מנחם בן סרוק

מנחם בן סרוק (920 עד 970 או 980 בערך), היה בלשן ופילולוג יהודי בספרד של תור הזהב. מחבר מחברת מנחם, מילון עברי-עברי למקרא.

מנחם בן סרוק
פטירה 970 (בגיל 50 בערך)
ענף מדעי בלשנות
מדינה ספרד
תרומות עיקריות
מחבר מחברת מנחם, מילון עברי-עברי למקרא.

קורות חיים

מנחם בן יעקב אבן סרוק נולד סביב שנת 920 בטורטוסה, שבצפון-מזרח ספרד (קרוב לברצלונה) למשפחה מהמעמד הבינוני שעסקה במסחר. משפחתו הייתה כנראה משפחת תלמידי חכמים שעסקו בין היתר גם בחכמת הלשון העברית, ואף בחיבור פיוטים. מנחם החל אף הוא לעסוק בחכמת הלשון והצטיין בכך, עד כי שמעו הגיע לאוזניו של נגיד היהודים בקורדובה (דרום-מרכז ספרד) - יצחק אבן שפרוט. חכמים כמו מנחם גדלו בחסותם של עשירים, שנתנו להם את האפשרות להתמסר ללימוד החכמות (נוהג מקביל לזה שהיה קיים בתרבות הערבית). הנגיד, ששמע על מנחם, הזמינו לקורדובה עם כל משפחתו כדי שישמש כמזכירו, וכדי לתת לו אפשרות לעסוק בלשון העברית. מנחם עבד אצל יצחק אבן שפרוט עד פטירתו, ואז חזר לעיר מולדתו לעסוק במסחר. כעבור זמן מה, בנו של יצחק - חסדאי אבן שפרוט, שהתמנה אף הוא לנגיד, הזמין את מנחם לחזור ולעבוד בקורדובה, ולחסות בצלו כקודם.

מנחם הוא שניסח כנראה את האיגרת המפורסמת של רבי חסדאי אבן שפרוט ליוסף מלך הכוזרים. הוא שילב את שמו באקרוסטיכון של שיר הפתיחה, לאחר שמו של רבי חסדאי.

מחברת מנחם

ספר מחברת מנחם.djvu&page=198
"מחברת מנחם", נדפס בידי "חברת מעוררי ישנים" לונדון. לחצו על התמונה לדפדוף בספר מעמוד 198

בסביבות שנת 960-950 פרסם מנחם את עבודתו המונומנטלית - ה'מחברת' שהיא מילון ללשון המקרא כולל הארמית המקראית. זהו, למעשה, המילון העברי-עברי הראשון ללשון המקרא. ה'מחברת' מכנסת (מחברת, מהפועל לחבר) מילים מן הלשונות הללו. המילונים המוכרים לנו מלפני המחברת, כגון האגרון של רב סעדיה גאון וה'רסאלה' של יהודה אבן קוריש, כתובים בערבית יהודית.

דונש בן לברט השיג השגות רבות על המחברת. הוא טען שיש במחברת מנחם ביאורים הנוטים לקראות. כשהגיעו השגותיו של דונש לידי חסדאי, ואולי גם מסיבות אחרות, סר חינו של מנחם בעיני חסדאי והוא שלח שליחים ששרפו את ביתו של מנחם בעצם יום השבת והגלוהו אל מחוץ לעיר. מנחם כתב לחסדאי במליצה שירית כי אינו מבין על מה הואשם, והביע תקווה שאלהים ישפוט את המקרה אחרת. המחברת אינה חיבור קראי. עם זאת, מנחם הואשם במשך הדורות בהחזקת דעות קראיות, משום שהציע פירושים המבוססים ישירות על פשט המקרא ומנוגדים לעיתים לפרשנות של חז"ל.

הוויכוח בן מנחם לדונש לא הסתיים. תלמידי מנחם שראו את תשובות דונש השיבו עליהם בספר "תשובות תלמידי מנחם". תלמידי מנחם היו יצחק בן קפרוּן, יצחק אבן ג'יקטילה ויהודה בן דוד. יהודה בן ששת, מתלמידיו של דונש, השיב על תשובות תלמידי מנחם.

