מנציוס

מנציוס (Mencius;‏ 371289 לפנה"ס) הוא השם המערבי שניתן לפילוסוף הסיני מֵנְג-דזְה (Mengzi;‏ 孟子); פירוש שמו הוא "בן בכור".

הקריירה של מנציוס הייתה דומה להפליא לזו של קונפוציוס, אשר בו ראה את החכם המושלם. כמו קונפוציוס, מנציוס נולד במדינת דְזוֹאוּ[1], שלושים קילומטרים בלבד ממקום לידתו של קונפוציוס, עבד כמורה פרטי, וחי בתקופה של מתיחות פוליטית ותסיסה חברתית.

לפי האגדה למד מנציוס אצל נכדו של קונפוציוס, דְזְה-סְה, אם כי מבחינת התיארוכים, סביר יותר שהוא למד אצל תלמידיו של דְזְה-סְה.

מנציוס נדד ברחבי סין במשך ארבעים שנה (החל משנת 384 כנראה), תוך שהוא מנהל דיונים על מלכים ושועים, והוא אף שרת כפקיד במדינת צ'ין בין השנים 319 – 312 לפנה"ס.

לא ידוע הרבה על משפחתו או חייו, למעט העובדה שהיה בן נאמן, ואף הפסיק את עבודתו למשך שלוש שנים כדי להתאבל על אימו, כנהוג בקרב הקונפוציאנים.

מנציוס
孟子
Mencius

ספרו - "מנג דזה"

על פי ספרו, נהג מנציוס לתור בסין, ואף להתווכח עם ראשי מדינות ופילוסופים. בספרו בולטת איבתו הגדולה לשני הזרמים הפופולריים של זמנו, אלו של מו-דזה ושל יאנג צ'ו.

לספרו של מנציוס מבנה ייחודי: רובו ככולו מורכב מדיאלוגים. לכל פרק יש שם, הקשור בדרך כלל בקטע הפתיחה. וכל פרק מחולק לשני חלקים. בדרך כלל נהוג לסמן קטעים במספר הפרק, אות (A או B) המסמלת את החצי שבו מדובר, ומספר הקטע. כך למשל 2A:2 הוא הפסוק השני, בחלק הראשון של הפרק השני.

בשל חשיבותו של הספר הוא נכלל בארבע המגילות הגדולות הקונפוציאניות.

תורתו

מנציוס הרחיב את תורתו של קונפוציוס, ויצר משנה סדורה, ולכן הוא נחשב לאחד הפילוסופים המובילים בקונפוציאניזם. בתנועה הנאו-קונפוציאנית, נחשב יאנג ואנג-מינג לממשיך דרכו. החידוש בתורתו של מנציוס הוא שבניגוד לקונפוציוס הוא מדבר על טבע האדם.

מנציוס טוען שטבע האדם הוא טוב מעיקרו. את עיקר טיעוניו בעניין זה ניתן לתאר באופן הבא:

  • טבע האדם הוא טוב, ויש לו ידיעה מולדת של טוב.
  • הגשמת האדם מאפשרת לו לשרת את השמיים או האנושות.
  • הרוע אינו מולד, כלומר הוא נרכש.
  • יש צורך במאמץ משמעותי כדי להשיג את הטבע המקורי, הטוב. מטרת הלימוד היא למצוא את אותו הטבע המקורי של האדם.

בנוסף מדבר מנציוס על צו מוסרי קטגורי, המזכיר במידה מסוימת את הצו הקטגורי של קאנט.

מנציוס היה בן זמנו של אפלטון, ושני אלו זוכים ללא מעט השוואות במחקר, בעיקר בשל נטיותיהם האידיאליסטיות.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • מנג דזה / תרגם מסינית והוסיף הערות ואחרית דבר: דן דאור, מוסד ביאליק, 2009.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^
1921 בקולנוע

ערך מורחב – 1921

ארבעת הספרים וחמש הקלאסיקות

ארבעת הספרים וחמש הקלאסיקות (בסינית מסורתית: 四書五經; בסינית מפושטת: 四书五经; בפין-יין: Sìshū wǔjīng) הם הכתבים הרשמיים בבסיס הקונפוציאניזם בסין. כולם נכתבו לפני שנת 300 לפנה"ס.

