ממשלת מעבר

ממשלת מעבר, או ממשלה זמנית (בחוק יסוד הממשלה (2001) מכונה: "הממשלה היוצאת", אך בהתייחסות בג"ץ מוגדרת כ"ממשלת מעבר"), היא ממשלה שמכהנת כדי למלא רִיק שנוצר במערכת הפוליטית, בנסיבות שונות.

בדמוקרטיה פרלמנטרית, מכהנת ממשלת מעבר בפרק הזמן שבין נפילתה של ממשלה מכהנת ועריכתן של בחירות חדשות, וכן בפרק הזמן שבין הבחירות לכינון ממשלה חדשה. בדיקטטורות, מוקמת לעיתים ממשלת מעבר לאחר מותו הפתאומי או הדחתו של שליט מכהן.

ממשלת מעבר מוקמת גם בעקבות נפילת השלטון הקודם כתוצאה ממהפכה, מלחמת אזרחים או תבוסה במלחמה. במקרה של כיבוש בידי כוח זר, מוקמת לעיתים ממשלה זמנית גולה על ידי גורמים מהשלטון הקודם, ולעיתים מוקם ממשל זמני על ידי הכוח הכובש, בשיתופם של גורמים מקומיים. ממשלה כזו מכונה בפי יריביה ממשלת בובות.

מקרה נוסף שבו מוקמת ממשלה זמנית הוא הקמתה של מדינה חדשה, שקודם לכן נשלטה על ידי גורם חיצוני או הייתה חלק ממדינה פדרטיבית. על פי רוב נמסר השלטון הזמני לידי גוף קיים, שקודם לכן היה בעל סמכויות מוגבלות, או נלקח על ידיו ביוזמתו.

דוגמה לממשלת מעבר שהוקמה בעקבות מהפכה היא הממשלה של חזית ההצלה הלאומית שהוקמה לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי ברומניה ב-1989. הממשל הזמני שהוקם על ידי הטורקים ברפובליקת קארס שבקווקז ב-1918 הוא דוגמה לממשלה זמנית שהוקמה בעקבות מלחמה, בישות מדינית חדשה (שלא האריכה ימים).

ממשלת מעבר בישראל

עם הקמתה של מדינת ישראל, הפכה מנהלת העם להיות ממשלת מעבר שנקראה הממשלה הזמנית, וניהלה את ענייני המדינה כעשרה חודשים, עד שהוקמה הממשלה הראשונה לאחר הבחירות לאספה המכוננת בשנת 1949.

ממשלת מעבר מתקיימת בישראל לאחר מותו, התפטרותו או נבצרות קבע של ראש הממשלה, או עקב הרשעתו בפסק דין חלוט בעבירה שיש עמה קלון, כמו גם עם פרסום בקשתו של ראש הממשלה לפיזור הכנסת (פעולות אלו כהתפטרות הממשלה)[1] או לכינוס כנסת חדשה אחר בחירות ולפני כינונה של ממשלה רגילה (אם הממשלה לא הייתה ממילא ממשלת מעבר "עם בחירתה של כנסת חדשה")[2]. עד לתיקון חוק־יסוד: הממשלה משנת 2014, גם החלטת הכנסת על אי אמון בממשלה הביאה להקמת ממשלת מעבר.

בניגוד לעבר, לפי חוק יסוד: הממשלה (2001) שר בממשלת מעבר יכול להתפטר ואפשר למנות במקומו שר חדש ללא אישור הכנסת, כאשר הממונה מכהן כחבר הכנסת[3][4]. ניתן גם למנות שר שאינו חבר הכנסת, אולם מהלך זה טעון אישור הכנסת.

החל מחוק יסוד: הממשלה (2001) הפלת הממשלה בהצבעת אי אמון מחייבת רוב מוחלט של 61 חברי כנסת לפחות, וכוללת בתוכה הצגת מועמד חלופי לראש ממשלה (אי-אמון קונסטרוקטיבי)[5], כמו גם עם פרסום צו ראש הממשלה לפיזור הכנסת, בהסכמת נשיא המדינה.