מחברת מנחם מחולקת לפי שורשי המילים, אלא שלפי דעת מנחם שורשים רבים הם בני שתי אותיות או אף אות אחת. הדבר נבע מאי הכרתו בשורשים חסרים כגון חסרי פ"נ או ע"ו. לדעתו, הלשון העברית נבחרה על ידי האל ואין לשנות מהמקרא אף לא אות אחת. משום כך הוא התנגד בכל תוקף לביאור מילים על פי חילוף אותיות, שיכול אותית או הוספת אותיות ואף לא השווה מילים קשות לערבית כדי לבארן. היה זה יהודה חיוג' שפיתח במפנה המאה העשירית את התאוריה של שלשיות השורש העברי, שיטה המקובלת עד היום.

בעוד שבמדינות דוברות הערבית התקבלה התאוריה של חיוג' וממשיכו אבן ג'נאח, הרי שבמדינות שהיו מחוץ לאזור הדיבור הערבי הייתה מחברת מנחם מילון שימושי ומוכר. רש"י ציטט ממנה לעיתים קרובות וגם אימץ חלק גדול מהתאוריה הדקדוקית של מנחם. רבנו תם (נכדו של רש"י) קינא את קנאתו של מנחם ואף חיבר ספר 'הכרעות' ובו הגן על מנחם. גם ר' יוסף קמחי, אביו של הרד"ק, הכריע במחלוקת שבין מנחם לדונש ב'ספר הגלוי' שחיבר בעקבות תורתו של חיוג' שיצאה בינתיים לאור. דבר זה מלמד על חשיבותה של המחברת שגרמה לשרשרת תגובות שהעשירו את מחקר הלשון העברית.

מחברת מנחם הגיעה לידינו בתשעה עשר כתבי יד ובכעשרים קטעי גניזה המפוזרים בספריות שונות באירופה, דבר המלמד על התקבלותה של המחברת ועל הפופולריות שלה בקהילות ישראל. היא יצאה לאור בשתי מהדורות מדעיות, מהדורת פיליפובסקי (פיליפאווסקי), לונדון, תרי"ד (1854) ומהדורת בדיוס (Sáenz-Badillos), גרנדה 1986, הנחשבת מהדורה ביקורתית.

הנצחה

על שמו של מנחם בן סרוק קרויים רחובות בירושלים, בהרצליה, בבאר שבע ובתל אביב.

לקריאה נוספת

  • אליהו אשתור, קורות היהודים בספרד המוסלמית, כרך א', ירושלים 1966
  • דוד ילין, תולדות התפתחות הדקדוק העברי, ירושלים תש"ה, עמ' 49 - 66 
  • וילהלם בכר, ניצני הדקדוק, תל אביב תרפ"ז  (תורגם מגרמנית בידי א. ז. רבינוביץ)
  • זיגמונד גרוס,  Menahem ben Saruk, Breslau 1872
  • חננאל מירסקי, תורת הלשון של מנחם בן סרוק, הוצאת יד בן צבי, 2018

קישורים חיצוניים

כתביו
920

שנת 920 היא השנה ה-20 במאה ה-10. זוהי שנה מעוברת, שאורכה 366 ימים. באותה תקופה הלוח הגרגוריאני עוד לא היה קיים, ולכן שנה זו קיימת בלוח היוליאני בלבד. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח היוליאני.

איגרת חסדאי אבן שפרוט אל מלך הכוזרים

איגרת חסדאי אבן שפרוט אל יוסף מלך הכוזרים היא חליפת מכתבים בין יוסף, מלך הכוזרים לחסדאי אבן שפרוט.

באגרות אלה, שנוסחו כנראה על ידי מנחם בן סרוק, דנים השניים ביהדות, בנושאים יהודיים שונים ובהיסטורית התגיירותם של הכוזרים, בני עם טורקי שמלכם בולאן התגייר במאה השביעית ואיתו 6,000 מנתיניו (בעיקר בני מעמד האצולה). האיגרות מספקות מידע על צאצאי הכוזרים שהתגיירו ומתארות את ממלכת הכוזרים ואת תולדותיה לפני שנחרבה במאה ה-13 לספירה.

