנשה מלך יהודה" (Menasî/Ninsi šar Iaudi), האחת ב"מנסרת נינוה א" של אסרחדון, והשנייה באנאלים של אשורבנפל.[1]

מנשה
מְנַשֶּׁה
Manases-Manasseh
איור משנת 1553
לידה 709 לפנה"ס
פטירה 643 לפנה"ס (בגיל 66 בערך)
ירושלים, ממלכת יהודה
מדינה ממלכת יהודה
מקום קבורה גן עוזא
בת זוג משלמת בת חרוץ
שושלת בית דוד
תואר מלך יהודה
אב חזקיהו
אם חפצי-בה
צאצאים אמון
יורש העצר אמון
מלך יהודה ה־14
697 לפנה"ס – 642 לפנה"ס
(כ־55 שנים)

פעולותיו של מנשה

מנשה ירש ממלכה קטנה הרוסה ומשועבדת לאחר דיכוי המרד היהודאי בידי אשור. בקרבתה חיו מהגרים תושבי ממלכת ישראל ועמים שונים שהוגלו לשומרון על ידי האשורים. פליטים רבים מממלכת ישראל מצאו מקלט בירושלים. ההגירה הישראלית ליהודה הכפילה פי ארבעה את שטחה של ירושלים ואוכלוסיית העיר גדלה פי עשרה. הישראלים היו לרוב בירושלים פי שלושה ביחס ליהודאים והייתה להם השפעה מכרעת על תרבותה, מסורותיה וכתביה של יהודה. בהשפעת מדיניותו של מנשה, ראתה עצמה יהודה כיורשת המדינית והתרבותית של ישראל בימי הזוהר שלה.

בתקופת מלכותו הארוכה שוקמה יהודה מההרס של מסע סנחריב, שוכללו שיטות ייצור וארגון כלכלי, פותחו קשרי מסחר עם ארצות רבות וההתיישבות היהודאית התפשטה בכיוון דרום.[2]

מנשה ביטל, חרף התנגדות הנביאים, את הרפורמה הדתית של חזקיהו, והבטיח חופש פולחן לכל. תיאור מנשה בתנ"ך כמי ששפך "דם נקי" מקבל אפשרות של חלק מתמונת המאבקים הפנימיים שהיו בימיו בענייני דת. מקובל להניח שאיפשר ואף קידם חדירתה של תרבות אשורית כחלק ממערכת היחסים ההדוקה שקיים עם שליטי אשור, ובמיוחד המלכים סנחריב ואסרחדון. כגמול על שירותיו לאשור העביר אסרחדון לידי יהודה חלק מאזור השומרון.

יחס המסורת למנשה

המקרא אינו מוסר מידע על מצבה המדיני של ממלכת יהודה בימי מנשה ולא על מדיניותו אך הוא מתמקד בחטאיו הדתיים הרבים כלפי ה': "וַיֶּתַע מְנַשֶּׁה אֶת יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם: לַעֲשׂוֹת רָע מִן הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר הִשְׁמִיד ה' מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל." (דברי הימים ב', ל"ג, ט')

חטאיו של מנשה כוללים (על פי ספר מלכים והפרשנויות השונות) ביטול תיקוני הפולחן שביצע אביו חזקיה; החדרת פולחן הבעל והאשרה ליהודה והצבת פסל האשרה בין כותלי בית המקדש (מלכים ב', כ"א, ז'); הנהגת עבודת "צבא השמים"[3] (כלומר עבודת כוכבים ומזלות) ביהודה ואף בניית מזבחות לפולחן זה בחצרות בית המקדש; פנייה לאובות וידעונים; מחיקת שם ה' מספרי התורה; בעילת אחותו; העברת בנו באש (עבודת אלילים בשם מולך). מיוחס לו גם שפך דמים רב ומעשי רצח שונים, ביניהם לפי חז"ל אף הרצח של סבו, הנביא ישעיהו.

גם בספר מלכים וגם בספר דברי הימים נזכרים חטאיו הרבים של מנשה, והתנ"ך תולה בחטאיו את חורבן בית ראשון. ספר דברי הימים כולל תוספת שלא מופיעה בספר מלכים, לפיה הוגלה מנשה לאשור, שם נשא תפילה לאלוהי ישראל והתוודה על חטאיו. התפילה של מנשה מופיעה גם בספר החיצוני "תפילת מנשה". על פי המסופר בדברי הימים, מנשה הוחזר למלכותו ביהודה, חזר בתשובה ונשאר נאמן לתורת ה'.

