מנדרינית

מנדריניתכתב מסורתי: 北方話; בכתב מפושט: 北方话; בתעתיק פּין-יִין תקני: bĕifānghuà; מילולית: "הניב הצפוני". מכונה גם 北方方言 bĕifāng fāngyán שפירושו "הניבים הצפוניים") היא קטגוריה של ניבים סיניים הנמצאים בשימוש ברחבי צפונה ודרום מערבה של סין. המונח מתייחס גם למנדרינית תקנית, הניב התקני של השפה הסינית, המבוסס על הניב הבייג'ינגי של השפה (אך לא זהה לו). מנדרינית תקנית היא השפה הרשמית ברפובליקה העממית של סין, וכן, בשינויים קלים, גם ברפובליקה הסינית (טאיוואן). כמו כן, היא אחת מארבע השפות הרשמיות בסינגפור. אם מתייחסים למנדרינית כשפה בפני עצמה, כפי שמקובל בשיח האקדמי, הרי שזו השפה המדוברת בתבל.

על פי רוב מתייחס המונח "מנדרינית" למנדרינית תקנית בשימוש יומיומי. בתפישה אקדמית, המונח "מנדרינית" מתייחס לקבוצה רחבה של ניבים, שדובריהם אינם בהכרח מבינים זה את זה, מה עוד שמחוץ לחוגים אקדמיים נדיר מאוד השימוש במונח זה לציון עצמי של הניב על ידי דובריו-שלו. תחת זאת, כאשר דוברי צורה מסוימת של מנדרינית נשאלים לגבי שפת הדיבור שלהם, סביר שיתייחסו לגרסה המסוימת שהם דוברים, כגון ניב סצ'ואן, ניב צפוני וכדומה, ואף ייתכן שאינם מודעים לכך שניב זה מזוהה עם מנדרינית. לא קיימת גם זהות "מנדרינית" משותפת המבוססת על לשון זו, אף כי קיימות זהויות אזוריות המשותפות לדוברי ניב מנדריני זה או אחר.

כמו לגבי גרסאות אחרות של סינית, קיימת מחלוקת רבה בשאלה אם מנדרינית היא אכן שפה או שמא דיאלקט. לדיון בנושא ראו שפות סיניות.

מנדרינית
普通话
מדינות סין, טאיוואן, סינגפור, מלזיה ועוד.
אזורים מזרח אסיה
דוברים מעל 1,200,000,000
שפת אם כ-885,000,000
משפחה

סינו טיבטית

סינית
מנדרינית
לאום

הרפובליקה העממית של סין סין טאיוואן  טאיוואן מלזיה  מלזיה

סינגפור  סינגפור
מוסד ברפובליקה העממית של סין מספר מוסדות לעניין זה
בטיוון מפוקחת על ידי המועצה לקידום מנדרינית
ראו גם שפהכתב • רשימת שפות

היסטוריה

החלוקה הקיימת של השפה הסינית התפתחה מתוך הסינית העתיקה ומתוך הסינית הבינונית.

מרבית הסינים החיים בקשת הרחבה המשתרעת בין מנצ'וריה בצפון-מזרח סין ויוּן-נַאן בדרום מערב, דוברים ניב זה או אחר של מנדרינית כניב המקומי. האחידות היחסית של השפה באזורים אלה, היא במידה רבה תולדה של הגאוגרפיה של האזור, דהיינו, המישורים הרחבים של צפון סין. כנגד אחידות זו, בדרום סין נוצר דווקא גיוון לשוני כתוצאה מן הטופוגרפיה ההררית ורוויית הנהרות של אזור זה. נוכחותה של המנדרינית בדרום מערבה סין היא במידה רבה תולדה של מגפה שפקדה את סֱה-צְ'װָאן במאה ה-12. מגפה זו, שייתכן שהייתה קשורה למגפה השחורה דיללה את אוכלוסיית האזור והביאה מאוחר יותר ליישוב מחדש של האזור מצפון סין.

אין גבול ברור בין סופה של הסינית הבינונית למנדרינית. עם זאת, ספר מחורז מתקופת שושלת יואן (המאה ה-14), המכונה ג'ונְג-יְוֵן יִין-יוּן (中原音韵) משמש כציון דרך משמעותי בהיסטוריה של המנדרינית. בספר זה ניתן לראות לראשונה מאפיינים חשובים של המנדרינית, כגון העלמותם וצמצומם של עיצורים סוגרים, וכן שינוי בהרכבים של הטונים של הסינית הבינונית.

Mandarin sub-dialects

מרבית תושבי דרום סין לא דיברו מנדרינית כלל עד לאמצע המאה ה-20. עם זאת, מנדירית הפכה דומיננטית לפחות בזמן קיסרות צ'ינג, ששפתה הרשמית הייתה מנצ'ורית. החל מהמאה ה-17 הקימה האימפריה אקדמיות להגייה נכונה (גֶ'נְג-יִין שׁוּ-יְװֵאן 正音書院), מתוך מטרה למסד את ההגייה הבייג'ינגית כהגייה התקנית, אך לניסיונות אלה הייתה הצלחה מועטה בלבד.

כל זה השתנה עם הקמתה של מערכת חינוך יסודי (בסין כמו גם בטאיוואן) שהוקדשה בין השאר להנחלת השפה המנדרינית. כתוצאה מכך מרבית תושבי סין וטאיוואן דוברים כעת מנדרינית שוטפת, לפחות כשפה שנייה. בהונג קונג נותרה קנטונזית השפה הרשמית, אך השפעתה של המנדרינית גוברת.

