מנחם הרן

מנחם הרן (4 בדצמבר 192416 באפריל 2015[1]) היה פרופסור בחוג למקרא באוניברסיטה העברית בירושלים וחתן פרס ישראל לחקר המקרא בשנת תש"ס (2000), חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, חבר האקדמיה הנורווגית למדעים, חבר כבוד של החברה הבריטית לחקר המקרא וחבר האקדמיה האמריקאית למדעי היהדות.

מנחם הרן
מנחם הרן, ינואר 2008

חייו ופועלו

הרן נולד כמנחם דימן לפַנְיה רחל לבית דוליצקי ולמשה דימן, גדל בבית ציוני במוסקבה עד גיל תשע. נצר למשפחה חב"דית מיוחסת. אביו היה פקיד בכיר במשטר הסובייטי, אבל ציוני במחתרת, ולקח לבנו מורה לעברית, שהייתה שפה אסורה ללימוד על פי החוק. ב-1933 עלתה המשפחה לארץ ישראל והתיישבה בתל אביב. סיים את חוק לימודיו לתואר השני בשנת 1947 בחוגים למקרא, ספרות עברית וגאולוגיה באוניברסיטה העברית, לאחר מכן למד בקולג' דרופסי שבפילדלפיה. עשה דוקטורט בלימודי מקרא והגיש את הדיסרטציה ב-1956, תחת הנחייתו של פרופ' יחזקאל קויפמן. נושא העבודה היה: "המשכן והמכלול הפולחני הפנימי: לפי ס"כ (ספר כהנים) והמקורות שמחוץ לו". משנת 1954 לימד הרן באוניברסיטה העברית ומ-1972 שימש כפרופסור מן המניין.

הרן הקים שני חוגים למקרא ועמד בראשם: באוניברסיטת תל אביב (1962-1957), ובאוניברסיטת חיפה (1979-1976). שימש כפרופסור אורח באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, באוניברסיטת קיימברידג', בקולג' וולפסון ובמרכז ללימודים עבריים מתקדמים באוקספורד, באוניברסיטת קליפורניה שבסן דייגו, באוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון, בקולג' סנט ג'ון שבקיימברידג', בקולג' קלייר הול שבקיימברידג'. היה מזכיר מערכת ואחר כך חבר מערכת של "תרביץ", עורך משנה באנציקלופדיה המקראית, עורך שותף באנציקלופדיה יודאיקה, ועורך ראשי של אנציקלופדיה עולם התנ"ך. היה ראש חוג העיון בתנ"ך בבית נשיא המדינה. משנת 1996 חבר באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. ב-1998 זכה בפרס ביאליק עבור ספרו "האסופה המקראית" וזכה לתואר דוקטור לשם כבוד מהיברו יוניון קולג'.

היה נשוי לד"ר רעיה הרן לבית טברסקי ונולדו להם שני ילדים ושישה נכדים. הבן, משה יוסף שי הרן, הוא פרופסור למתמטיקה בטכניון. הבת, ד"ר טלי הרן, היא פרופסור לביולוגיה מולקולרית בטכניון.

מחקריו

מנחם הרן עבד ברוב התחומים של חקר המקרא. התמחה בחקר התורה, הנביאים, הפולחן המקראי (כיצד עבדו את האלוהים), עבד על חקר הקאנוניזציה של המקרא. הרן עסק הן בביקורת גבוהה של המקרא, דהיינו היסטוריה, ספרות, תאולוגיה וכל מה שנוגע למקרא כיצירה רוחנית-ספרותית, והן בביקורת נמוכה של המקרא, כלומר שאלות של טקסט, גרסאות שונות לכתוב ותרגומים (למשל תרגום השבעים) שמוסרים גרסאות השונות במקצת מנוסח המסורה.

הקנוניזציה של המקרא

הקנוניזציה באה מהמונח קאנון. כתבים קאנוניים הם יותר מסתם "כתבי קודש". המונח נוצרי, אבל התופעה הייתה קיימת לפני שניתן לה השם.

מנחם הרן כתב חיבור מקיף על תהליך הקנוניזציה של המקרא, זהו ספרו "האסופה המקראית - תהליכי הגיבוש עד סוף ימי בית שני ושינויי הצורה עד מוצאי ימי הביניים" שיצא בשלושה כרכים.