נראה שהאגרות היו קיימות כבר במאה ה-11, שכן רבי יהודה בן ברזילי הברצלוני מתייחס אליהן בספר שמתוארך בין השנים 1090 ו-1105. הוא מפקפק באמינותן וחושש כי הן זיוף, וכותב "לא ידעתי אם אמת היה הדבר שנתגיירו הכוזרים שהם מבני תוגרמה או לא".

ארבעת השבויים

מעשה ארבעת השבויים הוא סיפור על ארבעה תלמידי חכמים, אשר על פי הרב אברהם אבן דאוד ("הראב"ד הראשון"), נשבו על ידי שודדי ים לקראת סוף תקופת הגאונים, סביב שנת 990 לספירה, ונפדו על ידי קהילות יהודיות בארצות שונות - מצרים, קירואן שבתוניסיה, ספרד וארץ נוספת אשר מיקומה אינו ברור. על פי הסיפור, הארבעה תרמו משמעותית ללימוד התורה בקרב הקהילות היהודיות בספרד ובצפון אפריקה. לדעת חוקרים רבים, עיתוי האירוע אינו תואם בהכרח למסופר ב"ספר הקבלה" של ראב"ד. אף בנוגע לעצם סיפור השבי, סבורים חלק מן החוקרים כי אין בו ממש. בנוגע להתפתחות עולם התורה בספרד ובצפון אפריקה, שעל פי תיאורו של ראב"ד התרחש בעיקר בזכות השבויים שנפדו, מתארים החוקרים התפתחות הדרגתית ומתמשכת, שהחלה עוד לפני שהגיעו לאזורים אלו החכמים "השבויים", אך הואצה על ידם.

בית הכנסת היכל יהודה

בית הכנסת היכל יהודה, הידוע גם כבית הכנסת רקנאטי, הוא בית כנסת הממוקם ברחוב מנחם בן סרוק 13 בתל אביב, בסמוך למגדל המאה ובשטחו של הכפר ההיסטורי סומייל. הוא מזוהה עם קהילת יהודי סלוניקי בעיר.

בין הוגי הרעיון להקמת בית תפילה לשארית הפליטה של יהדות סלוניקי שעלו לישראל לאחר השואה, היה יו"ר ועד הקהילה בארץ, איש העסקים אברהם שמואל רקנאטי, שהיה בעבר סגן ראש העיר סלוניקי. לאחר כמה עשורים בהם התפללו אנשי הקהילה בתל אביב במספר בתי כנסת, בהם "שמחה הדר קודש", ובית הכנסת "ר' שלמה אבן גבירול", הקצתה עיריית תל אביב לוועד הקהילה את המתחם ברחוב בן סרוק.

ב-1975 התקיים טקס הנחת אבן הפינה במעמד ראש העיר שלמה להט. רקנאטי השיג מימון ותרומות לבניית בית הכנסת, בעיקר מבני משפחת רקנאטי וממשפחתו של משה קרסו. המבנה נחנך בשנת 1979, זמן קצר לאחר מותם של אברהם שמואל רקנאטי ושל אדריכל המבנה יצחק טולדנו (אדריכל נוסף היה אהרון חיים רוסו). בית הכנסת נקרא על שם אחיו וגיסתו של רקנאטי, יהודה ליאון רקנאטי ורעייתו מטילדה.

בבית הכנסת כ-600 מושבים, מהם 200 בעזרת הנשים. הוא מעוצב בסגנון ייחודי, הנראה כצדפה. עיצוב המבנה אכן מסמל צדפים מחופיה של סלוניקי. הבחירה בצדף נעשתה כיוון שהוא העצם היחיד בטבע שכל צלעותיו מתכנסות למקום אחד, כאשר בבית הכנסת הצלעות מתכנסות אל עבר ארון הקודש. החזית הצפונית של המבנה עשויה מבטון חשוף, שהגה ועיצב הצייר יחזקאל קמחי, ובשיטה מיוחדת שפיתח שילב בתבליט פסוקים וסמלים יהודים דוגמת המנורה ומגן דוד. בחלונות הותקנו ויטראז'ים צבעוניים המתארים את השבת ואת חגי ישראל.

