ממשלת בובות

ממשלת בובות הוא כינוי לממשלה, הנראית לכאורה כממשלה רגילה, ובה ראש ממשלה ושרים, אך היא אינה השליטה האמיתית במדינה, אלא פועלת על-פי הוראות של כובש זר או של מעצמה זרה. השליט בממשלה כזאת נקרא "שליט בובה".

בין ממשלות הבובות הידועות היו הממשלה הצרפתית של וישי, בראשותו של המרשל אנרי פיליפ פטן, וממשלת סאלו האיטלקית בראשותו של מוסוליני, שתיהן התקיימו בחסותה של גרמניה הנאצית.

המונח משמש את מבקריה של ממשלת הבובות, וכמובן אינו משמש אותה עצמה לתיאור שלטונה. מתנגדיה של ממשלת הבובות מקימים לעיתים ממשלה חילופית (בדומה לממשלת צללים) כדי לערער את הלגיטימיות של ממשלת הבובות. דוגמה לכך היא ממשלת "צרפת החופשית", שהוקמה בגלות כמשקל נגד לממשלת וישי.

הצירוף ממשלת בובות, משמש כביטוי כנגד ממשלה שאינה עצמאית במדיניותה ולצורכי תעמולה. למשל: במסגרת הסכסוך בין קוריאה הצפונית לקוריאה הדרומית, כינתה כל אחת ממדינות אלה את הממשלה היריבה "ממשלת בובות" (של ברית המועצות / ארצות הברית, בהתאמה).

ראו גם

אילירים

אילירים היו קבוצת שבטים הודו אירופית שאכלסו בעת העתיקה את איליריה.

על פי המיתולוגיה היוונית האילירים היו צאצאים של אילירוס בנו של קדמוס. עם זאת, המינוח אילירים מתייחס לקבוצה של עמים או שבטים אשר המכנה המשותף העיקרי ביניהם היה העובדה כי דיברו שפות איליריות. עמים אלה לא הגדירו את עצמם באופן משותף כאילירים. קיימת כיום הסכמה כי האילירים היו למעשה עם אחד אשר ישב באזור החופף כיום לאלבניה ומונטנגרו, וכי היוונים היו אלה אשר העניקו את הכינוי הגורף "אילירי" לעם זה, ולעמים נוספים אשר ישבו לאורך חופי הים האדריאטי עד מישורי הונגריה כמו הדאלמטים, הליבורנים והפאנונים.

במאה הרביעית לפנה"ס הקימו האילירים ממלכה עצמאית באזור איליריה, שנקראה על שמם. הם היו לרוב שודדי ים, והיוו מטרד גדול לערי החוף היווניות ולממלכת מוקדון השכנה. פיליפוס השני, מלך מוקדון כבש את איליריה, אולם האילירים תחת הנהגתו של קלייטוס, מרדו בבנו אלכסנדר הגדול שהצליח להכריע אותם שוב, והם שרתו בצבאו במהלך מלחמותיו, אם כי השליטה המוקדונית עליהם לא הייתה מוחלטת, ולאחר מותו של אלכסנדר זכו האילירים שוב בעצמאות. תחת שלטונה של המלכה טאוטה הגיעו לשיא עוצמתם, עד שחשו בטוחים לבזוז ספינות איטלקיות וכך לגרור הכרזת מלחמה רומית עליהם. הרומאים הביסו את טאוטה, וכוננו ממשלת בובות תחת הנהגתו של דמטריוס מפארוס שהיה לפני כן אחד מקציניה של טאוטה. אולם במהלך המלחמה האילירית השנייה סולק גם דמטריוס. בשנת 168 לפנה"ס הובס גנטיוס אחרון מלכי האילירים, ואיליריה הפכה לפרובינקיה הרומית איליריקום. ככל הנראה נטמעו ונעלמו האילירים סופית כעם במהלך המאה ה-2.

האילירים נודעו כקשתים מצוינים, ונוצלו לעיתים קרובות כשכירי חרב בצבאות מוקדון ואפירוס.

האימפריה ההולנדית

האימפריה ההולנדית הוא הכינוי המקובל לכלל השטחים בהם שלטה הולנד מהמאה ה-17 עד המאה ה-20. ההולנדים, בעקבות הפורטוגזים והספרדים, ייסדו אימפריה קולוניאלית גלובלית מעבר לים. "הרוח הגבית" למיזם-על זה היו כישוריהם של ההולנדים בספנות ובמסחר וגאות לאומנית ומיליטריסטית, תוך כדי מאבקם למען עצמאות מספרד. במקביל לבריטים, הקימו ההולנדים תחילה מושבות שנוהלו בשיטה של קולוניאליזם תאגידי קפיטליסטי, ללא שליטה ישירה של המדינה, בתיווכן של חברת הודו המזרחית ההולנדית וחברת הודו המערבית ההולנדית. מאוחר יותר, גברה מידת התערבותה של המדינה במיזם הקולוניאלי. סוחרים וספנים הולנדים לקחו גם חלק במסעות התגלית, שהיו בעיצומם במאות ה-16 וה-17.

