מנאנדרוס

מנאנדרוסיוונית: Μένανδρος;‏ 342 - 291 לפנה"ס) היה מחזאי ביוון העתיקה בתקופה ההלניסטית. נולד באתונה העתיקה ונחשב אבי "הקומדיה החדשה", סוג הקומדיה שהתפתח ביוון אחרי הקומדיה הקלאסית.

מנאנדרוס
Μένανδρος
Портрет Менандра А 850
Menander Chiaramonti Inv1453
פרוטומה של מנאנדרוס, העתק רומאי במוזיאון קיארמונטי

יצירתו

בקומדיות של מנאנדרוס ואחרים מכותבי הקומדיה החדשה, השתנה הנושא המרכזי, מן הכלל - נושאי מדינה וחברה שהיו מרכז הקומדיה הקלאסית, אל הפרט, האינדיבידואל וחייו, שמחותיו וצרותיו - אהבה וידידות, תמונות מחיי היומיום, יחסים בתוך המשפחה, יריבות בין שכנים וכו'.

מנאנדרוס היה המחזאי הראשון בספרות העולם המערבי שהאהבה הייתה לו לנושא ראשי למחזותיו, אהבה לא ככוח דמוני כמו אצל אוריפידס, אלא כרגש המסוגל להתגבר על מכשולים ולנצח. נושא היחסים שבינו לבינה הפכו אותו לחלוץ בסוג זה של קומדיה ולמשפיע על הדורות הבאים (ראו להלן).

מנאנדרוס העריץ וחיקה את אוריפידס ודמה לו בהתבוננותו החדה בחיי המעשה וביכולת הניתוח שלו את חיי הרגש. מחזותיו התמקדו בתיאור אירועי היומיום והוא שרטט במבט סאטירי ומלגלג, מגוון תכונות אנוש כמו חנופה, גסות, פטפוט, סכלות, קמצנות וקונדסות ועוד.

את עלילותיו בנה ברוב כשרון והמצאה, כפי שאפשר לראות בעיבודים של משוררים רומאים למחזותיו, אך בניית דמויותיו לוקה במידה מסוימת של חדגוניות. ברוב מחזותיו מופיעות אותן דמויות ארכיטיפיות של הנאהבים הצעירים, האב הנוקשה והמחמיר, הבן ההולל והפוחז והעבד התככן ורוקם המזימות.

מתוך רכיבי הקומדיה הקלאסית הוא ויתר על המקהלה ושמר על "אחדות המקום"; הצגותיו התרחשו תמיד ברחוב העיר, מסביב לשניים שלושה בנינים, שהיו המרכז לכניסות ויציאות מרובות, שתרמו לתחושת הקצב והפעילות התזזיתית על הבמה.

חייו והשפעתו על הדורות הבאים

מנאנדרוס נולד למשפחה אתונאית מיוחסת. אביו היה מצביא ומושל בחצי האי כרסונסוס (גליפולי של היום) ליד הלספונטס, דודו היה אלקסיס, משורר קומדיות ידוע במאה הרביעית לפנה"ס, ממנו הושפע בראשית דרכו הספרותית. הקומדיה הראשונה של מנאנדרוס עלתה על הבמה כשהיה בן 21, ומאז ועד מותו, 30 שנה מאוחר יותר בטביעה בנמל פיראוס, הוא כתב למעלה מ-100 קומדיות. רק שמונה ממחזותיו זכו בפרס וגם זה בתחרויות הלנאיה הפחות יוקרתיות. הוא לא זכה אף פעם בפרס בתחרויות הדיוניסיה, בהן זכה פילֶמוֹן, שהיה כותב הקומדיות הפופולרי בתקופתו. למרות הצלחתו הבינונית בחייו, לאחר מותו הוא נעשה אחד המחזאים הפופולריים של הזמן העתיק וידוע שבמאה ה-16 שרדו עדיין 23 מחזות שלמים מכלל יצירתו. הוא זכה להערכתו של פלוטארכוס בהשוואה שערך בינו לבין אריסטופאנס.

למחזותיו הייתה השפעה גדולה על הדורות הבאים, מהרומאים ועד התיאטרון המודרני. עיבודים חופשיים לכמה ממחזותיו נעשו בידי המשוררים הרומאים פלאוטוס וטרנטיוס במאות השלישית והשנייה לפני הספירה, עד כדי שיוליוס קיסר כינה את טרנטיוס "חצי מנאנדרוס". השפעתו ניכרת גם בקומדיה דל'ארטה, בקומדיות של קרלו גולדוני, מולייר ועד ג'ורג' ברנרד שאו.