בבית הכנסת מתקיימת כיום פעילות קבועה של תפילות, הרצאות, חוגים ושיעורים. התפילות הן בנוסח הספרדים, וקהל המתפללים כולל בנוסף על יוצאי סלוניקי גם יהודים ספרדים מקהילות אחרות ואף מעט אשכנזים. בית הכנסת היה פעיל בהוצאת מחזורים בנוסח יהודי סלוניקי וכן בהוצאת האלבום המוזיקלי מחזור סלוניקי.

דונש בן לברט

דוּנָש הלוי בֵּן לָבְרָט (או בשמו העברי "אדונים הלוי"; 920 - סביבות 990) היה פרשן, משורר ומדקדק בספרד, בתקופת תור הזהב של יהדות ספרד.

חסדאי אבן שפרוט

חסדאי אִבְּן שַׁפְּרוּט (915 – 975, ד'תרע"ה- ד'תשל"ה) היה מדינאי, שתדלן ורופא יהודי בן ימי הביניים. הוא חי בעיר קורדובה בספרד ושימש בתפקידים בכירים בחצר השליט עבד אל רחמן השלישי. מכוח מעמדו פעל חסדאי למען יהודי ספרד ויהודי ארצות אחרות. הוא פעל גם למען ספרד כולה: הוא קידם שלום בין ספרד המוסלמית לספרד הנוצרית, ותרם לפיתוח כלכלתה.

פעילותו למען הקהילה היהודית סייעה במיצובה של ספרד כמרכז תרבותי ותורני ליהודים. הוא הזמין חכמים מבבל ומאפריקה הצפונית וסייע בהקמת ישיבות בספרד. בין החכמים שתמך בהם נודעים במיוחד מנחם בן סרוק ודונש בן לברט, שניהם בלשנים ומשוררים נודעים.

יהדות ספרד

יהדות ספרד הייתה הקהילה היהודית שהתקיימה בספרד המוסלמית ולאחר מכן בממלכת ספרד הנוצרית, עד גירוש ספרד בשנת 1492. שיא תפארתה היה במאות ה-9 ועד ה-13, בתקופה הנקראת תור הזהב, תקופה שציינה את הפריחה התרבותית והכלכלית שלהם ובמהלכה היוותה הארץ את המרכז הדתי, התרבותי והכלכלי של כל יהודי העולם. יהדות ספרד פיתחה מאפיינים ייחודיים שכללו סידור תפילה משלה, נוסח הספרדים ומסורת פסיקת הלכה דומיננטית, שהחלה לכל המאוחר ברבנו חננאל עבור בחכמי תור הזהב ורבי יוסף קארו ועד ימינו, שהשפעתה גם על יתר התפוצות הייתה עצומה (הגיית לשון הקודש המכונה "הברה ספרדית" מקורה עתיק יותר וקודם ליהדות ספרד). בעקבות הגירוש ב-1492 נאלצו היהודים שלא התנצרו להגר לפורטוגל הסמוכה, ממנה גורשו לאחר מכן, למערב אירופה, לאימפריה העות'מאנית, צפון אפריקה, ליתר המזרח התיכון ולאיטליה (חלק מהמגורשים היגרו מאוחר יותר גם לעולם החדש). המגורשים, שבלטו מבחינה תרבותית ודתית, השליטו בהדרגה את מסורותיהם ואת נוסח התפילה שלהם על קהילות יהודי ארצות האסלאם אליהן הצטרפו, כמו המוסתערבים והרומניוטים. כך נוצרה זהות דתית-הלכתית משותפת שבעטייה כונו כולם "ספרדים" בערך מן המאה ה-19 – אף כי ה"ספרדים טהורים" או ה"ספניולים", צאצאי המגורשים שנותרו כקבוצה אתנית והוסיפו לדבר יהודית-ספרדית, היו קבוצה קטנה בהרבה – בהנגדה לעדות הגדולות האחרות שנשתמרו עד התקופה המודרנית, האשכנזים והתימנים.

במדינת ישראל מרבית עולי ארצות האסלאם שמכונים מזרחים מזוהים בדרך כלל גם בשם ספרדים, בשל עברם התרבותי-גאוגרפי הספרדי כשרבים מהם הם גם צאצאים למגורשי ספרד שהתפזרו במדינות הצמודות לים התיכון.