כאשר הכנסת מחליטה על התפזרותה, הממשלה נחשבת לממשלה רגילה ולא לממשלת מעבר (עד מועד כינוס הכנסת הבאה). ממשלה שאחד מחבריה ממלא את מקום ראש הממשלה עקב נבצרות זמנית של ראש הממשלה נחשבת גם היא לממשלה רגילה (אלא אם כן הייתה ממילא ממשלת מעבר), והוא אינו מתמנה לראש הממשלה בפועל לאחר שזה האחרון הפך נבצר קבע (וכתוצאה מכך הממשלה הפכה לממשלת מעבר), אלא בהצבעת ממשלה על אחד משריה החבר בסיעתו של ראש הממשלה (ממלא מקום ראש הממשלה או שר אחר). אחת המשמעויות של ממשלה רגילה היא שמינוי של שרים חדשים מחייב את אישור הכנסת[3].

סמכות

החוק אינו מגביל את סמכויותיה של ממשלת מעבר, ואולם בפסיקת בית המשפט העליון נקבע כי ממשלה שכזו, שאינה נהנית מאמון הכנסת, מחויבת "באיפוק בהפעלת סמכויותיו לגבי כל אותם עניינים שאין כורח ודחיפות מיוחדת לפעול בהם בתקופת המעבר"[6].

פסיקה זו מעוררת מחלוקות מעת לעת סביב מהות העניין. כך למשל, טענו היועץ המשפטי לממשלה ונשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש, בניגוד לעמדת שר המשפטים, דניאל פרידמן, שלא ראוי למנות שופטים בתקופת ממשלת מעבר[7] ובג"ץ סירב להתערב בהחלטה[8]. לעומת זאת, היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, קבע שממשלת מעבר יכולה לנהל משא ומתן מדיני[9].

טבלת ממשלת מעבר

סוג ראש הממשלה קבלת המינוי סטטוס ראש הממשלה הקודם יחס החוק לממשלה סוג הממשלה
ראש הממשלה בפועל שר שהוא ח"כ וחבר סיעתו של ראש הממשלה בהחלטת ממשלה נפטר כאילו התפטרה ממשלת מעבר
ראש הממשלה בפועל שר שהוא ח"כ וחבר סיעתו של ראש הממשלה בהחלטת ממשלה הורשע בפסק דין חלוט בעבירה שיש עימה קלון כאילו התפטרה ממשלת מעבר
ראש הממשלה בפועל שר שהוא ח"כ וחבר סיעתו של ראש הממשלה בהחלטת ממשלה נבצרות קבועה כאילו התפטרה ממשלת מעבר
ממלא מקום ראש הממשלה בפועל מונה מראש שר שהוא ח"כ, אוטומטי מכוח החוק (באין מ"מ, החלטת ממשלה) נבצרות זמנית ממשלת רגילה[10]
ראש הממשלה (המתפטר) (במקור)
אמון הכנסת
(אותו ראש הממשלה)
התפטר
כאילו התפטרה ממשלת מעבר[11]
ראש הממשלה (פיזור הכנסת, צו ראש הממשלה) (במקור)
אמון הכנסת
(אותו ראש הממשלה)
פרסום צו לפיזור הכנסת ע״י ראש הממשלה בהסכמת הנשיא
כאילו התפטרה ממשלת מעבר
ראש הממשלה
(הכנסת פיזרה את עצמה)
אמון הכנסת (אותו ראש הממשלה)
הכנסת פיזרה את עצמה; נקבע מועד לבחירות
ממשלת רגילה
ראש הממשלה
(הכנסת פיזרה את עצמה)
(במקור)
אמון הכנסת
(אותו ראש הממשלה)
הכנסת פיזרה את עצמה; נערכו בחירות, כנסת חדשה
ממשלת מעבר
ראש הממשלה
(תום כהונתה המלאה של הכנסת)
(במקור)
אמון הכנסת
(אותו ראש הממשלה)
הכנסת סיימה כהונה מלאה (או לאחר הארכה);
נערכו בחירות, כנסת חדשה
ממשלת מעבר

