ממשל צבאי

ממשל צבאי הוא שלטונו המאורגן של צבא באוכלוסייה אזרחית, בדרך כלל לאחר מלחמה וכיבוש. לרשות הממשל עומדת מערכת משפטית, הכוללת חוקים, תקנות ומוסדות, והיא מופעלת על ידיו.

ממשל צבאי מונהג בנסיבות הבאות:

  1. הפיכה צבאית, שבה משתלטים קציני צבא על השלטון במדינה כלשהי.
  2. תפיסה לוחמתית או כיבוש של שטח בידי צבא של מדינה זרה.
  3. החלטה של ממשלה חוקית להעביר חלק מסמכויותיה לצבא הכפוף לה, עקב מצב חירום או משיקולים אחרים.

ממשל צבאי מתאפיין בקשיחות יחסית, ובשיתוף מועט (אם בכלל) של הציבור הנשלט בהחלטות השלטון. כמו כן, בממשל צבאי אין הפרדת רשויות מלאה. מאז מלחמת העולם השנייה רואה הקהילה הבינלאומית בממשל צבאי כורח בל-יגונה שנועד למצבי חירום בלבד ואשר יש לסיימו במהירות האפשרית.

ממשל צבאי מבטל תמיד חלק מזכויות האזרח. ממשל כזה מגביל את זכות הקניין, את חופש התנועה, מקצר הליכים משפטיים מקובלים, מחמיר את הענישה, ולפעמים אף מחמיר את נטל המיסים. במדינות רבות, הממשל הצבאי מטיל עונש מוות גם על פשעים שעליהם בדרך כלל לא מוטל עונש כזה.

במדינות רבות ממשל צבאי אוכף חוקים מיוחדים, למשל עוצר. לעיתים קרובות, בממשל כזה, מערכת המשפט מוכפפת לצבא, כך שגם אזרחים נשפטים בבתי דין צבאיים. ממשל צבאי עשוי להנהיג מעצרים בלא משפט, ולהשעות צווי הביאס קורפוס.

שיטות ממשל

אוליגרכיה
אנרכיזם
דיקטטורה
דמוקרטיה
סוציאל-דמוקרטיה
דמוקרטיה ליברלית
דמוקרטיה רפובליקנית
דמוקרטיה מסורתית
ליברליזם
ליברטריאניזם
מונרכיה
מונרכיה חוקתית
משטר צבאי
פשיזם
קומוניזם
סוציאליזם
רפובליקה
תאוקרטיה
מריטוקרטיה

פורטל מדע המדינה

ממשלים צבאיים בארצות שונות

ארץ ישראל ומדינת ישראל

הממשל הצבאי הבריטי (1917 - 1920)

הממשל הצבאי הבריטי בארץ ישראל החל בסוף 1917 (תאריך ההתחלה המקובל הוא ה-9 בדצמבר 1917, יום כניסת אדמונד אלנבי לירושלים) ונמשך עד להקמת השלטון האזרחי עם הגעתו של הרברט סמואל ביולי 1920. ממשל זה השתדל לשמר את הסטטוס קוו, ולפיכך עיכב את יישומה של הצהרת בלפור שעוררה התנגדות בקרב הערבים. במהלך תקופת הממשל הצבאי התחלפו שלושה מושלים שונים וכולם שמרו על מדיניות זו. במהלך תקופה זו התרחשו גם מאורעות תר"ף. כמו כן, הופרדה למעשה עבר הירדן משטח המנדט העתידי, על-פי הבנות בין בריטניה למשפחה ההאשמית שמשלה בחיג'אז וגורשה ממנו. ההפרדה אושרה[דרוש מקור] לבסוף מבחינה משפטית בכתב המנדט שניתן לבריטניה מחבר הלאומים.

הממשל הצבאי במדינת ישראל

עם הקמתה ירשה מדינת ישראל את מערכת החוקים של המנדט הבריטי (למעט תקנות הספר הלבן). מערכת חוקים זו כללה חוקים לשעת חירום שמאפשרים גם הכרזה על ממשל צבאי. חוקים אלה הוחמרו בשנת 1945 עקב התגברות ההתקפות של ארגונים ביישוב העברי נגד השלטון הבריטי. מיד לאחר הכרזת המדינה, במאי 1948, הוכרז בה מצב חירום, והופעלו התקנות המנדטוריות משנת 1945. במסגרת התקנות ניתנו לצה"ל סמכויות מיוחדות, שחלקן עדיין בתוקף (ההכרזה על מצב חירום לא בוטלה מעולם). לצה"ל יש סמכות לצנזר ידיעות בעיתונות העוסקות בענייני ביטחון המדינה. הגוף העוסק בכך מכונה הצנזורה הצבאית, וכיום הוא פועל בשיתוף פעולה מלא עם עורכי העיתונים הגדולים, שיתוף פעולה שמאפשר ערעור על החלטותיו בפני ועדה המורכבת מנציגי הצבא ועורכי העיתונים. בעבר סגרה הצנזורה הצבאית עיתונים לפרקי זמן שונים, ביניהם העיתון חדשות (עיתון שכבר חדל להופיע) שנסגר על ידיה לשלושה ימים, בשל סירובו לשתף איתה פעולה בפרשת קו 300. בעבר נהג צה"ל לדרוש מכל אזרח המשרת במילואים (כלומר, רוב הגברים היהודים והדרוזים) להצטייד באישור מיוחד לפני עזיבתו את הארץ. כיום הסדר זה כבר אינו נוהג.