יהודה חיוג'

רבי יהודה בן דוד אבן חיוג' (945–1012 לערך) היה ממדקדקי העברית והפרשנים הפילולוגיים למקרא בספרד המוסלמית. תגליתו העיקרית, שבלשון העברית השורשים הם שלשיים, כלומר בני שלושה יסודות, הביאה לקפיצת דרך משמעותית, הן בחקר השפה העברית והן בפרשנות המקרא.

רבי אברהם אבן עזרא בפירושו לתהלים (פרק קב פסוק כז) מביא מדברי רבי יהודה ומכתיר אותו בתואר: "המדקדק הראשון שהיה בארץ מערב".

יוסף קמחי

רבי יוסף קמחי, (1105–1170 בערך) היה בלשן ופרשן מקרא יהודי-צרפתי. נולד בספרד המוסלמית, אך נמלט ממנה עם משפחתו בעקבות רדיפות המואחידינים לפרובנס שבדרום צרפת, והתיישב בעיר נרבונה (נרבון).

ר' יוסף קמחי הוא אביהם של ר' משה קמחי ור' דוד קמחי (רד"ק), וכן רבו של ר' מנחם בן שמעון.

מדקדקי העברית בימי הביניים

מדקדקי העברית בימי הביניים הם שורה של מלומדים יהודים, החל מרב סעדיה גאון (רס"ג) במאה העשירית, אשר חקרו את הדקדוק ואוצר המילים של השפה העברית. רבים מן המונחים והרעיונות שפיתחו משמשים את חוקרי העברית עד היום. תחום דקדוק העברית פעל תוך מגע הדוק לשני תחומים אחרים - פרשנות המקרא שנתחברה בתקופת הראשונים, ועולם הפיוט והשירה ששגשג בעיקר על רקע תור הזהב של יהדות ספרד.

עוד לפני תחילת המחקר הדקדוקי פעלו בעלי המסורה, שהעלו על הכתב, בסביבות המאה השמינית, את אופן הקריאה של המקרא כפי שנמסר להם במסורת. התקיימו שלושה ענפים מרכזיים של המסורה - המסורה הטברנית, המסורה הבבלית והמסורה הארצישראלית - ובתוך כל זרם היו חלוקות משנה. בעלי המסורה המציאו את סימני הניקוד וטעמי המקרא, השתמשו בהם כדי לתאר את הדרך המדויקת של הקריאה בתורה, וצירפו הערות וחיבורים המסייעים לשמור על דיוק מסירת הנוסח. בעלי המסורה עדיין לא פיתחו חשיבה דקדוקית, אלא התרכזו בעיקר בתיעוד אופני הקריאה והנוסח, ולמעשה יצרו מעין "הקלטה" של נוסח התורה כפי שהיה בזמנם.

את העיסוק הדקדוקי בימי הביניים החל רס"ג. במקביל לפעולתם של מדקדקים ערביים שהחלו לחקור את דקדוק לשון הקוראן פנה רס"ג לעסוק בדקדוק לשון המקרא. לתועלת מחברי הפיוטים כתב את "ספר צחות הלשון", ובו כללים דקדוקיים עבור המשוררים, וכן את "האגרון", מילון עברי מצומצם. הוא בעצמו חיבר מספר רב של פיוטים ובהם המחיש את התפיסה הלשונית שלו. את מלאכתו המשיכו תלמידו דונש בן לברט ומנחם בן סרוק, שחיברו ספרי דקדוק, בין השאר לתועלת המשוררים והפייטנים. בן סרוק חיבר את "מחברת מנחם" - מילון ללשון העברית וללשון הארמית המצויות במקרא. ה'מחברת' מכנסת (מחברת, מהפועל לחבר) מילים מן הלשונות הללו. המחברת נפוצה במהירות אצל הרבנים ופרשני המקרא; בין השאר מצטט אותה רש"י בפירושיו למקרא, כאשר הוא מבאר מילים קשות: "מנחם חיברו בחלק...". דונש בן לברט חיבר ספר שיצא בתקיפות נגד "המחברת" של מנחם בן סרוק; הוא תקף אותו תחילה בענייני דת והוקיע אותו על כך שהתנגד לדברי חז"ל. הוא גינה את בן סרוק על כך שנמנע מהשוואה ללשון הערבית. ספרו נקרא "תשובות דונש בן לברט" (עם הכרעות רבנו תם), מהדורת לונדון היא המהדורה הישנה. המהדורה החדשה יותר היא של רובלס, גראנדה. בנוסף על כך, כתב דונש גם בערך 200 השגות על רס"ג. המהדורה של ספר זה נקראת "תשובת דונש בן לברט על רס"ג". דונש היה גם המדקדק הראשון שהבחין בין פועל עומד לפועל יוצא, וגם הראשון שמיין פעלים לבניינים כבדים וקלים באמצעות השורש פע"ל.