שם ומיון

המונח העברי מקורו באנגלית, שבתורו מגיע מ-mandarim בפורטוגזית, ומופיע כ-menteri במלאית מַנטְרין- בסנסקריט ומקורו ב-满大人 (מַאן-דַּא-רֶן במנדרינית), שמשמעו שׂר. זהו למעשה תרגום של המונח הסיני גְווַאן-חְווַה (官話/官话/Guānhuà), שמשמעו המילולי "שפת המנדרינים" (שרים קיסריים). המונח גְווַאן-חְווַה עצמו נחשב ארכאי בסינית מודרנית, אך לעיתים משמש גם הוא כשם קיבוצי של הניבים הצפוניים, היינו, מנדרינית.

מנדרינית תקנית

המנדרינית התקנית היא שפתה הרשמית של הרפובליקה העממית של סין והן של הרפובליקה הסינית (טאיוואן) ומהווה, כמו כן, אחת מהשפות הרשמיות בסינגפור.

המנדרינית התקנית מבוססת על הדיאלקט המנדריני מאזור בייג'ינג, דיאלקט זה נבחר לביסוס המנדרינית התקנית על ידי מומחי השפה בסין ושימש בפיתוחה בתחילת תקופת הרפובליקה הסינית (1912-1949). מבחינה רשמית קיימות שתי גרסאות של מנדרינית תקנית מדוברת, אחת בשימוש בסין הקומוניסטית, ומכונה פּוּ-טוֹנְגּ-חְווַה, והשנייה בטאיוואן, ומכונה גְּװוֹ-יוּ.

תורת ההגאים של שתי הגרסאות מבוססת על הניב של בייג'ינג, אף כי זו של סין הקומוניסטית משתמשת גם במקורות נוספים. אך שתי הגרסאות הנלמדות בבתי הספר שונות למדי מהמנדרינית המדוברת, הכפופה להשפעות אזוריות, ושתיהן שונות אפילו מהניב הבייג'ינגי. פּוּ-טוֹנְגּ-חְווַה וגְּװוֹ-יוּ שתיהן שונות מהניב של בייג'ינג גם באוצר המילים, בדקדוק ובשימוש.

הניב של בייג'ינג הוא בעל היגוי דל מבחינת גיוון פונטי (לדוגמה - העיצורים הסופיים היחידים בכל הברה הם רק ng, n, r). מחסור פונטי זה הוביל לבעיה של ריבוי משמעויות למילים ויצר מצב שניתן היה להבינן רק לפי מקומן במשפט ולפי ההקשר הרעיוני. ייתכן כי בשל כך הוחל תהליך המעבר לשימוש במילים מרובות הברות גם בכתב. על כל פנים, במהלך המאה ה-20 הפכה השפה המדוברת, הרב-הברתית, גם לשפת הכתיבה המקובלת.

על אף שהאמור לעיל, וכן הערך כולו, מתייחס לשפת ה'דיבור' ולאו דווקא לכתיבה, בטאיוואן הסינית נכתבת השפה בסימנים מסורתיים בעוד שבסין הקומוניסטית הונהגו הסימנים המפושטים. עם זאת, זהו הבדל באופן הכתיבה גרידא, ואין לו נגיעה לשפה עצמה.

ניבים

Chi ling3
התפלגות גאוגרפית של מנדרינית ושפות סיניות נוספות

כפי שצוין לעיל, קיימים ניבים רבים של מנדרינית. הדבר בא לידי ביטוי בשני אופנים:

  1. הניבים השונים של מנדרינית מכסים שטח עצום ונמצאים בשימוש של כמעט מיליארד דוברים. באופן טבעי קיימים הבדלים בהגייה, אוצר מילים, ודקדוק. השוני בין הניבים השונים הוא גדול משמעותית מהשוני בין הניבים השונים של אנגלית כפי שהיא מדוברת באנגליה, ויילס, אירלנד, דרום אפריקה, אוסטרליה, ארצות הברית ועוד.
  2. ממשלות סין, טאיוואן וסינגפור מעודדות כל אחת את השימוש במנדרינית תקנית כשפה שנייה, כתוצאה מכך, דוברים ילידיים של ניבים סיניים שונים מתבלים את המנדרינית התקנית שבפיהם בצלילי הלשון המקומית.

המנדרינית נחלקת לשמונה קבוצות עיקריות: בייג'ינג, מנדרינית צפון-מזרחית, גִ'י-לוּ, גְ'יַאו-לְיַאו, ג'ונג-יְװֵאן, לַאן-יִין, דרום מערבית וגְיַאנְג-הְווַאי. קיימת מחלוקת בשאלה אם גִ'ין הוא ניב מנדריני או שפה נפרדת.

בסין ובטאיוואן, באזורים המאוכלסים בבני האן (הקבוצה האתנית הגדולה בסין) מלמדים מנדרינית תקנית החל מבית-הספר היסודי, ובשלב מסוים הופכת שפת הלימוד להיות מנדרינית בכל המקצועות. עם זאת הונהגו בטאיוואן מספר שעות לימוד בשבוע של שיעורים בשפה המקומית החל מאמצע שנות התשעים.

עם זאת, ההחדרה המסיבית של המנדרינית התקנית לא העלימה הבדלים קודמים בין הניבים. בדרום, החיכוך בין מנדרינית וניבים מקומיים הוליד גרסאות של השפה ה"צפונית", השונות משמעותית מן המנדרינית התקנית הן בהגייה והן בדקדוק.