השוני והניגוד העולה בין המסופר בספר מלכים לדברי הימים עומד ברקע למחלוקת חז"ל. המשנה במסכת סנהדרין (פרק י', משנה ב') מספרת על שלושה מלכים שלדעת חכמים אין להם חלק לעולם הבא: ירבעם, אחאב ומנשה. לעומת דעה זאת, מובאת דעת רבי יהודה שטוען שלמנשה יש חלק לעולם הבא לאור האמור בספר דברי הימים ב', פרק ל"ג, פסוק י"ג: "וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו וַיֵּעָתֶר לוֹ וַיִּשְׁמַע תְּחִנָּתוֹ וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלִַם לְמַלְכוּתוֹ וַיֵּדַע מְנַשֶּׁה כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים." ועל כך משיבים חכמים: "אמרו לו למלכותו השיבו ולא לחיי העולם הבא."

זהותו של מנשה

לדעת ד"ר יגאל בן-נון לנוכח מדיניות הענישה האשורית כלפי מלכים וסאליים שמרדו, קשה לתאר שמלך אשור יסכים שבנו של מורד ימלוך אחרי אביו וקרוב לוודאי שסנחריב מינה מלך אחר, כאחת-עשרה שנים לפני מות חזקיהו. להערכת החוקר, הוא מינה מלך ישראלי, את מנשה. הדבר מתברר גם לפי שמו של המלך החדש, מנשה, מחוז מרכזי בממלכת ישראל. גם אשתו, משולמת בת חרוץ, מוצאה מיטבה, יישוב בגליל ולא ביהודה.[4] ברם, הדברים שכתב בן-נון אינם תואמים את המסופר במקרא (ספר מלכים ב', פרק כ"א) וכן אינם עולים בקנה אחד עם החותם שפרסם פרופ' נחמן אביגד בו נזכר "למנשה בן המלך", מהם ייתכן שלמרות שמנשה הנושא שם ישראלי ולא יהודאי היה בנו של המלך חזקיהו.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מרדכי כוגן, אסופת כתובות היסטוריות מאשור ובבל: מאות ט-ו לפסה"נ, בהוצאת ספריית האנציקלופדיה המקראית, מוסד ביאליק ירושלים. כתובת 30, עמ' 87 - 92, וכתובת 34, עמ' 99 - 103
  2. ^ ישראל פינקלשטיין וגיל אשר סילברמן, ראשית ישראל - ארכאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי, אוניברסיטת תל אביב, 2001
  3. ^ כרמית מזרחי, צבא השמים: הכוכבים האלוהיים, אתר „כישופים: הקדרה המבעבעת”
  4. ^ יגאל בן-נון, קיצור תולדות יהוה, רסלינג, 2016
מלכי יהודה ושנת עלייתם לכס המלוכה (לפני הספירה)
רחבעם אביה אסא יהושפט יהורם אחזיהו עתליה יהואש אמציה עוזיהו
928 911 908 867 846 843 842 836 798 769
יותם אחז חזקיהו מנשה אמון יאשיהו יהואחז יהויקים יהויכין צדקיהו
758 733 726 698 641 639 609 608 597 596–586
640-649 לפנה"ס

שימו לב: ערך זה מכיל אירועים מן השנים 649 - 640 לפנה"ס

אמון (אל)

אָמוֹן היה אל במיתולוגיה המצרית. תחילה היה האל המקומי של העיר תבאי, היא נֹא אָמון על פי המקרא. עם עליית חשיבותה של תבאי והפיכתה לבירת מצרים עלתה גם חשיבותו של האל של העיר. במהלך השושלת ה-18 של שליטי מצרים התמזג עם אל השמש רע והפך לראש האלים אמון-רע. האליל המצרי היחיד שמוזכר בתנ"ך, בספר ירמיהו.

כאשר אחנתון ביצע את המהפכה האתניסטית והעלה את אתון למעמד ראש האלים, היה ניסיון לבטל לחלוטין את פולחנו של האל אמון-רע והייתה פגיעה במקדשיו ובכוהניו. אולם בחלוף תקופת שלטונו של אחנתון שב האל אמון-רע למעמדו ודחק שוב את אתון למעמד משני.

אמון מופיע במגילת ון אמון ובמכתבי אל-עמארנה. בכתבים אלה מייחסים לו את הבעלות והשליטה על העולם.

האל אמון מופיע בצורות שונות: איל, אדם שראשו ראש איל, לעיתים הוא עטור נוצות גבוהות שלפניהן גלגל חמה ולעיתים מופיע עם ראש נחש הקוברה.

האל נחשב לאביהם של מלכי מצרים החל מהשושלת ה-18 ואילך. מקדשו העיקרי היה בכרנך ונקרא "מושבי שתי הארצות". האל היה חלק משלישיית אלים נערצת, אשר כללה גם את אשתו מות ובנם ח'ונסו.

ארון הברית

אֲרוֹן הַבְּרִית, הקרוי גם ארון האלוהים או אֲרוֹן הָעֵדוּת, הוא הארון בו נשמרו לוחות הברית, לפי המסורת היהודית. ארון זה הושם בתוך קודש הקדשים שבבית המקדש. הוא צופה זהב ועוטר בזר מזהב.