המחלוקת בין אסכולת דונש לאסכולת מנחם נמשכה עוד דורות רבים. על השגות דונש השיבו תלמידי מנחם בן סרוק, הם תקפו אותו על שימושו בערבית במשקלים ובדקדוק. גם אברהם אבן עזרא כתב ספר הגנה על רס"ג. יהודי בן ששת, תלמידו של דונש, נחלץ להגנתו ויצא בכעס רב-נגד ההתקפות על דונש. רבנו תם, נכדו של רש"י, כתב הכרעות בין שתי האסכולות. רבי יוסף קמחי, אביו של רד"ק, צידד בדונש.

רבי יהודה חיוג' חידש את תפיסת השורש השלָשי בעברית. את תפיסותיו פיתח והעמיק רבי יונה אבן ג'נאח, שנחשב לגדול מדקדקי העברית בימי הביניים. תפיסת השורש השלשי אומצה במהירות רבה על ידי חכמי ספרד, אבל התעכבה מלהגיע לצרפת ולאשכנז; העיונים הדקדוקיים של רש"י בפירושו לתורה מבוססים עדיין על התפיסה הישנה של מהות השורש. גם אחרי אבן ג'נאח המשיכו להיכתב ספרי דקדוק עבריים, למשל בידי רבי דוד קמחי ובתקופה מאוחרת יותר בידי רבי אליהו בחור.

מדקדקי העברית והמילונאים עסקו כמעט אך ורק בלשון המקרא, מכמה טעמים. לשון המקרא נחשבה כעברית האותנטית והמדויקת ביותר, "לשון הקודש", בעוד לשון חז"ל נחשבה, לפחות אצל חלק מהמדקדקים, כשפה משובשת ומעורבת בלשונות אחרות. ההתמקדות במקרא הייתה גם תגובה ומשקל נגד למדקדקים הערביים שעסקו בפרטי פרטים בחקר לשון הקוראן ובמניית מעלותיה ויתרונותיה. אצל רס"ג הייתה לעיסוק בלשון המקרא חשיבות גם במסגרת מאבקו בקראים ובפרשנות שלהם למקרא. ולבסוף, אצל רבים מהמדקדקים היה העיסוק בדקדוק לשון המקרא חלק מן הפרשנות המקראית, כמו למשל אצל רש"י. אחד מן החריגים הבודדים להעדפת העיסוק בלשון המקרא הוא ספר "הערוך" של רבי נתן מרומי, שהוא מילון ללשון התלמוד.

מחברת מנחם בן סרוק

מחברת מנחם בן סרוק היא מילון ללשון המקרא שנכתב בידי מנחם בן יעקב אבן סרוק בשנים 960-950 בעידודו של חסדאי אבן שפרוט.

מילון עברי

מילון עברי או מילון עברי-עברי או מילון עברי-בעברית הוא מילון המכיל מילים בעברית ופירושיהן.

ממלכת הכוזרים

ממלכת הכוזרים הייתה ישות מדינית שהתקיימה בין המאה ה-7 לתחילת המאה ה-11 עת חרבה בידי ממלכת רוס של קייב. ממלכת הכוזרים השתרעה מנהר הוולגה וצפון הרי הקווקז ועד הים השחור והים הכספי וכללה גם את חצי האי קרים. במאה ה-9 התרחבה הממלכה עד לנהר הדנובה ואף העיר קייב נכללה בה. השפה המדוברת בממלכה הייתה כוזרית. מקורות יהודיים ומוסלמיים מימי הביניים מספרים שחלק מן הכוזרים אימצו את היהדות, אולם היקפו האמיתי של גיורם מצוי כיום במחלוקת מחקרית.