הגיית השפה

אוסף ההברות הניתנות להגייה במנדרינית הוא מצומצם מאוד, וזאת מכיוון שכל הברה מתחילה בעיצור יחיד, (או, לגבי עיצורים מסוימים, צירוף של עיצור וחצי תנועה), נמשכת בתנועה ומסתיימת בעיצור כהברה פתוחה, חצי פתוחה או בעיצור אפּי (למעט סיומת -er). לא כל צירוף אפשרי אכן נמצא בשימוש, ובפועל קיימות כמה מאות הברות בלבד. עם זאת יש להוסיף לכך את הטונים, (ארבעה במספר ברוב הניבים של המנדרינית), המכפילים למעשה את אוסף ההברות.

אוצר מילים

בהשוואה לשפות סיניות אחרות, קיימות במנדרינית הרבה יותר מילים המורכבות מיותר מהברה אחת. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שהמנדרינית עברה שינויים פונולוגיים רבים בהרבה בהשוואה לגרסאות הדרומיות של סינית, ונאלצה עקב כך להתמודד עם הומופונים רבים (מילים השונות במשמעות אך זהות בהגייה), כשהפתרון היה בדרך כלל יצירת מילים חדשות על ידי הרכבה. בסינית עתיקה, לעומת זאת, כמעט כל המילים היו חד הברתיות.

כינויי הגוף במנדרינית הם ווֹ (我/wǒ) "אני", נִי (你/nǐ) "אתה" או (妳) "את", טַה (他/tā) "הוא" או (她) "היא", עם סיומת -מֶן (們/们/men) לצורת רבים. הניבים המנדריניים עקביים למדי בנושא זה, אך ניבים אחרים לאו דווקא, כך למשל בשפת ווּ "אתה" הוא דווקא נוֹנג (儂/侬). כינויי גוף נוספים הם: נִין (您/nín), שהוא צורת גוף שני נימוסית; ודְזַאן-מֶן (咱們/咱们/zánmen), שהוא צורת "אנחנו" הכוללת גם את המאזין.

הניבים המנדריניים גם חולקים מיליות אופן (מודוס) ואספקט, כגון -לֶה (了), -גֶ'ה (著/着) וגווֹ (過/过). שפות סיניות אחרות נוטות להשתמש במיליות אחרות בתפקידים אלה (כגון 紧 ו-咗 בקנטונזית).

בשל הקרבה היחסית של צפון סין למרכז אסיה, קיימות במנדרינית מספר מילים שאולות משפות אלטאיות, כגון הוּטוֹנג (胡同) - "סמטה". השפות הסיניות של דרום סין, לעומת זאת, שואלות מילים משפות טאי ושפות אוסטרונזיות.

אימוץ מילים זרות

בשל מיעוט ההברות בסינית, על פי רוב מתקשים דוברי המנדרינית בהגיית מילים בשפות העשירות בקובצי עיצורים, כמו העברית ומרבית השפות האירופיות. בנוסף, לא ניתן לתעתק באופן ישיר לכתב הסיני הברות שאינן תואמות לפונולוגיה של ההברות הסיניות. קיימת שיטה אחידה לתעתוק של מילים זרות, אך פעמים רבות התוצאה היא מגושמת למדי. כך למשל "תל אביב" מתועתקת כ"טֶה-לַא-וֵי-פֿוּ" (特拉维夫/tèlāwéifū). שימושה העיקרי הוא לפיכך בתעתוק שמות ולא מושגים.

לסימנים הסינים המופיעים בתעתיקים של שמות זרים יש כמעט תמיד משמעות משל עצמם, אלא שבתעתוק הם מעוקרים ממשמעות זו. כך למשל, הסימנים שמשמשים בשם "ישראל" - יִי-以 סֶה-色 ולְיֵה-列, משמעותם, בדרך כלל "על ידי", "צבע" ו"סידור בשורות". עם זאת קיימים מספר סימנים המשמשים בתעתיקים בלבד (כגון קַה 咖 ופֵיי 啡 המרכיבות את המילה הסינית ל"קפה").

בשל הסרבול של הכנסת מילים זרות לשפה, מקובל יותר לטבוע מילים חדשות מתוך המנדרינית מאשר לאמץ מילים זרות. כך למשל, המילה "טלפון" הושאלה בשנות העשרים כ"טֵה-לוּ-פֶֿנְג", אך מאוחר יותר הוחלפה בצירוף דְיֵן-חְווַה (電話/电话), שפירושו המילולי "דיבור חשמלי". מאידך המילה הסינית למיקרופון נותרה "מַי-קֵה-פֶֿנג" (麦克风/Màikèfēng) (אף כי "חְווַה-טונְגּ" 話筒/话筒 "צינור דיבור" תופסת אט אט את מקומה). כתוצאה מכך נפקד ממנדרינית מקומם של מילים לועזיות בינלאומיות כביכול השאובות מן הלטינית והיוונית.

במהלך סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, בשל הקירבה הרבה בין הכתב הסיני לכתב הקאנג'י היפני, שאלה המנדרינית מילים רבות מיפנית, כשאלו הושאלו במקור מלשונות אירופיות.

ראו גם

אווה אייר

אווה אייר (מנדרינית: 長榮航空 הגייה: צ'אנגרונג האנגקונג, אנגלית: EVA Air) היא חברת תעופה טאיוואנית שבסיסה נמצא בנמל התעופה הבינלאומי טאויואן המשרת את בירת המדינה טאיפיי.

ובשנת 2019 זכתה במקום השישי בתואר 'חברות התעופה הטובות ביותר'.