מחזותיו ששרדו

עד אמצע שנות החמישים רק חלק קטן מיצירותיו של מנאנדרוס היה ידוע, אך בחפירות באוכסירינכוס שבמצרים, התגלו מספר רב של מקטעים מתוך מחזותיו. כיום ידוע בשלמותו מחזה אחד "קשה לב" או "הנרגן" (ὁ Δύσκολος), ועוד ארבעה מחזות כמעט בשלמותם (להוציא כמה קטעים חסרים): "בת-סאמוס","מגן", "מתבוררים" ו"גזוזת שער".

יצחק זילברשלג תרגם מיוונית את כל החמישה, וצירף הקדמה לכל אחד מהמחזות. אחרית דבר הוסיף לאיונל קאסון.

ראו גם

קישורים חיצוניים

אריסטופאנס מביזנטיון

אריסטופאנס מביזנטיון (ביוונית: Ἀριστοφάνης;‏ 257 - 180\ 185 לפנה"ס) היה מלומד, מבקר ספרות ומדקדק יווני. יצר את סימני הפיסוק העיקריים המצויים בשימוש בימינו.

דיוס

דיוס היה היסטוריון פיניקי-יווני, ככל הנראה בן העיר צור. על חייו לא ידוע דבר, אולם על פי יוסף בן מתתיהו, נחשב דיוס ל"איש נאמן בכתיבת דברי ימי כנען" (פיניקיה).

האחים

האחים (לטינית: Adelphi) היא יצירה של טרנטיוס, המאומצת בחלקה מהמחזה של מנאנדרוס ושל דופילוס, "המתים יחדיו", ולכן היא שייכת לז'אנר הלטיני המכונה פאבולה פליאטה (Fabula Palliata) (מחזה הלובש מעיל יווני), כלומר קומדיה מתורגמת מיוונית. המחזה דן על הורות והוא הומחז לראשונה בשנת 160 לפנה"ס במשחקי הלוויה (Ludi Funebres) של לוקיוס אמיליוס פאולוס.דונאטוס אליוס כתב קומנטר על היצירה שנמצא תחת הכותר Danatus commentum terenti. היצירה הוותה השראה לספרו של מולייר, "בית הספר לבעלים". טרנטיוס הוא דוגמה לתקופה בה הקהל הרומי כבר הכיר את התיאטרון והאמצעים המוצגים בו, לכן בניגוד לפלאוטוס, למשל ביצירה החייל הרברבן, טרנטיוס אינו מסביר על מבנה התיאטרון אך יש רמיזות רבות בפרולוג לכך שהמחזאי זקוק לאהדה של הקהל כדי לקבל מימונים כלכלים להמשך הכתיבה.

הקומדיה מתחילה כבר עם Stock characters של שני האבות הזקנים. בעוד שבטרגדיה הזקן מוביל לקטסטרופה מאחר שיכולת הלימוד שלו היא אפסית, כאן, שני האבות למדים ומשתנים במהלך העלילה.

הושע בן אלה

הוֹשֵׁעַ בֶּן-אֵלָה, מלך ישראל האחרון, מלך בשנים 732 עד 724 לפני הספירה.

המלך הקודם, פקח בן רמליהו, הודח על ידי תיגלת-פלאסר ג' מלך אשור, ובמקומו מונה הושע בן אלה, שעלה על כס ממלכת ישראל בשנה ה-12 לאחז מלך יהודה ומלך 9 שנים.

ספר מלכים מספר עליו:

לא שרדו כתובות כלשהן של שלמנאסר החמישי (727 לפנה"ס-722 לפנה"ס), והרקע למסעו נגד ממלכת ישראל ידוע רק מן המקרא. השם סוא איננו שמו של אחד הפרעונים, ונראה שיש כאן שיבוש מסוים והכוונה היא לשמה של עיר מושבו של תפנחת מייסד השושלת ה-24 (סאו במצרית, Sa-a-a באשורית, סאיס ביוונית). באותה עת נחלקה מצרים לשתי מלכויות ומסתבר שהמורדים בישראל ביקשו סיוע מממלכת מצרים הצפונית, זו שבאזור הדלתא. יוסף בן מתתיהו מוסר משמו של מנאנדרוס מאפסוס, ששיקע בחיבורו קטעים מן הארכיון של צור, ששלמנאסר ה' נלחם גם בפיניקיה בימי אלולי מלך צור, ושמנע מתושבי צור, הבנויה על אי, מי שתייה במשך חמש שנים. ייתכן אפוא, שמלבד ישראל גם ערי פיניקיה, וייתכן שגם שליטים אחרים במרחב, מרדו באשור.