PikiWiki Israel 15608 Events in Israel
טקס העברת השלטון בלוד מידי הממשל הצבאי לראש העיר האזרחי, 1950-1

בין 1948 ל-1966 שרר בישראל ממשל צבאי מלא באזורים שבהם יושבים בעיקר ערביי ישראל. ממשל זה הגביל במידה רבה את חופש התנועה של ערביי ישראל ואת זכויות הקניין שלהם. ב-1963 הוקלו התקנות, בעיקר אלה הנוגעות לחופש התנועה, בעקבות הדרישה לביטול הממשל הצבאי, דרישה שבאה לידי ביטוי בארבע הצעות חוק שהוגשו בכנסת לשם ביטולו (של המפלגות: מק"י, מפ"ם, אחדות העבודה - פועלי ציון וחירות). ב-1966 הכריז ראש הממשלה דאז, לוי אשכול על ביטול הממשל הצבאי המיוחד (אם כי התקנות לשעת חירום שחלו בכל המדינה, ועל כל האזרחים, נותרו בתוקפן).

הממשל הצבאי לא הגביל את זכותם של ערביי ישראל לבחור ולהיבחר לכנסת.

הממשל הצבאי המצרי ברצועת עזה (1949 - 1967)

הממשל הצבאי המצרי שלט ברצועת עזה החל מ-1948 (רשמית מ-1949, תום מלחמת העצמאות) ועד למלחמת ששת הימים, למעט החודשים שלאחר מבצע קדש בהם החזיקה ישראל ברצועה (וכוננה בה ובסיני ממשל צבאי). הממשל הצבאי המצרי הסתתר תחילה מאחורי החזית של ממשלת כל פלסטין שהוקמה באוקטובר 1948 על ידי הוועד הערבי העליון, אולם זו דעכה עם הזמן ופורקה כליל בסוף 1959. מצרים, בניגוד לירדן, לא ניסתה לספח את רצועת עזה לשטחה וכלל לא ניסתה לפתחו. לעומת זאת עודדה מצרים את הפדאיון לחדור לישראל מהרצועה ודיכאה כל ניסיון של הפליטים לשפר את מצבם.

הממשל הצבאי בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים

Bethlehem1978
חיילים בבית לחם, 1978

במהלך מלחמת ששת הימים, ביוני 1967, כבשה ישראל את יהודה ושומרון, רצועת עזה, רמת הגולן וסיני. בעוד רמת הגולן וסיני נחשבו לפני המלחמה לשטחים בריבונות סוריה ומצרים (בהתאמה), הרי מעמדם המשפטי של שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה היה ועודנו מעורפל.

בפועל, הנהיגה ישראל בכל השטחים האלה ממשל צבאי בהתאם לאמנת ז'נבה הרביעית, שקובעת מה יש לעשות בשטחים שנתפסו במלחמה. יצאו מכלל זה החלק המזרחי של ירושלים ושטחים נוספים ממזרח לירושלים שסופחו לישראל ולשטח המוניציפלי של ירושלים כבר ב-1967 בצו מיוחד, והחוק הישראלי הוחל עליהם. רצועת עזה הייתה נתונה בממשל צבאי מצרי משנת 1949, כך שהממשל הצבאי הישראלי החליף ממשל צבאי מצרי. אזור יהודה ושומרון סופח לירדן ב-1950, ואף על-פי שישראל לא הכירה בסיפוח, היא כיבדה אותו דה-פקטו בכך ששמרה על החוק והמשפט הירדני ברוב השטח (אף זאת בהתאם לאמנת ז'נבה הרביעית). הממשל הצבאי בסיני הסתיים סופית ב-1982, עם החזרת השטח לידי מצרים במסגרת הסכמי קמפ דייוויד. הממשל הצבאי ברמת הגולן הסתיים עם קבלת חוק רמת הגולן ב-1981, חוק המורה על החלת החוק והמשפט הישראליים בשטח זה. המחלוקת בדבר המעמד המשפטי ועתיד השטחים של אזור יהודה, שומרון וחבל עזה (זהו הכינוי הישראלי הרשמי ליתר השטחים האמורים מאז סוף שנות ה-70) הביאה לכך שחלק מכללי אמנת ז'נבה לא הוחלו עליהם. כך, ישראל הקימה יישובים בשטח בניגוד לכללי האמנה, ואף גירשה מדי פעם תושבים מקומיים שנחשדו בהמרדה (פעולה שחוקיותה במסגרת כללי האמנה שנויה במחלוקת). מאז תחילת שנות ה-80 ועד 1994 פעל בשטחים אלה המנהל האזרחי, שתפקידו היה לנהל את חיי היומיום האזרחיים של התושבים המקומיים. גוף זה הורכב מפקידי ממשלה במשרדים שונים של ממשלת ישראל, אזרחים עובדי צה"ל וקצינים. הרעיון מאחורי הקמתו היה להביא אנשים בעלי ניסיון במינהל ציבורי אזרחי, שייטיבו לנהל את חיי היומיום מקציני הצבא שלא הוכשרו לכך. עם זאת, ההכרעה הסופית בעניינים השונים נותרה בידי הממשל הצבאי.

בעקבות חתימת הסכמי אוסלו בין השנים 1993-1996 הוקמה רשות פלסטינית אוטונומית בחלק מהשטח. רשות זאת קיבלה את סמכויות המנהל האזרחי, וחלק מסמכויות הממשל הצבאי. עם זאת, ברוב השטח נותר הממשל הצבאי על כנו, והוא עדיין בתוקף.

בעקבות תוכנית ההתנתקות בוטל הממשל הצבאי ברצועת עזה בתחילת ספטמבר 2005.

