מנדרינית תקנית

מנדרינית תקנית היא שפה המשתייכת מבחינה בלשנית לקבוצת השפות הסיניות (כמו קנטונזית, הַאקּה) בתוך משפחת השפות הסינו־טיבטיות. המנדרינית התקנית היא לשונה המדוברת הרשמית של סין העממית (הרפובליקה העממית של סין) ושל טאיוואן (הרפובליקה הסינית). כמו כן היא מהווה אחת מארבע הלשונות הרשמיות של סינגפור. המנדרינית נכתבת בכתב הסיני, הן המסורתי והן המפושט.

המנדרינית התקנית מבוססת על הניב הבייג'ינגי של מנדרינית, שהיא בתורה קבוצת ניבים סיניים המדוברים ברחבי צפון סין ודרום מערבה. בשימוש יומיומי מכונה המנדרינית התקנית פשוט "מנדרינית", אך עם זאת יש להבחין בינה לבין קבוצת הניבים עליה היא מבוססת. הבחנה זו תאומץ בהמשך הערך כדי למנוע בלבול.

הגרסה שבשימוש בסין מכונה פּוּ־טוֹנְגּ־הְווַה (普通話/普通话/pŭtōnghuà), שפירושו "השפה הכללית", ואילו זו שבטאיוואן מכונה גְּווֹ־יוּ (國語/国语/guóyŭ), שפירושו "השפה הלאומית". במקומות אחרים, כמו סינגפור ומלזיה מכונה השפה חְווַה־יוּ (標準華語/标准华语/Biāozhǔn huáyǔ), שמשמעו "השפה הסינית". כל שלושת המונחים משמשים לסירוגין בקהילות סיניות ברחבי העולם כתוצאה ממפגש בין קהילות סיניות ממקומות שונים.

מנדרינית
普通话
SZ Tour 深圳園博園 Shenzhen International Garden and Flower Expo Park opening hours Aug-2010
מדינות סין, טאיוואן, סינגפור, מלזיה ועוד.
אזורים מזרח אסיה
דוברים מעל 1,200,000,000
שפת אם כ־885,000,000
משפחה

סינו טיבטית
 סינית

  מנדרינית
לאום הרפובליקה העממית של סין  הרפובליקה העממית של סין
טאיוואן  טאיוואן
מלזיה  מלזיה
סינגפור  סינגפור
ארגון האו"ם
מוסד בסין מספר מוסדות לעניין זה
בטאיוואן מפוקחת על ידי המועצה לקידום מנדרינית
ראו גם שפהכתב • רשימת שפות

היסטוריה

כבר בעת העתיקה, הכילה הסינית מגוון רחב של ניבים. כפועל יוצא, היו מאז ומתמיד ניבים יוקרתיים או ניבים תקניים. אמרות קונפוציוס, למשל, נכתבו ב"יא־יאן" (雅言/yǎyán), "שפת החברה הגבוהה", ולא בניב מקומי; בזמן שושלת האן יש התייחסות בטקסטים ל"טוֹנְגּ־יוּ" (通語/通语/tōngyǔ), "השפה המשותפת". ספרי חרוזים החל מתקופת השושלת הצפונית והשושלת הדרומית מצביעים על צורת הגייה אחת או יותר באותם זמנים. עם זאת, כפי הנראה ניבים אלה לא היו ידועים מחוץ לשכבות המשכילות, וייתכן שאף בקרב האליטה המשכילה ההגייה הייתה מגוונת מאוד, זאת כיוון שהגורם המאחד של הסינית, הסינית הקלאסית, היוותה תקן לכתיבה ולא לדיבור.

שושלת מינג (13681644) ושושלת צ'ינג (1644–1912) החלו להשתמש במונח גְּווַאן־הְווַה (官話guānhuà/), או "דיבור רשמי", בהתייחסם לשפה שהייתה בשימוש בחצר הקיסרית. נראה כי בתחילה התבסס תקן זה על ניב נאנג'ינג, אך הניב של בייג'ינג תפס בהדרגה את מקומו, על אף כי בבירה בייג'ינג עצמה חיו ופעלו דוברי מגוון רחב של ניבים מבין נושאי המשרות כמו גם פשוטי העם. במאה ה־17 הקימה הקיסרות אקדמיות להגייה נכונה (גֶּ'נְגּ־יִין שׁוּ־יְוֵן 正音書院/Zhèngyīn Shūyuàn), מתוך מטרה למסד את ההגייה הבייג'ינגית כהגייה התקנית, אך לניסיונות אלה הייתה הצלחה מועטה בלבד. אפילו במאה ה־19 התקשה הקיסר להבין חלק משרי החצר שלו, שחלקם לא הקפידו כלל על הגייה תקנית. אף על פי כן, עד 1909 הצליחה שושלת צ'ינג הגוועת למסד את ניב בייג'ינג כ"שפה הלאומית" (國語/guóyǔ).

קידום שפה לאומית משותפת נחל הצלחה רבה יותר אחרי הקמת הרפובליקה הסינית ב־1912. בהתחלה, נעשה ניסיון להחדיר לשפה הלאומית מרכיבים מניבים סיניים אחרים, מעבר לניב של בייג'ינג. אך ניסיונות אלה הפכו את השפה למלאכותית למחצה, והיה קושי אמיתי ללמד אותה, כיוון שאיש לא דיבר בה. ניסיון זה נזנח לבסוף ב־1924, והניב של בייג'ינג הפך למקור העיקרי של השפה הלאומית הרשמית המדוברת, זאת עקב המסורת של החשבתו כניב יוקרתי עוד מתקופת שושלת צ'ינג. מרכיבים מניבים אחרים מוסיפים להתקיים בשפה, אך הם מתקיימים בבחינת יוצאים מן הכלל.

הרפובליקה העממית של סין, שקמה ב־1949, המשיכה בקו זה. ב־1955, הוחלף שמה של השפה לפּוּ־טוֹנְגּ־הְווַה (普通話/普通话/pŭtōnghuà), או "השפה המדוברת הכללית". ברפובליקה הסינית, שהמשיכה לשלוט בטאיוואן ובאיים נוספים, נשאר שמה של השפה "גְּווֹ־יוּ". מאז, התפתחו שני הניבים הרשמיים בנפרד, אם כי ההבדלים מזעריים ומתבטאים בעיקר בחידושן של מילים מודרניות (כגון "מחשב" ו"אינטרנט") ובהגייה שונה של סימנים בודדים.

