מנהג

מנהג הוא התנהגות מקובלת בחברה מסוימת. למנהג חלק מרכזי בקביעה של הנורמה באותה חברה. המנהג מעביר דיסציפלינה המשליכה על צורת התנהגות, דיבור, לבוש וכדומה.

יש המקשרים בין מנהג לבני אדם בלבד, אך אם מנתחים זאת ברובד הראשוני אפשר לייחס גם לחיות מנהגים וטקסים (כגון: מחול חיזור אצל ציפורים ובעלי חיים אחרים). מובן שבני אדם מאופיינים עם מנהגים יותר מורכבים שחלקם אינם מושתתים על יצרים ואינסטנקטים.

במשפט

בישראל יש למנהג תוקף משפטי מחייב, ובתי המשפט מסתמכים עליו, זאת מכוח סעיפים 36 עד 45 של המג'לה. המנהג מהווה מקור גם במשפט הבינלאומי הפומבי.

בהלכה

היהדות מייחסת למנהג חשיבות רבה. ההסתכלות ההלכתית על חלק מהמנהגים שהשתרשו בכלל ישראל היא כבעלי תוקף הלכתי ממש כפי שכתוב בספרות הפוסקים "מנהג ישראל - דין הוא". ספרים רבים נכתבו לגלות את מקורם של מנהגים, ורבים מגדולי-ישראל טרחו ליישב ולהבין את טעמם של המנהגים.

ראו גם

קישורים חיצוניים

אבן פינה

אבן פינה היא לבנה סמלית, אשר הנחתה מסמלת את תחילת בנייתו של מבנה. במקרים רבים האבן מודגשת וממוקמת בפינת המבנה, במקום בולט, ולעיתים היא כוללת תבליטים שעליהם סיפור הקמת המבנה ויום תחילת הבנייה.

בבנייתם של מבנים בעלי חשיבות, כגון מבני ציבור ובעיקר מבני דת שונים, נערך טקס הנחת אבן פינה. בטקס זה מתכבד לרוב אדם חשוב בקהילה או יוזם הבנייה להניח את האבן ולהתחיל בה את בניית המבנה השלם. בעידן המודרני, טקס הנחת אבן הפינה עשוי להיות גם יציקת הבטון הראשונה ולאו דווקא הנחת לבנה האופיינית לבנייה מלבנים. המושג "אבן פינה" משמש לעיתים רבות כביטוי לייסודם של דברים, כגון ארגונים, חברות, מיזמים ואף תאוריות מדעיות או אמנותיות חדשות וחלוציות, אשר אינם מבנים פיזיים.

מקור מנהג הנחת אבן הפינה הוא עתיק, אם כי לא ידוע בדיוק מתי החל. האזכור המוקדם ביותר של הנחת אבן פינה מוזכר בספר תהילים:

מפסוק זה נלקח שמה של המושבה ראש פינה. אבן פינה מוזכרת גם בברית החדשה, במשל בעל הכרם, שם מתוארת הנחת האבן כמעשה אירוני.

הנחת הלבנה הסמלית בפינת המבנה נובעת משיקולי בנייה, משום שנוח להתחיל בפינה וממנה להמשיך את הבנייה מאשר להתחיל את הבנייה באמצע, ובאופן זה מתקבלת בנייה מדויקת יותר וללא סטיות.

אדר א'

אדר א' הוא כינויו של חודש בלוח העברי, אותו מוסיפים בשנה מעוברת. אדר א' חל לפני חודש אדר "הרגיל", שנקרא בשנה זו "אדר ב'". חודש זה בן שלושים יום.

אירועים המתרחשים בחודש אדר בכל שנה שאינה מעוברת ("שנה פשוטה"), יצוינו בשנה מעוברת באדר ב', למעט אזכרות שאותן מקובל לפי מנהג אשכנז לציין בחודש אדר א'.