ארצות הברית

בארצות הברית מתיר החוק להכריז על ממשל צבאי בעתות חירום. יוצאת מכלל זה מדינת טנסי שחוקיה אינם מאפשרים להכריז על ממשל צבאי. סוגיית הנסיבות שבהן אפשר להכריז על ממשל צבאי נבחנה בבית המשפט העליון של ארצות הברית במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית, ובמהלך מלחמת העולם השנייה. בפסיקה שהתקבלה ב-1866 קבע בית המשפט העליון כי לא ניתן לשפוט אזרחים בבתי משפט צבאיים בתוך ארצות הברית בזמן שבתי המשפט האזרחיים פעילים, ובכך הגבילו את עקרון הממשל הצבאי. ארצות הברית לא הכריזה על מצב חירום המאפשר ממשל צבאי מאז ה-9 במרץ 1933.

קנדה

במשך שנים רבות יכלה ממשלת קנדה להפעיל ממשל צבאי באמצעות תקנה המאפשרת לה להכריז מצב מלחמה. מצב זה הוכרז שלוש פעמים, פעמיים במלחמות העולם ופעם אחת ב-1970 כנגד מהומות של תומכי התפלגות קוויבק שידועה כמשבר אוקטובר. סמכות זו הוחלפה בסמכות להכרזת מצב חירום ב-1988.

סין

חוקת סין נותנת לקונגרס העם הסיני את הסמכות להכריז ממשל צבאי. ב-1989 הכריז לי פנג חד צדדית על ממשל צבאי על מנת לטפל במחאות בכיכר טיאנאנמן. צעד זה היה שנוי במחלוקת משפטית ולבסוף ב-2004 ניתנה לממשלה סמכות רשמית להכריז מצב חירום.

טיוואן

תחת שלטון הקוומינטנג, חוותה טיוואן את התקופה הארוכה ביותר של ממשל צבאי בהיסטוריה. אירועי 228 (מקור השם בתאריך בה אירעה, ה-28 בפברואר 1947), הובילו להכרזת ממשל צבאי זמן קצר לאחר-מכן, ב-1948, המשך הממשל הצבאי נומק בצורך להתגונן מפני הקומוניסטים ובדלנים באי והממשל הצבאי לא בוטל עד 1987.

פולין

הממשל הצבאי בפולין הוכרז על ידי הממשלה הקומוניסטית ב-13 בדצמבר 1981 על מנת לבלום תנועות דמוקרטיזציה (כמו סולידריות) מלגייס אוכלוסייה ולהשתלט על השלטון. מנהיגים דמוקרטיים, בהם לך ולנסה, נעצרו. הממשל הצבאי נמשך עד 1983. לאחר התמוטטות הקומוניזם בפולין התברר שהממשל הצבאי הוכרז בניגוד מוחלט לחוקת המדינה. החוקה מתירה לממשלה להכריז ממשל צבאי רק בין כינוסי הפרלמנט ואילו הפרלמנט היה מכונס באותה עת.

עיראק

מיד לאחר מלחמת המפרץ השנייה הקימו ארצות הברית ובריטניה ממשל צבאי בעיראק. הממשל הצבאי, שפעל בצמידות לממשל אזרחי, פעל במשך כשנה עד ה-28 ביוני 2004. במהלך זמן זה ניסה הממשל הצבאי לשקם את עיראק אולם התקפות טרור רבות לא אפשרו זאת.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • אולריך הרברט, הממשל הצבאי הגרמני בפריז וגירוש יהודי צרפת, בתוך: הנ"ל (עורך), מדיניות ההשמדה הנאצית, 1939-1945, מחקר ופולמוס בהיסטוריוגרפיה הגרמנית החדשה, ירושלים: הוצאת יד ושם, תשס"א-2001, עמ' 151-188 ‬

13 בדצמבר

13 בדצמבר הוא היום ה-347 בשנה (348 בשנה מעוברת), בשבוע ה-50 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 18 ימים.

3 בינואר

3 בינואר הוא היום השלישי בשנה בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה נשארו עוד 362 ימים (363 בשנה מעוברת).

אזורי הכיבוש בגרמניה

עם כיבושה של גרמניה בידי בעלות הברית בסיומה של מלחמת העולם השנייה, חולקה גרמניה מערבית לקו אודר-נייסה לארבעה אזורי כיבוש למטרות ניהול בהתאם להבנות ועידת יאלטה. בתקופה שבין 1946 ל-1949 ובמקביל חולקה גם העיר ברלין לארבעה אזורים.

האזור האמריקני כלל את אזור המדינות באווריה והסן אשר בדרומה של גרמניה ואת חלקיה הצפוניים של המדינה המודרנית באדן-וירטמברג. גם ערי הנמל הצפוניות ברמן (שעל גדות הווזר) וברמרהאפן (במקום המפגש של הווזר עם הים הצפוני) הושמו תחת ממשל צבאי אמריקני עקב רצונם של האמריקנים בנקודת מאחז בצפונה של גרמניה.

האזור הבריטי כלל את המבורג (על פי הגבולות ששורטטו בידי הנאצים בשנת 1937), שלזוויג-הולשטיין (שהוקמה על בסיס הפרובינציה הפרוסית בשם זה), סקסוניה התחתונה (אחודן של בראונשווייג, אולדנבורג ושאומבורג-ליפה עם פרובינציית הנובר הפרוסית), ונורדריין-וסטפאליה (איחודן של ליפה, חלקה הצפוני של ריינלנד ווסטפאליה)

האזור הצרפתי היה אזור קטן שניתן לצרפתים מידי הבריטים והאמריקנים וכלל את מדינת באדן, ריינלנד-פפאלץ וכן חבל הסאר ניתן לצרפת תחת משטר פרוטקטורט.