ג'ו שי

זהו שם סיני; שם המשפחה הוא ג'ו. ג'וּ שִׂי (בפין-יין: Zhū Xī; בכתב סיני: 朱熹; ‏ 18 באוקטובר 1130 – 23 באפריל 1200) היה פילוסוף קונפוציאני סיני בן תקופת שושלת סונג, והדמות המובילה ברציונליזציה של הנאו-קונפוציאניזם. תרומתו החשובה לפילוסופיה הסינית כללה מתן חשיבות לארבעה ספרים קלסיים של הקונפוציאניזם: המאמרות, ספר מנציוס, תורת הגדול ודרך האמצע וקיומה; התמקדות במחקר של הדברים (Géwù/格物); והסינתזה של המושגים הקונפוציאניים היסודיים.

גמר גביע אופ"א 2009

גמר גביע אופ"א 2009 התקיים באצטדיון שיקרי סראג'ולו באיסטנבול, טורקיה ב-20 במאי 2009, ובו נקבע כי הזוכה בטורניר גביע אופ"א לעונת 2008/2009 היא שחטאר דונצק האוקראינית, שניצחה במשחק את ורדר ברמן הגרמנית בתוצאה 2-1 בתום הארכה. הייתה זו המהדורה ה-38 של המפעל, והאחרונה תחת השם הנוכחי. החל מעונת 2009/2010 שינה המפעל את שמו ונקרא הליגה האירופית.

המשחק התקיים באצטדיון הבית של פנרבחצ'ה, והשני שנערך בעיר אחרי גמר ליגת האלופות 2005 באצטדיון אטאטורק. היה זה גמר טורניר אירופי ראשון בהיסטוריה שנערך מחוץ לשטחה הגאוגרפי של היבשת, שכן האצטדיון נמצא מעבר לבוספורוס, בשטחה הגאוגרפי של אסיה.

שחטאר דונצק הייתה לקבוצה האוקראינית הראשונה בתולדות המפעל שמעפילה למשחק הגמר. היה זה משחק הגמר האירופי הראשון בתולדות המועדון. עבור ורדר ברמן, הייתה זו הופעה ראשונה בגמר גביע אופ"א, ובכך הייתה לקבוצה הגרמנית העשירית שמופיעה בגמר המפעל. עם זאת, לא הייתה זו הופעתה הראשונה בגמר אירופי, לאחר שזכתה בגביע אירופה למחזיקות גביע בעונת 1991/1992 עם ניצחון 2-0 בגמר על מונקו. שתי הקבוצות נפגשו במשחק הגמר לראשונה במשחק רשמי.

שתי הקבוצות החלו את העונה האירופית בליגת האלופות. שחטאר הגיעה לטורניר כאלופת אוקראינה, לאחר שזכתה בתואר בעונת 2007/2008 בפער שלוש נקודות מיריבתה דינמו קייב וצלחה את סיבוב המוקדמות השלישי. לעומתה, סיימה ברמן כסגנית אלופת גרמניה בעונת 2007/2008 בבונדסליגה, עם עשר נקודות פחות מהאלופה באיירן מינכן, והעפילה אוטומטית לשלב הבתים. הדחתן של השתיים במקום השלישי בבית המשיכה את עונתן האירופית במסגרת הטורניר המשני, גביע אופ"א.

במשחק עצמו, בו כל כובשי השערים (שלושה במספר) היו ברזילאים, עלתה שחטאר ליתרון ראשון בדקה ה-25, משער של לואיס אדריאנו, אך כעבור עשר דקות השיגה ברמן את השוויון משער של נאלדו. שבע דקות מתחילת ההארכה, כבש ז'אדסון את השער שקבע את תוצאת המשחק, 2-1 לשחטאר בסיום.