מהשוואת הכתוב במל"ב יח,ט-י עם יז,ד-ו עולה, שמלך אשור עצר את הושע סמוך לתחילת המצור על שומרון, אולם העיר הוסיפה להלחם ונכבשה רק מקץ מצור שנמשך שנתיים. אירוע זה נחשב כנראה לכה חשוב בעיני האשורים עד שהדים ממנו הגיעו גם לכרוניקה הבבלית, שהמעשה היחיד הנזכר בה לגבי מלכות שלמנאסר ה' הוא כיבושה של שומרון (שמראין בלשון הכרוניקה). מהקבלת הנתונים המקראיים עם המקורות האכדיים עולה ששומרון נכבשה ב-722 לפנה"ס, היינו סמוך לסוף מלכותו של שלמנאסר ה'. מן המקרא נראה, שמי שהגלה-את ישראל לאחר כיבוש השומרון היה שלמנאסר ה', למרות ששמו לא צוין במפורש שם. אך בכתובות סרגון ב' (722 לפנה"ס-705 לפנה"ס) נמסר שסרגון כבש את שומרון, שתושביה מרדו בו, והוא הגלה ממנה אוכלוסייה רבה והפך אותה לפחווה אשורית. מסתבר, ששומרון נכבשה פעמיים – בידי שלמנאסר ב-722 לפנה"ס, ובידי סרגון ב-720 לפנה"ס. ככל הנראה, עם מותו של שלמנאסר, בסמוך לכיבוש שומרון, נמנע מן השלטונות האשוריים להנהיג את השיטות המנהלתיות שהיו מקובלות לגבי מדינות גרורות שמרדו ונכבשו מחדש - הגליית תושבים וסיפוח הארץ כפחווה לאשור. אלא שעובדה זו נתנה הזדמנות לשומרון לחזור ולמרוד באשור, והפעם במסגרת מרידה רחבת היקף שכללה חלקים נרחבים של האימפריה, ובתוכם ממלכות גרורות אחרות (חמת, ארוד, צמר ועזה) ופחוות (דמשק, ארפד, ואולי גם חדרך). בבבל תפס את הכס מרודך-בלאדן. היקף המרד, ובמיוחד המרידה בבבל, מנע מסרגון להתפנות ולטפל מיד במרידות בסוריה וארץ ישראל, ורק בשנת 720 התפנה לכך. במהלך המסע נכבשה שומרון בשנת 720 לפנה"ס, ומספר גדול של תושביה הוגלה לארץ אשור. שארית חיל הרכב שנותרה בשומרון סופחה לצבאו. וכך נמצא כתוב בשבר כתובת מנסרה של סרגון שנמצא בכלח:

לא בכתובת זו ולא במקרא נזכר מלך ישראל כלשהו ששלט אז על שומרון, ומסתבר לפיכך שלאחר שהמלך הושע נתפס בידי שלמנאסר לא הומלך מלך אחר על שומרון, וההנהגה בעיר עברה להנהגת הנכבדים ומפקדי הצבא.

הממלכה כולה אורגנה כפחווה אשורית תחת השם Samerina, ובראשה הוצב אחד מקציני סרגון כפחה. בכך בא הקץ על ממלכת ישראל לאחר שהתקיימה כ-200 שנה ומעלה. גורלו של הושע בן אלה אינו ידוע.

היסטוריה של התיאטרון

ההיסטוריה של התיאטרון היא למעשה ההיסטוריה של העלאת מחזות על הבימה. המונח "תיאטרון" מגיע מן המונח היווני "θέατρον" (שמשמעותו 'מקום מושב הצופים'; ונובע מן השורש "θεάομαι" תֶאַאוֹמָאי, "להסתכל").