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Wikisource-logo.svg חוק יסוד: הממשלה, בספר החוקים הפתוח
  2. ^ ראו סעיף 30(ב) לחוק יסוד: הממשלה
  3. ^ 3.0 3.1 זאב סגלמינוי שרים יהיה חייב אישור של הכנסת, באתר הארץ, 22 בנובמבר 2005
  4. ^ ראו גם סעיף 30 לחוק – "רציפות הממשלה"
  5. ^ אי-אמון קונסטרוקטיבי: גורם מייצב או משתק במערכת הפוליטית?, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, "פרלמנט", גיליון 31, 16 בינואר 2001
  6. ^ בג"ץ 8815/05 עו"ד אברהם לנדשטיין ואחרים נ' עו"ד מאיר שפיגלר ואחרים, ניתן ב-26 בדצמבר 2005
  7. ^ תומר זרחין, ביניש פוצצה הדיון: לממשלת מעבר אין מנדט למנות שופטים, באתר הארץ, 23 בספטמבר 2008
  8. ^ שמואל מיטלמן, בג"ץ: לא ימונו שופטים בזמן ממשלת מעבר, באתר nrg‏, 8 בינואר 2009
  9. ^ רותי אברהם, מזוז: לא אתערב במשא ומתן המדיני, 2 בנובמבר 2008, אתר News1
  10. ^ אלא אם כן הממשלה הייתה ממילא ממשלת מעבר, במקרה וראש הממשלה התפטר, אי אמון או התפרסמה בקשת ראש הממשלה לפיזור הכנסת בצו הנשיא, ורק אז הפך ראש הממשלה לנבצר זמני (כפי שאירע עם אהוד אולמרט, לאחר פרסום צו הנשיא לבקשת שרון [1]).
  11. ^ חוק יסוד:הממשלה (2001); סעיף 30 לרציפות הממשלה (המתייחס להמשך כהונת ראש הממשלה לאחר התפטרותו והתמנות של ראש ממשלה בפועל), כן גם סעיף 30 זה מתייחס לסעיפים; עבירה של ראש הממשלה - 18, התפטרות ראש הממשלה - 19, פטירה או נבצרות קבע של ראש הממשלה - 20, ראש הממשלה שחדל להיות ח"כ (כאילו התפטר)- 21, אי אמון בממשלה - 28, התפטרות הממשלה עם פרסום בקשת ראש הממשלה לפיזור הכנסת בצו הנשיא -29, ומגדיר את "הממשלה היוצאת" על פי סעיפים אלו (ואילו בית המשפט העליון התייחס לכך, כקרוי בפי כל, "ממשלת מעבר" [2]). סעיף 30(ב) גם מתייחס ל"ממשלה היוצאת" בעת "בחירת כנסת חדשה", קרי, אילו הממשלה אינה ממילא ממשלת מעבר בעת "בחירת כנסת חדשה", לפי הסעיפים הנ"ל, הרי שבעת "בחירת כנסת חדשה" - גם לפי חוק יסוד הכנסת, בתום כהונתה המלאה של הכנסת (או לאחר הארכה של כהונה זו) או בעת שהכנסת מפזרת את עצמה במועד מוקדם יותר (אך לא עד מועד הבחירות) - הרי זו ממשלת מעבר.
אוגניאן גרדז'יקוב

פרופסור אוֹגְנִיָאן סְטֶפָאנוֹב גֶרְדְזִ'יקוֹב (בבולגרית: Огнян Стефанов Герджиков; נולד ב-19 במרץ 1946) הוא משפטן ופוליטיקאי בולגרי אשר כיהן מינואר ועד מאי 2017, כראש ממשלת מעבר בבולגריה.

אוסטריה

רֶפּוּבְּלִיקַת אוֹסְטְרִיָה (בגרמנית: Republik Österreich, קרי: "רֶפּוּבְּלִיק אֶסְטֶרַייךְ") היא פדרציה במרכז אירופה המורכבת מ-9 מדינות. היא גובלת בליכטנשטיין ובשווייץ במערב, באיטליה ובסלובניה בדרום, בהונגריה ובסלובקיה במזרח ובגרמניה ובצ'כיה בצפון.

אתיופיה

הרפובליקה הדמוקרטית הפדרלית של אתיופיה (באמהרית: የኢትዮጵያ ፌዴራላዊ ዲሞክራሲያዊ ሪፐብሊክ) היא מדינה בקרן אפריקה שבמזרח אפריקה. אתיופיה גובלת בצפון באריתריאה, בסודאן ובדרום סודאן במערב, בקניה בדרום, בסומליה במזרח ובג'יבוטי בצפון-מזרח. אתיופיה היום היא פדרציה של שישה מחוזות אתניים, שלושה מחוזות מולטי-אתניים ושתי ערים עצמאיות. המדינה מכונה בחוקתה "הפדרציה האתיופית השנייה" ומוגדרת כפדרציה דמוקרטית רב-לאומית שצורת שלטונה רפובליקה.

