מנוחה גלבוע

מנוחה גלבוע (20 במרץ 1926 - 3 בינואר 1998) הייתה פרופסור בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב.

מנוחה גלבוע

ביוגרפיה

מנוחה גלבוע נולדה בירושלים, למדה בבית הספר הריאלי בחיפה. שירתה כחיילת במלחמת העצמאות וטיפלה במשפחות הנפגעים בצה"ל. למדה בבית המדרש למורים בתל אביב. למדה לתואר הראשון בחינוך וספרות באוניברסיטה העברית בירושלים. למדה לתואר שני ודוקטורט באוניברסיטת תל אביב. הגישה את עבודת המאסטר ב-1967 בנושא "טיפולוגיה של גבורי יוסף חיים ברנר". עשתה את הדוקטורט, אותו הגישה בשנת 1972, בהנחייתו של פרופ' גדליה אלקושי תחת הכותר: "בחינת הביקורת הספרותית של דוד פרישמן וההשפעות עליה מבית ומחוץ".

החל מ-1962 לימדה במוסדות שונים להכשרת מורים: בית ברל, סמינר הקיבוצים, מכללת הדסה. החל מ-1972 לימדה בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב. כתבה ספרי שירה וכתבה גם ספרי סיפורת לילדים ונוער.

אמו של הקרימינולוג מאיר גלבוע.

ספורת ושירה שכתבה

  • באינמקום / מנוחה גלבוע ; ציירה: שוש חפץ. ‫ תל אביב : אל"ף, 1968 ‬
  • גנים תלויים / מנוחה גלבוע .‬ תל אביב: עקד, 1981 ‬

ספרי עיון שכתבה

  • בין ריאליזם לרומאנטיקה: על דרכו של דוד פרישמן בביקורת, אוניברסיטת תל אביב, רשות המחקר; הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ה
  • מבנים ומשמעויות: עיונים בסיפור ההשכלה, עקד, [1977] ‬
  • ניצני העתונות העברית 1691-1856, המכון לחקר הספרות העברית ע"ש בנציון כ"ץ, אוניברסיטת תל אביב, 1977
  • לקסיקון העיתונות העברית במאה XIX, בית הספר למדעי היהדות ע"ש רוזנברג, אוניברסיטת תל אביב, 1986
  • פצעי זהות: עיונים ביצירתו של חנוך ברטוב, פפירוס, 1988
  • המהלך החדש ומחוצה לו בספרות העברית, המכון לחקר הספרות העברית ע"ש בן-ציון כץ, בית הספר למדעי היהדות ע"ש ח' רוזנברג, הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת תל אביב, 1991
  • לקסיקון העיתונות העברית במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה, מוסד ביאליק, בשיתוף בית-הספר למדעי היהדות ע"ש חיים רוזנברג, אוניברסיטת תל אביב, תשנ"ב
  • על ספרות ילדים ונוער, רשפים, 1994
  • חלומות הזהב ושברונם: ספרות ואידאולוגיה ביצירת בנימין תמוז, הקיבוץ המאוחד, 1995

ספרים שערכה וההדירה

  • לאה גולדברג: מדריך למורה / עריכה: מנוחה גלבוע, ירדנה הדס, י’ שקד. ירושלים: [חמו"ל], תשל"א ‬
  • אל תבוזו לגנב / מאת א"ה"ל (אריה הלל ליבשיץ); ההדירה לפי כתב היד של המחבר וצירפה מבוא והערות מנוחה גלבוע.‬‫ תל אביב: מכון כץ לחקר הספרות העברית, אוניברסיטת תל אביב, פפירוס, תש"ם 1980
  • סיפורים / בן אביגדור: ליקטה וצירפה מבוא והערות מנוחה גלבוע,‫ תל אביב: ד. רכגולד, תש"ם 1980 ‬
  • שירי שפת קודש: (מבחר) / אד"ם הכהן: ההדירו והוסיפו מבוא והערות מנוחה גלבוע ויהודה פרידלנדר. ירושלים: מוסד ביאליק, תשמ"ז 1987 ‫ (ספריית "דורות": 57)
  • דוד פרישמן: מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו / ליקטה וצירפה מבוא וביבליוגרפיה: מנוחה גלבוע.‫ תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1988

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

בן אביגדור

בן אביגדור הוא שם העט של אברהם ליב שַלקוביץ (1866 – 23 בספטמבר 1921) היה סופר עברי, סופר ילדים, עורך וחלוץ המו"לות העברית המודרנית במזרח אירופה.