למרות ששורשי התיאטרון העברי במסורת התיאטרונית המערבית, קיימת מורשת תיאטרון גם באזורים אחרים בעולם, אשר התפתחה במקביל, ולעיתים קודם להתפתחות התיאטרון במערב: בייחוד ראויה לציון המסורת התיאטרונית של הודו העתיקה (שהתפתח ללא קשר לתרבות היוונית), ושל האופרה הסינית.

הנרגן

הנרגן או קשה הלב (ביוונית קלאסית: Δύσκολος) הוא מחזה מאת מנאנדרוס.

הקומדיה היוונית החדשה של מנאנדרוס

הקומדיה היוונית החדשה של מנאנדרוס היא תקופה בהתפתחות הקומדיה היוונית. הקומדיה היוונית התחלקה לשלוש תקופות, הקומדיה היוונית העתיקה, הקומדיה היוונית התיכונית והקומדיה היוונית החדשה. התשתית של הקומדיות בימינו נותרה זהה לקומדיה החדשה. הקומדיה הופכת ל"קומדיה בורגנית" אשר הקהל המגיע אליה נתפס בתקופות מאוחרת יותר כבורגני.

התרבות ההלניסטית

התרבות ההלניסטית נוצרה באגן המזרחי של הים התיכון בתקופה ההלניסטית. התרבות נוצרה כתוצאה משילוב תרבות יוון העתיקה עם תרבויות המזרח הקדום, כגון: תרבות מצרים העתיקה, התרבות הפרסית העתיקה ותרבויות נוספות. שילוב תרבויות זה התאפשר כתוצאה ממסע הכיבושים של אלכסנדר הגדול במאה ה-4 לפנה"ס.

הממלכות ההלניסטיות נכבשו בסופו של דבר על ידי רומא או התפרקו. לתרבות ההלניסטית הייתה השפעה מכרעת על התרבות הרומית, ודרכה על תרבות אירופה המערבית שהתבססה במידה רבה על התרבות הרומית. הרושם העז שהותירה תרבות זו על התרבות המערבית ניכר עד היום.

זנות ביוון העתיקה

זנות התקיימה ביוון העתיקה, כבכל תרבות אחרת, והייתה לה השפעה רבה על אוכלוסיית יוון ועל פעילותה הכלכלית. הזנות הייתה חוקית, ולא נחשבה כבלתי מוסרית; בתי זונות היו קיימים בכל עיר ועיר, לעיני כל ובאין מחבא. סולון, המחוקק האתונאי, אף קבע תעריפים רשמיים לבתי הזונות ופיקח על המחירים של השירות ועל רמתו. הזנות כללה זונות משני המינים, אם כי הלקוחות היו גברים ברובם.

חיבור אבוד

חיבור אבוד הוא יצירה ספרותית או עיונית שידוע כי התקיימה, אך לא שרדה עד ימינו. עדויות לקיומה של היצירה קיימות בזכות אזכורה ביצירות אחרות שכן שרדו, ולעיתים שרד רק חלק קטן מהיצירה, והוא מלמד על שאר חלקיה.

חיבורים יאבדו מכל מיני סיבות. לפעמים איבדו אותם במשבר או אסון היסטורי (כמו למשל שריפת הספרייה הגדולה של אלכסנדריה), לפעמים הם הושמדו בכוונה בגלל תוכנם (כסוג של צנזורה, למשל באמצעות שריפת ספרים) ולעיתים, כותבי החיבורים עצמם החליטו להשמידם, מסיבות שונות (אם כי לא תמיד הצליחו - הפואמה האפית אינאיס נשמרה על ידי אוגוסטוס, למרות שיוצרה, ורגיליוס, ציווה להשמידה, וכך גם יצירותיו של פרנץ קפקא פורסמו למרות בקשתו שיושמדו).

לעיתים, חלקים מהחיבורים האלה שורדים כציטוטים בחיבורים אחרים. למשל, האנציקלופדיה "תולדות הטבע", מאת פליניוס הזקן, מצטטת חיבורים קדומים יותר. בין היתר, התבססה האנציקלופדיה על כתביו של מרקוס טרנטיוס וארו - מלומד וסופר רומאי, שחי ופעל כ-100 שנים לפני פליניוס. מקור אחר הוא מרקוס ויפסניוס אגריפס, שעל מפותיו הסתמך פליניוס בחלק מהכרכים הגאוגרפיים. בערכים זואולוגיים הסתמך פליניוס על אריסטו, ובתחום הבוטני על תאופרסטוס.