לדעת הרן החלה הקנוניזציה המקראית בספר דברים, שהיה רפורמטורי בזמנו, שינה דברים באמונה הישראלית וגם שינה הליכות פולחן, וכדי שיתקבל הוא היה תובעני מאוד. הוא הטיל את עצמו על המאמינים והורה להם לנהוג כמצוותו. על ידי הצגה תובענית זו הוא נהפך לדעת הרן להיות קנוני. אחרי כן המצב הקנוני התפשט על כל התורה: על ספרי הנביאים הקלאסיים ובסוף גם על הכתובים.

מקדש ועבודת-המקדש בישראל הקדומה

ספרו זה של הרן Temples, and Temple-Service in Ancient Israel יצא באוקספורד ולאחר מכן בשלוש מהדורות נוספות בארצות הברית וחלקים ממנו הועלו לרשת. על פי ביקורת המקרא, המקרא איננו חיבור אחיד והוא חובר על ידי כותבים שונים. איננו יודעים את שמות הכותבים ואיננו יודעים בדיוק את זמנם, אבל יודעים מי קדום יותר ומי מאוחר יותר. בסך הכול יש ארבע חטיבות בתורה - כל חטיבה נכתבה על ידי קבוצה אחרת של סופרים, כמסכת אחידה בסגנון ואחידה בהנחות היסוד שלה, כאילו אדם אחד כתב. נתקבלו איפוא ארבעה חיבורים שונים, ארבע מסכתות, והן: המקור היהוויסטי J – Jehovist, המקור האלוהיסטי (מסומן ב- E ומשמעותו Elohist), שהן קדומות מאוד, אחת נתחברה ביהודה והשנייה באפרים, מלכות הצפון. בכל אחת משתי המסכתות האלה יש יסודות מראשית תקופת המלוכה. חטיבה שלישית היא ספר דברים, המקור הדברימי (מסומן D ומשמעותו Deuteronomium). מקור רביעי שבהיקפו הוא קרוב לחצי מהתורה הוא המקור כהני (P – Priest) והוא מכונה כך מכיוון שמחברו היה בוודאי כהן במקדש. חלוקה זו מוסכמת על כל חוקרי ביקורת המקרא.

תרומתו של ולהאוזן לביקורת המקרא היא בטענתו שכשם ש-E ו-J הם קדומים מאוד וכשם ש-D רפומטורי וקשור בזמנו של יאשיהו (שבזמנו בוצעה הרפורמה), כך P הוא המאוחר ביותר והוא יצירה של בית שני. בעוד ולהאוזן טוען שהמקור הכהני P נוצר בתקופת בית שני, הרי שהרן סובר ש-P הוא פרי יצירת השליש האחרון של בית ראשון, כלומר קדום יותר מהמקור הדברימי, D. המסגרת ההיסטורית של האסכולה הכוהנית, לדעת הרן, היא מלפני ימי בית שני. לכאורה זוהי הזזה כרונולוגית זעומה, אולם למעשה זוהי מהפכה גמורה. זוהי מהפכה מכיוון שבימי בית שני הופיעה היהדות כדת מונותאיסטית צרופה (היהדות בהתגלמותה המיוחדת כדת היסטורית הופיעה מתוך האמונה הישראלית העתיקה). הרן טוען כי P אינו "יהדות" של ימי בית שני אלא התגלמות של הכהונה העתיקה בישראל. כשאומרים ש-P הוא יהדות, "לא מכירים את היהדות ולא יודעים מהי."

לדעת הרן התכונות של P (ריגוריזם, הקפדנות, הפורמליזם והלגליזם) הן תכונות של הכהונה בימי הבית הראשון ולא של יהדות. היהדות הייתה מבוססת על המקורות כולם, כי כל המקורות נתחברו יחד בימי עזרא וניתן להם מעמד קאנוני, במסגרת התורה. כל התכונות הללו שהם מונים ב-P הן תכונות של כהונה לדעת הרן, לא של יהדות. לדעת הרן המקור הכוהני בימי בית ראשון היה יצירה סקטנטית, של כת, של כהונה סגורה אוטופיסטית. רק בימי עזרא נעשה לדעת הרן P קאנוני עם כל התורה, ואז הוא פרץ לתוך מרכז חיי ישראל ותפס את מרכז הבמה, לצד מקורות התורה האחרים.