דזנג דזה

דְזֶנְג דְזְה (בסינית מסורתית: 曾子, בסינית מפושטת: 曾子, בפין-יין: zéng zi, דְזֶנְג דְזְה.) נולד דְזֶנְג שֶׁן או דְזֶנְג צָאן (曾參) וכונה דְזְה-יוּ' (子輿) היה פילוסוף סיני רב השפעה ותלמידו של קונפוציוס. מאוחר יותר הוא לימד את דְזְה סְה (קוֹנְג גִ'י), נכדו של קונפוציוס, שבתורו היה מורהו של מנציוס, ולפיכך התחיל שרשרת של מלמדי המסורות הקונפוציאניות האורתודוקסיות. הוא נחשב לאחד מארבעת החכמים של הקונפוציאניזם.

המאה ה-3 לפנה"ס

המאה ה-3 לפנה"ס היא התקופה שהחלה בשנת 300 לפני הספירה והסתיימה בשנת 201 לפני הספירה. זוהי המאה השלישית לפני תחילת הספירה הנוצרית.

במהלכה הופצה התרבות היוונית ברחבי העולם ההלניסטי, שצמח על האימפריה האדירה שכבש אלכסנדר הגדול, ונוסדו אסכולות מובילות בפילוסופיה.

מאבקים רבים התרחשו בעולם ההלניסטי המפולג, כשמקביל התגבשה רומא ככוח החזק באיטליה וכמעצמה אזורית אימפריאליסטית.

הקלאסיקה של המסמכים

הקלאסיקה של המסמכים (בסינית מסורתית: 書經, בסינית מפושטת: 书经, בפין-יין: shū jīng, שׁוּ גִ'ינְג), הידועה במערב גם בשמות "הקלאסיקה של ההיסטוריה" ו"ספר המסמכים", ובסינית גם בשמות "הכתובים הנערצים" או סתם "הכתובים" (書), היא אחת מחמש הקלאסיקות של הספרות הסינית. זהו אוסף של טקסטים רטוריים המיוחסים לדמויות מפתח מסין הקדומה, ושימשו כבסיס לפילוסופיה הפוליטית הסינית במשך יותר מאלפיים שנים.

הקלאסיקה של המסמכים גם שימשה נושא לאחת מהמחלוקות הספרותיות העתיקות ביותר בסין, בין תומכיהן של שתי גרסאות של הטקסט: גירסת "הטקסט החדש" וגירסת "הטקסט הישן".

הר טאי

הר טאי (סינית: 泰山; פיניין: Tài Shān; תעתיק טאי שאן – מילולית הר השלווה) הוא הר במרכז מחוז שאנדונג שבמזרח סין. להר יש חשיבות היסטורית ותרבותית כאחד מחמשת ההרים הגדולים של סין. פסגתו הגבוהה ביתר היא "פסגת קיסר הירקן" שגובהה הרשמי הוא 1,532.7 מטרים. ב-1987 הכריז ארגון אונסק"ו על ההר כאתר מורשת עולמית.

ז'אן גנג

זָ'אן גֶנְג (בסינית מסורתית: 冉耕, בסינית מפושטת: 冉耕, בפין-יין: Rǎn Gēng. 544 לפנה"ס-?), הידוע גם בכינוי הכבוד שלו בָּוֹ נְיוֹ (סינית: 伯牛, פין-יין: Bo Niu, ווייד-ג'יילס: Po-niu) או זָ'אן נְיוֹ (冉牛), היה אחד התלמידים הבולטים של קונפוציוס. קונפוציוס החשיב אותו במקום השלישי מבין תלמידיו, לאחר יֵן חְווֵי ומִין סוּן, בתחום של מוסריות. גם מנציוס מספר כי בתקופת המדינות הלוחמות שגורים היו המשפטים "זָ'אן נְיוֹ, מִין דְזְה ויֵן יְוֵּ'אן, דבריהם טובים והתנהלותם מוסרית" ו"דְזְה גונְג, דְזְה יוּאוּ ודְזְה גָ'אנְג היו בעלי דמות קדוש. "זָ'אן נְיוֹ, מִין דְזְה ויֵן יְוֵּ'אן היו בעלי דמות, אך הגיעו לתמצית", אשר מצביעים על ההכרה העממית בהישגיו המוסריים.