כוחה הימי של הולנד גדל מאוד והיא הפכה למעצמה ימית בשלהי המאה ה-16. ההולנדים שלטו בימים ובמסחר הגלובלי, במשך המחצית השנייה של המאה ה-17. חלה פריחה תרבותית במשך המאה, תקופה שנודעה כתור הזהב ההולנדי. הולנד איבדה חלק ניכר מנכסיה הקולוניאלים, כמו גם את מעמדה כמעצמה גלובלית, והבריטים תפסו את מקומה, כאשר כבשו צבאות צרפתיים את הולנד בזמן מלחמות המהפכה. הצרפתים ריכזו את השלטון על הולנד תחת שלטון ממשלת בובות מקומית, בין השנים 1795 ל-1814 (ראו: הרפובליקה הבטאווית, ממלכת הולנד). לאחר מכן, חלקי האימפריה ההולנדית שהוחזרו להולנד, ביניהם בפרט איי הודו המזרחיים ההולנדים (באינדונזיה) וסורינם, נותרו בשליטת האג עד המאה ה-20, עידן שקיעת האימפריאליזם המסורתי. כיום, הולנד היא חלק מפדרציה שנקראת ממלכת ארצות השפלה, עם מושבות העבר שלה ארובה והאנטילים ההולנדים.

ההסכם התלת-צדדי

ההסכם התלת-צדדי, הידוע גם בתור "ההסכם המשולש" או "הסכם הציר", היה ברית צבאית שנחתמה בברלין ב-27 בספטמבר 1940 בין סבורו קורוסו מהאימפריה היפנית, אדולף היטלר, מנהיג גרמניה הנאצית ובניטו מוסוליני מנהיג איטליה הפאשיסטית. ההסכם ייסד את הברית המכונה "מדינות הציר", שהיוותה את הצד התוקפני במלחמת העולם השנייה ולחמה נגד בעלות הברית.

ההסכם נתן תוקף רשמי לשותפות אסטרטגית שהייתה קיימת בפועל מזה שנים, לאחר שב-1936 נחתם הסכם אנטי-קומינטרן בין גרמניה ליפן וב-1939 נחתמה ברית הפלדה בין איטליה וגרמניה. במאזן האסטרטגי שהיה קיים בעת חתימתו ניתן לראות בו מעין אזהרה לארצות הברית להישאר נייטרלית במלחמת העולם השנייה, פן תהיה מעורבת במלחמה בשתי חזיתות. כן סייע ההסכם להתגבר על החשדנות שחשה יפן כלפי גרמניה לאחר חתימת הסכם ריבנטרופ מולוטוב בשנת 1939.

על פי ההסכם הסכימו המדינות הקשורות בו כי במשך עשר שנים תעמודנה לסיוע זו לזו במטרה הראשונית להקים ולשמור על סדר חדש, "לקדם את השגשוג ההדדי והרווחה של העמים הקשורים בהסכם". ההסכם כלל הכרה ב"מרחב האינטרסים" של כל מדינה והשותפות בו נטלו על עצמן "לסייע זו לזו בכל האמצעים הפוליטיים, הכלכליים והצבאיים כאשר אחד מהצדדים להסכם נמצא תחת מתקפה", ממדינה שאינה קשורה בהסכם, למעט ברית המועצות.

על מנת שתוכל להעביר כוחות דרומה כדי לסייע לאיטליה במלחמתה ביוון, לחצה גרמניה על הונגריה, רומניה ובולגריה להצטרף להסכם. הונגריה הצטרפה ב-20 בנובמבר 1940, רומניה ב-23 בנובמבר 1940 ובולגריה ב-1 במרץ 1941. סלובקיה צורפה עוד קודם לכן, ב-24 בנובמבר 1940. יוגוסלביה חתמה על ההסכם ב-25 במרץ 1941, אך לאחר הפיכה צבאית בברכת בריטניה ב-27 במרץ 1941 חזרה בה מהחתימה, דבר שהוביל לפלישה גרמנית ולכיבושה.

למרות בקשות חוזרות של גרמניה, סירבה פינלנד להצטרף להסכם, בטענה שמלחמתה בברית המועצות היא מלחמה נפרדת ממלחמת העולם השנייה. דבר זה אפשר לה לשמור על קשרים דיפלומטיים עם ארצות הברית עד 1944.