אשורבניפל

אשורבניפל (באשורית: אַשּׁור-בַּנִי-אַּפְּלִי, בתעתיק לטיני: Aššur-bani-apli‏ 669 לפנה"ס - 631 לפנה"ס (יש חוקרים הטוענים שמלך עד שנת 627 לפנה"ס), בנו של אסרחדון, היה אחרון מלכי אשור החזקים. יש הטוענים כי אַסְנַפָּר הנזכר בספר עזרא פרק ד' הוא אשורבניפל. פירוש שמו באשורית "אשור-בני-אפלי" הוא: 'האל אשור הביא עוד בן/יורש'.

הספרים החיצוניים

הספרים החיצוניים (או [ה]ספרים החיצונים) הם ספרים שנכתבו בחלקם הגדול על ידי יהודים, בעיקר בתקופת בית שני, ולא נתקבלו ככתבי יד מקודשים בעת חתימת התנ"ך.

התרגומים של חלק מספרים אלו, נחשבים מקודשים אצל חלק מהנוצרים, ונכללים אצלם בברית הישנה.

חורבת עוזה

חורבת עוזה (ח'ירבת ע'זה) היא אתר ארכאולוגי רב שכבתי בגבולה המזרחי של בקעת ערד, מעל לנחל קינה. החורבה שימשה כמצודה לכל אורך התקופות ושלטה על דרך עתיקה העוברת בנחל. יש המתארכים אותה אולי אפילו מהתקופה הפרהיסטורית אך בוודאות דרך זו הייתה קיימת לאורך כל התקופות העתיקות.

חפציבה (פירושונים)

האם התכוונתם ל...

יב

יֵב (יוונית ελεφάντινη; ערבית إلفنتين) הוא אי בנהר הנילוס באזור אסואן בדרומה של מצרים. כיום האי הוא חלק מהעיר אסואן. משמעות שמו היווני של האי "אלפנטינה" היא "אי הפילים", וזאת על-שום הסלעים דמויי-הפילים הנראים בו, או בשל סחר השנהב שהתנהל במקום. גם השם יב בשפת המקום משמעותו "פיל"; ומכאן גם המלה העברית "שנהב", שן של הב. אורך האי כ-1,200 מטר מצפון לדרום וכ-400 מטר לרוחב בנקודה הרחבה ביותר.

יצחק זיבנברגר

יצחק בן דוד (דוידוביץ') זִיבֶּנבֶּרגֶר (בכתיב היידי, שנהג בזמנו: זיבענבערגער, זיבנבערגער; ברוסית: Исаак Зибенбергер; בכתב לטיני: I. D. Siebenberger; (לעיתים: זיבנברג, זיבענבערג); 1797, ורשה – ט' בניסן תרל"ט, 2 באפריל 1879, שם) היה משכיל ורשאי, מתרגם מהספרים החיצוניים לעברית וליידיש ומדקדק עברי.

ישו (יהדות)

ביהדות, ישו הוא דמות או כמה דמויות בספרות היהודית - התלמוד הבבלי, המדרשים, וספר תולדות ישו. אף שהקטעים המכילים שם זה מעורפלים קמעה ואף מעט סותרים לפעמים, נראה כי הכוונה לפחות בחלקם היא לישו מנצרת, אבי הנצרות.

ישראל פינקלשטיין

ישראל פינקלשטיין (נולד ב-1949) הוא ארכאולוג ישראלי המופקד על הקתדרה לארכאולוגיה של ארץ ישראל בתקופות הברונזה והברזל על שם יעקב מ' אלקוב באוניברסיטת תל אביב. הוא חוקר מוביל בתחום הארכאולוגיה של הלבנט העוסק, בין השאר, בשילוב מדעי החיים והמדעים המדויקים במחקר ההיסטורי והארכאולוגי. פינקלשטיין הוא החופר של מגידו – אתר מפתח לחקר תקופות הברונזה והברזל בלבנט.

פינקלשטיין חבר באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים והוא associé étranger באקדמיה הצרפתית Académie des Inscriptions et Belles Lettres. פינקלשטיין זכה בפרסים אקדמיים וספרותיים יוקרתיים רבים. בשנת 2005 הוא זכה בפרס דן דוד על התיקון המהותי שערך בהיסטוריה של ישראל הקדום במאות העשירית והתשיעית לפסה"נ. בשנת 2009 זיכה אותו שר התרבות של צרפת באות האביר (Chevalier) של המסדר Ordre des Arts et des Lettres, ובשנת 2010 זכה בתואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת לוזאן שבשווייץ. הוא חבר בוועדת הבחירה של הפורום הארכאולוגי של שנחאי (Shanghai Archaeology Forum) באקדמיה הסינית למדעי החברה.