יואו ז'וו

יוּאוּ זְ'ווֹ (בסינית מסורתית: 有若, בסינית מפושטת: 有若, בפין-יין Yǒu Ruò. 518-458 לפנה"ס), הידוע גם בכינוי דְזְה יוּאוּ (子有), יליד מדינת לוּ, היה מתלמידיו הבולטים של קונפוציוס. אין הסכמה לגבי שנת לידתו, והעדויות נעות בין 508 ל-518 ל-518 לפנה"ס.

בדומה ליֵן יֵן, בּוּ שָׁאנְג ודְזֶנְג שֶׁן, הצטרף יוּאוּ זְ'ווֹ לבית מדרשו של קונפוציוס באחרית ימיו של המורה. הוא גם מעולם לא שירת בתפקיד מדיני רשמי, אם כי כן ייעץ לשליט מדינת לוּ.

מנציוס מספר כי לאחר מותו של קונפוציוס, האמינו דְזְה שְׂיָה, דְזְה גָ'אנְג ודְזְה יוּאוּ כי יוּאוּ זְ'ווֹ גם הוא חכם כמוהו, ורצו לנהוג בן כפי שנהגו בקונפוציוס, וזאת בניגוד לדעתו של דְזֶנְג דְזְה. כאשר מת יוּאוּ זְ'ווֹ, הגיע הדוכס דָאו מלוּ כדי להביע את תנחומיו, והדבר מהווה ראיה כי כי יוּאוּ זְ'ווֹ נחשב נכבד בין אנשי מדינת לוּ.

יושידה שואין

יושידה שואין (ביפנית: 吉田松陰, בשמו המלא - יושידה טוראג'ירו פוג'יווארה-נו-נוריקאטה, ‏ 20 בספטמבר 1830 מצומוטו, על יד האגי, צ'ושו - 21 בנובמבר 1859 אדו, בימינו טוקיו) היה מומחה בטקטיקה צבאית, הוגה דעות, מחנך, ופעיל פוליטי מתקופת שלהי השוגונות טוקוגאווה (תקופת בקומאצו). הוא היה מורם של רבים מפעילי "אישין שישי" (שישי= "אנשי חזון") וממייסדי תנועת "סונו ג'וי" ("כבדו את הקיסר, גרשו את הברברים") שתרמו תרומה ניכרת ל"רסטורציית מייג'י".

יושידה שואין, שהוצא להורג על ידי עריפת ראשו, הפך בעיני היפנים לדמות אלילית תחת השם שואין נו מיקוטו, אליה הוקדשו שני מקדשים.

מו דזה

מו דזְה (בסינית: 墨子, בפין-יין Mòzǐ; במקור מו דִי, בסינית: 墨翟) היה פילוסוף חשוב שהגה בתקופת המדינות הלוחמות בסין הקדומה. הוא הטיף לאהבה אוניברסלית ולשוויון, ובכך קרא תיגר על משנתו של קונפוציוס שרווחה באותה התקופה.

פילוסופיה סינית

במקביל להתפתחות הפילוסופיה במערב התפתחה הפילוסופיה בסין. פילוסופיה זו החלה להתפתח במאה ה-5 לפני הספירה, בתקופה שנקראת תקופת האביב והסתיו.

בעוד שהפילוסופיה המערבית שמה דגש על חיפוש האמת, הטוב לעומת הרע, הפילוסופיה הסינית התמקדה בחיפוש הדרך הנכונה (דאו).

לפילוסופיה הסינית יש היסטוריה של אלפי שנים. את מקורותיה אפשר למצוא ב"אי צ'ינג" ("ספר התמורות"), ספר הדרכה לגילוי עתידות, שכבר קיימים בו כמה מהמושגים הבסיסיים ביותר של הפילוסופיה הסינית. את גילו של הספר אפשר רק להעריך, אך הוא בוודאי שואב ממסורת בעל פה המגיעה עד התקופה הנאוליתית.