איטליה הצטרפה לבעלות הברית ב-1943, אירוע שציין את תחילת סופו של ההסכם. בולגריה ורומניה הפכו בשלב מאוחר יותר לבעלות ברית של ברית המועצות, לאחר שהצבא האדום התקרב לשטחן. הונגריה מעולם לא פרשה מהברית. ממשלתו של פרנץ סלשי, מנהיג המפלגה הפאשיסטית צלב החץ לחמה לצד הגרמנים כנגד הצבא האדום עד לכיבושה של הונגריה בידי ברית המועצות, אך למעשה הייתה זו מעין ממשלת בובות והונגריה הייתה נתונה למעשה תחת כיבוש גרמני מאוקטובר 1944. בנובמבר 1944 דיכאו הגרמנים בכוח התקוממות עממית בסלובקיה נגד משטרו של יוזף טיסו, וכבשו את המדינה. עם כניעת גרמניה במאי 1945 לא נודעה עוד כל משמעות להסכם, על אף שבאופן טכני הוא נותר בתוקף עד לכניעת יפן.

הוריה סימה

הוריה סימה (רומנית: Horia Sima‏; 3 ביולי 1907 - 25 במאי 1993), מנהיגה השני והאחרון של תנועת הלגיונרים הרומנית.

סימה נולד בכפר מנדרה (Mândra) שבנפת פגרש (Făgăraş), ברומניה. בין השנים 1926 ל-1936 היה סטודנט לפילוסופיה באוניברסיטת בוקרשט, ולאחר מכן עבד כמורה לפילוסופיה בבית ספר תיכון.

כבר בשנת 1927 היה חבר התנועה הלגיונרית, ובשנת 1935, כאשר מנהיג הארגון יצר את המחוזות, מונה להיות אחראי על אזור באנאט.

בשנת 1938, בבית הכלא ברומניה, נרצחו בפקודת המלך מנהיג התנועה הלגיונרית קורנליו זליה קודריאנו ועוד קבוצה ממנהיגי התנועה. יתר מנהיגי התנועה, כולל הוריה סימה, נמלטו לגרמניה, שם התארגנה הנהגה החדשה והוריה סימה קיבל לתחום אחריותו את הקשר עם רומניה.

ביום 21 בספטמבר 1939, קבוצת לגיונרים רומנים, בהנהגת הוריה סימה שחזר לשם כך לרומניה, רצחה את ראש ממשלת רומניה באותו זמן, ארמנד קלינסקו. בינואר 1940, הוריה סימה, ששב לגרמניה, קיבל את הנהגת התנועה הלגיונרית, יחד עם "קונסטנטין פפנצ'ה". במאי אותה שנה הוריה סימה יחד עם קבוצת לגיונרים גנב את הגבול בין יוגוסלביה ובין רומניה, אך נעצר בכפר קרוב לגבול והועבר תחת משמר כבד לבוקרשט. לאחר חקירות ממושכות הוא שוחרר.

יון אנטונסקו, שתפס את השלטון ברומניה, קרא לתנועה הלגיונרית לשתף פעולה בהנהגת המדינה והוריה סימה, שמונה להיות מנהיגה, התמנה לסגן נשיא מועצת השרים, שני בבכירותו רק לאנטונסקו עצמו. התנועה הלגיונרית החלה במסע טרור נגד מתנגדיה ורודפיה בעבר וכנגד יהודי רומניה. המסע הגיע לשיאו במרד גלוי נגד הוראותיו של אנטונסקו.

בזמן מרד הלגיונרים בינואר 1941, אנטונסקו העמיד ברירה להיטלר לבחור בינו לבין תנועת הלגיונרים, וכאשר היטלר העדיף את אנטונסקו, החליט זה להפריד בין התנועה הלגיונרית ובין הממשל. בהשפעת היטלר הותר לסימה לעזוב את רומניה לגרמניה שם נעצר, אך בזמן ששהה בגרמניה נשפט בהיעדרו ברומניה ונידון למוות, זאת על מנת להבטיח את אי חזרתו.

ב-1942 ברח לאיטליה אך שם נתפס והוחזר לגרמניה.

באוגוסט 1944 החליפה רומניה צד במלחמת העולם השנייה וחברה אל בעלות הברית. סימה שוחרר ממעצרו, ובווינה עסק בבניית ממשלת בובות רומנית וצבא מתנדבים רומנים, פרו-נאצים. עם התקרבות הצבא האדום לווינה נמלט סימה מהעיר והשתמש בשם יוזף ובר (Josef Weber).

בשנת 1946, ברומניה, שוב נשפט סימה בהיעדרו, בבית הדין העממי ונידון למוות בשנית.

לאחר המלחמה חי הוריה סימה בפריז, באיטליה ולבסוף בספרד של פרנקו, שם לימד באוניברסיטת ברצלונה.