עם ספריו של פינקלשטיין נמנים רבי המכר "ראשית ישראל: ארכאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי" (2003; פורסם לראשונה באנגלית בשנת 2001) ו"דוד ושלמה: בין מציאות היסטורית למיתוס" (2006), שנכתבו יחד עם ניל אשר סילברמן. ידועים גם ספריו על התהוות ישראל הקדום ("הארכאולוגיה של תקופת ההתנחלות והשופטים", 1986), על הארכאולוגיה וההיסטוריה של אזורי ספר המדבר בלבנט (Living on the Fringe, 1995) ועל ממלכת ישראל הצפונית (The Forgotten Kingdom, 2013).

לוחיות ברכת כהנים

לוחיות ברכת כהנים הן שתי לוחיות כסף זעירות שנמצאו גלולות היטב שעליהן נמצא כיתוב שפוענח ככולל טקסט הדומה מאוד לברכת כהנים. הלוחיות מתוארכות סביב שנת 600 לפנה"ס ונחשבות לממצא הקדום ביותר של טקסט מקראי.

הלוחיות הן הממצא המרשים ביותר שנתגלה במאספה בחפירות כתף הינום.

מידה כנגד מידה

מידה כנגד מידה (ידוע כ"עַיִן תַּחַת עַיִן") הוא עיקרון מוסרי, הנהגתי ומשפטי שהוא מהמובילים בתורה, ונחשב לעקרון יסוד בהבנת תורת הגמול במקרא. מהותו של עיקרון זה שאלוהים מתנהג וגומל לבני אדם באותו האופן שבו הם מתנהגים, ואף בית דין צריך להתייחס ולענוש את המובאים לפניו, ביחס ישר למעשיהם ובהתאם לאופן שבו התנהגו כלפי האחרים. ענישה של מידה כנגד מידה הייתה מקובלת בתרבויות הקדומות, ונראה ששימשה כאמת מידה ברורה לגילום של מושג הצדק. מקור הביטוי העברי הוא בדברי רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן: "דאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: מניין שכל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה".

מנשה (פירושונים)

האם התכוונתם ל...

מקדש יב

מקדש יֵבּ (בלשון יהודי המקום: אגורא זי יהו אלאהא = בניב ארמי דרומי, מקדש ה' אלוהים) היה מרכז פולחני לאלוהי ישראל, שנבנה בסוף המאה ה-7 לפנה"ס (בשנת 610 לפנה"ס לערך) על ידי קהילת יהודי יב, שהתקיימה במצרים על האי אלפנטינה באזור מצרים העליונה ליד אסואן. בניה שרתו כשכירי חרב ותפקידם היה לשמור עבור ממלכת פרס, על גבולה הדרומי של מצרים עם ממלכת כוש. מקדש זה חרב כ-200 שנה לאחר מכן (בשנת 410 לפנה"ס). דבר קיומו של המקדש לא נודע עד תחילת המאה ה-19, כאשר מכתבי יב הופיעו לראשונה בשוקי מצרים.

עליית ישעיהו

עליית ישעיהו, אחד מן הספרים החיצוניים לתנ"ך ומיוחס לנביא ישעיהו. הספר מחולק לשלושה חלקים ומכיל 10 פרקים. הספר אינו מופיע באסופת הספרים החיצוניים של אברהם כהנא.

צפניה בן כושי

צְפַנְיָה בֶּן-כּוּשִׁי נביא שניבא בזמן המלך יאשיהו מלך יהודה. נביא שפנה לגולים בכתב ובעל פה. ספר צפניה קרוי על שמו ומספר על נבואותיו. צפניה הוא הנביא היחידי במקרא שייחוסו נזכר ארבעה דורות לפניו. צפניה מנבא את אחת מנבואות הזעם והתוכחה, ממהנוקשות אשר מופיעות במקרא.

שבעה עשר בתמוז

י"ז בתמוז (שִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז) הוא אחד מארבעת ימי התענית שנקבעו ביהדות לזכר חורבן בתי המקדש. תענית זו מציינת את היום שבו הובקעה חומת ירושלים, כמה שבועות לפני חורבן בית המקדש השני. על פי המקרא והתלמוד הבבלי, לפני חורבן בית המקדש הראשון נבקעה חומת ירושלים בתשעה לחודש תמוז, אך בתלמוד הירושלמי כתוב שגם בבית ראשון נפרצו החומות בי"ז בתמוז אלא שבצל המצב הקשה טעו בספירה.

צום שבעה עשר בתמוז נקרא גם צום הרביעי, מכיוון שתמוז הוא החודש הרביעי בשנה המקראית. הצום נמשך מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. ביום זה מתחילים ימי בין המצרים, הנמשכים עד תשעה באב. בימים אלו נוהגים מנהגי אבלות ההולכים ומחמירים ככל שמתקרבים לתשעה באב.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.