כמו כן, לעיתים שורדים חיבורים אבודים כעתיקות, או כאשר הדפים עליהם הם נכתבו משמשים כמצע לכתבים מאוחרים יותר (פלימפססט). דוגמה לחיבור שנחשב כאבוד, אך נמצא לאחרונה, הוא הפלימפססט של ארכימדס, ששרד מתחת לטקסט של ספר תפילה.

רוב החיבורים האבודים החשובים ביותר נכתבו בעידן הקלאסי, מאחר שלפני המצאת הדפוס היו עותקים מעטים מכל כתב יד, אך ישנן דוגמאות מכל תקופות ההיסטוריה, למשל, גם במאה ה-20 אבדו סרטי ראינוע רבים (כ-80% מהם) מאחר שצולמו על חומר בלתי יציב הנוטה להתלקחות, שדרש טיפול מסור על מנת לשמרו.

יצחק זילברשלג

יצחק (אייזיק) זילברשלג (באנגלית: Eisig Silberschlag; ‏8 בינואר 1903 - 30 בספטמבר 1988) היה משורר, עורך, מסאי, מתרגם ופרופסור למדעי היהדות יהודי אמריקאי. זוכה פרס טשרניחובסקי לתרגום לשנת 1951 על תרגומי מנאנדרוס ואריסטופאנס מיוונית לעברית.

מגן (פירושונים)

האם התכוונתם ל...

מנאנדרוס (פירושונים)

מנאנדרוס (ביוונית: Μένανδρος, מננדרוס במלעיל דמלעיל - ההטעמה בהברה הראשונה) הוא שם יווני שמשמעותו "גבר איתן".

האם התכוונתם ל...

מנאנדרוס מאפסוס

מנאנדרוס מאפסוס (ביוונית: Μένανδρος; פרח בתחילת המאה ה-2 לפנה"ס) היה סופר יווני שכתב על ההיסטוריה של העיר צור בלבנון.

המקורות היחידים הקיימים לכתבי מנאנדרוס הם ציטוטים של חיבורו הנמצאים בשתי יצירותיו של יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים ונגד אפיון, או בקטעים מצוטטים מתוך חיבוריו אלה אצל סופרים מאוחרים יותר: תיאופילוס מאנטיוכיה , אוסביוס מקיסריה וגאורגיוס סינקלוס.

מנאנדרוס מאפסוס חי במאה ה-2 לפנה"ס, במידה מקבלים את הזיהוי שלו עם תלמידו של אריסטרכוס, הנזכר בערך "ארטוסתנס" בסודא.

מנאנדרוס רטור

מנאנדרוס רטור (יוונית: Μένανδρος Ῥήτωρ) מלאודיקי על הליקוס היה רטוריקן ומבאר יווני מסוף המאה ה-3 לספירה.

ספרות

סִפְרוּת היא שם כולל ליצירות אמנות המובעות באמצעות מילים כתובות. הגדרה מצמצמת יותר קובעת שמדובר ביצירות אמנותיות המובעות בכתב, שלא כמו המוזיקה או הציור שבהן היצירה מובעת באמצעות צליל או צבע. יצירת ספרות בהכרח מייצגת מציאות, בניגוד לאמנויות מופשטות. כמו כן, ביצירת הספרות קיים תמיד מספר המוסר את הדברים, מה שלא קיים באמנויות האחרות. ביצירה ספרותית ישנן דמויות ספרותיות שהן פרי המצאתו של הסופר, כמו בסיפור עם (אגדה), במשל או שהן מציאותיות וקיימות, כמו בביוגרפיה או ביומן. ההגדרה המצמצמת לספרות היא למעשה הגדרתה של ספרות יפה.

ספרות נכתבת בכל השפות, והיא מאפיין תרבותי שקיים ברוב ארצות העולם מאז המצאת הכתב. יש הסבורים כי גם התנ"ך, למשל, הוא יצירה ספרותית.

ספרות יוון העתיקה

ספרות יוון העתיקה הוא מונח המתייחס לספרות שנכתבה ביוונית עד המאה הרביעית לספירה. תהיה זו הגזמה לטעון כי כל הספרות המערבית אינה אלא הערת שוליים לספרות יוון העתיקה (ברוח הערת וייטהד על יחס הפילוסופיה המערבית לאפלטון), אך בה במידה נכון הוא שעולמם המחשבתי של היוונים היה כה מקיף ורב השפעה עד כי קשה למצוא היום רעיון שלא התחבטו בו כבר סופרים יוונים.