אזור הכיבוש הסובייטי שבמזרח כלל את שטחי תורינגיה, סקסוניה, סקסוניה-אנהלט, ברנדנבורג ומקלנבורג-מערב פומרניה.

על שטחי הכיבוש של ארצות הברית, בריטניה וצרפת (למעט חבל הסאר) הוקמה בשנת 1949 הרפובליקה הפדרלית של גרמניה ואלו על שטחי הכיבוש הסובייטיים הוקמה הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית.

הבריגדה היהודית

הבריגדה היהודית (באנגלית בשמה הרשמי: Jewish Brigade Group, ובעברית ידועה גם בשמות "חטיבה יהודית לוחמת" או בראשי התיבות, "חַיִ"ל", וכן בשם "הבריגדה העברית", ובפי רבים, בקיצור "הבריגדה") הייתה חטיבה בצבא הבריטי שהורכבה כולה מיהודים, בעיקר מקרב אנשי היישוב מארץ ישראל, כחלק מהתנדבות היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. בריטניה החליטה על הקמתה רק לקראת סוף מלחמת העולם השנייה - ביולי 1944. אחד מיוזמי הקמתה היה משה שרת, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. להקמת הבריגדה הייתה חשיבות לאומית רבה. זו הייתה החטיבה הצבאית הבריטית הראשונה במלחמת העולם השנייה, אשר כל חייליה ומפקדיה היו יהודי ארץ ישראל בלבד, עם הווי עברי וסמלים ציוניים, אשר השתתפה במלחמה נגד גרמניה הנאצית.

הבריגדה היהודית נטלה חלק בקרבות שנערכו להבקעת קו ההגנה הגרמני האחרון בצפון איטליה, "קו ג'ינגיס חאן", במסגרת החזית האיטלקית של בעלות הברית. בשיאה מנתה הבריגדה כ-5,000 חיילים - מעל ל-13 אחוזים ממספרם הכולל של המתנדבים מהיישוב היהודי בארץ ישראל לצבא הבריטי, שמוערך ב-38,000 חיילים. הבריגדה, על כל יחידותיה, שהתה בחזית מ-3 במרץ 1945 עד 25 באפריל 1945, מהם שלושה שבועות בקרבות ממשיים.

בתום הלחימה באיטליה ועם כניעת מדינות הציר, המשיכו חיילי הבריגדה במשימות של ממשל צבאי באירופה. במסגרת זו הם הושיטו סיוע רב לניצולי השואה, ארגנו את הבריחה ואת עלייתם לארץ ישראל. רבים ממפקדי צה"ל במלחמת העצמאות רכשו את ניסיונם הקרבי והפיקודי במסגרת החטיבה.

הכיבוש הישראלי

לאחר התייצבות הקו הירוק, קו שביתת הנשק שנקבע בתום מלחמת העצמאות, כבשה ישראל פעמים אחדות שטחים שהיו בשליטת מדינת שכנות. בחלק מהמקרים ישראל נסוגה מהשטח באחיזתה מסיבות שונות. בחלק מהשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, שהתחוללה ביוני 1967, נמשכת שליטת ישראל עד היום, תוך התנגדות ניכרת בקרב הקהילה הבינלאומית.

במקור התייחס המונח "השטחים הכבושים" לאזורים הבאים: רמת הגולן שנכבשה מסוריה, חצי האי סיני ורצועת עזה שנכבשו מידי מצרים, ושטחי יהודה ושומרון, כולל מזרח ירושלים, שנכבשו מידי ירדן. יהודה ושומרון ורצועת עזה נועדו בתוכנית החלוקה של האו"ם להיכלל בשטח המדינה הערבית בארץ ישראל, אך עברו לשליטת מצרים וממלכת ירדן בעקבות מלחמת העצמאות, שליטה שלא הוכרה על ידי הקהילה הבינלאומית.

בישיבת הממשלה ב-10 ביוני 1967, אמר ראש הממשלה לוי אשכול: "צריך להחליט מה עושים עם האזרחים הערבים שבשטחים הכבושים". החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, לאחר מלחמת ששת הימים, קראה ל"נסיגת כוחותיה המזוינים של ישראל משטחים שנכבשו בעימות האחרון".

הממשל הצבאי הישראלי בשטחים

ביוני 1967, במהלך מלחמת ששת הימים, כבשה מדינת ישראל את חבל יהודה והשומרון, את רצועת עזה, את רמת הגולן ואת חצי האי סיני. בעוד רמת הגולן וסיני נחשבו לפני המלחמה לשטחים בריבונות סוריה ומצרים (בהתאמה), הרי מעמדם המשפטי של שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה היה ועודנו מעורפל. בפועל, הנהיגה ישראל בכל אזורים אלה ממשל צבאי בהתאם לאמנת ז'נבה הרביעית, שקובעת את אופן הממשל בשטחים כבושים שנתפסו במלחמה. יצאו מכלל זה החלק המזרחי של ירושלים ושטחים נוספים ממזרח לירושלים שסופחו לישראל ולשטח המוניציפלי של ירושלים כבר ב-1967 בצו מיוחד, והחוק הישראלי הוחל עליהם. רצועת עזה הייתה נתונה בממשל צבאי מצרי משנת 1949, כך שהממשל הצבאי הישראלי החליף ממשל צבאי מצרי. יהודה ושומרון סופחו לירדן ב-1950, ואף על-פי שישראל לא הכירה בסיפוח, היא כיבדה אותו דה-פקטו בכך ששמרה על החוק והמשפט הירדני ברוב השטח (אף זאת בהתאם לאמנת ז'נבה הרביעית).