הרן סבר כי אף על פי שספרי עזרא ונחמיה מעומעמים, יש סימנים להופעת P בציבור באותו הזמן. על עזרא מסופר שהוא הגיע מבבל והשליט את התורה בחיי ישראל, באופן שאחרי עזרא הפך ישראל לעם התורה. למשל, הייתה לעזרא סמכות לשים אנשים שלא צייתו לו בבית הסוהר; כי הם כרתו ברית מייחדת, "אמנה". שליטי פרס היו מעוניינים לתת לעזרא סמכויות כאלה כדי להודות בלגיטימיות של הדתות השונות ולהניח למאמיניהן לעבוד את אלוהים. כורש נתן פקודה לבנות את בית המקדש ונתן לבונים כלים של המקדש שהוצאו על ידי נבוכדנאצר. זו הייתה השיטה הנוחה והטולרנטית של השלטון הפרסי, ובשל כך השלטון הפרסי התמיד מאתיים שנה.

ספר יובל לכבודו

  • Texts, temples, and traditions : a tribute to Menahem Haran / edited by Fox Michael V. Winona Lake, Ind. : Eisenbrauns, 1996

ספרים שכתב

  • בין ראשונות לחדשות: מחקר ספרותי והיסטורי: בחטיבת הנבואות שבספר ישעיהו, פרקים מ-מח/ מאת מנחם הרן; ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשכ"ג 1963
  • חקר המקרא בלשון העברית: דברים על דמותו ועל דרכו/ מאת מנחם הרן; ירושלים, הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשכ"ט
  • תקופות ומוסדות במקרא: עיונים היסטוריים/ מנחם הרן; תל אביב: עם עובד, תשל"ג 1973
  • Temple and Temple-Service in Ancient Israel: An Inquiry into the Character of Cult Phenomena and the Historical Setting of the Priestly School/ by Menahem Haran; Oxford: Clarendon Press, 1978
  • Temples and temple-service in ancient Israel : an inquiry into biblical cult phenomena and the historical setting of the priestly school / by Menahem Haran ; Winona Lake, Ind.: Eisenbrauns, 1985, 1995
  • האסופה המקראית: תהליכי הגיבוש עד סוף ימי בית שני ושינויי הצורה עד מוצאי ימי הביניים/ מנחם הרן; ירושלים: מוסד ביאליק, תשנ"ו 1996 – תשס"ד 2003
  • The Hebrew Bible/ Old Testament: the History of its Interpertation/ edited by Magne Saebo; Associate editor: Menahem Haran; Gottingen: Vandenhoeck & Ruprecht, 1996-2000
  • מקרא ועולמו: מבחר מחקרים ספרותיים והיסטוריים, מאגנס, ירושלים, תשס"ט 2009.

ספרים שערך

  • Library of Congress Classification of Judaica/ editorial board Menahem Haran, chairman… (et al); Jerusalem: The Hebrew University of Jerusalem, 1982
  • Yehezkel Kaufman Jubilee Volume: Studies in the Bible and Jewish Religion, Dedicated to Yehezkel Kaufmann on the Occasion of his Seventieth Birthday/ edited by Menahem Haran. Jerusalem: Magnes Press, Hebrew University, 1960
  • אנציקלופדיה עולם התנ"ך/ עורך ראשי מנחם הרן; תל אביב: רביבים, תשמ"ג-1996

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מכּתביו:

הערות שוליים

  1. ^ Israel Prize laureate Menahem Haran dies at age 91 באתר ג'רוזלם פוסט, 16 באפריל 2015
הקודם:
אברהם גרוסמן, יהודה ליבס
פרס ביאליק לחכמת ישראל
במשותף עם אליעזר גולדמן, אהרון דותן

1998
הבא:
ישראל יובל, דב נוי, ישראל תא-שמע
אביגדור הורוויץ

אביגדור (ויקטור) בנדיקט הורוויץ (19 באפריל 1948–20 בינואר 2013) היה פרופסור מן המניין במחלקה למקרא, ארכאולוגיה והמזרח הקדום באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע.