הכוזרים היו שבטי נוודים ממרכז אסיה שהתיישבו באזור הצפוני שבין הים הכספי לים השחור. מוצאם היה ככל הנראה פרוטו-טורקי (או פחות סביר - ממוצא סקיתי) וסימוכין לכך ניתן למצוא בחלק מהתארים של נכבדיהם - כאקאן, בך, טודון, טרכאן. הכוזרים דיברו בעגה מסוימת של השפה הטורקית (עגת 'ליר'). בתחילת ימי הביניים (המאה ה-5) הם היו כפופים להונים, אולם כמאה שנה לאחר מכן הם שלטו על אראן (כיום באזרבייג'ן) וחלקים נוספים בצפון הקווקז, אולם השליטה עברה מידיהם לעמים אחרים וחזרה שוב לסירוגין.

מנחם

האם התכוונתם ל...

פירוש רש"י לתורה

פירוש רש"י לתורה הוא הפירוש הנודע ביותר לתורה. נכתב על ידי רבי שלמה יצחקי (רש"י) במאה ה-11, כחלק מפירושו הכולל לתנ"ך, הכולל פירוש כמעט לכל התנ"ך. כשני שלישים מפירוש רש"י למקרא מבוסס על מדרשי חז"ל, ועיקר מלאכתו הייתה בסינון דברים המתאימים לפשוטו של מקרא או המוסיפים תוספות נחוצות, ובניסוחם בדרך תמציתית.

פרשני המקרא

פרשנות המקרא שלאחר חז"ל נחלקת לשתי תקופות עיקריות - פרשנות ימי הביניים, שראשיתה אצל רס"ג, מנחם ודונש בסוף האלף הראשון לספירת הנוצרים וסיומה אצל רלב"ג בתחילת המאה ה-14. מאז, במשך תקופה של כמעט 400 שנה לא נכתבו כמעט ספרי פרשנות, ומה שנכתב היה ברובו פרשנות על רש"י או על הערות המסורה.

יצירת הפרשנות לתנ"ך התחדשה בתחילת המאה ה-17 עם פירוש אור החיים, והתגברה בעקבות תנועת ההשכלה והתגובות השונות לה. מאז הקמת מדינת ישראל התגבר מאוד העיסוק בתנ"ך, יצאו לאור מספר כתבי עת על התנ"ך (למשל, מגדים) ונכתבו פירושים רבים על התנ"ך ועיונים בו ובפרשניו, כדוגמת עיוניה של נחמה ליבוביץ והמפעל הגדול של "דעת מקרא".

שורש (שפות שמיות)

בדקדוק של שפות שמיות, בהן עברית, מקובל להתייחס לישות מורפולוגית המכונה שורש. שורש הוא יחידה בת 3-4 עיצורים (לעיתים נדירות: חמישה או שישה), הנתונים בסדר קבוע (בדומה ל"מחרוזת"), ומשתלבים במשקלים שונים ליצירת מילים. בבלשנות הערבית מכונה השורש: גִ'דְ'ר (جـِذر). המונח המקובל באנגלית הוא Semitic root.

שלמה פרחון

רבי שלמה בן אברהם בן פרחון, מילונאי יליד 'מצודת בני חמאד' שבאלג'יריה שהיגר לאיטליה, והיה ממפיצי תורת הלשון הספרדית באיטליה במאה ה-12, בן דורו של רבנו תם.

שם משפחתו יחיד במינו, אך מכך שהוא כותב בצמוד לשם משפחתו "הידוע" נראה שהיה מוכר בשם זה. בן פרחון נולד לפי דבריו במצודת בני חמאד. לימים היגר לסלרנו שבדרום איטליה, ושם השלים את מילון המקרא שלו, מחברת הערוך.

בן פרחון בדבריו קורא לספרו 'הערוך', ומזכיר שם את מילוניהם של מנחם בן סרוק ורבי נתן מרומי בן יחיאל. הספר נקרא בפי כל "מחברת הערוך" כדי להבדילו מספר הערוך, אף על פי ש"מחברת" הוא שם הניתן לכל אוסף כתבים. הספר מקיף את הלקסיקוגרפיה העברית של ימי הביניים לאחר רבי יונה אבן ג'נאח, והוא גם מודיע בהקדמתו כי שאב מספרי יונה אבן ג'נאח ויהודה חיוג' וספר השרשים הוא הבסיס שעליו הוא ייסד את מילונו. לא ידוע תאריך לידתו או תאריך פטירתו, אך לפי דבריו בסיום ספרו הוא מעיד שסיים את ספר הדקדוק שלו בשנת 1161 בעיר סלרנו שעל שפת הים (בדרום איטליה).