הממשל הצבאי על ערביי ישראל

הממשל הצבאי על ערביי ישראל היה ממשל צבאי שהשליטה מדינת ישראל על היישובים הערביים שבשטחה, החל משנת 1948 ועד לביטולו בשנת 1966.

הממשלה הטיבטית הגולה

הממשלה הטיבטית הגולה, נקראת רשמית מרכז הניהול הטיבטי של הוד קדושתו הדלאי לאמה היא ממשלה המונהגת בידי הדלאי לאמה ה-14 טנזין גיאטסו וראש הממשלה לובסנג סנגאי, ומקום מושבה בדרמסאלה שבמדינת הימאצ'ל פרדש, בצפון הודו. הממשלה הגולה רואה עצמה כאחראית ומחליטה בענייני טיבט, אך הרפובליקה העממית של סין, השולטת בחבל טיבט, אינה מכירה בה.

הממשלה הטיבטית הוקמה לאחר שטנזין גיאטסו נמלט יחד עם עשרות אלפי פליטים טיבטים להודו בשנת 1959 לאחר כישלון ההתקוממות כנגד הרפובליקה העממית של סין, אשר כבשה את חבל טיבט בשנת 1950. לפי תפיסת הממשלה הגולה, זהו ממשל צבאי וכיבוש בלתי חוקי. הממשלה תובעת מתן אוטונומיה על המחוז האוטונומי הטיבטי (כפי שהוא מכונה על ידי הסינים) ועל מחוז צ'ינגהאי, וגם על חלקים מהמחוזות גאנסו, סצ'ואן ויונאן, כל המחוזות שבהם מתגוררים טיבטים רבים ומתוארים כחלק מ'טיבט ההיסטורית' על ידי הממשלה הגולה.

אף מדינה ריבונית אינה מכירה כיום בממשלה הגולה של טיבט, אולם קיימת אהדה גדולה מאוד כלפיה במדינות המערב וכן מצד הודו שבה הממשלה שוכנת, במידה רבה בזכות מאמציו של טנזין גיאטסו, הדלאי לאמה הנוכחי, המרבה בפעילות דיפלומטית בכל רחבי העולם, ודוגל במאבק לא אלים.

הממשלה הטיבטית הגולה הקימה בדרמסלה מספר מכוני מחקר וקרנות שונות שמטרתן לתמוך בפליטים הטיבטיים, לשמר את הדת והתרבות הטיבטית, ולעורר מודעות למאבק לשחרור טיבט.

ב-10 במרץ 2011 הכריז טנזין גיאטסו כי ברצונו להעביר את תפקיד ראש הממשלה בו החזיק בתור הדלאי לאמה. זאת מתוך חשש שכשימות יתלקחו עימותים בין העם הטיבטי לממשלת סין על מינוי יורש. ב-27 באפריל נבחר לובסנג סנגאי (Lobsang Sangay; נולד ב-1968) לתפקיד ראש הממשלה (קאלון טריפה, Kalon Tripa) לאחר שזכה ב-55% מקולות הבוחרים. ב-8 באוגוסט נכנס סנגאי לתפקידו.

הקו הירוק

הקו הירוק הוא קו שביתת-הנשק של מדינת ישראל עם מצרים, עם ירדן, עם סוריה ועם לבנון, כפי שנקבע בהסכמי שביתת הנשק שנחתמו בשנת 1949, לאחר מלחמת העצמאות ועד מלחמת ששת הימים בשנת 1967. שמו ניתן לו מכך שבמפות המודפסות שלפני מלחמת ששת הימים, הוא סומן בצבע ירוק. כינויים נוספים לקו הירוק הם "גבולות 4 ביוני 1967", "גבולות 67" וגם "גבולות 48".

גבולותיה של ישראל לפני 1967 שיקפו את פרישת הכוחות הישראלים והערבים בעקבות הסכמי שביתת הנשק לאחר מלחמת העצמאות. רשמית לא היה זה קו גבול אלא קו הפרדת הכוחות בין ישראל לשכנותיה. רוב חלקי הקו הירוק משמשים היום כגבול מינהלי בין השטחים עליהם חלה ריבונות ישראל, לבין שטחים המנוהלים על-ידה באמצעות ממשל צבאי או על-פי הסכמים עם הרשות הפלסטינית. לדוגמה, בהסכם לשיתוף פעולה שנחתם בין ארגון מגן דוד אדום ומקבילו הסהר האדום הפלסטיני בדצמבר 2005 נקבע כי הקו הירוק יגדיר את הגבול בין תחומי הפעילות הגאוגרפיים של הארגונים.

חוק רמת הגולן

חוק רמת הגולן, התשמ"ב-1981 הוא חוק שחוקקה הכנסת ב-14 בדצמבר 1981 ובו נקבע כי "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בשטח רמת הגולן". החוק שהביא לסיומן 14 שנים של ממשל צבאי ברמת הגולן, הוא אחד משני חוקים, השני – חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל, בהם קבעה מדינת ישראל את גבולותיה באופן חד צדדי. משמעותו המשפטית של החוק נתונה במחלוקת בקרב מומחי משפט בישראל. בתגובה לחוק קיבלה מועצת הביטחון את החלטה 497 שקבעה כי לסיפוח אין משמעות מבחינה בינלאומית.

טודור בורמוב

טודור סטויאנוב בורמוב (בבולגרית:Тодор Стоянов Бурмов;‏ 2 בינואר 1834, גברובו, האימפריה העות'מאנית – 25 באוקטובר 1906, סופיה, נסיכות בולגריה), היה פוליטיקאי בולגרי, אשר כיהן כראש ממשלתה הראשון של בולגריה לאחר תום השלטון העות'מאני במדינה.