ג'יאנגשי

גְ'יָאנְגְשִׂי (江西/Jiāngxī) הוא מחוז במזרח סין. בירתו היא העיר נַאנְצָ'אנְג (南昌/Nánchāng). שטחו 166,900 קמ"ר, ואוכלוסייתו מונה כ-42.2 מיליון נפש. היא מורכבת רובה ככולה מבני ההאן. בני האן הם דוברים ניבים שונים של סינית, בעיקר ממשפחת גאן, אך גם מנדרינית, וו וחווי.

המחוז ממוקם דרומית לנהר היאנגצה, וצפונו שטוח למדי, בעוד דרומו מאופיין בגבעות. עיקר הייצור החקלאי שלו הוא אורז, אך גם כותנה ולפתית. הוא גם מקור עיקרי למחצבים שונים כגון נחושת, טונגסטן, זהב, כסף, אורניום ועוד. זהו מחוז עני למדי, דבר הבולט במיוחד לאור סמיכותו לאחדים מן המחוזות העשירים בסין - גואנגדונג, ג'ג'יאנג ופוג'יין.

במחוז ממוקמת העיר גִ'ינְגְדֶגֶ'ן, הידועה ברחבי סין כיצרנית הטובה ביותר של חרסינה. בצפון המחוז ממוקמים הרי לושאן המהווים אתר תיירות פופולרי בסין. אגם פויאנג שבצפון המחוז הוא האגם הגדול ביותר בסין.

ג'יוג'איגואו

גְ'יוֹגָ'איגוֹאוּ (מנדרינית: 九寨沟, פין-יין: Jiǔzhàigōu; מילולית: "עמק תשעת הכפרים"; טיבטית: Sicadêgu) הוא פארק לאומי בצפון מחוז סצ'ואן שבסין. הפארק ידוע בשל צבעיהם הססגוניים של אגמיו ומפלי המים שבו.

ראשיתו של הפארק באיסור שהטילה ממשלת סין על כריתת עצים באזור ב-1979. ב-1982 הוא הוכרז כפארק לאומי, וב-1984 נפתח למבקרים. ב-1987 הושלמה בנייתם של מתקנים שונים להקלה על הביקור במקום. ב-1992 הכריז עליו אונסק"ו כאתר מורשת עולמית וב-1997 כשמורה ביוספרית.

גואנגשי

גְוַאנְגשִׂי (סינית: 广西; פין-יין: Guǎngxī ‏- IPA: ‏[kwɑ̀ŋɕí]; ג'ואנג: Gvangjsih Bouxcuengh Swcigih) הוא מחוז אוטונומי בדרום הרפובליקה העממית של סין המוגדר כאוטונומיה של בני הג'ואנג. שטחו כ-236,700 קמ"ר. אוכלוסייתו מונה כ-48 מיליון נפש. בירתו העיר נַאנִּינְג (南宁/Nánníng).

גנדאי בודו

גֶנדַאי בוּדוֹ (ביפנית: 現代 武道 או "Modern-Day Martial Ways") הוא שמן הכולל של אמנויות לחימה שהתפתחו ביפן לאחר תקופת הרסטורציה של מייג'י במהלך 1868, ובמיוחד לאורך המאה ה-20. פירוש השם גנדאי בודו הוא: "אמנויות לחימה מודרניות". סוגה זו מוגדרת למול הקוריו - שמן של שיטות הלחימה העתיקות. טבען של אמנויות הנחשבות 'גנדאי בודו' הוא שהן עברו התאמה מכמה סוגים אפשריים:

הפיכתן לפציפיסטיות יותר.

הדגשת האלמנט הרוחני או הדתי שבהן.

הדגשת הפן האסתטי שבהן על חשבון זה הלחימתי.

עידוד תחרותיות על חשבון גישה העוסקת בקרבות "מלוכלכים" והגנה עצמית.חלק מאמנויות הגנדאי בודו מיישמות את כל השינויים שנמנו מעלה.

המונח גנדאי בודו מתייחס לרוב לאמנויות הלחימה:

ג'ודו

קנדו

איאיידו

אייקידו

סומו מודרני ספורטיבי (בשונה מסומו מסורתי)

קראטה (גרסתו הספורטיבית של הקראטה)תהליך דומה ומקביל לתופעת הגנדאי בודו התרחש בסין בהקשרן של אמנויות לחימה סיניות, בעידוד הממשלה הסינית הקומוניסטית, והביא ליצירתו של הוושו המודרני.

שמה של גישת/שיטת הלחימה ג'יט קוואן דו מושפע אף הוא מתופעת הגנדאי בודו. משמעות שמה של שיטת לחימה זו הוא "דרך האגרוף המיירט". בסינית מנדרינית שמה אמור להיכתב: "ג'ייה צ'ואן דאו" (Jie Quan Dao), ובסינית קטונזית כ-"ג'יט קוואן דאו" (Jit Kuan Dao). אף על פי כן, מפתחה של שיטה זו, ברוס לי, בחר להשתמש בסיומת "דו" (הגרסה היפנית של המילה "דאו" בסינית), משום שזו הייתה פופולרית ומקובלת בעולם אמנויות הלחימה בעת פעילותו המקצועית, במחצית השנייה של המאה ה-20.