מערכות החינוך היסודי בסין ובטאיוואן מסוּרות שתיהן להנחלת השפה המנדרינית. כתוצאה מכך, התרחבה תפוצת השפה, ומרבית הסינים בסין ובטאיוואן דוברים בימינו מנדרינית שוטפת. בהונג קונג, נותרה קנטונזית תקנית השפה הרשמית הן במערכת החינוך והן בשיח רשמי, אך השפעתה של המנדרינית התקנית גוברת בהתמדה.

לפי החלטת האומות המאוחדות, החל משנת 2010 ב-20 באפריל מציינים יום השפה הסינית.

פונולוגיה

הפונולוגיה של המנדרינית איננה אחידה, כיוון שדובריה הרבים (ומנהיגים בכללם) משלבים בדיבורם את הניב הילידי שלהם עצמם. עם זאת, קיימת הגייה תקנית הדומה מאוד להגייה בבייג'ינג, וקרייני רדיו וטלוויזיה נבחרים על פי רוב בין השאר בשל מבטאם התקני.

המנדרינית מאופיינת בחלוקה ברורה להברות ולהפרדה בין עיצורים תחיליים לסופיים. כך, מרבית העיצורים המופיעים בתחילת הברה אינם מופיעים בסופה, ולהפך. כמו כן, תנועות מסוימות מופיעות רק אחרי עיצורים מסוימים. במנדרינית בפרט, מבחר העיצורים הסופיים הוא דל מאוד, כך שבסיכומו של דבר - אוסף ההברות הכולל הוא דל מאוד, וכולל מאות בודדות של הברות.

מאידך, שלל העיצורים והתנועות זר ברובו לדוברי העברית, וקשה להבחנה ולהגייה (למעשה, העיצורים היחידים הזהים לחלוטין למקביליהם העבריים הם מ, נ, ל, פֿ רפה ואולי ס). הסינית עשירה מאוד בעיצורים מחוככים (כגון "צ'" ו מחוככים (כגון "צ'" ו"ג'" בעברית), ומבחינה בין עיצורים מנושפים ללא־מנושפים (הבחנה שאינה קיימת בעברית), אך דלה מאוד בעיצורים קוליים (כגון "בּ", "ג", "ד" בעברית). נוסף על כך, סינית היא שפה טונאלית, הווה אומר, משמעותה של כל הברה נקבעת לא רק על ידי העיצורים והתנועות המרכיבים אותה, אלא גם על ידי הטון בו היא נאמרת. במנדרינית, קיימים חמישה טונים שונים (גבוה, עולה, יורד־עולה, יורד ונייטרלי).

כדי לשקף את ההגייה של המנדרינית נאמנה, פותחו לא מעט שיטות תעתיק, רובן לכתב הלטיני. הנפוצה שבהן, שהיא גם השיטה הרשמית בסין היבשתית, נקראת פּין־יִין (拼音/Pīnyīn), והיא זו הנמצאת בשימוש בוויקיפדיה. שיטות תעתיק נוספות הן שיטת ווייד־ג'יילס, אשר משמשת עדיין במערב, בעיקר באקדמיה, תעתיק טונג־יונג פין־יין, שנמצא בשימוש חלקי בטאיוואן, ותעתיקים נפוצים פחות כגון הבריטי הישן (המכונה "old postal" לפעמים), תעתיק צרפתי ואחרים. תעתיקים שונים הם הסיבות לבלבול בין מושגים זהים הנכתבים בשיטות שונות. ייתכן, למשל, ששמות טאיוואניים יופיעו בשיטות אלה פה ושם. טאיוואן אימצה שיטת תעתיק אחרת, המבוססת על אלפבית פונטי, שהופק מסימניות ששונו. שיטת תעתיק זו מכונה לעיתים "בּוֹ פּוֹ מוֹ פוֹ" (Bo Po Mo Fo), על שם ארבעת הסימנים הראשונים שבה.

בעברית לא קיימת שיטת תעתיק אחידה ורשמית, אך בוויקיפדיה העברית מופיעים כללים לתעתיק מסינית, המתבססים על תעתיקים נפוצים, והשאיפה היא שתעתיק זה יהפוך לתקן בפועל גם מחוץ לוויקיפדיה.

הברה במנדרינית מורכבת ממספר חלקים, המפורטים בטבלאות שלהלן.

  1. עיצור תחילי אחד מתוך הטבלה שלהלן.
  2. לאחר העיצור הראשון, עשוי להופיע חצי עיצור אחד מתוך י [i], וו [u], או ו [y] (בפין־יין נכתב כ־ü או u). עיצורים אלה יכולים לשמש גם כעיצורים תחיליים בפני עצמם (השווה "גְ'יאנְג" ו"יאנְג").
  3. תנועה: אוסף התנועות בסינית שונה לא מעט מן העברי. בניגוד לעברית, לא כל תנועה יכולה להופיע עם כל עיצור, או עם כל סיומת. כך, למשל, תנועת חיריק לא יכולה להופיע עם התחיליות ס, ג, ק, שׁ ואחרות.
  4. עיצור סופי: מגוון העיצורים הסופיים הוא דל מאוד; כמו כן, הברות יכולות להישאר פתוחות.
  5. טון: כאמור, כל הברה נהגית בטון מסוים. זהו החלק הזר ביותר לשפה העברית, והוא דורש לא מעט תרגול, בעיקר בשמיעת הטונים. הוא מסומן על ידי ניקוד דיאקריטי מעל לתנועה, או על ידי מספר בסופה. מחוץ לספרי לימוד ומילונים, כמעט שלא ניתן למצוא סימוני טונים. עקרונית, יכול כל טון להופיע עם כל הברה.
עיצורים פותחי הברות במנדרינית
פִּין־יִין תעתיק עברי תעתיק IPA הערך הפונטי חצאי־עיצור מותרים
[Ø] [i] [u] [y]
b בּ p כמו פ"א, אך לא מנושפת Ø i u
c צ ʦʰ כמו צד"י מודרנית, אך מנושפת Ø u
ch צ' ʈʂʰ כמו צ', אך מנושפת ונהגית כשהלשון מוטה לאחור Ø u
d ד t כמו טי"ת, אך לא מנושפת Ø i u
f פֿ f פ"א רפה Ø
g ג k כמו כ"ף, אך לא מנושפת Ø u
h ה / ח x כ"ף רפה Ø u
j ג' ʨ כמו צ', אך על הלשון להיצמד לחך במצב שטוח וקָצֶהָ נוגע בשיניים התחתונות. אף פעם לא מנושף i y
k כּ כמו כ"ף, אך תמיד מנושפת Ø u
l ל l למ"ד Ø i u y
m מ m מ"ם Ø i u
n נ n נו"ן Ø i u y
p פּ כמו פ"א, אך תמיד מנושפת Ø i u
q צ' ʨʰ כמו j לעיל, אך תמיד מנושף i y
r ז' ɻ בין r אנגלית ל־ז' (עם לשון נוטה לאחור). שני עיצורים אלו נוטים להתחלף ‏Ø ‏u
ʐ
s ס s סמ"ך Ø u
sh שׁ ʂ כמו שׁ, אך הלשון נוטה לאחור. בדומה ל־Ш ברוסית Ø u
t ט כמו טי"ת, אך תמיד מנושפת Ø i u
w ו / וו w כמו ו"ו מקראית או כבמלה וואלה *
x שׂ / ס ɕ כמו ש, אך קצה הלשון לא נוגע בחך (ראו תיאור ב־j לעיל). בדומה ל־Щ ברוסית i y
y י j יו"ד *
z דְּזְ ʦ כמו צד"י מודרנית; תמיד לא מונשף Ø u
zh ג' ʈʂ כמו ch, אך לא מנושפת Ø u