בורמוב סיים את האקדמיה הטכנולוגית בקייב ועבד כמורה ועורך עיתון בעיר הולדתו. הוא היה פעיל במאבק למען עצמאותה של הכנסייה האורתודוקסית הבולגרית. במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878) התנדב למטה צבא הדנובה הרוסי ורקם קשרים עם בכירי צבא האימפריה. לאחר תום המלחמה מונה על ידי הרוסים לתפקיד מושל פלובדיב.

בורמוב היה מיודד עם אלכסנדר בטנברג ולאחר הקמת נסיכות בולגריה מתוקף סיכומי קונגרס ברלין, מינה אותו בטנברג לתפקיד ראש ממשלתה הראשון של הנסיכות. ממשלו של בורמוב עסק בייצוב מצב ביטחון הפנים והקמת מוסדות השלטון והמשפט בנסיכות החדשה ובכלל זה החלת ממשל צבאי באזורים שהיו בעלי אחוז גבוה של תושבים מוסלמים. המפלגה השמרנית לא זכתה לתמיכה גדולה בציבוריות הבולגרית, עניין שהוביל לתמיכה מועטה יחסית לה זכתה ממשלתו של בורמוב בפרלמנט הבולגרי ולקשיים בתפקודה. בדצמבר 1879 נפלה ממשלתו של בורמוב וקלמנט טרנובסקי נקרא לעמוד בראשות הממשלה עד למציאת מחליף ראוי.

בורמוב נותר דמות משמעותית במערכת הפוליטית הבולגרית וכיהן בהמשך בתפקיד שר האוצר בממשלתו של לאוניד סובולב וכן בממשלתו השנייה של קלמנט טרנובסקי. בהמשך עזב בורמוב את המפלגה השמרנית והצטרף למפלגה הליבראלית הפרוגרסיבית בהנהגת דראגן צאנקוב. בורמוב הלך לעולמו בסופיה ב-1906 והוא בן 72 שנים.

יהודה ושומרון וחבל עזה

יהודה ושומרון וחבל עזה (יש"ע) הוא הכינוי הרשמי שנתנה מדינת ישראל לשטחים שהיו חלק מהמנדט הבריטי עד להקמת המדינה, נכבשו על ידי ירדן ומצרים במהלך מלחמת העצמאות ומאוחר יותר נכבשו בידי צה"ל במהלך מלחמת ששת הימים, למעט מזרח ירושלים שהוחל עליה החוק הישראלי. שם זה מכליל יחד שני אזורים נפרדים גאוגרפית, יהודה ושומרון ורצועת עזה.

החל משנת 1967 הוחל על השטחים ממשל צבאי, שבשנת 1981 הוחלף במנהל האזרחי. במסגרת הסכמי אוסלו חולקו השטחים לשלוש קטגוריות (שטחי A, B, C) בהתאם לשליטה האזרחית והביטחונית בהם. מינואר 1996 נמצאת למעלה מ-90% מהאוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון תחת שליטה פלסטינית, ולאחר ההתנתקות ב-2005 נמצאת 100% מאוכלוסיית רצועת עזה תחת שליטה פלסטינית.

המעמד המשפטי והבינלאומי של השטחים שנוי במחלוקת. ברוב מדינות העולם מתייחסים אל שטחי יהודה ושומרון כאל שטח פלסטיני כבוש, אך ממשלת ישראל רואה בהם שטחים הנתונים במצב של תפיסה לוחמתית, עמדה שהתקבלה גם על ידי בג"ץ.

מנהלת תיאום וקישור

מנהלת תיאום וקישור (ר"ת: מת"ק, באנגלית: DCL – District Coordination and Liaison) היא נציגות של יחידת תיאום פעולות הממשלה בשטחים באזור יהודה ושומרון המקשרת בין עובדי הממשלה וצה"ל לבין התושבים הפלסטינים ונציגי הרשות הפלסטינית.

משטר צבאי

משטר צבאי הוא סוג של משטר בו הכוח הפוליטי נתון בידי הצבא והמדינה נשלטת ישירות בידי הצבא. כמו בכל דיקטטורה, משטר צבאי יכול להיות רשמי או לא רשמי (מספר שליטים צבאיים, כמו למשל שליט פנמה לשעבר מנואל נורייגה, אף הקימו ממשלה אזרחית הכפופה להם). במקרים מסוימים ישנו שילוב של משטר צבאי יחד עם ממשלה אזרחית כך שלצבא יש כוח רב אף כי ישנה ממשלה אזרחית.

המשטר הצבאי האופייני באמריקה הלטינית נשלטת על ידי חונטה (מילה שנגזרת מספרדית ופירושה ועדה) או על ידי ועדה של ראשי הצבא. במקרים אחרים המשטר הצבאי נשלט על ידי דיקטטור יחיד שהוא לרוב גם מפקד הצבא. בשני המקרים, הדיקטטור או ראש החונטה נחשב לראש המדינה.

במזרח התיכון ובאפריקה, המשטר הצבאי נשלט לעיתים קרובות יותר על ידי אדם יחיד ומהווה אוטוקרטיה בנוסף על היותו ממשל צבאי. מנהיגים כמו אידי אמין, מועמר קדאפי וגמאל עבד אל נאצר טיפחו פולחן אישיות והפכו להיות המייצגים של מדינתם בתוכה ומחוצה לה.