המחוז האוטונומי הטיבטי

המחוז האוטונומי הטיבטי (טיבטית: བོད་རང་སྐྱོང་ལྗོངས་ תעתיק וויילי: Bod-rang-skyong-ljongs; מנדרינית תקנית: 西藏自治區/西藏自治区 תעתיק פיניין: Xīzàng Zìzhìqū) הוא אזור אוטונומי במעמד מחוז ברפובליקה העממית של סין. בירתו היא העיר להסה. שטחו כ-1,228,400 קמ"ר - שני בשטחו רק לשינג'יאנג, אך עם צפיפות אוכלוסין ממוצעת של 2.3 נפש לקמ"ר, מונה אוכלוסייתו (נכון לאומדן משנת 2014) כ-3,180,000 נפש - מספר העולה רק על זה של מקאו הזעירה.

טיבט

טיבט (בטיבטית: བོད་ תעתיק IPA להגייה לפי ניב להסה: [pʰø̀]. מנדרינית תקנית: 西藏, תעתיק פין-יין: Xīzàng) היא רמה גבוהה במרכז אסיה ומקום מושבו של העם הטיבטי. בהיותו בגובה ממוצע של 4900 מ' הוא מכונה "גג העולם".

כתב סיני

הכתב הסיני (漢字/汉字) הוא כתב המשמש לכתיבת שפות סיניות. הכתב התפתח כבר לפני למעלה מ-3,000 שנה. התיעודים המוקדמים ביותר של כתב סיני מתוארכים לכ-1200 לפני הספירה בעת שגשוג שושלת שאנג. השפה הכתובה מהווה גורם מאחד, שכן גם אם ישנו דמיון בין השפות הסיניות השונות, הן אינן מובנות הדדית בדיבור. הוא נמצא בשימוש גם ביפנית וברמה מוגבלת גם בקוריאנית. בעבר שימש אף לכתיבת וייטנאמית.

באופן מסורתי, הכתב הסיני נכתב בעמודות הנקראות מלמעלה למטה מימין לשמאל, אך כיום נכתב הכתב הסיני בעיקר בשורות אופקיות משמאל לימין, אם כי לעיתים הוא נכתב עדיין מלמעלה למטה, ולעיתים אף מימין לשמאל. כל תו מייצג צליל ולרוב אף מילה או רעיון (מורפמה); מכיוון שהסימנים משמשים בשפות שונות, הרי שהם נהגים בצורות שונות בהתאם לשפה או לניב. עם זאת, כאשר הם משמשים בסינית (או בקוריאנית), הם תמיד חד-הברתיים. לכל סימן בכתב הסיני יכולות להיות משמעויות רבות ומגוונות, ולסימנים רבים יש אף יותר מצורת הגייה אחת בהתאם למשמעות שלהם.

מדינת אי

מדינת אי היא מדינה הממוקמת באי או בקבוצת איים, ואין לה טריטוריה יבשתית כלשהי.

בעולם ארבעים ושבע מדינות אי כשחלקן קטנות ביותר. חלק ממדינות האי מרוכזות על אי אחד עיקרי או על שני איים עיקריים, כגון ניו זילנד. אחרות מפוזרות על פני מאות, ולעיתים אלפים של איים קטנים, כדוגמת מדינת הפיליפינים המורכבת מ-7000 איים. חלק ממדינות האיים חולקות את האי המרכזי שבו הן שוכנות עם מדינות נוספות: כך למשל האיטי והרפובליקה הדומיניקנית חולקות את שטחו של האי היספניולה, ולברוניי שהיא מדינת אי, גבול משותף עם מלזיה המזרחית, שאינה מדינת אי כלל שכן חלקה המערבי שוכן בחצי האי המלאי. אינדונזיה היא מדינת האי שמחזיקה בשיא של שלושה גבולות יבשתיים עם שלוש מדינות נפרדות על שלושה איים שונים (עם מלזיה על האי בורנאו, עם מזרח טימור על האי טימור, ועם פפואה גינאה החדשה על האי גינאה החדשה). בחריין וסינגפור הן מדינות אי שמחוברות כיום ליבשה באמצעות גשר, ואילו בריטניה מחוברת ליבשה באמצעות מנהרה.

מנדרין סיני

מנדרין סיני (שם מדעי: Aix galericulat), הוא מין ברווז מקבוצת המשתכשכים הנמנה עם הסוג מנדרין. תחת סוג זה מופיע גם המין ברווז עצים, ואלו שני המינים היחידים בסוג זה.

מנדרינית תקנית

מנדרינית תקנית היא שפה המשתייכת מבחינה בלשנית לקבוצת השפות הסיניות (כמו קנטונזית, הַאקּה) בתוך משפחת השפות הסינו־טיבטיות. המנדרינית התקנית היא לשונה המדוברת הרשמית של סין העממית (הרפובליקה העממית של סין) ושל טאיוואן (הרפובליקה הסינית). כמו כן היא מהווה אחת מארבע הלשונות הרשמיות של סינגפור. המנדרינית נכתבת בכתב הסיני, הן המסורתי והן המפושט.

המנדרינית התקנית מבוססת על הניב הבייג'ינגי של מנדרינית, שהיא בתורה קבוצת ניבים סיניים המדוברים ברחבי צפון סין ודרום מערבה. בשימוש יומיומי מכונה המנדרינית התקנית פשוט "מנדרינית", אך עם זאת יש להבחין בינה לבין קבוצת הניבים עליה היא מבוססת. הבחנה זו תאומץ בהמשך הערך כדי למנוע בלבול.