אשת ישעיהו

אֵשֶׁת יְשַׁעְיָהוּ היא דמות מקראית אשר שמה נפקד מהכתובים בתנ"ך. היא מכונה עלמה ונביאה. הכתוב אינו ודאי ויש הסוברים כי היא אשת ישעיהו. אחרים מפרשים כי היא אשת אחז מלך יהודה. היא ילדה לישעיהו שלושה בנים: שאר ישוב, עמנו אל ומהר שלל חש בז. שמות אלה מזכירים לעם ישראל כי ה' הוא זה ששומר עליהם והם נתנו "לְאֹתוֹת וּלְמוֹפְתִים בְּיִשְׂרָאֵל מֵעִם ה' צְבָאוֹת הַשֹּׁכֵן בְּהַר צִיּוֹן"ישעיהו נותן לאחז מלך יהודה אות, כדי לשכנע אותו בדברי נבואתו שלא יפחד ממלכת ארם וממלכת ישראל:

"לָכֵן יִתֵּן אֲדֹנָי הוּא לָכֶם אוֹת הִנֵּה הָעַלְמָה הָרָה וְיֹלֶדֶת בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ עִמָּנוּ אֵל". העלמה יולדת לו בן. את השם נותנת האם. הבן מקבל שם סמלי אשר נותן ביטוי לציפייה מנבואת ישעיהו. כך מפרשים רש"י, אבן עזרא ואחרים. שד"ל מפרש כי 'עלמה' הוא שם לנערה בריאה ומהירה, "בין שתהיה בתולה בין שלא תהיה", בניגוד לאחרים הוא פירש שהעלמות היו נשים בחצר המלך ממעמד נמוך יותר ממעמד המלכות ופלגשי המלך. לשיטתו והכתוב 'עלמה' מכוון ל-'עלמה אחת ידועה ומפורסמת שהייתה לאחז' כלומר אשת המלך אחז. טענה זו לדעת מנחם הרן מיותרת כי לדידו של שד"ל העלמה יכולה להיות כל אישה או פילגש.מהמילה "עלמה" המופיעה בפסוק אפשר להבין כי משמעותה אישה נשואה וגם במשמעות נערה שאיננה נשואה. לדעת רש"י העלמה היא אשת ישעיהו היולדת לו את עמנו אל בשנה הרביעית למלכות אחז מלך יהודה: "אשתי הרה השנה הזאת והיא הייתה שנת ד' לאחז".

הכינוי "נביאה" מופיע בהקשר לאשת ישעיהו בספר ישעיהו, פרק ג', פסוק ד'. לדעת מלבי"ם, רש"י ורבים אחרים מתייחס כינוי זה, גם הוא על אשת ישעיהו. כמו כן מצודת ציון מזהה את הנביאה כאשת ישעיהו: "הנביאה - כן תקרא אשת הנביא".

מעורבותן של נשות נביאים בחזון הנבואי מצוי גם אצל נביאים נוספים במקרא. הושע לוקח לו לאישה את גומר בת דבליים במצוות ה', ובמקרה אחר ה' מבשר ליחזקאל על מות אשתו. פרטי חייו האישיים של ישעיהו שזורים בסימן הנבואה ואלה מספרים בגורלו של עם ישראל כולו.הכתוב בישעיה, ז' מוסר כי מדובר ב'עלמה'. הנערה, אישה חסרת שם היא זו שיולדת את עמנו אל. בכתוב בפרק ח' נמסר כי היולדת היא נביאה כלומר, אשת ישעיהו, ואף כאן שמה לא נמסר. היא זו שיולדת את מהר שלל חש בז . שמו של עמנו אל ניתן על ידי ה'עלמה' נותן ביטוי לקיום נבואתו של ישעיהו ואילו שמו של הבן השני מהר שלל חש בז ניתן במצוות האל ויש לראות בכך כביטוי וסימן לנבואה.

בשר בחלב

בשר בחלב הוא איסור מהתורה בהלכות כשרות ביהדות, על אכילת בשר וחלב שהתבשלו יחדיו. איסור זה כולל בנוסף לאיסור על האכילה גם איסור על הנאה מתערובת בשר וחלב מבושלת, ואף איסור ייחודי על עצם הבישול.

האיסור העקרוני הוא מצווה מהתורה, ובמהלך הדורות נוספו לו חלקים נוספים שתוקפם דרבנן ומנהג, כדוגמת איסור על אכילת בשר וחלב יחדיו גם כאשר לא התבשלו יחדיו, הוספת בשר חיה ובשר עוף לאיסור זה (מהתורה נאסר רק בשר בהמה), חובת הפרדה בין מוצרי חלב למוצרי בשר, ובין כלי בישול למוצרי בשר וחלב, וחובת המתנה בין אכילת מוצרי בשר למוצרי חלב.