התנועות

במנדרינית תקנית שמונה תנועות יסודיות. לחלקן יש יותר מהגייה אחת (המתבטאת בעמודת ה־IPA), אך הן בתפוצה משלימה.

תנועות יסודיות
Pīnyīn עברית תיאור IPA הערות
a ַ כמו בעברית [a]
[ɑ]
מופיע רק בהברות פתוחות או עם סיומת [ŋ]
e ֵ כמו בעברית [e]
רק לפני עיצור סוגר [ɪ]
בפין־יין בסיומת [ueɪ] ה־e לא נכתבת
[ɛ]
רק בהברה פתוחה או עם עיצור סוגר [n]
בפין־יין נכתב כ־a לפני n
e ֶ בין תנועת אֵה ~ אוֹ בעברית [ə]
[ɤ]
מופיע רק בהברות פתוחות או עם סיומת [ŋ]
i ְה מעין שווע נע z̩/[ɨ]
מופיע רק בהברות פתוחות אחרי דְּזְ, צ, ס, ז'
ʐ̩/[ɨ]
מופיע רק בהברות פתוחות אחרי ג' (zh), צ' (ch), שׁ
i ִי כמו בעברית [i]
o ־וֹ כמו בעברית [ɔ]
רק בהברות פתוחות
[ɤ]
u ־וּ כמו בעברית [u]
~ [ʊ]
בפין־יין ייכתב כ־o לפני ng
ü ־וּ בין אִי ל־אוּ בעברית; כמו ü בגרמנית [y]
בפין־יין יופיע אחרי x ,q ,j ,y כ־u (כלומר, ללא האומלאוט)
עיצורים סופיים במנדרינית
Pīnyīn תעתיק עברי IPA תיאור
n ־ן n כמו בעברית
ng ־נְגּ ŋ נהגה כנו"ן במלה "אנגליה"
i ־י ɪ יו"ד עיצורית
o/u ־ו ʊ כמו oo במלה האנגלית "Good"

במנדרינית תקנית קיימת גם תופעה של רוטיזציה. זו מתבטאת בעיצור /ɻ/, הדומה ל־r באנגלית אמריקאית. עיצור זה יכול להופיע בשני מקרים:

  1. במספר מצומצם של מילים כגון 二 "שתיים", 耳 "אוזן" ואחרות. כולן נהגות תמיד כ־[ɑɻ] (אַר) ללא תחילית.
  2. כסיומת של שמות עצם (儿/兒). במקרה זה הסיומת משתלבת עם בסגירת ההברה לפי החוקיות הבאה:
  • העיצורים הסוגרים [i] ו־[n] נופלים.
  • העיצור הסוגר [ŋ] נופל, אך ההברה כולה הופכת למאונפפת.
  • התנועות [i] ו־[y] הופכים לחצאי תנועות ונוספת אחריהן תנועת [ə].
  • [ɑ] הופך ל־[a].
  • [e], [z̩] ו־[ʐ̩] הופכים ל־[ə].
  • [ɛ] בסיומות [iɛn] ו־[yɛn] הופך ל־[ɑ] (אך נשאר [ɛ] ב־[iɛ] וב־[yɛ]).
לשמיעת ארבעת הטונים במנדרינית
טונים במנדרינית
מספר Pīnyīn שם הטון תיאור ביטוי הטון
1 ā 陰平/阴平
יִין־פּינְג
הברה מוטעמת בעלת צליל גבוה מתמשך
2 á 陽平/阳平
יאנְג־פּינְג
הברה מוטעמת בעלת מגמת צליל קבועה,
ישנה עלייה מטון רגיל לגבוה, הברה מוטעמת רגילה כמו בעברית
3 ă 上聲/上声
שׁאנְג־שֶׁנְג
הברה מוטעמת בעלת מגמה צליל משתנה,
תחילה ירידה מטון נמוך לנמוך יותר ואז עלייה חדה לטון כמעט גבוה
4 à 去聲/去声
צ'ו־שֶׁנְג
הברה מוטעמת בעלת מגמת צליל קבועה בה ישנה ירידה חדה מטון גבוה לנמוך
5,0 a 轻声
צ'ינְג־שֶׁנְג
הברה בלתי־מוטעמת ולכן נשמעת כחסרת טון,
מופיעה במלים רבות במנדרינית המורכבות משתי הברות

דקדוק

ברמה היסודית, השפות הסיניות, והמנדרינית בתוכן, מוגדרות כשפות SVO, כלומר, הסֵדר היסודי במשפט הוא נושא־פועל־נשוא, בדומה לשפות השמיות וההודו־אירופיות.

בדומה לעברית (ובניגוד לאנגלית, לדוגמה), בסינית יש השמטה של פועל הוויה במשפטי תיאור. כך, לדוגמה, אומרים "אני שמח" (我高兴), ללא פועל מפורש (בניגוד לאנגלית, לדוגמה, בה אי אפשר להשמיט את הפועל "am" ב־"I am happy").

אחד המאפיינים המובהקים של הדקדוק הסיני הוא שלכל המילים צורה דקדוקית אחת. כלומר, למעט יוצאי־דופן בודדים, אין בסינית הטיות לפועל, שם־עצם, שם־תואר וכיוצא בזה.