א' באדר א' יכול לחול בימים שני, רביעי, חמישי ושבת.

איסור אכילת קטניות בפסח

איסור אכילת קטניות בפסח הוא מנהג שהתקבל בחלק מקהילות ישראל כתוספת הרחקה מאכילת חמץ בחג הפסח, על אף שקטניות עצמן אינן נחשבות לחמץ.

לפי מנהג זה נמנעים מאכילת אורז וכן מיני קטניות שונים, כגון שעועית, סויה, פול, עדשים, אפונה וחומוס. במנהג זה נכלל למשל גם התירס השייך על פי הסיווג הבוטני לקבוצת הדגנים. האיסור נהוג בעיקר בקהילות אשכנז ובאופן חלקי, גם בחלק מקהילות צפון אפריקה (בעיקר במרוקו), וגבולותיו המדויקים נתונים במחלוקת ובשוני כתלות במנהגים שונים. מקובל כי הגדרת הקטניות לצורך האיסור אינה זהה בהכרח להגדרה הבוטנית של משפחת הקטניות.

המנהג מתייחס אך ורק לאיסור אכילה בשל חומרתו המיוחדת של איסור אכילת חמץ, אך אינו מתייחס לשאר האיסורים הנוהגים בחמץ, כדוגמת: איסור הנאה, ואיסור "בל ייראה ובל יימצא". לכן לא נאסרה החזקת קטניות בבית, אף בקרב הנוהגים להימנע מאכילתן.

אלול

אֱלוּל הוא חודש בלוח העברי, השישי במספר לפי המסורת המקראית והשנים-עשר לפי המסורת החז"לית. חודש זה חל בסוף הקיץ והוא מאופיין במנהגי תשובה רבים לקראת ימים נוראים.

בחודש אלול 29 יום. א' באלול חל בימים ראשון, שני, רביעי או שישי.

הושענא רבה

הושענא רבה (בארמית; בעברית: הושענא הגדול) הוא כינויו של היום השביעי והאחרון של חג סוכות, היום השישי של חול המועד סוכות, שחל בכ"א בתשרי. ביום זה נהוג לומר "פיוטי הושענות" רבים יותר מבשאר ששת ימי החג, ומכאן שמו. מקור ההושענות במצוות ערבה שהתקיימה בבית המקדש וכיום נותר לה זכר במנהג חיבוט ערבה הייחודי ליום זה.

הושענא רבה הוא היום האחרון של חג הסוכות וביום שאחריו מתקיים חג שמיני עצרת, שהוא יום טוב.

הלוח המוסלמי

לוח השנה המוסלמי, או לוח השנה ההיג'רי (בערבית: تقويم هجري), הוא לוח שנה שעל פיו נקבעים חגי האסלאם ומועדיו. לוח שנה זה מבוסס על מחזורי ירח, כלומר מבוסס על מספר קבוע של פעמים שבהן הירח משלים הקפה שלמה סביב כדור הארץ.

חג

חג הוא יום שבו פעולות שגרתיות כגון עסקים, עבודה ולימודים מושהים או מצטמצמים על פי מנהג או חוק. באופן כללי מיועד החג לאפשר לאדם לציין אירוע משמח בעל משמעות היסטורית, דתית, לאומית וכדומה, באמצעות טקסים, חגיגות, תפילות ומנהגים שונים כגון תחפושות בפורים ובליל כל הקדושים, סופגניות בחנוכה ועוד; יום טוב; מועד. והמצוין על ידי קבוצה עם מנהגים הייחודיים לו, לרוב יום טוב או יום של שמחה. בכל אחת מהדתות יש חגים משלה, ובנוסף לכך יש בכל מדינה חגים לאומיים, משותפים לאזרחיה בני כל הדתות. בנוסף לחגים שהם ימי שמחה, יש בדתות ובמדינות שונות גם ימי זיכרון ואבל, לציון מאורעות מצערים במיוחד בתולדותיהן.