מזון שאינו נחשב בשרי או חלבי ומותר לאכילה עם כל אחד מהם נקרא "פרווה". איסור בשר וחלב שונה מרוב האיסורים שבתורה בכך ששני מרכיביו (הבשר והחלב) הם מרכיבי היתר, ורק התערובת שלהם אסורה. בכך דומה איסור זה לאיסור שעטנז (תערובת צמר ופשתים) ולאיסור חרישה בשור וחמור יחדיו. מאפיין ייחודי נוסף הוא האיסור על פעולת הבישול מעבר לאיסור האכילה וההנאה. בספרות חז"ל, נחשב איסור בשר בחלב כ"חידוש" שאין להסיק מדיניו לגבי תחומים הלכתיים אחרים.

ה'תש"ס

ה'תש"ס (5760) או בקיצור תש"ס

היא שנה עברית אשר החלה ביום א' בתשרי, אור ל-11 בספטמבר 1999

, והסתיימה ביום כ"ט באלול, 29 בספטמבר 2000

.המולד של תשרי חל ביום שישי, 21 שעות ו-801 חלקים. לפיכך זו שנה מסוג זשה, היא מעוברת, ואורכה 385 ימים.זו שנה שישית לשמיטה, ושנת 3 במחזור העיבור ה-304. תקופת ניסן שבשנה זו היא תחילת שנת 20 במחזור השמש ה-206.שנת ה'תש"ס היא שנת 1,931 לחורבן הבית, ושנת 2,311 לשטרות.

מדינת ישראל חגגה ביום העצמאות ה'תש"ס 52 שנות עצמאות.

המקור האלוהיסטי

המקור האלוהיסטי (באנגלית: Elohist source, או בקיצור כמקור E) הוא אחד מארבעת עורכי המקרא לפי תורת המקורות.

הרן (פירושונים)

האם התכוונתם ל...

חוקי התורה

החוק המקראי הוא מערכת החוקים המורכבת ממכלול הציוויים המופיעים בחמשת חומשי התורה. החוק המקראי הוא הבסיס לתרי"ג המצוות בהלכה היהודית הרבנית, אשר מפרשת את המקראות בהתאם לפשט ולתורה שבעל פה. כתות יהודיות אחרות כמו הצדוקים, הקראים והשומרונים אימצו פרשנויות אחרות לחוק המקראי. מחקר המקרא המודרני עוסק גם הוא בפרשנות החוק המקראי בהתאם לפשט, תוך הסתמכות על השערת התעודות ועל הידע המדעי מתחומי הארכאולוגיה וההיסטוריה.

יחזקאל קויפמן

יחזקאל קויפמן (17 בדצמבר 1889 – כ"א בתשרי תשכ"ד, 9 באוקטובר 1963) היה פרופסור, פילוסוף וחוקר מקרא, חתן פרס ישראל במדעי היהדות לשנת תשי"ח (1958) ושני פרסי ביאליק לחכמת ישראל. שימש כראש החוג למקרא באוניברסיטה העברית בירושלים והיה חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים משנת 1959.

לוחיות ברכת כהנים

לוחיות ברכת כהנים הן שתי לוחיות כסף זעירות שנמצאו גלולות היטב שעליהן נמצא כיתוב שפוענח ככולל טקסט הדומה מאוד לברכת כהנים. הלוחיות מתוארכות סביב שנת 600 לפנה"ס ונחשבות לממצא הקדום ביותר של טקסט מקראי.

הלוחיות הן הממצא המרשים ביותר שנתגלה במאספה בחפירות כתף הינום.

מזמור קנ"א

תהילים קנ"א הוא מזמור המופיע בכמה נוסחים של ספר תהילים, שלא נכלל בנוסח המסורה העברי של המקרא, ועל כן שייך לספרים החיצוניים. לדעת כמה חוקרים, לשונו של המזמור וסגנונו מעידים על חיבור מאוחר.

המזמור מופיע בתרגום השבעים היווני ובתרגום הפשיטתא הסורי, וניכר שהוא תורגם מעברית. כמו כן במגילות מדבר יהודה נמצא מזמור זה יחד עם מזמורים חיצוניים נוספים באחת ממגילות תהילים (11QPsa).