  1. שמות עצם לרוב אינם מוטים לפי זכר/נקבה ויחיד/רבים (שמות עצם המתארים אנשים מקבלים את הסיומת men 们/們 בלשון רבים).
  2. הדקדוק הסיני אינו מתמקד לרוב בהטיות פעלים לפי זמנים. אף על פי שיש מספר קונסטרוקציות להדגשת הטיית זמנים לעבר ולעתיד, לרוב מועברת משמעות הזמן בעזרת תיאור הזמן ישירות, סדר המילים, או מתוך ההקשר. כך, לדוגמה, המקבילה ל"אני הולך" בעתיד (לדוגמה למחרת), לרוב פשוט תצויין עם תוספת תיאור הזמן ("אני מחר הולך"). עם זאת, הדקדוק הסיני משתמש לרוב במילים לתיאור פונקציות שאין להן מקבילה ישירה בדקדוק העברי: דגש על כך שפעולה (בעבר או בעתיד) מתארת פעולה שהושלמה דווקא (le 了), שפעולה המתארת היפוך מצב (le), שפעולה מתארת התנסות כלשהי (guo 过), שיכולת כלשהי היא הישג שנבע מתוך אימון (hui 会), ועוד.

סדר המילים בדקדוק הסיני פחות גמיש מאשר בשפה העברית, ויש לו מספר כללים. כמעט תמיד יופיע המתאר (שם תואר או פסוקית מתארת) לפני המתואר, והכללי (במקום או בזמן) לפני הפרט.

היות שבסינית לטונים יש תפקיד חשוב באפיון המילים עצמן, אי אפשר לתאר בה שאלות על ידי הרמת הטון במילה שבסוף משפט כפי שנעשה בעברית (בעברית בעל פה, ההבדל בין "זה יפה" ל"זה יפה?" הוא בעליית טון במילה האחרונה במקרה של שאלה). שאלות כן/לא מצוינות בסינית באחד משני אופנים:

  1. הוספת מילת השאלה (ma (吗/嗎 בסוף משפט
  2. ציון אפשרות ושלילתה

לדוגמה, המקבילה ל"האם אתה רוצה לשתות תה?" תהיה דומה ל"אתה רוצה לשתות תה ma", "אתה רוצה לא־רוצה לשתות תה", או "אתה רוצה לשתות תה לא־תה" (שתי האפשרויות האחרונות נבדלות בשאלה האם הדגש בשאלה הוא על עצם רצון השתייה, או מושא רצון השתיה). “你想喝茶”, “你想不想喝茶”, “你想喝茶不茶” (תרגום השאלות לסינית בהתאמה).

שאלות שאינן מסוג כן/לא כמעט זהות תחבירית לתשובות להן, למעט החלפה של אחת ממילות משפט התשובה במילת שאלה. השאלה המתאימה לתשובה "הוא באופניים נוסע לעבודה" היא "הוא באיזה־אופן נוסע לעבודה?". אין החלפת סדר מילים בשאלה, האופיינית לעברית ולאנגלית. “他怎么去工作?”, “他骑自行车去工作” (תרגום השאלה והתשובה לסינית).

מנדרינית תקנית וניב בייג'ינג

הסינית התקנית, כפי שהיא מוגדרת על ידי הרפובליקה העממית של סין, משתמשת ב:

  • מערכת ההגאים של בייג'ינג, למעט מספר צורות הגייה מקומיות (תושבי בייג'ינג נוטים להוסיף סיומת ר/儿 במילים רבות). עם זאת, בפועל, הניב של בייג'ינג אינו זהה לפּוּ־טוֹנְגּ־חְווַה, וקל להבחין בין דיבור של אנשי בייג'ינג לדיבור התקני. כמו כן, רוב דוברי הסינית משלבים את הניב המקומי שלהם בדברם מנדרינית תקנית.
  • אוצר המילים של הניבים המנדריניים בכללם. משמעות הדבר שמילים וביטויים הנחשבים לעגה מקומית אינם מוכללים בתקן, כך שסינים שאינם תושבי בייג'ינג עשויים לא להבין מילים האופייניות לבייג'ינג. מצד שני, אוצר המילים של הניבים הסיניים השונים הוא דומה מאוד, בייחוד בתחומים מקצועיים, כגון ממשל, חוק ומדע (הדבר דומה מעט לשפע המילים היווניות והלטיניות בשפות האירופיות), כך שחלק ניכר מאוצר המילים התקני משותף לכל הניבים הסיניים (לפחות בכתב אם לא בהגייה).
  • דקדוק ושימוש של סינית מודרנית כפי שהוא מופיע ביצירות מופת הכתובות בסינית מודרנית, כגון כתביו של לוּ־שׂוּן (鲁迅). אלו, בתורם, מבוססים על הדקדוק הצפוני (בעיקר), הדרומי והקלאסי.

תאורטית, הרפובליקה הסינית (טאיוואן) מגדירה אחרת את המנדרינית, אך בפועל, ההבדלים מסתכמים בטונים שונים למספר מועט של מילים.

על אף שהסינים מבחינים בין ניב בייג'ינג למנדרינית התקנית, מספר היבטים המזוהים עם ניב בייג'ינג חדרו לשפה התקנית. ביניהם ניתן למנות את צורת פניית גוף שני נימוסית - נִין/您 והבחנה בין צורת 'אנחנו' כללית (ווֹמן/我们) לצורת 'אנחנו' הכוללת את המאזין (דְּזַאן־מְן/咱们). עם זאת, הסינים כמעט שלא משתמשים בהבחנות האלה.

מנדרינית תקנית וניבים אחרים

Dajia-shuo-Putonghua-2817
כתובת על קיר גן ילדים בשנגחאי בה נכתב " 大家请说普通话,语言文字规范化 " - "הבה נדבר כולנו במנדרינית תקנית ונביא לאחידות בשפה ובהיגוי".

במקרים רבים, המנדרינית התקנית שונה מאוד מניבים מדוברים מקומיים, עד כדי חוסר הבנה הדדי. לא נדיר ששני אנשים הסבורים שהם מדברים, לדעתם, מנדרינית תקנית יזדקקו למתורגמן. עם זאת, מאמצי ממשלות סין, טאיוואן וסינגפור העלו משמעותית את מספר דוברי המנדרינית התקנית.