אתיופיה היא ארץ בעלת היסטוריה רצופה עתיקה ביותר. המדינה המודרנית היא המשכה של האימפריה האתיופית, שהיא עצמה מקורה בקיסרות אקסום. זו, על פי המסורת, התפתחה ממלכות שבא אשר קמה בשנת 1978 לפנה"ס. הנצרות הוכרזה כדת המדינה בשנת 325 לספירה, וכך הפכה אתיופיה למדינה השנייה ולאימפריה הראשונה שקיבלה את הנצרות. במהלך המאה השביעית הגיע גם אסלאם לאזור, מה שהחל את תקופת החושך האתיופית, שבמהלכה התפשטה ממלכת אקסום דרומה, ואיבדה שטחים בצפון שנכבשו על ידי המוסלמים. בתחילת ימי הביניים הפכה אתיופיה לאחת מהאימפריות החזקות בתבל, ובסופם החלה הידרדרות. במהלך העת החדשה התרחבו גבולות המדינה, אך מאפייניה המדיניים ותשתיתה התרבותית המשיכו להתבסס על מקורותיה הקדומים שראשיתם בתקופה האקסומית. שמה הקודם של אתיופיה נקרא חבש.

אתיופיה מנהלת מדיניות עצמאית השונה מיבשת אפריקה וממדינות המזרח התיכון, אך מאידך היא מובילה במספר תחומים ביבשת. בשנת 1923 היא הפכה לחברה בחבר הלאומים, ובשנת 1942 היא חתמה על הצהרת האומות המאוחדות, והייתה אחת מ-51 המדינות המייסדות של הארגון. בעקבות כך היא קיבלה עמדת בכורה ביבשת וזכתה לארח את מרכז האו"ם באפריקה. אתיופיה היא גם אחת ממייסדות האיחוד האפריקאי, ומזכירות הארגון שוכנת בבירתה, אדיס אבבה.

גאורגי בליזנאשקי

פרופסור גאורגי פטקוב בְּלִיזְנָאשְקִי (בבולגרית: Георги Петков Близнашки; נולד ב-6 באוקטובר 1956 בסקרבנה, הרפובליקה העממית הבולגרית) הוא משפטן ופוליטיקאי בולגרי אשר כיהן ב-2014 כראש ממשלת מעבר בבולגריה.

גאורגי בליזנאשקי נולד בעיירה סקרבנה, הסמוכה לבוטבגרד. הוא הוסמך במשפטים באוניברסיטת סופיה, התמחה בבריטניה וברוסיה וב-1988 רכש תואר דוקטור. הוא הרצה במספר אוניברסיטאות, נחשב למומחה במשפט חוקתי וכתב ארבעה ספרים בתחום.

בראשית שנות ה-90 של המאה ה-20 הצטרף למפלגה הסוציאליסטית ובהמשך כיהן כנציג לפרלמנט האירופי. ב-7 במרץ 2014 סולק מחברותו במפלגה הסוציאליסטית. לאחר התפטרות ראש הממשלה פלמן אורשרסקי, מינה אותו נשיא בולגריה רוסן פלבנלייב לתפקיד ראש ממשלת מעבר.

ב-5 באוקטובר נערכו בבולגריה בחירות כלליות לפרלמנט, ולאחריהן הקים בויקו בוריסוב ממשלה חדשה.

גינאה

רפובליקת גַינֵאָה (בצרפתית: République de Guinée) היא מדינה במערב אפריקה. המדינה גובלת בגינאה ביסאו בצפון מערב, סנגל בצפון, מאלי בצפון מזרח, חוף השנהב במזרח וליבריה וסיירה לאון בדרום. המדינה מכונה לעיתים גינאה קונאקרי (Guinea-Conakry), על שם בירתה, כדי להבדילה מגינאה ביסאו ומגינאה המשוונית. הרוב המכריע של אוכלוסיית גינאה הוא מוסלמי.