ספר יחזקאל

ספר יְחֶזְקֵאל, הנקרא על-שם גיבורו, הנביא יחזקאל בן-בוזי, הוא השלישי בין ספרי נביאים אחרונים (אחרי ישעיה וירמיה). הנביא יחזקאל התנבא לפני חורבן הבית הראשון (586 לפני הספירה) ובעיקר לאחריו, בגלות בבל.

בספר יחזקאל קיימים בדרך כלל שלושה חלקים לכל חזון: חזון פותח, המשך, וחזון משלים. שני הראשונים דומים בסגנון הכתיבה שלהם ומיוחסים ליחזקאל, בעוד שהשלישי נוטה להיות שונה ולפיכך מיוחס על ידי חלק מחוקרי המקרא לתוספות המאוחרות יותר לספר. בנוסף, בספר קיימות מספר דוגמאות לעריכת הכתוב (בעיקר מבחינת סדר החזונות), אם כי לא ברור אם יחזקאל עצמו ערך את הכתוב או כותבים מאוחרים יותר.

ספר ירמיהו

ספר יִרְמְיָהוּ הוא השני מבין ספרי נביאים אחרונים, ועוסק כמעט כולו בנבואות חורבן. תקופת ההתרחשות של הספר היא סוף ימי בית ראשון. ירמיהו הנביא, על פי הכתוב בספר, סבל רבות בשל זעם העם והמלך על נבואותיו והעביר ימים רבים בבית סוהר, אף על פי שהוא עצמו נעצב ביותר בשל נבואותיו והרבה לבקש רחמים על העם.

כפי העולה מתוך הספר עצמו, נראה שכתבו ברוך בן נריה הסופר, מפיו של ירמיהו, ונראה כי הוא ערוך מגילות-מגילות. עם זאת, ייתכנו עריכות מאוחרות יותר, עד לתקופת חיתום המקרא.

ערך מורחב – ירמיהו

ספר מלכים

ספר מְלָכִים הוא אחד מספרי הנביאים בתנ"ך, האחרון שעוסק בתיאור כרונולוגי של קורות עם ישראל. הספר מתאר את ימי מלכי ישראל ומלכי יהודה, מעשיהם והאירועים בארץ בתקופתם, מימיו האחרונים של דוד המלך ועד חורבן בית המקדש הראשון.

בין הנביאים הבולטים המופיעים בספר ניתן למנות את אחיה השילוני, אליהו ואלישע.

ספרי השנים

ספרי השנים או אנלים[דרוש ניקוד] (בלטינית: Annales, מ-Annus שפירושו "שנה") הן רשימות קצרות, המסודרות לפי סדר כרונולוגי. ספרי השנים היוו רשימת אירועים שהתרחשו בפרק הזמן אותו ביקשו לתאר, לרוב שנה ירחית. בין האירועים המצוינים בהם היו טקסים דתיים וחגיגות דתיות, כיבושים וקרבות משמעותיים בעיני הכותב, ובעלי תפקידים שכיהנו בשנה הנדונה. ספרי השנים מהווים מקור חשוב לחקר ההיסטוריה של רומא העתיקה הקדומה, ומעידים על התפתחות המשטר הרומי בראשיתו. לרוב, נשמרו ספרי השנים במקדשים הראשיים.

פרס ביאליק

פרס ביאליק לספרות יפה ולחכמת ישראל הוא פרס ספרותי המוענק ליוצרים בתחום ספרות יפה וחכמת ישראל, על ידי עיריית תל אביב-יפו. הפרס מוענק בהתאם להחלטת מועצת העיר, החל משנת 1933 במלאת 60 שנה למשורר חיים נחמן ביאליק. הפרס נוצר לשם מתן כבוד והוקרה לביאליק, אשר מיום עלותו לארץ, בחר בתל אביב כמקום יצירתו והשפיע רבות על חייה התרבותיים.

פרס גרשם שלום

הפרס לחקר הקבלה ע"ש גרשם שלום הוא פרס המוענק בישראל מדי ארבע שנים לערך לחוקר או חוקרת המצטיינים בתחום הקבלה על כל תקופותיה וזרמיה. הפרס מוענק על ידי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, שהודיעה על ייסוד הקרן למימון הפרס בשנת 1991, על מנת להנציח את זכרו של גרשם שלום, אשר היה ממקימיה, "נשיאה השלישי, ומגדולי חוקרי הקבלה והמיסטיקה בארץ ובעולם".