רוב המשטרים הצבאיים נוסדו לאחר הפיכה, אולם ישנן גם דוגמאות אחרות כמו סדאם חוסיין שייסד משטר צבאי על בסיס המשטר של מפלגת הבעת'.

בעבר, חונטות צבאיות הצדיקו את מעשיהם בצורך לייצב פוליטית את המדינה כנגד אידאולוגיות מסוכנות. דבר זה הוצדק על ידי בניית איום מאידאולוגיות אלו. באמריקה הלטינית היה מדובר לרוב בקומוניזם ואילו במזרח התיכון היה מדובר לרוב בישראל או מאוחר יותר בפחד מפני האסלם הקיצוני. משטרים צבאיים נטו לצייר את עצמם כנחוצים, כאלו שלוקחים את ההובלה בזמנים של מהומה ולצייר את השלטון האזרחי כמושחת ובלתי יעיל. אחד המאפיינים הנפוצים ביותר של המשטר הצבאי הוא השלטת חוק צבאי או חוק חירום תמידי.

אף כי ישנם חריגים לכך, רוב המשטרים הצבאיים מייחסים חשיבות מעטה לזכויות האדם ועושים ככל שביכולתם להשתיק מתנגדים פוליטיים. משטר צבאי לעיתים נדירות מוותר על כוחו אלא אם כן הוא נדחף לכך על ידי תנועה עממית, פעילה או רוחשת.

המקומות הנפוצים ביותר בהם מוצאים משטרים צבאיים הם אמריקה הלטינית, אפריקה והמזרח התיכון. אחת הסיבות האפשריות לכך הוא שהצבא הוא יותר מלוכד ומאורגן מאשר רוב הגופים האזרחיים.

בדיקטטורות מסוגים אחרים יש גורמי כוח שמונעים מהצבא לתפוס את השלטון. למשל במשטרים קומוניסטיים, מרכז הכוח הוא בידי מפלגה פוליטית אזרחית ומנגנון מיוחד (קצינים פוליטיים או רוטציות) מונע מהצבא להקים מרכז כוח עצמאי.

החל משנות השבעים החלו המשטרים הצבאיים להיות פחות נפוצים. הסיבה לכך היא כנראה שאין יותר לגיטימציה בינלאומית להם. התמוטטות ברית המועצות וירידת המתח הבינגושי הקשתה על המשטרים הצבאיים להשתמש בקומוניזם להצדקת קיומם ולקבל תמיכה. כתוצאה מסיום המלחמה הקרה, רוב המשטרים הצבאיים באמריקה הלטינית נעלמו והוחלפו בדמוקרטיות. במזרח התיכון רוב המשטרים הצבאיים (כמו בסוריה ובמצרים) הפכו לסוגים אחרים של עריצות.

מתאם פעולות הממשלה בשטחים

מתאם פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש) או תיאום פעולות הממשלה בשטחים היא יחידה במשרד הביטחון האחראית למימוש מדיניות הממשלה בשטחי יהודה ושומרון וחבל עזה. כמו כן מהווה המתפ"ש הסמכות האזרחית לתיאום התכנון והתשתית בתחומי ההתנחלויות, וגורם התיאום האזרחי והביטחוני מול הרשות הפלסטינית. מפקד היחידה הוא מתאם פעולות הממשלה בשטחים, בדרך כלל קצין בדרגת אלוף. המתאם הנוכחי הוא כמיל אבו רוקון, שנכנס לתפקידו במאי 2018.

היחידה מתאמת בין ממשלת ישראל, צה"ל, ארגונים בינלאומיים, ארגוני זכויות האדם והרשות הפלסטינית.

מטה היחידה ממוקם בקריה, מפקדת המנהל האזרחי נמצאת באוגדת איו"ש, וכן יש ליחידה בית ספר לתיאום וקישור בצריפין. ליחידה 8 מנהלות תיאום וקישור באזור יהודה ושומרון ואחת נוספת באזור חבל עזה.

פלך כותאיסי

פלך כותאיסי או גוברניית כותאיסי (בגאורגית: ქუთაისის გუბერნია, ברוסית: Кутаисская губерния) הייתה גוברניה - מחוז היסטורי של האימפריה הרוסית בדרום-מערב הקווקז לאורך חופיו המזרחיים של הים השחור, שבירתה כותאיסי. הפלך היה תחת שליטת מלכות המשנה של הקווקז בראשות נציב עליון.

הפלך נוסד בדצמבר 1846 כאחד משני הפלכים שחילקו את גאורגיה לשני חלקים למעשה, פלך טביליסי במזרח גאורגיה, ופלך אימרתי במערב גאורגיה, וחולק לתתי-מחוזות בשם אוייזד ואוקרוג :

אוייזד כותאיסי (רו') (כותאיסי)

אוייזד אוזורגתי (כיום נפת אוזורגתי)

אוייזד לצ'חומי (רו') (לצ'חומי)

אוייזד רצ'ה (רו') (רצ'ה)

אוייזד סנקי (רו') (כיום נפת סנקי)

אוייזד שורפני (רו') (כיום נפת זסטפוני ונפת חרגאולי)

אוייזד זוגדידי (רו') (כיום נפת זוגדידי)

אוקרוג סוחומי

אוקרוג בטומי - נוצר בשנת 1878 לאחר הסכם ברלין

אוקרוג ארטווין (רו') - נוצר בשנת 1878 לאחר הסכם ברלין בשנת 1848 נכלל בתחום הפלך מועצה אזורית סמורזאק'אנו (אוקרוג באבחזיה). בזמן מלחמת קרים (1853-1856) הפך הממשל בפלך לממשל סמי-צבאי. באוגוסט 1856 נוסדה גנרל-גוברניית כותאיסי (General gubernatoro), ממשל צבאי בראשות גנרל. בשנת 1867 נכלל אזור נסיכות אודישי בסמגרלו (המזרות של סמגרלו, זוגדידי ולצ'חומי), באופן רשמי, בפלך כותאיסי. ומצד שני הועברה המזרה של אחלציחה לפלך טביליסי. בשנת 1883 הוספו לשטחי הפלך, לזמן קצר, מועצה אזורית בתומי, אוקרוג סוחומי ומועצה אזורית ארטווין, עד לשנת 1903. מועצות אזוריות אלה, בשטח של 6,109 קמ"ר, יצרו את אובלסט בתומי. בשנת 1917 בוטל פלך כותאיסי.