בזמן שחי מחוץ לרומניה המשיך בפעילות פוליטית אנטי קומוניסטית בקרב הפזורה הרומנית.

הוא נפטר במדריד ונקבר שם לצד אשתו אלוירה.

הסכם ריגה

הסכם ריגה נחתם בין פולין, רוסיה ואוקראינה בריגה ב-18 במרץ 1921 וסיים את המלחמה הפולנית סובייטית.

פולין עמדה תחת לחץ מדינות חבר הלאומים לוותר על מרבית הישגיה הטריטוריאליים ולזנוח את חלומה להחייאת האיחוד הפולני ליטאי. ההסכם שנחתם בסופו של דבר העניק לפולין שטחים נרחבים, אם כי מצומצמים בהיקפם יחסית לשטחים בהם החזיק הצבא הפולני עם כניסתה לתוקף של הפסקת האש. ההסכם חילק את אוקראינה ובלארוס בין הרוסים ובין הפולנים. חלומו של יוזף פילסודסקי להחייאת האיחוד הפולני ליטאי רב העוצמה, ויצירת קונפדרציה סלאבית, לא התממש.

הסכם ריגה היווה הפרה של ההבנה בין פולין ו"הרפובליקה העממית האוקראינית" שהוקמה על ידי אנשי סמיון פטליורה לפיה אף אחת מהן לא תגיע לשלום נפרד עם הרוסים. המיעוט האוקראיני הניכר בפולין חש כי פולין בגדה בבעלת בריתה האוקראינית, עובדה אותה ניצלה התעמולה הבולשביקית, ואשר גרמה לתסיסה ולמהומות אתניות בשנות השלושים.

ההצלחה הפולנית בשדה הקרב איפשרה לפולנים לתבוע את העיר וילנה, בה שלטה ממשלת בובות פולנית. "סיים" של תושבי ליטא המרכזית הצביע ב-20 בפברואר 1922 על קיומו של משאל עם אשר העניק לפולין לגיטימציה לספח את וילנה ואת השטחים הסמוכים לה. הדבר גרם לקרע של ממש ביחסים בין ליטא ופולין, אשר לא נרפא למשך שנים רבות לאחר מכן.

הסכם שביתת הנשק עם איטליה במלחמת העולם השנייה

הסכם שביתת הנשק עם איטליה במלחמת העולם השנייה נחתם ביום 3 בספטמבר 1943 בין ממשלתה של איטליה, שעד אז הייתה חלק מרכזי ממדינות הציר, ובין בעלות הברית. תנאי ההסכם כללו כניעה של איטליה לבעלות הברית. חתימת ההסכם התאפשרה לאחר הדחת בניטו מוסוליני מראשות ממשלת איטליה, והחלפתו בפייטרו באדוליו. ההסכם ידוע באיטליה כ-"Armistizio di Cassibile" (שביתת הנשק בקאסיבילה), על שם המקום בו נחתם ההסכם, העיירה קאסיבילה בסיציליה, או כ-"Armistizio dell'8 Settembre" (שביתת הנשק של 8 בספטמבר). בעת חתימת ההסכם כבר שהו כוחות בעלות הברית על אדמת איטליה, ועד מהרה איבדה איטליה את עצמאותה, כאשר חלקה הדרומי נכבש על ידי בעלות הברית, ואילו חלקה הצפוני נכבש על ידי הגרמנים. במהלך שנה וחצי לאחר חתימת ההסכם, הייתה איטליה לשדה קרב בין הגרמנים ובין בעלות הברית, ולשדה קרב במלחמת אזרחים בין איטלקים משתפי פעולה עם הגרמנים שהקימו ממשלת בובות שכונתה הרפובליקה של סאלו ובין תנועה פרטיזנית עממית.

הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הלטבית

הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של לטביה (לטבית: Latvijas Padomju Sociālistiskā Republika, רוסית: Латвийская Советская Социалистическая Республика, Latviyskaya Sovetskaya Sotsialisticheskaya Respublika ) הייתה אחת הרפובליקות שהרכיבו את ברית המועצות לשעבר. היא הייתה ממשלת בובות סובייטית, שהוכרזה ב-21 ביולי 1940 לאחר הפלישה והכיבוש של לטביה על ידי ברית המועצות.

הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית

הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית (Repubblica Sociale Italiana או RSI), הידועה גם כ"רפובליקה של סאלו", הייתה ממשלת בובות שהקים בניטו מוסוליני בחסות הנאצים בצפון איטליה לאחר שאיבד את השלטון באיטליה בשנת 1943.