קאנוניזציה של כתבים

משמעותה היסודית של קאנוניזציה היא תהליך איסופם וגיבושם הסופי של כתבים לקובץ סגור שאין מוסיפים עליו ואין גורעים ממנו.

משמעותה המקורית של המילה "קאנון" (Κανόνας) ביוונית הייתה סרגל או קנה מידה.

המושג 'כתבי הקודש', ("Biblia Sacra", בלטינית, או לשם הקיצור: ביבליה), עומד על ההנחה, שבכתבים הללו, היהודי והנוצרי, "מובלע דבר אלוהים ונמצא בהם ביטוי לבשורתו ולרצונו, ולפיכך הם משמשים יסוד מוחלט לחיי המאמינים, כיחידים כציבור, והם נתונים ברשות הציבור וברשותו של כל אדם".משום כך, קנוניזציה של כתבי קודש שונים לכדי מאגד מאוחד קאנוני, מגדירה את המכלול הזה כ'כתבי הקודש' המחייבים, העולים בדרגתם ובסמכותם על כל כתבים או חיבורים אחרים. מבחינה דוגמטית, למשל, אפשר ויהיה מותר למאמין לחלוק או לערער על סמכותו או על דבריו של חיבור חיצוני לקאנון, אך אסור יהיה לו לערער או לחלוק על סמכותו של חיבור שנכלל בתוך הקאנון של כתבי הקודש המחייבים.

הן המונח, 'כתבי קודש', בספרות חז"ל של סוף הבית השני והן המונח 'קאנון', שאינו קיים במקורות היהודיים, ומופיע לראשונה במקורות הנוצריים רק לאחר התגבשות הברית החדשה במאה ה-4 וכולל גם את ספרי המקרא, הולמים את תיאור מפעל האיסוף והגיבוש המקראי, ובכך המושג פעל את פעולתו ההיסטורית, מאמצע המאה ה-5 עד אמצע המאה ה-2 לפני הספירה, עוד קודם שניתן לו כינוי מפורש.

קלף (יהדות)

קלף הוא עור בהמה טהורה המשמש לכתיבת ספרי תורה, תפילין ומזוזות - ראשי התיבות של סת"ם - ספרי תורה, תפילין, מזוזות. כמו כן מגילת אסתר יש לכתוב על קלף. על פי ההלכה כתבי קודש אלה חייבים להכתב על עור בהמה מעובד בעפצים.

על פי התלמוד ישנם שלושה סוגי קלפים לכך, "גוויל" הוא העור השלם, ועליו יש לכתוב רק ספרי תורה, בנוסף ניתן להפריד מהגוויל שתי שכבות, השכבה הדקה קלף המשמש לכתיבת תפילין, והשנייה דוכסוסטוס משמש לכתיבת מזוזות. בסביבה יבשה מתאימה (או בתיק) עשויים כתבים על גוויל, קלף או דוכסוסטוס להישמר אלפי שנים.

כיום ספרי תורה, תפילין ומזוזות נכתבים על עור שעבר עיבוד בסיד ומלח בלבד, ואז שוייף מצידו הפנימי, כך שנותר רק קלף.

רוח הקודש (יהדות)

רוח הקודש ביהדות היא אחד מאמצעי התיקשור החשובים שנשארו כדי ליצור קשר עם האל. רוח זו איננה מוגבלת ללאום או למין מסוים, ועשויה לשרות על כל אדם על פי מעשיו.

גישות שונות ממקמות את רוח הקודש במדרג שונה, ביחס לאמצעי קשר אחרים (כגון גילוי אליהו, בת קול). אולם הגישה הקלאסית מזהה את רוח הקודש כדרגת הקשר הגבוהה ביותר, לאחר הפסקת הנבואה, הקיימת כיום. למשל נכתב בחז"ל כי הכתובים "ברוח הקודש נכתבו" מדרג זה מבדיל את הכתובים מדברי חכמה רגילים (כגון ספר בן סירא), שלא נאמרו ברוח הקודש.

בחלק מהמדרשים, רוח הקודש הוא ביטוי האנשה של האל, שלעיתים משיבה ולעיתים מופיעה ואומרת את דברה.

בכתבי קומראן יש לרוח הקודש משמעות שונה מזו שנתפסת בחז"ל, המלמדת על 'רוח טהרה' או 'רוח תשובה' האופפת את האדם להבדיל מ'רוח נדה' הפועלת את ההפך.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.