קונפוציאניזם

קונפוציאניזם (סינית: 儒學, להאזנה (מידע • עזרה)) - "אסכולת המלומדים" היא פילוסופיה ומערכת ערכים מזרח-אסיאתית אשר במקור פותחה מכתבי קונפוציוס. עד אמצע המאה ה-20 הייתה זו דת המדינה בסין.

הדת נוסדה במאה ה-5 לפנה"ס על ידי קונפוציוס. דת זו מדגישה את היותו של האדם טוב מטבעו ואת ההתנהגות המוסרית בין אדם לחברו. למרות המהפכה התרבותית היא עדיין משמשת בסין תפיסה מוסרית בסיסית.

מכיוון שקונפוציוס עשה שימוש רב בטאוטולוגיות ואנלוגיות על מנת להסביר את תורתו עשוי בתחילה אדם בעל תפיסה מערבית שלא להבין את ההיגיון העומד מאחורי המאמרות והמאחד אותן לכדי תורה אחת.

הקונפוציאניזם מהלך על הגבול הדק בין אסכולה פילוסופית לבין דת. חוקרים ואישים שונים במשך השנים הגדירו אותו בצורה שונה.

קונפוציוס

קונפוציוס (גרסה לטינית של שמו הסיני; שם משפחה: קונג 孔, שם פרטי: צ'יו 丘, כינוי: ג'ונג ני 仲尼 (בסינית: 孔夫子; בפין-יין: Kǒng Fūzǐ, קוֹנְג-פוּ דְזְה, 551 לפנה"ס - 479 לפנה"ס), מגדולי הפילוסופים של סין ובעל השפעה מכרעת על תרבותה.קונפוציוס לא השאיר אחריו כתבים, אך תלמידיו הרבים אספו את דבריו לספר שתורגם לעברית בשם "המאמרות", או "האנלקטים". תורתו מדברת על היות האדם מוסרי, ועל תכונותיו של אדם מוסרי. קונפוציוס שם דגש רב על החינוך, והאמין כי המנהגים הם אלו המעצבים את האדם והופכים אותו למוסרי.

קלאסיקות סיניות

קלאסיקות סיניות או טקסטים קאנוניים (בסינית מסורתית: 中國古典典籍, בסינית מפושטת: 中国古典典籍, בפין-יין: Zhōngguó gǔdiǎn diǎnjí) הם טקסטים סיניים שמקורם לפני האיחוד הקיסרי בידי שושלת צ'ין ב-221 לפנה"ס, ובמיוחד הכוונה ל"ארבעת הספרים וחמש הקלאסיקות" של מסורת הנאו-קונפוציאניזם, אשר הם בעצמם מהווים רשימה מקוצרת של "שלוש עשרה הקלאסיקות". כל הטקסטים הללו נכתבו בסינית קלאסית. כל הקאנונים ידועים ביחד בתור "הקלאסיקות" (מסורתית: 經, מפושטת: 经).המונח "טקסטים סיניים קלאסיים" בצורתו הרחבה יותר מתייחס לטקסטים שנכתבו בסינית מדוברת או בסינית הקלאסית שרווחה עד נפילתה של השושלת הקיסרית האחרונה, שושלת צ'ינג, ב-1912. הטקסטים הקלאסיים מחולקים בדרך כלל לארבעה ענפים: קלאסיקות, היסטוריות, חכמים ואוספים. "קלאסיקות" (经) מתייחס לאותן קלאסיקות שהוגדרו בקונפוציאניזם. "היסטוריות" (史) כולל כתבים העוסקים בתיעוד היסטורי. "חכמים" (子) הכולל יצירות הגות שאינן קונפוציאניות, כמו גם יצירות בתחום החקלאות, הרפואה, המתמטיקה, האסטרונומיה, הניבוי, ביקורת האמנות ותחומים אחרים. ו"אוספים" המכיל אסופות של יצירות המרכיבות ביחד יצירה מייצגת כגון אוסף שירים, אוסף כתבים דאואיסטים ואוסף כתבים בודהיסטיים.