דורית ביניש

דורית בֶּינִיש (נולדה ב-28 בפברואר 1942), היא משפטנית ישראלית, פרקליטת המדינה בשנים 1989–1995, שופטת בית המשפט העליון משנת 1995, ונשיאת בית המשפט העליון החל מ-14 בספטמבר 2006 ועד לפרישתה משיפוט ב-28 בפברואר 2012. החל ממאי 2013, מכהנת ביניש כנגידת האוניברסיטה הפתוחה.

האימפריה הרוסית

האימפריה הרוסית (ברוסית: Российская Империя- Россійская Имперія), או רוסיה הקיסרית, הייתה מדינה ומערכת שלטונית שהתקיימה בהיסטוריה של רוסיה, החל בעלייתו לשלטון של פיוטר הגדול בסוף המאה ה-17 ועד להדחתו של הצאר האחרון ניקולאי השני במהפכת פברואר בתחילת המאה ה-20. בתקופה זו התרחבו שטחיה של רוסיה מהאוקיינוס השקט במזרח ועד הים הבלטי במערב ועל פני מרבית מרכז אסיה והקווקז, ובשיא כוחה התפרס שטחה של האימפריה על פני שישית מכלל השטחים היבשתיים של כדור הארץ, והייתה שלישית רק לאימפריה הבריטית ולאימפריה המונגולית.

הריבונות הפוליטית הרוסית נקראה באופן רשמי האימפריה הרוסית בין השנים 1721 ל-1917. בירתה של האימפריה הייתה סנקט פטרבורג (אחרי 1914 שונה שמה של העיר ל"פטרוגרד").

בין השנים 1816–1833 המנונה של המדינה היה "תפילת הרוסים" של וסילי ז'וקובסקי ובין 1833–1917 "האל, נצור הצאר".

חמאס

חמאס (בערבית: حماس, ראשי תיבות של حركة المقاومة الاسلامية – בתעתיק מדויק: חרכת אלמקאומה אלאסלאמיה – "תנועת ההתנגדות האסלאמית"; פירוש המילה "חמאס": התלהבות, גבורה) הוא ארגון טרור ותנועה אסלאמיסטית -סונית פונדמנטליסטית פלסטינית שהוקמה בשנת 1987. מטרתה על פי אמנת חמאס: הקמת מדינה פלסטינית אסלאמית תאוקרטית בשטחי ארץ ישראל, הכוללים את שטחי מדינת ישראל כולל שטחי יהודה, שומרון וחבל עזה, תחת המוטו: "אללה הוא תכליתה, הנביא הוא דמות המופת שלה, הקוראן הוא החוקה שלה, מלחמת הקודש היא דרכה, והמוות למען אללה הוא הנעלה במשאלותיה".

תנועת חמאס הוגדרה כארגון טרור על ידי מדינות רבות ובהן ישראל, ארצות הברית, האיחוד האירופי, קנדה, אוסטרליה, ירדן, יפן, נורווגיה ופרגוואי. על פי הצהרות פומביות, תנועת חמאס מחולקת לשלוש זרועות: (1) זרוע פוליטית-מדינית; (2) זרוע צבאית ("גדודי עז א-דין אל-קסאם" וה"מוראביטון"), שנאבקת בישראל באמצעות ביצוע פעולות טרור; (3) זרוע אזרחית ("דעוה"), הפועלת לרווחת הציבור הרחב, בהפעלת מרפאות, מתן צדקה, חלוקת מזון, הקמת בתי ספר ובהשפעת פעילות הרווחה מגייסת תומכים רבים לחמאס. במדינות המערב רואים הפרדה זו כמלאכותית ומגדירים את חמאס כארגון טרור. מאז השתלטותה על רצועת עזה, חמאס היא גם גוף שלטוני, אך לא ברור כיצד מבנה התנועה השתנה לאור המציאות הזו.

בתקופת האינתיפאדה השנייה הובילה חמאס את הטרור הפלסטיני ובפרט את גל פיגועי ההתאבדות כנגד אזרחי ישראל. בשטחי יהודה ושומרון חמאס מוגרה ברובה על ידי הפעילות הצבאית של צה"ל והשב"כ, ומאז לא מצליחה להשתקם. לעומת זאת, ברצועת עזה, למרות חיסול רוב ההנהגה הבכירה שלה (בפרט אחמד יאסין, סלאח שחאדה, איבראהים מקאדמה, עדנאן אל-ע'ול ועבד אל-עזיז א-רנתיסי), חמאס שמרה על כוחה, ואף התחזקה אל מול אוזלת ידם של מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית.