תפקידה של המנדרינית התקנית כשפה הסינית הרשמית, מטעה רבים לראות בה את "השפה הסינית". למעשה, אף על פי שממשלות סין וטאיוואן שתיהן מעודדות את השימוש במנדרינית תקנית, לאף אחת מהן אין עניין או כוונה ששפה זו תחליף את השפה המקומית, ולמעשה, המנדרינית התקנית רחוקה מלהחליף את הניבים המקומיים, הנמצאים בשימוש יומיומי במקומות רבים, בעיקר במחוזות הדרומיים של סין, ובטאיוואן עצמה. תושבים מקומיים רבים, מבוגרים בפרט, אינם מיטיבים לדבר מנדרינית תקנית, או אף אינם מבינים אותה כלל. סקר מקיף שארך שש שנים ונסתיים בדצמבר 2004 גילה, שרק 53% מתושבי סין מסוגלים לתקשר במנדרינית תקנית.[1]

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ China Daily
אה בינג

אה בינג או אבינג המכונה "העיוור"(בסינית מנדרינית תקנית: 阿炳,‏ 17 באוגוסט 1893 וושי - 4 בדצמבר 1950) נולד הואה יאן-ג'ון (华彦钧) היה מוזיקאי סיני, אמן רחוב שחי בוושי, נגן ארהו ופיפה ומלחין. מיצירותיו, אותן לא העלה על הכתב, רק שש הוקלטו בשנת 1950 לפני מותו, כשהידועה בהן "ארצ'ואן יינגיואה". ("הירח משתקף במעין השני")

גואנגשי

גְוַאנְגשִׂי (סינית: 广西; פין-יין: Guǎngxī ‏- IPA: ‏[kwɑ̀ŋɕí]; ג'ואנג: Gvangjsih Bouxcuengh Swcigih) הוא מחוז אוטונומי בדרום הרפובליקה העממית של סין המוגדר כאוטונומיה של בני הג'ואנג. שטחו כ-236,700 קמ"ר. אוכלוסייתו מונה כ-48 מיליון נפש. בירתו העיר נַאנִּינְג (南宁/Nánníng).

המחוז האוטונומי הטיבטי

המחוז האוטונומי הטיבטי (טיבטית: བོད་རང་སྐྱོང་ལྗོངས་ תעתיק וויילי: Bod-rang-skyong-ljongs; מנדרינית תקנית: 西藏自治區/西藏自治区 תעתיק פיניין: Xīzàng Zìzhìqū) הוא אזור אוטונומי במעמד מחוז ברפובליקה העממית של סין. בירתו היא העיר להסה. שטחו כ-1,228,400 קמ"ר - שני בשטחו רק לשינג'יאנג, אך עם צפיפות אוכלוסין ממוצעת של 2.3 נפש לקמ"ר, מונה אוכלוסייתו (נכון לאומדן משנת 2014) כ-3,180,000 נפש - מספר העולה רק על זה של מקאו הזעירה.

הרדיו הבינלאומי של סין

הרדיו הבינלאומי של סין (אנגלית: China Radio International - CRI, מנדרינית תקנית: 中国国际广播电台), היא תחנת רדיו וחברת תקשורת ממשלתית של הרפובליקה העממית של סין, הממוקמת במערב העיר בייג'ינג. כאשר נוסדה החברה בדצמבר 1941 היא נקראה "רדיו פקינג", ובהמשך "רדיו בייג'ינג". זוהי אחת מתחנות הרדיו הפוריות בעולם, מאחר שהיא משדרת 1,520 שעות שידור בכל יום, ב-61 שפות שונות. CRI מפעילה כ-30 לשכות מחוץ לסין, בין היתר גם בישראל. בנוסף לשידורי הרדיו, מפעילה החברה גם אתרי אינטרנט במספר שפות, בהן עברית, כמו גם עמודים בפייסבוק וביוטיוב.

משימתו של הרדיו הבינלאומי של סין היא קידום הידידות בין העם הסיני לבין הציבור הרחב בכל העולם. תוכניות הרדיו של CRI ואתרי האינטרנט שלה כוללים חדשות, פוליטיקה, כלכלה, מדע וטכנולוגיה, בידור, חברה ותרבות, טיולים ואוכל, כמו גם מידע אנציקלופדי על סין ומידע שימושי למבקרים בה.

כתחנת רדיו בבעלות ממשלתית, CRI מחויבת לעמדת הממשלה בנושאים שונים, כגון מעמדה הפוליטי של טאיוואן כחלק בלתי נפרד מהרפובליקה העממית של סין.

ל-CRI יש את מערך שידורי החוץ המקיף ביותר ביבשת אסיה ומהגדולים בעולם, עם למעלה מ-50 משדרים לגלים קצרים בעלי יכולת לכסות את רוב העולם. בנוסף, ניתן לשמוע את שידורי CRI גם בגל בינוני AM.

הרפובליקה הסינית (1912–1949)

רפובליקת סין שהתקיימה בין השנים 1912 ל-1949 (ROC) שלטה בשטחים של סין היבשתית ובחלק מהזמן במונגוליה ובטאיוואן. הרפובליקה התפרקה לאחר הפסדה של המפלגה הלאומית הסינית (מוכרת גם בשם "מפלגת קוומינטנג") למפלגה הקומוניסטית הסינית במלחמת האזרחים הסינית - הקומוניסטים השתלטו על שטחי סין היבשתית והקימו את הרפובליקה העממית של סין בעוד הלאומנים ברחו לטאיוואן וקבעו בה את שלטונם.

הרפובליקה העממית של סין

הרפובליקה העממית של סין (בסינית מפושטת: 中华人民共和国, בפין-יין: Zhōnghuá Rénmín Gònghéguó; בראשי תיבות PRC, קרויה בקיצור סין העממית או רק סין) היא המדינה בעלת האוכלוסייה הגדולה בעולם, אשר מונה למעלה ממיליארד וארבע מאות מיליון תושבים (נכון לחודש מרץ 2018). והיא המדינה הרביעית בשטחה בעולם. סין נמצאת במזרח אסיה, וגובלת עם 14 מדינות: קוריאה הצפונית, רוסיה, מונגוליה, קזחסטן, קירגיזסטן, טג'יקיסטן, אפגניסטן, פקיסטן, הודו, נפאל, בהוטן, מיאנמר (בורמה), לאוס ווייטנאם. הרפובליקה העממית של סין הוקמה בשנת 1949. מאז, היא טוענת לבעלות על האי טאיוואן וכן מספר איים נוספים, הנמצאים בשליטת טאיוואן, אשר מכנה עצמה הרפובליקה הסינית. המונח "סין היבשתית" מבדיל בין שתי המדינות.

המשטר הסיני הוא משטר חד-מפלגתי הנשלט על ידי המפלגה הקומוניסטית של סין. זאת אף על פי שרוב החוקרים לא מגדירים אותו כמשטר קומוניסטי או סוציאליסטי. התאגדויות הנחשבות סכנה עבור המשטר, כגון הפאלון גונג ותנועות לשחרור טיבט, נרדפות על ידי השלטונות, ומחבריהן נמנעות לעיתים תכופות זכויות האדם. בשנת 2018 סימן דו"ח החירות המקוונת של Freedom House את סין כמובילה עולמית במודל שלטון טוטליטרי עדכני, אותו מאמצות מדינות נוספות שמנסות להתקרב לסין.