בתקופת שושלות מִינְג וצִ'ינְג מלומדים קונפוציאניים אשר רצו להשתתף בבחינות הקיסריות, במטרה להשתלב במשרה ממשלתית, נדרשו ללמוד את ארבעת הספרים וחמש הקלאסיקות. כל דיון פוליטי היה רווי בהתייחסויות לרקע הזה, ומבלי לשנן אותם לא ניתן היה להשתלב כמלומד, ובתקופות מסוימות אף כאיש צבא. גם במסגרת חינוך ילדים, בדרך כלל שיננו ילדים קודם את הסימנים הסיניים של "קלאסיקת שלושת הסימנים" ואת "מאה שמות משפחה", ומשם המשיכו לשינון הקלאסיקות האחרות. כך חלקה העילית המלומדת בסין רקע תרבותי וסט ערכים משותפים.

הלימוד בתחום זה מתחלק להתמקדות בשתי תקופות, זו שלפני שריפת הספרים הגדולה בתקופת שושלת צִ'ין במסגרתה אבדו יצירות רבות, וזו שלאחריה.

רן (קונפוציאניזם)

רֶן או ז'ן (בסינית: 仁; פִּין-יִין: Rén) היא מילה בשפה הסינית, שמשמעותה נוגעת לקשר שבין היחיד והזולת. ‘רן’ מהווה מושג מרכזי בפילוסופיה הקונפוציאנית ובהקשר זה הוא מתורגם לעיתים קרובות כ'אנושיות'. 'רן' ניתן לפירוש כמידה טובה מוסרית, כסיכום כל המידות הטובות המוסריות, או כמכנה המשותף בטבע האנושי לכל המידות הטובות.

שו'ן קואנג

שׂוּ'ן קוָאנְג (בסינית מסורתית: 荀子, בסינית מפושטת: 荀子, בפין-יין: Xún Kuàng. 313-238(?) לפנה"ס), ידוע גם בכינוי הכבוד שלו שׂוּ'ן דְזְה (סינית: 荀子; פין-יין: Xún Zǐ, "החכם שׂוּ'ן"), היה פילוסוף סיני קונפוציאני שחי במהלך תקופת המדינות הלוחמות ולקח חלק במאה האסכולות. ספר בשם שׂוּ'ן דְזְה מיוחס לו. התאוריות של שׂוּ'ן דְזְה היו בעלות השפעה רבה בעיצוב ההגות המדינית של שושלת הָאן, אך השפעתו נחלשה במהלך שושלת טָאנְג ביחס לזו של מנציוס. שׂוּ'ן דְזְה דן בספרו בדמויות כקונפוציוס, ג'ואנג דזה ומו דזה, אנשי אסכולת השמות חְווֵי שְׁה וגונְגְסוּן לונְג, ולגאליסטים כשֶׁן בּוּהָאי ושֶׁן דָאו. שׂוּ'ן דְזְה הוא גם הראשון בהיסטוריה הסינית שתיעד בכתב את לאו דזה כדמות, והשתמש במושגים דאואיסטיים, למרות שהוא דחה את גישתם.

שן קואו

זהו שם סיני; שם המשפחה הוא שן. שן קואו או שן גווה (בסינית: 沈括; שם סגנוני: צון ג'ונג (存中), כינוי מנגצ'י, ובצורה מודרנית מנגשי) ונג (夢溪翁‏; 1031 - 1095) היה איש אשכולות, מדען ומדינאי של שושלת סונג (960 - 1279). שן קואו הצטיין בתחומים רבים בלמדנות ומדינאות. נוסף על כך הוא היה מתמטיקאי, אסטרונום, מטאורולוג, גאולוג, זואולוג, בוטנאי, פרמקולוג, אגרונום, ארכאולוג, אתנוגרף, קרטוגרף, אנציקלופדיסט, גנרל, דיפלומט, מהנדס מערכות הידראוליות, ממציא, משורר, מוזיקאי, מבקר אומנות ופילוסוף. כיהן בין השאר כפקיד הראשי של הלשכה לאסטרונומיה של שושלת סונג, שימש כשר כלכלה, מפקח מדיני ונשיא אוניברסיטה. בחצר הקיסר היה נאמן לסיעה הרפורמיסטית "קבוצת המדיניות החדשה" תחת הנהגת ואנג אנשה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.