טעמם של החגים הוא לאומי ואוניברסלי: לכל חברה לוח שנה הכולל את מסורותיה ומנהגיה, בפרט אם הוא כרוך בהוויה דתית. כך הנוצרים שינו את יום המנוחה היהודי ליום ראשון בשבוע, נתנו משמעות שונה לחג הפסח וקבעו יום אחר לראש השנה. המוסלמים אחריהם שינו את יום המנוחה ליום שישי.

דוגמה נוספת היא קביעת מועדו של ראש השנה. במזרח הקדום נהגו שתי שיטות הקשורות לכלכלה חקלאית: השקיה טבעית (שדה בעל), שנשענה על גשמים והשקיה מלאכותית, שהשתמשה בשיטות אגירה והצפה. במקומות בהם השתמשו בהשקית גשמים, קבעו את ראש השנה בתחילת ימי הגשמים, והתפללו לכך לאלים המרכזיים (כמו האל בעל), ואילו בשיטות ההשקיה הנהוגות בארצות שחונות כמו מצרים, ראש השנה נקבע בתחילת האביב.

חגי ישראל ומועדיו

חגי ישראל ומועדיו הם כלל החגים והמועדים היהודיים הקיימים. זמנם של החגים והמועדים נקבע על פי הלוח העברי. תחת הגדרה זאת נכנסים ימים רבים: חלקם מהתורה, חלקם נקבעו על ידי חז"ל וחלקם נוספו במשך השנים. ניתן לסווג את החגים והמועדים למספר סוגים: קיימים חגים שהם ימי שמחה, ומועדים שהם ימי צום ותענית, ימי אבל וזיכרון וימים של חשבון נפש.

מקורו של המונח בתקופה המקראית; המילה "חג" מבטאת הקרבת קרבן חגיגה בימים שאותם קבעה התורה, ולעיתים התורה מכנה את הקרבן בשם המקוצר "חג". מקורה של המילה חג הוא מלחוג, בעלייה לרגל היו חגים בבית המקדש. הערבית משמרת מונח זה במילה חאג' - עלייה לרגל. במקרא מצוינים שלושה חגים והם המועדים לעלייה לרגל: פסח, שבועות וסוכות.

במשנה ובתלמוד מובאים דיונים והלכות על רוב החגים. רוב מוחלט של דינים אלה מובאים בסדר מועד.

מנהג (יהדות)

בהלכה, מִנְהָג (או מִנְהַג יִשְֹרָאֵל) הוא שם כולל להנהגות נפוצות בין היהודים. המנהג יכול להיות כתוספת למצווה, כסייג וגדר שלא להיכשל בעבירה, וכהנהגה הקשורה להלכות מסוימות, גם כשאין לה משמעות הלכתית מצד עצמה.

ישנם מנהגים שנתקבלו ונהוגים בכל תפוצות ישראל, ויש מנהגים שנתקבלו רק על חוג או קהילה מסוימת.

נוסח איטליה

נוסח איטליה (או בשמותיו האחרים "מנהג איטליאני", "מנהג בני רומי", "מנהג לועזים") הוא נוסח תפילה המקובל על יהודי איטליה שאינם ממוצא אשכנזי או ספרדי.

נוסח אשכנז

נוֹסַח אַשְׁכְּנַז הוא נוסח התפילה המקובל אצל חלק מהיהודים יוצאי ארצות אשכנז.

ניסן

ניסן הוא חודש בלוח העברי, הראשון במספר לפי המסורת המקראית והשביעי לפי המסורת החז"לית. חודש זה חל בתחילת האביב בארץ ישראל.

בחודש זה יש 30 ימים. א' בניסן יכול לחול בימים ראשון, שלישי, חמישי ושבת.