הגרסה שבשימוש בסין מכונה פּוּ־טוֹנְגּ־הְווַה (普通話/普通话/pŭtōnghuà), שפירושו "השפה הכללית", ואילו זו שבטאיוואן מכונה גְּווֹ־יוּ (國語/国语/guóyŭ), שפירושו "השפה הלאומית". במקומות אחרים, כמו סינגפור ומלזיה מכונה השפה חְווַה־יוּ (標準華語/标准华语/Biāozhǔn huáyǔ), שמשמעו "השפה הסינית". כל שלושת המונחים משמשים לסירוגין בקהילות סיניות ברחבי העולם כתוצאה ממפגש בין קהילות סיניות ממקומות שונים.

נמר, דרקון

נמר, דרקון (בסינית: 卧虎藏龙) הוא סרט קולנוע אפי דובר מנדרינית בהפקה משותפת של טאיוון, סין וארצות הברית, שבוים על ידי אנג לי בשנת 2000. הסרט זכה לשבחים ולפרסים רבים בעולם, ואף זכה לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר.

סינית

האם התכוונתם ל...

סמל הרפובליקה הסינית

סמלה של הרפובליקה הסינית "השמיים הכחולים והשמש הלבנה" (מנדרינית: 青天白日; פין-יין: Qīng tīan bái rì) מתפקד כסמל והדגל של הקוומינטנג, המפלגה הפועלת ברפובליקה הסינית. הסמל מהווה גם את החלק העיקרי בדגל הרפובליקה הסינית והוא גם הסמל הלאומי. זהו גם הסמל של הצי של הרפובליקה.

ב"השמיים הכחולים והשמש הלבנה" יש 12 קרניים לשמש המסמלים 12 חודשים וכן 12 שעות בשעון הסיני הישן (時辰 שִיאֵן) השוות לשעתיים בשעון המודרני (小時 חִיאַווֹשִי) ומסמל גם את רוח הקידמה.

דגל "השמיים הכחולים והשמש הלבנה" עוצב במקור על ידי לו האו-טונג שהיה "קדוש מעונה" של מהפכת שינהאי. הוא הציג את העיצוב שייצג את צבא המהפכה וההתנגדות לשושלת צ'ינג באספה בהונג קונג ב-11 בפברואר 1895. ב-1905 סון יאט-סן הוסיף שדה אדום לדגל שעתיד היה להפוך לדגלה של הרפובליקה הסינית.

במהלך התקוממות ווצ'אנג שהובילה להקמת הרפובליקה הסינית, לחמו הצבאות המהפכניים תחת דגלים שונים. דגלו של לו האו-טונג היה בשימוש בפרובינציות הדרום-מערביות בסין (גואנגדונג, גואנגשי, יונאן וגוויג'ואו) בעוד במחוזות אחרים היה שימוש ב"דגל 18 הכוכבים", ב"דגל 5 הכוכבים", ובעיצובים נוספים של הסמל.

כשממשלתה של הרפובליקה הסינית קמה ב-1 בינואר 1912 "דגל 5 הצבעים" אומץ כדגל הלאומי אך סאן יאט-סן לא חשב שעיצובו ראוי כיוון שהקווים האופקיים שבו ציינו היררכיה מעמדית לדעתו כפי שהיה נהוג בימי קיסרות צ'ינג.

כשהקים ממשלה אלטרנטיבית בגואנגג'ואו ב-1917 הוא בחר עיצוב דומה. "השמיים הכחולים והשמש הלבנה" היו לסמל המדינה והדגל עם השדה האדום (דגל הצי באותם ימים היה לדגל המדינה. סמל ודגל זה אומצו בסופו של דבר על ידי הממשלה ב-1928 ודגלו של הצי היה באופן רשמי "השמיים הכחולים והשמש הלבנה".

בשנותיה המוקדמות של הרפובליקה, תחת שליטת הקוומינטנג דגל המפלגה היה זהה לדגל הרפובליקה. גרסה מקובלת של תצוגת קיר כללה את דגל הרפובליקה מימין, דגל המפלגה משמאל ותמונה של אבי האומה סון יאט-סן באמצע.

מאז שהרפובליקה הסינית נדחקה לאי טאיוון ומאז שהופסק הממשל הצבאי באזור איבד הסמל חלק מכוחו. למרות זאת הוא עדיין מופיע בעצרות פוליטיות ובמפגשים של הקוומינטנג והקואליציה הפאן-כחולה.

דגל וסמל המפלגה הגיע לחדשות העולמיות בבחירות ברפובליקה שנערכו בשנת 2004 כשהנשיא המכהן צ'ן שואי-ביאן העלה את הסברה שסמל ודגל המפלגה מפרים זכויות יוצרים בדמיונם לסמל המדינה. הוא הזכיר שהחוק אוסר על שימוש בסמל במוסדות שאינם ממשלתיים. הוא הכריז שאם מפלגתו תזכה בבחירות הוא ייתן לקוומינטנג שלושה חודשים לשנות את סמלה. נציגי המפלגה השיבו בלעג ש"אם כך אז על הרפובליקה הסינית לשנות את סמלה כיוון שזה היה סמל המפלגה קודם". הקואליציה הפאן-ירוקה לא הצליחה להשיג רוב בבחירות וצ'ן לא נקט בשום מעשה.

ספרדית

ספרדית (בספרדית: Español אספנְיול) או קסטילית (Castellano), היא שפה איברו-רומאנית מתוך קבוצת השפות הרומאניות במשפחת השפות ההודו־אירופיות וקרובה במיוחד לפורטוגזית וגליסית.