משרד החוץ בו ישב מוסוליני היה מצוי בעיירה סאלו שעל חוף אגם גארדה, אשר העניקה לרפובליקה את כינויה. מוסוליני שימש בממשלה זו הן כ"ראש המדינה" והן כשר החוץ. רשמית שלטה מדינה זו על אזור מצומצם בצפון איטליה, וראתה את עצמה כגלגול נוסף של המדינה הפשיסטית שהקים מוסוליני בשנות ה-20. למעשה הייתה רפובליקה זו נתונה לשליטת הנאצים, כאשר מוסוליני נמצא בדעיכה אישית ופוליטית, והיה לעושה דברו של היטלר.

המדינה התקיימה בין 23 בספטמבר 1943 ל-25 באפריל 1945, בעוד בעלות הברית מתקדמות והולכות וכובשות את השטח המוחזק בידיה, במסגרת המערכה באיטליה במלחמת העולם השנייה, ובמקביל לקיומה של ממשלה איטלקית נוספת, שנתמכה על ידי בעלות הברית.

הימין הקיצוני באיטליה רואה במדינה זו חלק חשוב במורשת ההיסטורית האיטלקית, בעוד אחרים, כמו הבמאי פייר פאולו פאזוליני, שבילה במדינה את שנות העשרים המוקדמות לחייו, רואים אותה באופן שלילי, שתואר בסרטו של פאזוליני "סאלו או 120 הימים של סדום", כאלגוריה לכתבי המרקיז דה סאד, "120 הימים של סדום".

הרפובליקה העממית של אוקראינה

הרפובליקה העממית של אוקראינה (באוקראינית: Українська Народна Республіка) או הרפובליקה העממית האוקראינית הייתה רפובליקה בחלק מהשטח של אוקראינה המודרנית לאחר המהפכה הרוסית. לקראת סופה מנהיגה היה סמיון פטליורה.

ה"צנטרלנה רדה" (המועצה המרכזית) הוקמה ב-17 במרץ 1917, זמן קצר לאחר מהפכת פברואר. בזמן הקרבות בקייב בין תומכי ממשלת המעבר הרוסית והבולשביקים, תמכה המועצה בבולשביקים. לאחר סילוק כוחות הממשלה, ב-22 בנובמבר 1917, הכריזה המועצה על רפובליקה אוקראינית אוטונומית, עדיין כחלק מרוסיה. לאחר מכן, בחרקוב, הכריזו הבולשביקים על הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של אוקראינה, מה שהוביל לתסיסה בקרב האוקראינים. מיד אחר כך נכנס הצבא האדום לאוקראינה.

ב-22 בינואר 1918 ערכה המועצה את הקונגרס הרביעי שלה. שלושה ימים מאוחר יותר, ב-25 בינואר, הודיעה על שבירת הקשרים עם רוסיה הבולשביקית והכריזה על מדינה אוקראינית עצמאית, בעקבות האיחוד עם הרפובליקה העממית של מערב אוקראינה.

הבולשביקים תקפו את המדינה שאיבדה שטח רב לצבא האדום והייתה חייבת לבקש עזרה חיצונית; בעקבות כך, ב-9 בפברואר 1918 חתמה על חוזה ברסט-ליטובסק כבעלת בריתה של האימפריה הגרמנית. גרמניה הדפה את הבולשביקים אל מחוץ לאוקראינה, אך בו בזמן החלה האוכלוסייה האוקראינית להתנגד למועצה. בגלל ויכוחים פנימיים רבים ואי יכולת לשלוט במדינה, ב-29 באפריל 1918 פירקו הגרמנים את המועצה המרכזית.

את המועצה החליפה ממשלה שמרנית בראשות פבלו סקורופדסקי ואת הרפובליקה העממית של אוקראינה החליפה "מדינה אוקראינית" (Ukrayins’ka derzhava). סקורופדסקי, גנרל לשעבר בצבא האימפריה הרוסית, הוביל שלטון שהעדיף בעלי אדמות וריכז את הכוח בצמרת, למרות שבפועל היה ממשלת בובות של גרמניה. לממשלה הייתה תמיכה מועטה מפעילים אוקראינים, אך בניגוד למועצה המרכזית, היא השכילה ליצור מערכת אדמיניסטרטיבית יעילה שיצרה קשרים דיפלומטיים עם מדינות רבות ואף חתמה על הסכם שלום עם ברית המועצות. תוך מספר חודשים, הממשלה הדפיסה מיליוני ספרים בשפה האוקראינית והקימה בתי ספר אוקראינים רבים, שתי אוניברסיטאות ואת האקדמיה האוקראינית למדע.

כמו כן, תמכה הממשלה בנתינת אדמות איכרים שהולאמו לבעלי נכסים עשירים. מעשים אלו הובילו למתיחות, הוקמה תנועת איכרים פרטיזנים ונעשו שורה של התקוממויות חמושות. נעשה משא ומתן כדי לקבל תמיכה מחברי המועצה המרכזית לשעבר סמיון פטליורה וולדימיר ויניצ'נקו, אך הם רצו להפיל את סקורופדסקי לבדם.