פובליוס טרנטיוס אפר

פובליוס טרנטיוס אַפֵר (בלטינית: Publius Terentius Afer) היה מחזאי בתקופת הרפובליקה הרומית שהתמחה בקומדיות, ביניהן "הסריס". הוא חי סביב 195 עד 159 לפנה"ס, בתקופת ראשית השירה הלטינית.

טרנטיוס היה עבד משוחרר ממוצא אפריקאי, ומכאן השם Afer, שפירושו "(צפון) אפריקאי" בלטינית. את שמו הרומי, כמו גם חינוכו, קיבל מן המשפחה שברשותה היה ושבידיה שוחרר. לאחר שחרורו מן העבדות בילה בקרב האצולה הרומית הצעירה, ופעל במסגרת "החוג הסקיפיוני", שהתרכז סביב סקיפיו איימיליאנוס, חצר תרבותית, בה התרכזו משוררים, פילוסופים והיסטוריונים. טרנטיוס התמחה בתרגום קומדיות הלניסטיות, של המחזאים היווניים מנאנדרוס ואפולודורוס מכריסטוס ללטינית, תוך היצמדות לעלילה המקורית, הקפדה על שפה צחה ודמויות אמינות. בסך הכל חיבר שש קומדיות, שהוצגו בשנים 166-160 לפנה"ס. כולן נשתמרו, בעוד יצירות אחרות מהתקופה ידועות רק מתוך כתבי אחרים. בגיל כ-25, יצא ליוון, ומת בשלב כלשהו במסע.

המחזות נשארו מקובלים לאורך הדורות. הם נמצאו במאות כתבי יד מימי הביניים והרנסאנס, הודפסו לראשונה בשטרסבורג ב-1470 ואחד מהם הוצג בפירנצה ב-1475. רוזוויתה מגנדרסהיים (Hroswitha von Gandersheim), חלוצה בין מחזאי אירופה, כתבה במאה ה-10 גרסאות נוצריות ליצירות טרנטיוס. יצירתו של טרנטיוס שימשה ללימוד השפה הלטינית בבתי ספר.

תיאטרון ביוון העתיקה

התיאטרון ביוון העתיקה (השירה הדרמטית היוונית), התפתח והגיע לשיאו בסוף המאה ה-6 ובמהלך המאה ה-5 לפנה"ס ומרכזו היה באתונה. שירה זו השפיעה רבות על הספרות המערבית כולה והתוותה את יסודות הספרות הדרמטית עד ימינו.

התיאטרון התפתח בפסטיבלים לכבוד האל דיוניסוס ובעיקר בתחרויות הדרמה השנתיות בדיוניסיה העירונית של אתונה. השירה הדרמטית כללה שלושה סוגי מחזות: טרגדיה, מחזה סאטירים וקומדיה. הידע הקיים בימינו על הדרמה היוונית לוקה בחסר, בגלל מיעוט המחזות ששרדו, כ-40 טרגדיות וקומדיות מתוך כמה מאות שנכתבו, ומחזה סאטירים אחד. הדרמה הייתה מחוברת חיבור עמוק לחיי היוונים. הטרגדיות התבססו על סיפורי המיתוסים העתיקים שכל יווני הכיר היטב, הקומדיות תיארו את חיי היומיום ועסקו בביקורת פוליטית עכשווית ונוקבת, והפוליס ניהלה ומימנה את התחרויות שכל אזרחי העיר צפו בהן.

בתקופה ההלניסטית דעך התיאטרון. הקומדיה ויתרה על הביקורת הפוליטית והפכה להיות ה"קומדיה החדשה" - קומדיית מצבים על יחסים שבינו לבינה שהמחזאי המייצג שלה היה מנאנדרוס. הטרגדיה הידלדלה ובפסטיבלים העדיפו להעלות הפקות חוזרות של ענקי "תור הזהב" מאשר הפקות חדשות של מחזות דלים פרי יצירתם של מחזאי התקופה, ואפילו אריסטו ביקר את מחזאי תקופתו ותיאר אותם כנחותים ורדודים לעומת ענקי העבר. גם בדעיכתו של התיאטרון באה לידי ביטוי הזיקה החזקה בין הפוליס לחיי הרוח; היא התרחשה במקביל לשינויי השלטון ביוון ולשקיעתה של הפוליס.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.