כלכלת סין, נכון לשנת 2018, היא השנייה בגדלה בעולם. למרות זאת, סין אינה חברה בארגון המדינות המתועשות הן משום שהתמ"ג לנפש שלה נמוך בהשוואה למדינות המפותחות והן מסיבות פוליטיות אחרות. כמדינה בעלת נשק גרעיני באופן רשמי, לסין הצבא הגדול בעולם מבחינת כוח אדם, ונכון לשנת 2015 היא המדינה השנייה מבחינת גודל תקציב הביטחון שלה, אחרי ארצות הברית.

טיבט

טיבט (בטיבטית: བོད་ תעתיק IPA להגייה לפי ניב להסה: [pʰø̀]. מנדרינית תקנית: 西藏, תעתיק פין-יין: Xīzàng) היא רמה גבוהה במרכז אסיה ומקום מושבו של העם הטיבטי. בהיותו בגובה ממוצע של 4900 מ' הוא מכונה "גג העולם".

יואן שה-קאי

יואן שה-קאי (מנדרינית תקנית: 袁世凱; פין-יין: Yuán Shìkǎi‏; 16 בספטמבר 1859 - 6 ביוני 1916) היה מצביא ומדינאי סיני שנודע בשל השפעתו בשלהי תקופת שושלת צ'ינג, חלקו במאורעות שהובילו להתפטרות הקיסר האחרון של סין, שלטונו האוטוקרטי כנשיא השני של הרפובליקה הסינית (לאחר סון יאט-סן), וניסיונו קצר הימים לחדש את המונרכיה הסינית כשהכתיר עצמו כקיסר סין.

כתב סיני

הכתב הסיני (漢字/汉字) הוא כתב המשמש לכתיבת שפות סיניות. הכתב התפתח כבר לפני למעלה מ-3,000 שנה. התיעודים המוקדמים ביותר של כתב סיני מתוארכים לכ-1200 לפני הספירה בעת שגשוג שושלת שאנג. השפה הכתובה מהווה גורם מאחד, שכן גם אם ישנו דמיון בין השפות הסיניות השונות, הן אינן מובנות הדדית בדיבור. הוא נמצא בשימוש גם ביפנית וברמה מוגבלת גם בקוריאנית. בעבר שימש אף לכתיבת וייטנאמית.

באופן מסורתי, הכתב הסיני נכתב בעמודות הנקראות מלמעלה למטה מימין לשמאל, אך כיום נכתב הכתב הסיני בעיקר בשורות אופקיות משמאל לימין, אם כי לעיתים הוא נכתב עדיין מלמעלה למטה, ולעיתים אף מימין לשמאל. כל תו מייצג צליל ולרוב אף מילה או רעיון (מורפמה); מכיוון שהסימנים משמשים בשפות שונות, הרי שהם נהגים בצורות שונות בהתאם לשפה או לניב. עם זאת, כאשר הם משמשים בסינית (או בקוריאנית), הם תמיד חד-הברתיים. לכל סימן בכתב הסיני יכולות להיות משמעויות רבות ומגוונות, ולסימנים רבים יש אף יותר מצורת הגייה אחת בהתאם למשמעות שלהם.

מונגוליה הפנימית

מונגוליה הפנימית (במונגולית: תעתיק: öbür mongol, במנדרינית: 内蒙古/Nèi Měnggŭ) היא אזור אוטונומי מונגולי בצפון סין. שטחה כ-1,183,000 קמ"ר (כ 12% משטחה של סין), אוכלוסייתה מונה כ-23.8 מיליון נפש ובירתה העיר הוֹהְהוֹט (呼和浩特/Húhéhuàté). המונח "מונגוליה הפנימית" הוא מונח סיני במקורו, ומנוגד למונגוליה החיצונה המתייחס למונגוליה של ימינו ביחד עם רפובליקת טוּבָה שברוסיה.

השטחים המהווים היום את מונגוליה הפנימית החליפו ידיים פעמים רבות בין חקלאים סינים מהדרום ובין נוודים בני שבטים שונים מן הצפון. בתקופת שושלת צ'ינג (1644-1911) המנצ'ורית היה מזרחה של מונגוליה הפנימית חלק ממנצ'וריה. החל בסוף המאה ה-19 החל הממשל לעודד חקלאים סינים ליישב בהמוניהם את מונגוליה. עם נפילת הקיסרות הסינית ב־1911, יצאה מונגוליה החיצונה, ביוזמתה של רוסיה, מתחת ידיה של סין, בעוד שמונגוליה הפנימית חולקה על ידי הרפובליקה הסינית בין מחוזות שונים.

מזרחה של מונגוליה הפנימית הפך לחלק ממנצ'וקוו (תחת ממשלת בובות בשליטה יפנית). ב-1937, כשפרצה מלחמה בין סין ליפן, מיהר הנסיך המונגולי דָה ווָאנג להכריז על עצמאות מונגוליה הפנימית (למעט מזרחה, שהיה חלק ממנצ'וריה) ולחתום על הסכמי שיתוף פעולה עם היפנים. כך הפכה מונגוליה הפנימית למדינה הנשלטת על ידי ממשלת בובות של היפנים עד לתום מלחמת העולם השנייה.

עם תום המלחמה השתלטו הסינים, בתמיכתם של הסובייטים, על מונגוליה הפנימית, וב-1947 הקימו את האזור האוטונומי מונגוליה הפנימית תוך שהם מספחים אליו את אותם חלקים שהיו בעבר חלק ממנצ'וריה. בהדרגה סופחו גם נתחים ממחוזות נוספים שבהם אוכלוסייה מונגולית משמעותית.

כיום מהווים המונגולים רק 17% מתושבי האזור והם יושבים בעיקר בערבות, בעוד שהסינים בני ההאן יושבים בעיקר לאורך הנהרות. קבוצות אתניות נוספות במחוז הם דַאוּר, אֶבֶנְק, אוֹרוֹצִ'ין, חווי, מנצ'ורים, מעט אסודים וקוריאנים.

המחוז הוא בעיקרו רמה הררית עם מספר מדבריות (הגדול שבהם הוא בדאין חרן). בשטח המחוז נמצא אגם חולון שהוא ה-5 בגודלו בסין. במרכז המחוז עובר הנהר הצהוב המגיח צפונה מנִינְגְשְׂיָה וזורם לאורך מספר מאות קילומטרים עד שהוא פונה חזרה דרומה. הנהרות אמוּר ולְיָאו ויובליהם זורמים במזרחו. יתר המחוז נטול כל גופי מים משמעותיים.