לאור הפסד גרמניה ואוסטרו-הונגריה במלחמת העולם הראשונה, הקים סקורופדסקי קבינט חדש שהורכב ממלוכנים רוסים במטרה להתאחד בעתיד עם רוסיה לא-בולשביקית. בתגובה, ב-14 בנובמבר 1918 הכריזו הסוציאליסטים האוקראינים על ממשלה מהפכנית חדשה, ה"דירקטורט".

הדירקטורט קיבל תמיכה עצומה ואף תמיכה מצד כמה יחידות מצבאו של סקורופדסקי. צבא המרד כיתר את קייב והגרמנים התפנו, יחד עם סקורופדסקי.

ב-1919, באוקראינה שרר תוהו ובוהו מכיוון שצבא הרפובליקה האוקראינית, הבולשביקים, הלבנים, פולין, וקבוצות אנרכיסטיות כמו זאת של נסטור מכנו התחרו על השלטון.

כתוצאה מהמלחמה הפולנית סובייטית נחתם הסכם ריגה במרץ 1921 בגליציה; חלקה המערבי של אוקראינה כמו גם חלק גדול מהווהלין סופח לפולין. החלקים הגדולים יותר במרכז אוקראינה וחלקה המזרחי הפכו לחלק מברית המועצות כרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של אוקראינה.

וישי

וישי (בצרפתית: Vichy) היא עיר במחוז אלייה שבחבל אוברן-רון-אלפ, במזרח צרפת. היא שוכנת על גדות נהר אלייה.

וישי היא מרכז ספא, וחיים בה 26,528 תושבים (1999).

העיר נודעה בעיקר כבירת צרפת של וישי בתקופת מלחמת העולם השנייה, בה ישבה ממשלת בובות של דרום צרפת תחת שלטון גרמניה הנאצית.

יחסי גרמניה–קרואטיה

יחסי גרמניה-קרואטיה הם יחסי החוץ בין קרואטיה לבין גרמניה. שתי המדינות כוננו יחסים דיפלומטיים ב-15 בינואר 1992.

בשנת 2011 חיו 360-400,000 קרואטים בגרמניה, ואילו בקרואטיה חיו 2,902 גרמנים. הקרואטי הראשון שנבחר לבונדסטאג הוא יוסיפ יוראטוביץ'.

קרואטים ועוד עמים דרום-סלאביים הושפעו במידה רבה על ידי השפה הגרמנית והתרבות הגרמנית במשך מאות שנים. בתקופת מלחמת העולם השנייה, הקימו גרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית יצר ממשלת בובות שנקראה המדינה העצמאית של קרואטיה (NDH). גרמניה תמכה ברדיפות ורציחות של המיעוטים בקרואטיה (יהודים, סרבים וצוענים). במהלך המלחמה הקרה, יוגוסלביה הסוציאליסטית, אשר קרואטיה הייתה חלק ממנה, קיימה יחסים טובים גם עם גרמניה המערבית וגם עם גרמניה המזרחית. מאות אלפי קרואטים אנשים נדדו למערב גרמניה, ומאידך תיירים גרמנים החלו לבקר בקרואטיה ובחוף האדריאטי במספרים גדולים.

בכאשר קרואטיה הכריזה על עצמאותה ב-25 ביוני 1991, גרמנים רבים, וביניהם פוליטיקאים ומנהיגים אחרים, וביניהם קנצלר גרמניה הלמוט קוהל, ושר החוץ הנס-דיטריך גנשר, הביעו תמיכה בקרואטיה והכירו בעצמאותה.

ליאונינג

לְיַאו-נִינְג (辽宁/Liáoníng) הוא מחוז בצפון-מזרח סין. שטחו כ-145,900 קמ"ר, אוכלוסייתו מונה כ-42.5 מיליון נפש, ובירתו העיר שֶן-יאנְג.

כשני המחוזות הנוספים בצפון-מזרח סין - ג'ילין והֵיילונְגְגְ'יָאנְג - המחוז מהווה חלק ממנצ'וריה ההיסטורית וחולק איתן תרבות הומוגנית יחסית. כמותם, הוא גם הפך בשנת 1931 לחלק ממנצ'וקוו, ממשלת בובות שנשלטה בידי יפן.

מדינה גרורה

מדינה גרורה (מכונה לעיתים גם מדינת לוויין) הוא מונח בתחום מדע המדינה, הבא לתאר מדינה עצמאית באופן פורמלי, אך למעשה מושפעת באופן מובהק, מבחינה תרבותית, כלכלית, מדינית ו/או צבאית, ממדינה אחרת.

הביטוי "מדינת לוויין", המקובל בשפות רבות לתיאור מדינה גרורה, הוא אנלוגיה ללוויין, גוף הסובב כוכב או כוכב לכת גדול ממנו.