פרווה

פרווה הוא המונח המתייחס לעורם וכסות השיער של חלק מחברי מחלקת היונקים. המונח מתייחס גם לשם המוצר המעובד שבני אדם מפיקים מהעור והכסות, ומשמש ללבוש, חימום, ריפוד ודיור.

תפקידה של הפרווה אצל היונקים היא לשמש כמבודד ומגן. שכבת השיער הקרובה אל העור היא לרוב קצרה ורכה ומיועדת לבידוד הגוף מקור. השכבה החיצונית של הפרווה מורכבת לרוב משערות מגן ארוכות שמיועדת לשמש כרובד הגנה ראשוני של שלמות גוף היונק.

עיבוד פרווה נקרא פרוונות ומקצוע זה בעל ותק רב בהיסטוריה האנושית. מסחר הפרווה וציד בעלי חיים לשם פרוותן היו ענף כלכלי חשוב בהיסטוריות העולם. כבר בימי קדם ידוע על שימוש בפרווה כלבוש וכסמל מעמד. בין השאר ידוע על מנהג הפרעה במצרים העתיקה ללכת עם זנב אריה בחגורתו. בארץ ישראל פרוות כבש מעובדת שימשה כלבוש נפוץ. ברומא העתיקה נהגו לוחמים לעטות פרוות של בעלי חיים על מגיניהם והנסים שלהם. רבים מהעמים הנודדים של ימי קדם השתמשו בפרווה כחומר גלם לאוהלים. גילוי העולם החדש, במקביל לדעיכתו של ציד חיות הפרווה באירופה הובילו לפריחת ציד חיות הפרוות (בעיקר הבונה הקנדי) והסחר בפרוות במהלך המאה ה-16 והמאה ה-17.

אצל יהודים חרדים חסידיים יוצאי יהדות מזרח אירופה משמשת פרווה ליצור כובע השטריימל.

קריאת ההלל

ההלל הוא חלק בתפילה היהודית הנקרא (לרוב בשירה) בימי חג ומועד לאחר תפילת עמידה, כדי להודות לאל ולשבח אותו. ההלל מורכב מהמזמורים קי"ג-קי"ח בספר תהילים.

ישנם ימים שבהם אומרים את כל ההלל, ואז נקרא הלל גמור או הלל השלם, בספרות חז"ל מכונה הלל זה גם "הלל המצרי".וישנם זמנים שבהם אמורים את ההלל בדילוג, ונקרא חצי הלל.

נחלקו הפוסקים אם חובת אמירת ההלל היא מצווה מדאורייתא או מצווה מדרבנן. לכל הדעות אמירת ההלל היא על גאולתם של עם ישראל מעבדות לחירות.

לפני ואחרי אמירת ההלל אומרים ברכה וביום שבו נאמר הלל אין אומרים תחנון.

ראש השנה

ראש השנה החל בחודש תשרי הוא חג מהתורה ואחד מראשי השנה העבריים. הוא מצוין בימינו כחג יהודי בא' וב' בתשרי ופותח עשרת ימי תשובה עד יום כיפור. שני הימים נחגגים כיום טוב; הראשון מדאורייתא והשני מדרבנן.

הציווי בתורה מורה על עשיית יום א' בתשרי "יום תרועה" ולכן מצוות החג העיקרית היא תקיעת שופר. יום זה נחשב במסורת היהודית ליום שבו מכתירים בני האדם את אלוהים כמלכם, וליום דין שבו נידון האדם על השנה שעברה ונקבע מה יארע לו בשנה הבאה. כמו כן, בהלכה יום זה נחשב ליום הראשון בשנה לצורך מניין השנים בלוח העברי ולצורך מניין שנות שמיטה ויובל.

לפי הכלל לא אד"ו ראש, היום הראשון של ראש השנה אינו חל בימים ראשון, רביעי ושישי.