רשימת חמאס "הרפורמה והשינוי" זכתה ברוב בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית, הפרלמנט של הרשות הפלסטינית, בינואר 2006. ראש סיעת התנועה בפרלמנט, אסמאעיל הנייה, היה ראש ממשלת הרשות עד לפיזורה ולהוצאת חמאס מחוץ לחוק על ידי ראש הרשות, מחמוד עבאס, במהלך עימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה. זאת, לאחר שחמאס השתלטה בכוח על רצועת עזה ב-14 ביוני 2007, תוך רציחת פעילי פת"ח רבים. חמאס ממשיכה לשלוט בפועל ברצועת עזה, תחת הנהגתו של הנייה, שכפוף לח'אלד משעל, העומד בראש הזרוע המדינית של חמאס ששוכנת בקטר, ולמחמוד א-זהאר, שאחראי על קשרי החוץ של הארגון בעזה. לאחר חתימת הסכם הפיוס בין פת"ח לחמאס בקהיר באפריל 2011 אמר משעל כי חמאס תקבע את אופי המאבק נגד ישראל, כולל השימוש באלימות ובטרור, בתיאום עם פת"ח. באוקטובר 2011 בעסקת שליט הגיעה תנועת חמאס להסכם עם ישראל על שחרורם מהכלא הישראלי של 1,027 אסירים פלסטינים, בהם 280 רוצחים שנשפטו למאסר עולם, בתמורה לשחרורו של החייל החטוף גלעד שליט. ב-2014 נחתם הסכם פיוס נוסף בין חמאס לפת"ח והוקמה ממשלת מעבר בתמיכת שני הארגונים. נכון לשנת 2018, טרם מומש בפועל הפיוס בין שני הארגונים.

יחסי ישראל–לוב

בין מדינת ישראל לבין לוב שוררת עוינות קשה ומאז עצמאותה של לוב ונכון ליולי 2019, אין יחסים דיפלומטיים בין המדינות.

מארין רייקוב

מארין ניקולוב רייקוב (בבולגרית: Марин Николов Райков; ‏נולד ב-17 בדצמבר 1960, וושינגטון הבירה, ארצות הברית) הוא פוליטיקאי בולגרי, אשר כיהן כראש ממשלת מעבר ושר החוץ של בולגריה.

ב-12 במרץ 2013 לאחר התפטרותו של קודמו בויקו בוריסוב מונה רייקוב לתפקיד על ידי נשיא בולגריה רוסן פלבנלייב. רייקוב כיהן פעמיים בתפקיד סגן שר החוץ של בולגריה. בין 1998 ל-2001 בממשלתו של איוון קוסטוב ובין 2009 ל-2010 בממשלתו של בויקו בוריסוב. בין 2010 ל-2013 כיהן כשגריר בולגריה בצרפת והוצב בפריז.

רייקוב בוגר האוניברסיטה לכלכלה לאומית ועולמית (1984).

ממשלת ישראל

ממשלת ישראל היא הרשות המבצעת של מדינת ישראל. בראשה עומד ראש הממשלה, וחברים בה שרים, אשר בידי ראש הממשלה הסמכות למנותם (באישור הכנסת) ולפטרם. בידי ממשלת ישראל הסמכות ברוב ההיבטים הממלכתיים והציבוריים, והיא מייצגת את מדינת ישראל כלפי חוץ. מאז שנת 1968, מוסדרות בחירתה וכהונתה של הממשלה באמצעות חוק יסוד: הממשלה. השרים נושאים באחריות כלפי כל החלטות הממשלה ופעולותיה, והם אחראים להן, גם אם הן מנוגדות לדעתם.