גלבוע

האם התכוונתם ל...

דבר (עיתון)

דָּבָר היה עיתונה היומי של ההסתדרות הכללית, והופיע בין 1925 ל-1996.

דוד פרישמן

דוד פרישמן (1859, זגייז', פולין – 4 באוגוסט 1922, ברלין) היה משורר, עורך, מתרגם, סופר, פיליטוניסט, מבקר אמנות ועיתונאי עברי, מחלוצי הספרות העברית המודרנית. במשפטו הידוע: "מלאכת מחשבת - תחיית האומה" הביע את אמונתו בצורך בחיזוק האמנות והספרות בחיי העם היהודי. מבחינה פוליטית התנגד לתנועה הציונית ולא היה שותף לעמדותיה.

הלבנון

"הַלְּבָנוֹן" היה העיתון העברי הראשון בארץ ישראל. יצא לאור בהפסקות, ובתדירות שונה, בשנים 1863–1886 (20 כרכים שנתיים), בירושלים, בפריז, במיינץ ובלונדון. עורכו הראשי במשך כל השנים היה יחיאל ברי"ל.

המגיד

"המגיד" היה השבועון הראשון בתולדות העיתונות העברית. הוא יצא לאור בין השנים 1856–1903, תחילה בעיר ליק שבפרוסיה המזרחית, ואחר כך בברלין, בקרקוב ובווינה.

בין השנים 1856–1880 נערך "המגיד" על ידי אליעזר ליפמן זילברמן ודוד גורדון, בין 1880 לשנת 1886 על ידי דוד ודב גורדון, ובין 1890-1886 בידי דב גורדון בלבד. בשנת 1890 העביר יעקב שמואל פוקס (פוכס) את העיתון מברלין לקרקוב והיה לעורכו, עד שבשנת 1896 מינה לעורך את שמואל מנחם לאזר שערך את העיתון עד ל-1903, עת פוקס הסתבך, נאלץ לעזוב את קרקוב ולסגור את העיתון.הגיליון הראשון של "המגיד" יצא לאור ביוני 1856, לפני חג השבועות, בעיר ליק שבפרוסיה המזרחית (Lyck; כיום אֶלְק (Ełk) בצפון-מזרח פולין). המילה "עיתון" טרם נוצרה (אליעזר בן יהודה יצר אותה ב-1891), ולכן תואר "המגיד" כ"מכתב קורות הימים". בעמודו הראשון התנוססה ההבטחה:

בגיליון הראשון הפציר העורך במתנדבים לשלוח ידיעות לעיתון: "השמרו בנפשותיכם לבלי לכתוב אלי דבר אף לא חצי דבר מפי השמועה".

דוד גורדון, עורכו השני של המגיד ומתומכי "חיבת ציון", הפך את העיתון לאחת הבמות החשובות של תנועת ההשכלה היהודית במזרח אירופה, ושל התיישבות בארץ ישראל. לאחר מותו של דוד גורדון בשנת 1886 ירדה קרנו של העיתון.

המהלך החדש בספרות העברית

"המהלך החדש" הוא שמה של תנועה ספרותית שהחלה להתפתח בספרות העברית בסוף שנות השמונים, ראשית שנות התשעים של המאה ה-19, ויצרה שינוי גדול בפואטיקה של הספרות העברית. החידוש בקווי היסוד של התנועה הספרותית החדשה לעומת הסגנון ששלט בספרות ההשכלה הוא, בשימת הדגש על פיתוח פסיכולוגי של הדמויות ותוספת עומק נאטורליסטי לכל המארג העלילתי.

הצבי

"הצבי" היה עיתון שנוסד על ידי אליעזר בן יהודה בשנת 1884 בירושלים והופיע מאז בגלגולים שונים עד ימי מלחמת העולם הראשונה (1915). בשער העיתון הוא הוצג כ"עיתון לחדשות, ספרות, מדעי הלשון וענייני המדינות".