שבועות

חג השבועות (המכונה במקרא גם חג הקציר או יום הביכורים) הוא חג ביהדות, השני מבין שלוש הרגלים. החג חל יום לאחר סיום ספירת העומר בת שבעת השבועות, ובלוח העברי הקבוע חל תמיד בו' בסיוון. החג חל יום אחד בארץ ישראל ויומיים בחוץ לארץ.בזמן שבית המקדש היה קיים, הוקרב בחג השבועות קורבן מיוחד שנקרא "קורבן שתי הלחם", והחלה בו העונה של הבאת הביכורים. על פי חז"ל מזוהה תאריך זה עם זמן מתן תורה, ובהתאם לכך מציינים את קבלת התורה בתפילות החג, קריאה בתורה בפרשת מעמד הר סיני ועשרת הדיברות, וכן על ידי לימוד תורה ושאר מנהגי החג. שלושת הימים המקדימים את שבועות נקראים "שלושת ימי ההגבלה", על שם הימים בהם התכוננו בני ישראל למעמד הר סיני.

בימי בית שני הצדוקים, שלא קיבלו את קבלת חז"ל לדרשת הפסוקים, חלקו על קביעת החג חמישים יום אחר חג הפסח, וציינו אותו חמישים יום אחר השבת הסמוכה לתחילת קציר השעורים. כיום יש חוקרים הסבורים שמדובר במחלוקת על לוח שנה לפי שנת שמש (לעומת לוח שנה ירחי על פי מסורת חז"ל) כפי שמשתקף מספר היובלות של כת מדבר יהודה.

שמחת תורה

שמחת תורה הוא מועד יהודי המציין את סיום המחזור השנתי של קריאת התורה והתחלת מחזור חדש. ביום זה קוראים את הפרשה האחרונה בתורה, פרשת וזאת הברכה, ומיד אחריה את תחילת הפרשה הראשונה, פרשת בראשית.

בארץ ישראל מועד החג הוא בשמיני עצרת (כ"ב בתשרי), ומחוצה לה הוא נחוג ביום טוב שני של גלויות של שמיני עצרת (כ"ג בתשרי).

תענית אסתר

בהלכה, תענית אסתר היא יום תענית הנהוג בי"ג באדר, ערב חג הפורים (ברוב השנים, במיעוט השנים בו חל פורים ביום ראשון חלה התענית בי"א באדר).

לתענית זו תוקף של מנהג, ובשונה מצומות ישראל האחרים, איננה מוזכרת בגמרא, אלא רק במקורות מאוחרים יותר מימי הגאונים על כן גדריה קלים יותר מהצומות האחרים.

תשעה באב

תשעה באב הוא יום תענית מדרבנן ושיא תקופת האבלות של ימי בין המצרים. תענית זאת היא החמורה מבין ארבע התעניות על חורבן בית המקדש ומתאבלים בה על אסונות שונים שאירעו לעם היהודי לאורך הדורות, בדגש על אסונות שהתחוללו סמוך ליום ט' באב. האירועים שהתחוללו ביום זה גרמו לגלות עם ישראל בתקופות שונות ולבסוף לגלות בת כאלפיים שנה.בניגוד לכל שאר התעניות מדרבנן, תענית זו נמשכת מערב עד ערב (ולא מבוקר עד ערב) וכוללת את כל חמשת העינויים הנהוגים ביום כיפור. בנוסף, כוללת התענית מנהגי אבלות מיוחדים, כמו ישיבה על הרצפה ואיסור על לימוד תורה. עם תחילת התענית נהוג לקרוא בציבור את מגילת איכה ולאורך היום לומר קינות על חורבן הבית ואסונות אחרים. במקרה שט' באב חל בשבת, התענית נדחית מפניה לי' באב.

לפי המסורת, לאחר ביאת המשיח ובניית בית המקדש השלישי, יהפוך תשעה באב ליום של חג ושמחה, כשאר הצומות על החורבן. בתלמוד הירושלמי נאמר כי מלך המשיח נולד בתשעה באב.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.