במשך שנים אחדות התקיימה בחירה ישירה לראשות הממשלה, מתוך מגמה לשנות את השיטה הפוליטית במדינת ישראל; אך מטעמים שונים היא לא צלחה ובוטלה. במרבית שנות המדינה (כולל בעשור השני של המאה ה-21) מוטלת הקמת הממשלה על ידי נשיא המדינה על מי שהומלץ על ידי רוב הסיעות בכנסת והוא המיועד להיות ראש ממשלה - הפורמייטור . לצורך הקמת ממשלה נדרש הפורמייטור, לקבל את אמון הכנסת, כלומר רוב רגיל בכנסת שמצביע בעד הממשלה. לפיכך, טבעי הדבר להקים קואליציה של מפלגות אחדות (במה שכונה "מעשה מרכבה") ולמנות את ראשי המפלגות לשרים, ובכך לקבל את אמון הכנסת. פעם אחת הוקמה ממשלה, שראשי המפלגות הגדולות בה (הליכוד והעבודה) כיהנו בה כראשי ממשלה ברוטציה.

החל משנות ה-90 רוב הקואליציות היו צרות באופן יחסי, אך פעמיים הוקמה ממשלת אחדות לאומית, שכללה חלק ניכר מסיעות הכנסת. חלק קטן מהקואליציות הצליחו לזכות לאמונם של מספר רב של חברי כנסת.

לאורך השנים, מונו מספר שרים, אשר לא כיהנו כחברי הכנסת באותה עת.

מקום מושבה של ממשלת ישראל הוא קריית הממשלה, ירושלים.

ממשלת ישראל השבע עשרה

ממשלת ישראל השבע עשרה, בראשותו של יצחק רבין פעלה מה-3 ביוני 1974 עד ה-20 ביוני 1977, בתקופת כהונתה של הכנסת השמינית.

סטפן סופיאנסקי

סטפן אנטונוב סופיאנסקי (בבולגרית: Стефан Антонов Софиянски;‏נולד ב-17 בנובמבר 1951, סופיה, הרפובליקה העממית הבולגרית) הוא פוליטיקאי בולגרי אשר בין 1995 ל-2005 כיהן כראש עיריית סופיה וב-1997 עמד לתקופה קצרה בראש ממשלת מעבר בבולגריה.

פטר גודב

פטר טודורוב גוּדֶב (בבולגרית: Петър Тодоров Гудев;‏ 13 ביולי 1862, גראדץ, מחוז סליבן, האימפריה העות'מאנית – 11 במאי 1932, סופיה, ממלכת בולגריה) היה פוליטיקאי בולגרי אשר כיהן כשר הפנים וראש ממשלת נסיכות בולגריה.

פטר גודב נולד בעיירה גראדץ, את השכלתו התיכונית רכש בסליבן ואת השכלתו האקדמית במשפטים רכש בפריז ובבריסל. גודב לחם במהלך מלחמת בולגריה-סרביה (1885). הוא הצטרף למפלגת העם הליבראלית וב-1896 נבחר לפרלמנט הבולגרי. בין 1905 ל-1907 כיהן גודב כיושב ראש האספה הלאומית הבולגרית. לאחר רציחתו של דימיטר פטקוב בכדורי מתנקש וכינונה של ממשלת מעבר זמנית בראשות דימיטר סטאנצ'וב, כיהן למשך מספר חודשים כראש הממשלה ושר הפנים של בולגריה. כהונתו נקשרה לפרשיית שחיתות כלכלית במסגרתה הואשם בשימוש בכספי ציבור למטרותיו הפרטיות. גודב נאלץ להתפטר ופרש מהחיים הציבוריים. הוא הלך לעולמו ב-1932 בסופיה והוא בן 70 שנים.

קואליציה

קוֹאָלִיצְיָה (בעברית: יַחְדָּה) היא מעין ברית בין ישויות שונות, המשתפות פעולה לקידום עניין משותף.

קואליציה, על פי רוב, מוקמת אד הוק ליצירת חזית בנושא ספציפי וממוקד, ובכך היא נבדלת מ"ברית" במובנה המלא או "איחוד", מונחים המבטאים קשר יציב וקבוע יותר. קואליציה עשויה להתקיים בין מדינות, למשל לצורך מלחמה באויב משותף, כגון הקואליציה שהקימה ארצות הברית עם מדינות נוספות למלחמה נגד עיראק במלחמת המפרץ הראשונה והשנייה.