הספרדית היא השפה הרומאנית המדוברת ביותר. עם כ-570 מיליון איש דובריה ברחבי העולם, ספרדית היא שפת הדיבור השלישית בתפוצתה בעולם (מבחינת מספר הדוברים הכולל, כשפת אם וכשפה זרה), לאחר מנדרינית ואנגלית. ספרדית משמשת כשפת אם בפי כ-470 מיליון דוברים ובפי השאר כשפה זרה. כשפת אם היא השנייה המדוברת ביותר בעולם. ספרדית מדוברת בפי 40 מיליון איש בספרד ומלבדה היא מדוברת בלמעלה מ-20 מדינות, רובן בדרום אמריקה ובמרכזה. היא גם אחת השפות הרשמיות של האומות המאוחדות.

המסמכים המוקדמים ביותר בהם הספרדית הופיעה בכתב מתוארכים למאה ה־11 לספירה. אוצר המילים הספרדי מכיל בעיקר אוצר מילים לטיני אך גם אוצר מילים ערבי רב. הספרדית התפתחה מהלטינית הוולגארית שדוברה במושבות של האימפריה הרומית. בימי הביניים המוקדמים הושפעה מהערבית וגם מהבסקית. היא התפשטה בכל רחבי חצי האי האיברי בתקופת הרקונקיסטה ובכל רחבי אמריקה הלטינית בתקופת האימפריה הספרדית.

עיצורים כפופים

עיצורים כפופים (Retroflex) הם עיצורים הנחתכים בין האזור שבין המכתש לבין קצה החלק הקדמי של הלשון כאשר הלשון מוטה אחורנית. ניתן למצוא עיצורים כפופים בשפות הודו איראניות, שוודית, נורווגית, מנדרינית. באלפבית הפונטי הבינלאומי מצוינים העיצורים הכפופים באמצעות סימני הבסיס של העיצורים המכתשיים המקבילים עם קרס תחתון הפונה ימינה.

העיצורים המכתשים-חכיים, העיצורים הבתר-מכתשיים והעיצורים הכפופים נחתכים באותו המקום באזור בין המכתש לחך הקשה כאשר ההבדל בין בסיסי החיתוך שלהם תלוי בצורת הלשון היוצרת עם אזור זה את בסיס החיתוך. העיצורים המכתשיים-חכיים נחתכים כאשר הלשון שטוחה, הבתר-מכתשיים נחתכים כאשר הלשון מכונסת בצורת כיפה או פעמון, והכפופים נחתכים כאשר קצה הלשון מוטה אחורנית. כאשר מופיעים בטבלה שני עיצורים באותה משבצת, הימני קולי והשמאלי אטום.

עיצור כפוף, אפי [ɳ]

עיצור כפוף, אפי, אטום [ɳ̊]

עיצור כפוף, סותם, קולי [ɖ]

עיצור כפוף, סותם, אטום [ʈ]

עיצור כפוף, חוכך, קולי [ʐ]

עיצור כפוף, חוכך, אטום [ʂ]

עיצור כפוף, חוכך צדי [ɬ̢]

עיצור כפוף, מקורב [ɻ]

עיצור כפוף, מקורב, אטום [ɻ̊]

עיצור כפוף, מקורב צדי [ɭ]

עיצור כפוף, מקורב צדי, אטום [ɭ̊]

עיצור כפוף, מקיש [ɽ]

עיצור כפוף, מקיש, אטום [ɽ̊]

עיצור כפוף, מקיש צדי [˞ɺ]

עיצור כפוף, מקיש צדי, אטום [˞ɺ̊]

עיצור כפוף, רוטט [ɽ͡r]

עיצור כפוף, מחוכך, קולי [ɖʐ]

עיצור כפוף, מחוכך, אטום [ʈʂ]

עיצור כפוף, מחוכך צדי, קולי [d̲ɮ]

עיצור כפוף, מחוכך צדי, אטום [t̲ɬ]

עיצור כפוף, מפונם [ᶑ]

עיצור כפוף, מפונם, אטום [ᶑ̊]

עיצור כפוף, מסודק [ʈʼ]

עיצור כפוף, חוכך, מסודק [ʂʼ]

עיצור כפוף, חוכך צדי, מסודק [ɬ̢ʼ]

עיצור כפוף, מחוכך, מסודק [ʈʂʼ]

עיצור כפוף, מחוכך צדי, מסודק [ʈɬ̢ʼ]

עיצור כפוף, מצוץ [˞ǃ]

עיצורים מכתשיים-חכיים

עיצורים מכתשיים חכיים (alveolopalatal) הם עיצורים הנחתכים בין האזור שבין המכתש לבין החלק הקדמי של הלשון כאשר הלשון שטוחה. עיצורים מכתשיים חכיים קיימים בפולנית, מנדרינית, יפנית, קוריאנית ועוד שפות.

העיצורים הכפופים, הבתר-מכתשיים והמכתשיים-חכיים נחתכים באותו המקום באזור בין המכתש לחך הקשה, כאשר ההבדל בין בסיסי החיתוך שלהם תלוי בצורת הלשון היוצרת עם אזור זה את בסיס החיתוך. העיצורים הכפופים מופקים כאשר קצה הלשון מוטה לאחור, הבתר-מכתשיים נחתכים כאשר הלשון מכונסת בצורת כִּפָּה או פעמון, והמכתשיים-חכיים נחתכים כאשר הלשון שטוחה. כאשר מופיעים בטבלה שני עיצורים באותה משבצת, הימני קולי והשמאלי אטום.