הצפירה

"הצפירה" (מ-צפרא - בוקר) היה אחד העיתונים העבריים החשובים והפופולריים שיצאו לאור בתחום המושב, ונקרא בעולם היהודי כולו, החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19 ועד תחילת המאה ה-20. מצד אחד סיפק העיתון במה רצינית ליוצרים ואנשי הרוח החשובים של הציבוריות היהודית, ומצד שני היווה העיתון גורם חשוב של השפעה על התווית דעת הקהל בציבוריות היהודית.

השקפה (כתב עת)

השקפה היה כתב עת שיצא לאור על ידי אליעזר בן יהודה בין השנים 1896–1908 (עם הפסקה של שנה וחצי בין אמצע 1900 ועד 1902). עיתון זה היה קשור לעיתונו העיקרי של בן יהודה הצבי.

בין השנים 1896 ועד אמצע 1900 שימש ההשקפה כמוסף שנשלח ליהודי התפוצות וכלל בתוכו מאמרים מעיתון הצבי. כל גיליון כלל בין 8 ל-16 עמודים והוא הופץ אחת לשבוע או שבועיים. בין משתתפי העיתון היה הפובליציסט ראובן בריינין.

בשנת 1902 נסגר העיתון הצבי וההשקפה החליפו כעיתונו של בן-יהודה. בתקופה זו שונה אופיו של כתב העת, הוספו מאמרים פוליטיים שנכתבו על ידי בן יהודה והורחב החלק הספרותי. מינואר 1902 עד מאי 1904 הופיע כתב העת בתדירות של פעם בשבוע. מיוני 1904 ועד ספטמבר 1908 הפך לדו-שבועון. בתקופה זו גודל כתב העת נע בין 8 ל-12 עמודים.

בשנת 1907 (תרס"ח) הוציאה לאור חמדה בן יהודה תוספת לילדים בשם "העברי הקטן", אולם לאחר 3 גיליונות סגרה את העיתון. במקביל לעיתון הילדים, הפיקה מערכת העיתון תוספת שבועית לענייני חינוך בשם "בית הספר", אולם בשל חוסר היענות מצד המורים, שנקראו ליטול חלק בכתיבתו, גם תוספת זו לא האריכה ימים. כעבור מספר חודשים, פתחה חמדה בן יהודה מדורים חדשים, ובהם "מכתלי הישיבות" ו"במה חופשית", שבה "תנתן הרשות לכל אחד בין שהוא מן העולבים ובין שהוא מן הנעלבים" להתבטא בדפי העיתון.ב-28 בספטמבר 1908 חזר בן-יהודה להוציא לאור את עיתון הצבי. כתב העת השקפה הפסיק את פעילותו.

כתב העת פרסם יצירות של חמדה בן יהודה ושל איתמר בן אבי והרבה לעסוק בהרחבת השימוש בשפה העברית ובתופעת הירידה מארץ ישראל.

התרנגולים והשועל

הַתַּרְנְגֹלִים וְהַשּׁוּעָל הוא סיפור בחרוזים לילדים מאת חיים נחמן ביאליק. הסיפור הוא עיבוד למשל שנכתב בימי הביניים ומיוחס לרבי ברכיה בן נטרונאי הנקדן. מוסר ההשכל הטמון בסיפור הוא עליונות המוח על הכוח.

חבצלת (כתב עת)

"חבצלת: מכתב עתי לבית ישראל" היה כתב עת עברי שיצא לאור בירושלים בשנת 1863 על ידי ישראל ב"ק, ובשנים 1870–1911 בעריכתו של חתנו, ישראל דב פרומקין, שניהם מאנשי היישוב הישן החסידי. הוא יצא בערך פעמיים בחודש.

חנוך ברטוב

חנוך ברטוב (13 באוגוסט 1926 – 13 בדצמבר 2016) היה סופר, מתרגם ופובליציסט ישראלי, חתן פרס ישראל לספרות.