השימוש במונח זה היה מקובל בעבר בהתייחסות לברית ורשה, כאשר גוש המדינות שבמזרח אירופה היו למעשה מדינות גרורות תחת ההגמוניה של ברית המועצות. מדינות גרורות נוספות של ברית המועצות בתקופת המלחמה הקרה היו קוריאה הצפונית וקובה.

על קו הרצף שבין עצמאות מוחלטת לבין כיבוש קולוניאליסטי, נמצאת מדינה גרורה במצב הקרוב יותר לעצמאות. היא אינה מדינת חסות לפי הסכם, ובוודאי שאינה ממשלת בובות. הסיבות להשפעה התרבותית והמדינית המשמעותית על המדינה הגרורה יכולות להיות רבות, ובהן סיבות כלכליות, מדיניות ואידאולוגיות, ולעיתים סיבות של תחושת שייכות על רקע שפה, תרבות והיסטוריה משותפים.

מונגוליה הפנימית

מונגוליה הפנימית (במונגולית: תעתיק: öbür mongol, במנדרינית: 内蒙古/Nèi Měnggŭ) היא אזור אוטונומי מונגולי בצפון סין. שטחה כ-1,183,000 קמ"ר (כ 12% משטחה של סין), אוכלוסייתה מונה כ-23.8 מיליון נפש ובירתה העיר הוֹהְהוֹט (呼和浩特/Húhéhuàté). המונח "מונגוליה הפנימית" הוא מונח סיני במקורו, ומנוגד למונגוליה החיצונה המתייחס למונגוליה של ימינו ביחד עם רפובליקת טוּבָה שברוסיה.

השטחים המהווים היום את מונגוליה הפנימית החליפו ידיים פעמים רבות בין חקלאים סינים מהדרום ובין נוודים בני שבטים שונים מן הצפון. בתקופת שושלת צ'ינג (1644-1911) המנצ'ורית היה מזרחה של מונגוליה הפנימית חלק ממנצ'וריה. החל בסוף המאה ה-19 החל הממשל לעודד חקלאים סינים ליישב בהמוניהם את מונגוליה. עם נפילת הקיסרות הסינית ב־1911, יצאה מונגוליה החיצונה, ביוזמתה של רוסיה, מתחת ידיה של סין, בעוד שמונגוליה הפנימית חולקה על ידי הרפובליקה הסינית בין מחוזות שונים.

מזרחה של מונגוליה הפנימית הפך לחלק ממנצ'וקוו (תחת ממשלת בובות בשליטה יפנית). ב-1937, כשפרצה מלחמה בין סין ליפן, מיהר הנסיך המונגולי דָה ווָאנג להכריז על עצמאות מונגוליה הפנימית (למעט מזרחה, שהיה חלק ממנצ'וריה) ולחתום על הסכמי שיתוף פעולה עם היפנים. כך הפכה מונגוליה הפנימית למדינה הנשלטת על ידי ממשלת בובות של היפנים עד לתום מלחמת העולם השנייה.

עם תום המלחמה השתלטו הסינים, בתמיכתם של הסובייטים, על מונגוליה הפנימית, וב-1947 הקימו את האזור האוטונומי מונגוליה הפנימית תוך שהם מספחים אליו את אותם חלקים שהיו בעבר חלק ממנצ'וריה. בהדרגה סופחו גם נתחים ממחוזות נוספים שבהם אוכלוסייה מונגולית משמעותית.

כיום מהווים המונגולים רק 17% מתושבי האזור והם יושבים בעיקר בערבות, בעוד שהסינים בני ההאן יושבים בעיקר לאורך הנהרות. קבוצות אתניות נוספות במחוז הם דַאוּר, אֶבֶנְק, אוֹרוֹצִ'ין, חווי, מנצ'ורים, מעט אסודים וקוריאנים.

המחוז הוא בעיקרו רמה הררית עם מספר מדבריות (הגדול שבהם הוא בדאין חרן). בשטח המחוז נמצא אגם חולון שהוא ה-5 בגודלו בסין. במרכז המחוז עובר הנהר הצהוב המגיח צפונה מנִינְגְשְׂיָה וזורם לאורך מספר מאות קילומטרים עד שהוא פונה חזרה דרומה. הנהרות אמוּר ולְיָאו ויובליהם זורמים במזרחו. יתר המחוז נטול כל גופי מים משמעותיים.

באגני הנהרות תחום החקלאות העיקרי הוא גידולים כמו חיטה, בעוד שהערבות מאופיינות ברעיית צאן. ברכס חינגאן הגדול שבמזרח עוסקים גם ביערנות ובציד.