באגני הנהרות תחום החקלאות העיקרי הוא גידולים כמו חיטה, בעוד שהערבות מאופיינות ברעיית צאן. ברכס חינגאן הגדול שבמזרח עוסקים גם ביערנות ובציד.

מנדרין

האם התכוונתם ל...

מנדרינית

מנדרינית (בכתב מסורתי: 北方話; בכתב מפושט: 北方话; בתעתיק פּין-יִין תקני: bĕifānghuà; מילולית: "הניב הצפוני". מכונה גם 北方方言 bĕifāng fāngyán שפירושו "הניבים הצפוניים") היא קטגוריה של ניבים סיניים הנמצאים בשימוש ברחבי צפונה ודרום מערבה של סין. המונח מתייחס גם למנדרינית תקנית, הניב התקני של השפה הסינית, המבוסס על הניב הבייג'ינגי של השפה (אך לא זהה לו). מנדרינית תקנית היא השפה הרשמית ברפובליקה העממית של סין, וכן, בשינויים קלים, גם ברפובליקה הסינית (טאיוואן). כמו כן, היא אחת מארבע השפות הרשמיות בסינגפור. אם מתייחסים למנדרינית כשפה בפני עצמה, כפי שמקובל בשיח האקדמי, הרי שזו השפה המדוברת בתבל.

על פי רוב מתייחס המונח "מנדרינית" למנדרינית תקנית בשימוש יומיומי. בתפישה אקדמית, המונח "מנדרינית" מתייחס לקבוצה רחבה של ניבים, שדובריהם אינם בהכרח מבינים זה את זה, מה עוד שמחוץ לחוגים אקדמיים נדיר מאוד השימוש במונח זה לציון עצמי של הניב על ידי דובריו-שלו. תחת זאת, כאשר דוברי צורה מסוימת של מנדרינית נשאלים לגבי שפת הדיבור שלהם, סביר שיתייחסו לגרסה המסוימת שהם דוברים, כגון ניב סצ'ואן, ניב צפוני וכדומה, ואף ייתכן שאינם מודעים לכך שניב זה מזוהה עם מנדרינית. לא קיימת גם זהות "מנדרינית" משותפת המבוססת על לשון זו, אף כי קיימות זהויות אזוריות המשותפות לדוברי ניב מנדריני זה או אחר.

כמו לגבי גרסאות אחרות של סינית, קיימת מחלוקת רבה בשאלה אם מנדרינית היא אכן שפה או שמא דיאלקט. לדיון בנושא ראו שפות סיניות.

נינגשיה

נִינְגשְׂיָה (בסינית: 宁夏/Níngxià), הוא אזור אוטונומי בסין. שטחו כ-66,400 קמ"ר, אוכלוסייתו מונה כ-5.7 מיליון נפש ובירתו היא העיר יִינְצְ'ווַאן (银川/Yínchuān).

נינגשיה מוגדרת כאזור אוטונומי של בני חְווֵי, אחד מ-55 המיעוטים המוכרים רשמית על ידי ממשלת סין. על אף שאֶתנית הם דומים לַהאן (קבוצת הרוב בסין), החווי הם מוסלמים מזה מאות שנים, שמקורם בסוחרים שעברו בדרך המשי ובדרכי הים, וחלקם הובאו ממרכז אסיה על ידי המונגולים ששלטו בסין במאות 13-14. על אף שהאזור מוגדר כאוטונומיה של בני החווי, הם מהווים כ-20% בלבד מאוכלוסייתו, בעוד שמרבית היתר הם בני האן.

המחוז הוא צחיח ברובו, ומדברי בחלקו. הוא מהווה גם חלק מנתיבו של הנהר הצהוב. זהו גם המחוז\אזור השני בעוניו בסין (אחרי טיבט), וגם אחד הפחות מאוכלסים.

סינית

האם התכוונתם ל...

פין-יין

פִּין-יִין (כתב סיני: 拼音; פין-יין: Pīnyīn ‏- IPA: ‏[pʰín ín]) היא שיטה לכתיבת מנדרינית תקנית באותיות לטיניות. השיטה, ששמה הרשמי הוא "הַאנְיוּ פִּין-יִין" (Hànyǔ Pīnyīn), היא השיטה הרשמית (מאז 1979) לכתיבת סינית באותיות לטיניות ברפובליקה העממית של סין ובמוסדות האו"ם. "האניו פין-יין" אושרה גם בתקן של ארגון התקינה הבינלאומי (ISO-7098:1991).

השם "פין-יין" נגזר מהמלים המנדריניות pīn - "איות" (拼), ו-yīn - "צליל" (音).

פין-יין הוא כתיב פונטי במובן זה שמשקף את הגיית המנדרינית התקנית לפי כללים קבועים. עם זאת, אין יחס של 1:1 בין סימן להגה. הדבר אמור במיוחד לגבי התנועות - כל אחת מהאותיות המייצגות תנועה מייצגת למעשה מספר תנועות שונות. הקריאה המסוימת של האות נקבעת לפי האותיות המופיעות לפניה ואחריה, והיא צפויה לגמרי. בדרך כלל מסומן הגה בסימן אחד, אך יש לכך כמה חריגים שבהם צרוף של שתי אותיות מייצג הגה אחד, למשל: sh, zh. השיטה כוללת את כל אותיות האלפבית הלטיני המודרני, למעט v, ובנוסף להן את האות ü שנשאלה מגרמנית. סימני התנועות כוללים סימנים דיאקריטיים המציינים את הטונים. עם זאת, סימון הטון אינו נפוץ בשימוש יומיומי, ולרוב הוא מופיע רק בטקסטים דידקטיים (בדומה לסימני הניקוד בעברית או לסימני התנועות בערבית).

שימושי הפין-יין מגוונים. השיטה נלמדת בבתי הספר ברפובליקה העממית של סין ככלי עזר ללימוד ההגייה של הכתב הסיני, המבוסס על לוגוגרמות. היא שימושית גם לזרים המבקשים ללמוד מנדרינית תקנית (השפה הרשמית והנפוצה ברפובליקה העממית) בלא להידרש ללימוד הכתב הסיני.