י"ל פרץ

יצחק ליבוש פרץ, שנודע בראשי התיבות י"ל פרץ (30 במאי ‏1852 – 3 באפריל ‏1915; י"ב בסיוון התרי"ב - י"ט בניסן התרע"ה; רוסית: Ицхок-Лейбуш Перец, פולנית: Icchok Lejbusz Perec), מחשובי הסופרים ביידיש ובעברית ואחד מאבות תקופת התחייה בספרות.

י"ל פרץ תיאר חיי הקהילה היהודית במזרח אירופה, הזדהה עם סבלות פשוטי העם וכתב באור חיובי על תנועת החסידות, שהייתה בתקופה זו יעד להתקפות עזות הן מצד המשכילים היהודיים והן מצד נאמני הדת במתכונתה המסורתית הישנה, המתנגדים.

מרבית יצירותיו של פרץ הן סיפורים קצרים, אך הוא כתב גם שירה, סיפורים ארוכים כמו "חורבן בית הצדיק" (במקור: די גאלדענע קייט - "שלשלת הזהב"), תרגומים - בעיקר של יצירותיו שלו עצמו מיידיש לעברית, וכן עסק בהוראה ובעידוד סופרי יידיש צעירים.

ספרות עברית

ספרות עברית היא כלל הספרות שנכתבה בעברית במהלך הדורות. מקובל לחלק את הספרות העברית על פי התקופות, כל תקופה ואיפיוניה. חלוקה נוספת היא על פי סוגות.

מרבית הספרות העברית היא ספרות יהודית ובהדרגה, מאז הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, גם ספרות ישראלית. ספרות זו עברה מספר גלגולים במהלך ההיסטוריה, מספרות של עם היושב בארצו ומדבר בשפתו לספרות של עם גולה עם שפה שאינה בשימוש יום-יומי, ועד לתחיית השפה העברית ומאוחר יותר גם לעצמאות מדינית ותרבותית מחודשת.

החל מהדפסת הספר העברי הראשון בשנת 1475 ועד שנת 1960 הודפסו למעלה מ-141,000 ספרים בשפה העברית. הקמת מדינת ישראל הביאה לפריחה חסרת תקדים בהוצאת ספרים בעברית ובשנת 2017 לבדה הודפסו במדינת ישראל כ-6845 ספרים בעברית.

פרקים של ספר המדינה

פרקים של ספר המדינה הוא אוסף של ארבע סאטירות מאת ש"י עגנון, הנכלל בספר "סמוך ונראה". בסאטירות לועג עגנון לסדרי הממשל והדיון הציבורי. "'ספר המדינה' מציג את החיים כפארסה או כאבסורד", ציינה חוקרת הספרות מנוחה גלבוע. על בחירתו של עגנון בסאטירה כתב חנן חבר: "עגנון משתמש בעיקר בעיצוב קריקטורי, המציג גרסה מוגזמת וקיצונית של המציאות. מצד אחד הסאטירה מרוחקת מן המציאות וביקורתית כלפיה, ומצד אחר היא מעוגנת במציאות."תחילתם של "פרקים של ספר המדינה" ב"פתיחה לספר המדינה", שלאחריה ארבע סאטירות:

החוטפים: על בעיית ריבוי הנאומים ומיעוט המעשים.

שלום עולמים: על המחלוקת בעם.

קליפת תפוח זהב: על שמירת הניקיון במרחב הציבורי.

על המיסים: על הוועדה הממשלתית כפתרון לכל בעיה, ובמקרה זה - הטלת מס לשם התמודדות עם גרעון בתקציב המדינה.אף שהפרקים מופיעים בקובץ "סמוך ונראה" כמקשה אחת, הם נכתבו כל אחד בנפרד, ופורסמו בסדר שונה מזה שבו הם מופיעים בקובץ: "קליפת תפוח זהב" ראה אור ראשון, בשנת 1939. (לפי ספרו של דן לאור חיי עגנון עמוד 683 הערה 59 הוא יצא לאור בשנת 1942). מועד התרחשותו של הסיפור, לאחר שניתנו לראשונה המלצות על חלוקתה של ארץ ישראל, בא לידי ביטוי במשפט המופיע בו: "הרי הארץ עתידה להחלק, ועדיין אין אדם יודע בחלקו של מי יפול מקום זה, שמא יפול בחלקם של צרינו". "החוטפים" ו"שלום עולמים" ראו אור בשנת 1942, ואחרונים ראו אור "פתיחה לספר המדינה", ו"על המיסים" ב-1950. פרסומו של "על המיסים" לאחר קום המדינה הביא לכך "שבעקבותיו הואשם עגנון בטיפוח רוח ניהיליסטית ובפגיעה בלתי צודקת ב'מדינתנו הצעירה'".