לפי דבריו קיבל בן פרחון תורה מפי שלשה חכמים גדולים – רבי אברהם אבן עזרא, רבי יהודה הלוי, ורבי אפרים מקלעה (תלמידו של הרי"ף); אך נראה שלא היה תלמידם של רבי אברהם אבן עזרא ורבי יהודה הלוי ממש, אלא דן אתם בסוגיות מספר כדבריו: "וכל מה שהוקשה לי בקשתי פירושו מרבותיי", אך לרבי אפרים מקלעה היה תלמיד חבר.

ב-1170 טען רבי יהודה אבן תיבון ש"הערוך" אינו אלא פלגיאט של מילון אבן ג'אנח; אך טענה זו אינה צודקת, הואיל ובימי הביניים מקובל היה יחס ליברלי לגבי השימוש בספרי אחרים. בנוסף לכך, מכיל ספרו של פרחון חומר מקורי, בין היתר חומר בעל עניין היסטורי-ספרותי והלכתי, וכן פירושים מקוריים לקטעים מקראיים.

עיקר חשיבותו של ספרו בהיותו כתוב עברית – עבור היהודים שישבו בעולם הנוצרי – ומביא להם את הישגי הבלשנות העברית שהושפעה מהבלשנים הערביים בספרד. זוהי גם מטרתו המוצהרת של פרחון, ובכך הלך בעקבות מורו אבן עזרא. הספר זכה לתפוצה רבה בשל בהירותו, רהיטותו וסגנונו המלוטש.

את החיבור העתיק והוציא לאור זלמן בן גוטליב בן כוכב טוב בשנת תר"ד (1844). בעמוד האחרון של הספר כותב המעתיק:

ולסיום מוסיף מעתיק הספר בשמו של מ"א גינזבורג: "טוב מעתיק דברים מועילים, ממחבר דברים בטלים".

תור הזהב של יהודי ספרד

תור הזהב בספרד הוא הכינוי לתקופת פריחה תרבותית של יהודי ספרד תחת השלטון המוסלמי במהלך ימי הביניים.

היסטוריונים חלוקים בדעתם בנוגע לשאלה מתי החל תור הזהב היהודי בספרד ומתי הוא הסתיים. למעשה היו כשלוש תקופות נפרדות של שגשוג תרבותי ליהודים בספרד בין המאה ה-9 למאה ה-13, שנקטעו לפרקים על ידי דיכוי אנטי-יהודי מצד השושלות השולטות.

תקופת חייו של הרב מנחם בן סרוק על ציר הזמן
תקופת הזוגותתנאיםאמוראיםסבוראיםגאוניםראשוניםאחרוניםציר הזמן
פרשני המקרא בימי הביניים
פרשני המזרח רס"גשמואל בן חפני הכהן גאוןאברהם בן הרמב"םתנחום הירושלמי
פרשנים פילולוגיים ספרדים מנחם • דונשחיוג'אבן ג'נאחמשה הכהן אבן ג'יקטילהיהודה אבן בלעם
פרשני ספרד יצחק אבן גיאתראב"ערמב"ןרבנו בחייבעל הטוריםבעל העקידהאברבנאל
פרשני צרפת מנחם בן חלבורש"ייוסף קרארשב"םאהרן בן יוסי הכהןבכור שוראליעזר מבלגנציחזקוני
פרשני פרובנס יוסף קמחימשה קמחירד"קמנחם בן שמעוןיוסף אבן כספירלב"ג
פרשני אשכנז יהודה החסיד
פרשני איטליה הרי"דעובדיה המוןרקנאטיספורנו
פרשני תימן נתנאל בן ישעיהאברהם בן שלמהזכריה הרופאסעדיה עדנידוד הלוי חמדי
פרשני אלג'יר יהודה אבן קריש

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.