השיטה משמשת באופן רשמי לתעתוק שמות פרטיים ושמות מקומות בסין. היא נהוגה לגבי שמות סיניים לא רק ברפובליקה העממית עצמה, אלא גם במדינות רבות המשתמשות באלפבית הלטיני. במאה ה-21, תעתיקים לשיטות כתב אחרות (למשל, לאלפבית העברי) מתבססים בעיקר על ההגייה המשתקפת בפין-יין. בישראל נהוג כיום לכתוב את שמה של עיר הבירה של הרפובליקה העממית של סין "בייג'ינג" על פי הכתיב בפין-יין Beijing, ובניגוד להגיית הפין-יין בסינית: פייצ'ינג. בעבר היו מקובלים התעתיקים פקין ופקינג, על-סמך תעתיקים אחרים לאותיות לטיניות.

שימוש נוסף לפין-יין הוא בכתיבת מנדרינית במחשב. כדי להקל על הכתיבה באמצעות מקלדת רגילה, מותקנות בגרסאות סיניות של Microsoft Windows ובמערכות הפעלה אחרות תוכנות המאפשרות לכתוב מנדרינית בפין-יין וממירות באופן אוטומטי את הצלילים לסימניות סיניות.

השיטה פורסמה לראשונה בשנת 1958.

פרל בק

פרל סיידנסטריקר בַּק (באנגלית: Pearl Sydenstricker Buck; ‏26 ביוני 1892 - 6 במרץ 1973) הייתה סופרת אמריקאית, כלת פרס נובל לספרות ב-1938 והאישה הראשונה שזכתה בפרס פוליצר (על ספרה האדמה הטובה).

צאו צאו

צָאו צָאו (מנדרינית תקנית: 曹操, בפין-יין: Cáo Cāo‏; 155 – 15 במרץ 220), ידוע גם כ-מֶנְג-דֶּה (孟德, בפין-יין: Mèngdé), היה שר מלחמה ואחד מראשי הממשלה האחרונים של שושלת האן המזרחית. עם דעיכת כוחה של השושלת השיג צאו צאו כוח, צבאי ופוליטי רב במדינה.

כאחד משרי המלחמה המרכזיים בתקופת שלוש הממלכות, בנה צאו צאו את היסודות לממלכת צָאו-ווֶיי אותה ביסס לבסוף בנו, צַאו פִּי. לאחר מותו ניתן לו התואר המלכותי "קיסר ווּ של ממלכת ווֶיי".

בתרבות הפופולרית, דמותו של צָאו צָאו מוצגת לרוב כדמות בעלת מניעים מפוקפקים ולרוב ממלא את תפקיד הנבל בסיפור. הוא מתואר כעריץ אכזר וחסר רחמים, אך בזמנו הועלה על נס כשליט מבריק וגאון צבאי שהתייחס במישורין לכפופים אליו. בזמנו נאמר עליו שיהפוך לשליט מוכשר בזמן שלום וגיבור ערמומי בזמן מלחמה.

מלבד זאת היה צאו צאו מוכשר גם בפיוט ואמנויות לחימה. אחת מיצירותיו הפופולריות והמשפיעות נקראת "שיר בסגנון קצר" אותה כתב לפני קרב הצוקים האדומים.

בתרבות פופולרית מיוחסת לו האימרה, שזכתה לתרגומים רבים, לפיה יעדיף לבגוד בעולם, מאשר לתת לעולם לבגוד בו.

שינג'יאנג

שׂינְגְ'יָאנְג (בסינית: 新疆; פין-יין: Xīnjiāng; באויגורית: شىنجاڭ) הוא מחוז אוטונומי בצפון מערב סין. מספר התושבים כ-21.6 מיליון נפש ושטחו כ-1.66 מיליון קילומטר רבוע, כשישית משטחה של הרפובליקה העממית כולה.

בירת המחוז היא אורומצ'י (בסינית - 乌鲁木齐/Wūlŭmùqí, באויגור Ürümqi או ئۈرۈمچی), שחווה מאז שנות ה-90 של המאה ה-20 פריחה כלכלית ודמוגרפית אדירה הודות לפיתוח סיני מואץ של הפריפריה.

בעבר היה המחוז חלק חשוב בנתיבי דרכי המשי, כשהערים קאשגאר במערב וטוּרְפָּאן בצפון הן הידועות ביותר בהקשר זה, ומהוות עד היום מפגש בין-תרבותי בסְפָר המדבר. בנוסף למגוון התרבותי, המחוז מאופיין גם בתוואי נוף ייחודי של הרים ואגמים אלפיניים מחד גיסא (למשל אגם קארקול) ומדבר טַקְלַמַקָן, מן הצחיחים בעולם, מאידך גיסא.

המחוז מורכב גאוגרפית משלושה רכסי הרים ושני אגנים: הרי קונלון בדרום, צפונית לו אגן טארים ומדבר טַקְלַמַקָן, עד הרי טיאן-שאן, ובצפון אגן ג'ונגגאר עד הרי אלטאי. במערב ניצב הרכס הגבוה קארקורם ובו הפסגה הגבוהה ביותר במחוז, פסגת K2, שמתנשאת לגובה 8,611 מטרים, היא השנייה בגובהה בעולם כולו.

המחוז ידוע בסין בתוצרת החקלאית שלו, במיוחד בענבים מטוּרְפָּאן ובמלונים מהָאמִי. כמו כן מגדלים במקום כותנה, תירס חמניות, חיטה, משי, אגוזים, וצאן. במחוז גם מרבצי נפט גדולים, וקיים אף צינור להובלתו עד שאנגחאי. המחוז משמש גם לניסויים גרעיניים באגם לופ נור.

שפות סיניות

סינית או השפות הסיניות הן קבוצת שפות המשתייכת לקבוצת השפות הסינו-טיבטיות – קבוצת השפות המדוברות השנייה בגודלה בעולם (אחרי השפות ההודו-אירופיות). אלו הן השפות אותן דובר הרוב האתני בסין - ההאן. 95% מאוכלוסיית סין דוברים שפות אלו, וכמו כן, גם רבים בקרב אוכלוסיות מהגרים במזרח אסיה, ביבשת אמריקה ובהוואי.

השפות הסיניות דומיננטיות מאוד בסביבת סין, והיו גורם בעל השפעה רבה על שפות בחלק מהמדינות השכנות (כמו קוריאה ויפן).

השימוש במילה "סינית" עלול להיות מבלבל: מחד גיסא, אף שמקובל להתייחס לסינית כאל שפה אחת, ההבדלים בין הניבים השונים יכולים להגיע לרמת ההבדלים שבין הלשונות במשפחת השפות הרומאניות. מאידך גיסא, רוב השפות הסיניות המדוברות חולקות כתב כמעט אחיד. אחידות השימוש בכתב הסיני יצרה, איפוא, הבחנה ברורה בין השפה המדוברת (חְוָה - 话\話) לבין השפה הכתובה (ווֶן - 文).

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.