קהלת מוסר

"קֹהֶלֶת מוסר" היה כתב עת עברי שהוציא לתקופה קצרה משה מנדלסון בברלין ב-1755; מכתב העת יצאו רק שני גיליונות, שמונה עמודים בכל אחד מהם, ומבחינות מסוימות זהו כתב העת המודרני הראשון בעברית.

ב-1755 היה משה מנדלסון בן 26, התגורר זה כשנתיים בברלין ועשה את צעדיו הראשונים בהשתלבות בעולם האינטלקטואלי והפילוסופי של ברלין. בעקבות הפילוסופיה המוסרית והאסתטית של לייבניץ וכריסטיאן וולף, שהשפיעה במידה רבה על מנדלסון הצעיר, החל להוציא בעברית שבועון שיועד לקהילה היהודית. הוצאת כתב העת הושפעה גם מכתבי העת המוסריים שנפוצו בגרמניה ובאנגליה במחצית הראשונה של המאה השמונה עשרה. החשובים שבהם באנגליה היו השבועונים The Guardian,‏ The Tatler ו-The Spectator.

שותפו של מנדלסון בעריכת "קהלת מוסר" היה אדם בשם טוביה בּוֹק (Bock). לא ידוע מיהו אדם זה; בפנקסי הקהילה של ברלין אמנם מופיע אדם בשם זה, אך הוא היה סוחר מבוגר בהרבה ממנדלסון ולא ידוע על כל עיסוק אינטלקטואלי או ספרותי שלו. משערים שמדובר בכינוי ספרותי לאדם אחר: יש הסבורים שמדובר באהרון גומפרץ, ידידו ומדריכו של מנדלסון, ויש שהציעו שזהו שם כיסוי למנדלסון עצמו. בסך הכול יצאו לאור שני גיליונות שבכל אחד מהם שמונה עמודי דפוס. על הגיליונות לא מופיעים שמות המחברים, וכפי הנראה הודפסו בכמות קטנה יחסית.

גיליונות "קהלת מוסר" עסקו כאמור באסתטיקה, במוסר ובתיקון המידות. בכתב העת קרא מנדלסון להתבוננות ביפי הבריאה והטבע, גם כמכשיר להכרת האלוהים. כראיה לקריאתו הביא מנדלסון את מאמרי הרמב"ם על הכרת האלוהים מתוך התבוננות בעולם, ומאמרי חז"ל נוספים, כגון הציווי על ברכת האילנות. גישה אופטימית וחיובית זו הייתה שונה במובהק מהקו הקפדני והקודר שהטילה ספרות המוסר בסגנון הספר "קב הישר" שהייתה נפוצה באותה תקופה ביהדות אשכנז, וגרסה הטלת מורא על היהודי המאמין ואיום בעונשי גיהנום על החוטאים. נושא נוסף שהודגש במאמרים שבכתב העת היה השימוש בלשון העברית. מנדלסון התלונן על הזנחת הלשון העברית אצל הכותבים והמחברים, קרא להרחבת השימוש בה, וטען שניתן להשתמש בעברית לכל מטרה, ואפילו לצורך ספרות ושירה. בגיליון השני של כתב העת עלה נושא נוסף, והוא ביקורת חברתית על סדרי הקהילה היהודית. מנדלסון מתח ביקורת על הצביעות של ההנהגה הדתית בקהילה ועל השחיתות של בעלי ההון. כנגד תופעות אלו הוא קרא להשתלמות מוסרית של האדם ולתיקון עצמי המביא את האדם להיות בעל משפחה הגון, מסודר ושמח בחלקו.