שטח הפלך היה 25,942 ורסטה ריבועית(верста) ואוכלוסייתו מנתה ב-1897 1,058,241 נפשות מתוכם 62,000 אוכלוסייה עירונית.

ענפי החקלאות העיקריים בפלך היו תירס וענבים. 314 מפעלים (1900), 8.5 מיליון רובל. אורך מסילת הברזל היה 379 ורסטה.

פרשת קורנילוב

פרשת קורנילוב התרחשה באוגוסט 1917 ברוסיה והיוותה זרז רציני ובלתי צפוי למהפכת אוקטובר.

המפקד העליון של הצבא הרוסי, גנרל לאוור קורנילוב, היה שותף לאמונה הרווחת כי הפסד צבאי בחזית המזרחית למעצמות המרכז יוביל להרס הכבוד והגאווה הרוסית. לנין, כך הוא טען, צריך להתלות יחד עם "מרגליו הגרמנים".

מהבירה פטרוגרד נשלח מסר מעורפל (אולי במכוון), בו נאמר כי הבולשביקים רומסים את השלטון בבית. במסר זה הורה כביכול ראש ממשלת המעבר אלכסנדר קרנסקי לקורנילוב לכפות סדר בבירה ולארגן מחדש את הממשלה. קורנילוב הורה לגיס הפרשים ה-3 להיכנס לפטרוגרד ולהנהיג ממשל צבאי. ב-9 בספטמבר קרנסקי הדיח את קורנילוב משום שחשב כי האחרון מגיע כדי להציג דיקטטורה צבאית (קרנסקי מעולם לא העביר מסר בהול לקורנילוב על בעיות שליטה בבירה).

קורנילוב היה משוכנע לחלוטין (תוך שהוא מתעלם מדעתו של בוריס סאווינקוב - סגנו של קרנסקי - כי מדובר באי הבנה כוללת) שקרנסקי לא מתכוון להדיחו אלא מורה כך משום שהוא תחת לחץ - אסור על ידי הבולשביקים. קורנילוב קרא לחייליו "להציל את מולדתם הגוועת".

קרנסקי לא ידע אם יוכל לסמוך על שאר מפקדיו כנגד ה"פלישה" של קורנילוב ונאלץ לבקש עזרה מה"גווארדיה האדומה" של הבולשביקים.

בהתקרב חיל הפרשים ה-3 לפטרוגרד הורה קרנסקי למפקדו (שלוחו של קורנילוב) גנרל קרימוב לעצור את התקדמותו. כאשר קרימוב הבין כי אין חשש לשליטה בולשביקית ציית לקרנסקי. קרנסקי שעדיין האמין כי חיל המצב חפץ להדיחו ולכונן ממשל צבאי, עצר ואסר את קורנילוב ו-7000 מתומכיו.

בעקבות פרשה זו קרנסקי איבד מכוחו הפוליטי, חיזק בצורה משמעותית את הבולשביקים ואת תמיכת הפועלים בהם, וסלל את דרכם לשלטון במהפכת אוקטובר. לולא פרשה זו ייתכן (כך לפי קרנסקי עצמו) והבולשביקים לא היו מגיעים לשלטון.

צבא

צבא הוא ארגון לוחם הכפוף למדינה ריבונית או לישות מדינית, ומטרתו להגן על המדינה ולהפעיל כוח (בדרך כלל נגד גורמים חיצוניים, כגון מדינות אויב) על מנת להבטיח את האינטרסים שלה, כגון שמירה על הביטחון ולחימה בטרור. צבא נבדל מרוב ארגוני הביטחון, בכך שהוא פועל לרוב באופן גלוי, או גלוי-למחצה במדינות אשר כמעט תמיד נמצאות במצב עוינות עם הישות. ברוב המשטרים הדמוקרטיים התארגנות שכזו ממוסדת בחוק, והיא כפופה להחלטות הממשל הנבחר. בדרך כלל, הצבא מחזיק במונופול על שימוש בנשק כבד (כגון טנקים, תותחים ומטוסי קרב) במדינה (בעוד שארגוני ביטחון אחרים כגון סוכניות ביון ומשטרה משתמשות גם הן ברובים ואקדחים), ועיקר פעילותו היא לוחמה והאימון לקראתה.

צו

צו הוא הוראה הניתנת על ידי אדם או גוף המוסמך לכך ולרוב הוא חייב להתבצע בלא צורך באישור או דיון. תחום עניינו של הצו משתנה בהתאם למצב. לרוב, לראשי מדינות כמו נשיאים או ראשי ממשלה יש זכות להוציא צווים ועל אלו לא להתנגש עם החוקה או חוקים של אותה מדינה. המונח המדויק לתיאור צו משתנה ממדינה: בארצות הברית למשל לא אומרים צו נשיאותי (Presidential Decree) אלא "הוראה ביצועית" (executive orders). שלטון רודני מכונה "שלטון צווים".

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.