ראש ממשלת יוון

ראש הממשלה של הרפובליקה ההלנית (ביוונית: Πρωθυπουργός της Ελληνικής Δημοκρατίας, Pro̱thypourgós ti̱s Elli̱nikí̱s Di̱mokratías) או בקיצור ראש ממשלת יוון הוא המשרה הפוליטית הבכירה ביותר ביוון. ראש המדינה של יוון הוא נשיא יוון, אך בדומה למדינת ישראל הנשיא מחזיק בסמכויות סמליות וייצוגיות ואילו ראש הממשלה עומד בראש הרשות המבצעת ובראש ממשלת יוון.

מעונו הרשמי של ראש ממשלת יוון (אך לא מקום מגוריו) הוא אחוזת מקסימוס, הנמצאת במרכז אתונה.

ראש ממשלת יוון הנוכחי הוא קיריאקוס מיטסוטקיס.

ראש ממשלת ישראל

ראש ממשלת ישראל הוא ראש הרשות המבצעת בשיטת הממשל בישראל. החוק הישראלי מקנה לממשלה שאותה מנהל ראש הממשלה את סמכויות השלטון הביצועיות, על אף שנשיא המדינה מוגדר בחוק כראש המדינה. לראש ממשלת ישראל מתמנה אחד מחברי הכנסת, שנשיא המדינה הטיל עליו להרכיב ממשלה, אחר התייעצות עם נציגי הסיעות, ושהצליח לקבל את אישורה של הכנסת להרכב ממשלתו. תהליך בחירתו של ראש הממשלה, וכן סמכויותיו וסמכות ממשלתו נקבעו בחוק יסוד: הממשלה, שעבר גלגולים אחדים.

רב אחא בריה דרבא

רב אחא בריה דרבא היה אמורא ידוע בדור השביעי לאמוראי בבל, שימש כראש ישיבת פומבדיתא.

רב אחא נולד בבבל, בנו של רבא, שהיה כהן, ויש אומרים שהוא רבא הידוע, חבירו של אביי, אך יש אומרים שרבא הידוע לא היה כהן ומדובר רבא אחר.

על רבותיו נמנו רב כהנא (השני), רב אשי, אמימר ומר זוטרא. על חבריו נמנו רבינא. לאחר פטירתו של מר זוטרא, ששימש כראש ישיבת פומבדיתא, הוא מילא את מקומו אחריו.

שיחות ישראל-סוריה (2008)

שיחות ישראל-סוריה במטרה להשיג שלום בין המדינות, החלו בפברואר 2008 כמגעים עקיפים בתיווך טורקיה, והמשיכו כשיחות בלתי ישירות באנקרה בחסות טורקית החל מ-19 במאי 2008.

ב-21 במאי 2008 פורסם לראשונה על קיום השיחות, בהודעה שיצאה במקביל בירושלים, בדמשק ובאנקרה, נאמר: "ישראל וסוריה החלו בשיחות שלום בלתי ישירות בחסות טורקיה. הצדדים הצהירו על כוונתם לנהל את השיחות בתום לב ובפתיחות, ולקיים דיאלוג רציני ורציף, על מנת להגיע לשלום מקיף בהתאם למסגרת שנקבעה בוועידת מדריד".נשיא סוריה סירב להפגש או ללחוץ את ידו של ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט בעת ששניהם השתתפו בוועידת מדינות הים התיכון בפריז ב-13 ביולי 2008, ובמצעד יום הבסטיליה למחרת. אסד העדיף כנראה לדחות את השיחות הישירות לשנת 2009 - רק לאחר סיום כהונתו של נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש, ובכל זאת - סבב רביעי של שיחות בלתי-ישירות התקיים בסוף יולי, ושני סבבים נוספים כבר תוכננו לאחר מכן.מספר שעות לאחר סיום סבב השיחות הרביעי, הודיע אולמרט על פרישתו, ובנאומו אמר: "אנחנו קרובים יותר מתמיד להבנות מוצקות שעשויות להוות בסיס להסכמים בשני צירי ההדברות - הפלסטיני והסורי", אך בסוריה חששו מהמשך השיחות לאור התפטרות אולמרט. ניסיון נוסף של אולמרט כראש ממשלת מעבר לחדש את השיחות - עורר ויכוח ציבורי בישראל.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.