את חשיבותו של כתב העת שהוציאו מנדלסון ובוק תיאר ההיסטוריון שמואל פיינר:

לא ברור מדוע פסק כתב העת להופיע אחרי זמן קצר כל כך. הביוגרפים הראשונים של מנדלסון (אייכל, קייזרלינג) טענו שהסיבה היא התנגדות של הרבנים ומנהיגי הקהילה לכתב העת, שהציג לראשונה קול ציבורי ומוסרי שבא ממי שאינו אישיות רבנית. המחקר העדכני יותר הציע סיבות נוספות: קשיים כלכליים בהוצאת כתב העת, או מיעוט קוראים וכותבים בגלל חריגותו וחדשנותו של הרעיון ואי התאמתו לכלי הביטוי המקובלים בחברה היהודית אז. אפשר גם שמנדלסון, שנטה שלא להגיע לעימותים חזיתיים עם האליטות הקיימות בקהילה והעדיף פעולה שקטה והדרגתית, החליט לפנות לאפיקי פעולה אחרים. ואכן, לאחר שפסק כתב העת לצאת פנה מנדלסון לעסוק בעיקר בכתיבה בגרמנית והשתלב בחברת האינטלקטואלים הגרמניים הכללית, ולא שב לכתיבה עברית-יהודית עד אחרי פרשת לאוואטר.

"קהלת מוסר" אמנם לא הטביע חותם בזמנו ובמקומו, אך עמד מול עיני עורכי "המאסף", כתב העת המהפכני של תנועת ההשכלה, שהחל לצאת ב-1783. עורכי "המאסף" אף הדפיסו מאמרים נבחרים מתוך "קהלת מוסר" שמסר להם מנדלסון בסוף ימיו. הטקסט של "קהלת מוסר" בשלמותו נדפס שוב בכמה מהדורות, ולאחרונה יצא במהדורה מדעית מקיפה של מאיר גילון ב-1979.

"קהלת מוסר" לא היה כתב העת העברי הראשון, שכן קדמו לו כתבי עת תורניים שיצאו לאור באמסטרדם במאה השבע-עשרה. גם הגדרתו ככתב עת מוטלת בספק מאחר שיצאו ממנו רק שני גיליונות. אף על פי כן מקובל להתייחס אליו כאל כתב העת המודרני הראשון בעברית, לפחות כמבשרו של "המאסף", שקיבל גם הוא את התואר הזה. במפעל המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית מסמן "קהלת מוסר" את ראשיתה של תקופת הספרות העברית החדשה.

רעיה הרניק

רעיה הַרְניק (נולדה ב- 1933) היא סופרת, משוררת ופעילת חברה ישראלית. מתגוררת בירושלים.

תפארת ירושלים

חברת תפארת ירושלים הוא ארגון שהוקם בירושלים בראשית שנת 1873. הארגון היה משותף לספרדים ולאשכנזים כאחד, ובין מטרותיו היו סיוע לעניים מקופחי ה"חלוקה" של הפרושים, בני היישוב הישן, וקידום והפצת ההשכלה בקרב בני ירושלים.החברה הוקמה בכ"ד בכסלו תרל"ה, וחודש לאחר מכן פורסם דבר קיומה, וכן מטרת ותקנות החברה, מעל גבי עיתון החבצלת.. מקימי החברה היו ישראל דב פרומקין (עורך החבצלת), חיים פרס, אברהם זוסמן, מיכל הכהן, בן ציון שלעז, אליעזר מוולאזין ואחרים. סקירה של פעולות החברה הופיעה דרך קבע מעל דפי עיתון החבצלת.

כחלק מפעילות החברה לקידום ההשכלה והתרבות בקרב בני ירושלים, הקימה החברה בשנת 1875 ספרייה בירושלים, עם החזון לעשותה ספריית העם היהודי. הספרייה נקראה בשם "בית אוסף ספרים אשר למונטיפיורי", והיא הנציחה את דמותו של משה מונטיפיורי שסייע ליושבי ירושלים היהודים, ואף תרם לספרייה. הספרייה לא האריכה ימים, זאת משום שבני היישוב הישן עד מהרה פעלו לסגירתה, בתואנה כי היא מחזיקה "ספרי מינות", והספרייה נסגרה.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.