עיצור מכתשי-חכי, אפי [n̠ʲ]

עיצור מכתשי-חכי, אפי, אטום [n̠̊ʲ]

עיצור מכתשי-חכי, סותם, קולי [d̠ʲ]

עיצור מכתשי-חכי, סותם, אטום [t̠ʲ]

עיצור מכתשי-חכי, חוכך, קולי [ʑ]

עיצור מכתשי-חכי, חוכך, אטום [ɕ]

עיצור מכתשי-חכי, חוכך-מקורב צדי [ʎ̟]

עיצור מכתשי-חכי, חוכך-מקורב צדי, אטום [ʎ̟̊]

עיצור מכתשי-חכי, מחוכך, קולי ʥ

עיצור מכתשי-חכי, מחוכך, אטום [ʨ]

עיצור מכתשי-חכי, חוכך, מסודק [ɕʼ]

עיצור מכתשי-חכי, מחוכך, מסודק [ʨʼ]

פין-יין

פִּין-יִין (כתב סיני: 拼音; פין-יין: Pīnyīn ‏- IPA: ‏[pʰín ín]) היא שיטה לכתיבת מנדרינית תקנית באותיות לטיניות. השיטה, ששמה הרשמי הוא "הַאנְיוּ פִּין-יִין" (Hànyǔ Pīnyīn), היא השיטה הרשמית (מאז 1979) לכתיבת סינית באותיות לטיניות ברפובליקה העממית של סין ובמוסדות האו"ם. "האניו פין-יין" אושרה גם בתקן של ארגון התקינה הבינלאומי (ISO-7098:1991).

השם "פין-יין" נגזר מהמלים המנדריניות pīn - "איות" (拼), ו-yīn - "צליל" (音).

פין-יין הוא כתיב פונטי במובן זה שמשקף את הגיית המנדרינית התקנית לפי כללים קבועים. עם זאת, אין יחס של 1:1 בין סימן להגה. הדבר אמור במיוחד לגבי התנועות - כל אחת מהאותיות המייצגות תנועה מייצגת למעשה מספר תנועות שונות. הקריאה המסוימת של האות נקבעת לפי האותיות המופיעות לפניה ואחריה, והיא צפויה לגמרי. בדרך כלל מסומן הגה בסימן אחד, אך יש לכך כמה חריגים שבהם צרוף של שתי אותיות מייצג הגה אחד, למשל: sh, zh. השיטה כוללת את כל אותיות האלפבית הלטיני המודרני, למעט v, ובנוסף להן את האות ü שנשאלה מגרמנית. סימני התנועות כוללים סימנים דיאקריטיים המציינים את הטונים. עם זאת, סימון הטון אינו נפוץ בשימוש יומיומי, ולרוב הוא מופיע רק בטקסטים דידקטיים (בדומה לסימני הניקוד בעברית או לסימני התנועות בערבית).

שימושי הפין-יין מגוונים. השיטה נלמדת בבתי הספר ברפובליקה העממית של סין ככלי עזר ללימוד ההגייה של הכתב הסיני, המבוסס על לוגוגרמות. היא שימושית גם לזרים המבקשים ללמוד מנדרינית תקנית (השפה הרשמית והנפוצה ברפובליקה העממית) בלא להידרש ללימוד הכתב הסיני.

השיטה משמשת באופן רשמי לתעתוק שמות פרטיים ושמות מקומות בסין. היא נהוגה לגבי שמות סיניים לא רק ברפובליקה העממית עצמה, אלא גם במדינות רבות המשתמשות באלפבית הלטיני. במאה ה-21, תעתיקים לשיטות כתב אחרות (למשל, לאלפבית העברי) מתבססים בעיקר על ההגייה המשתקפת בפין-יין. בישראל נהוג כיום לכתוב את שמה של עיר הבירה של הרפובליקה העממית של סין "בייג'ינג" על פי הכתיב בפין-יין Beijing, ובניגוד להגיית הפין-יין בסינית: פייצ'ינג. בעבר היו מקובלים התעתיקים פקין ופקינג, על-סמך תעתיקים אחרים לאותיות לטיניות.

שימוש נוסף לפין-יין הוא בכתיבת מנדרינית במחשב. כדי להקל על הכתיבה באמצעות מקלדת רגילה, מותקנות בגרסאות סיניות של Microsoft Windows ובמערכות הפעלה אחרות תוכנות המאפשרות לכתוב מנדרינית בפין-יין וממירות באופן אוטומטי את הצלילים לסימניות סיניות.

השיטה פורסמה לראשונה בשנת 1958.

שפות סיניות

סינית או השפות הסיניות הן קבוצת שפות המשתייכת לקבוצת השפות הסינו-טיבטיות – קבוצת השפות המדוברות השנייה בגודלה בעולם (אחרי השפות ההודו-אירופיות). אלו הן השפות אותן דובר הרוב האתני בסין - ההאן. 95% מאוכלוסיית סין דוברים שפות אלו, וכמו כן, גם רבים בקרב אוכלוסיות מהגרים במזרח אסיה, ביבשת אמריקה ובהוואי.

השפות הסיניות דומיננטיות מאוד בסביבת סין, והיו גורם בעל השפעה רבה על שפות בחלק מהמדינות השכנות (כמו קוריאה ויפן).

השימוש במילה "סינית" עלול להיות מבלבל: מחד גיסא, אף שמקובל להתייחס לסינית כאל שפה אחת, ההבדלים בין הניבים השונים יכולים להגיע לרמת ההבדלים שבין הלשונות במשפחת השפות הרומאניות. מאידך גיסא, רוב השפות הסיניות המדוברות חולקות כתב כמעט אחיד. אחידות השימוש בכתב הסיני יצרה, איפוא, הבחנה ברורה בין השפה המדוברת (חְוָה - 话\話) לבין השפה הכתובה (ווֶן - 文).

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.