ממשלת מעבר

ממשלת מעבר, או ממשלה זמנית (בחוק יסוד הממשלה (2001) מכונה: "הממשלה היוצאת", אך בהתייחסות בג"ץ מוגדרת כ"ממשלת מעבר"), היא ממשלה שמכהנת כדי למלא רִיק שנוצר במערכת הפוליטית, בנסיבות שונות.

בדמוקרטיה פרלמנטרית, מכהנת ממשלת מעבר בפרק הזמן שבין נפילתה של ממשלה מכהנת ועריכתן של בחירות חדשות, וכן בפרק הזמן שבין הבחירות לכינון ממשלה חדשה. בדיקטטורות, מוקמת לעיתים ממשלת מעבר לאחר מותו הפתאומי או הדחתו של שליט מכהן.

ממשלת מעבר מוקמת גם בעקבות נפילת השלטון הקודם כתוצאה ממהפכה, מלחמת אזרחים או תבוסה במלחמה. במקרה של כיבוש בידי כוח זר, מוקמת לעיתים ממשלה זמנית גולה על ידי גורמים מהשלטון הקודם, ולעיתים מוקם ממשל זמני על ידי הכוח הכובש, בשיתופם של גורמים מקומיים. ממשלה כזו מכונה בפי יריביה ממשלת בובות.

מקרה נוסף שבו מוקמת ממשלה זמנית הוא הקמתה של מדינה חדשה, שקודם לכן נשלטה על ידי גורם חיצוני או הייתה חלק ממדינה פדרטיבית. על פי רוב נמסר השלטון הזמני לידי גוף קיים, שקודם לכן היה בעל סמכויות מוגבלות, או נלקח על ידיו ביוזמתו.

דוגמה לממשלת מעבר שהוקמה בעקבות מהפכה היא הממשלה של חזית ההצלה הלאומית שהוקמה לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי ברומניה ב-1989. הממשל הזמני שהוקם על ידי הטורקים ברפובליקת קארס שבקווקז ב-1918 הוא דוגמה לממשלה זמנית שהוקמה בעקבות מלחמה, בישות מדינית חדשה (שלא האריכה ימים).

מנצ'וקוו

מָנְצ'וּקְווֹ (ביפנית: 滿洲國,‏ ברומאג'י: Manshū koku, מילולית: "מדינת מנצ'וריה"; בסינית מפושטת: 满洲国,‏ בפין-יין: Mănzhōu Guó, מָאנג'וֹאוּ גְווֹ) הייתה מדינת חסות יפנית שהתקיימה בין השנים 1932–1945, שנשלטה על ידי שליט בובה – הקיסר הסיני לשעבר פויי, הקיסר האחרון של שושלת צ'ינג. המדינה השתרעה על פני מנצ'וריה ועל מזרח מונגוליה הפנימית. ממשלת סין ובעלות בריתה התייחסו למנצ'וקוו כאל "ממשלת בובות" שהוקמה על ידי יפן הקיסרית ולא כאל מדינה ריבונית.

מרבית בני ההאן התייחסו למנצ'וקוו כאל ממשלת בובות יפנית. יפן לחצה על הרפובליקה הסינית להכיר במנצ'וקוו עם הקמתה ב-1932, למרות שמרבית הסינים התייחסו אליה כאל שטח כבוש. עם פרוץ מלחמת סין-יפן השנייה ביולי 1937 התייחסו כמעט כל הישויות הפוליטיות הסיניות - כולל הקוומינטנג והמפלגה הקומוניסטית הסינית - למנצ'וקוו כממשלת בובות.

מנצ'וקוו הייתה לבסיס צבאי ממנו המשיכו היפנים לפלוש לאזורים אחרים בסין. כיבוש מנצ'וריה נתן ליפן חיזוק מוראלי ואסטרטגי. במנצ'וקוו ביצעו היפנים פשעי מלחמה איומים, הכוללים רצח של מיליונים, הרעבה, אונס ועינויים.

מפלגת צלב החץ

צלב החץ (בהונגרית: Nyilaskeresztes Part Hungarista Mozgalom - תנועת צלב החץ ההונגריסטית) מפלגה פרו-נאצית, גזענית ואנטישמית שפעלה בהונגריה בתקופת מלחמת העולם השנייה.

מנהיג המפלגה היה פרנץ סלשי, קצין צבא בדימוס, אשר לפני מפלגה זו - כבר הקים מפלגות דומות: את "מפלגת רצון העם", ואת "המפלגה הנציונל-סוציאליסטית ההונגרית", עוד במהלך שנות השלושים של המאה ה-20. הצלחת מפלגותיו של סלשי הייתה מוגבלת, כי לרוב נאסרה פעילותן על ידי השלטונות. משטרו של העוצר מיקלוש הורטי, אשר שלט בשנים אלו בהונגריה, אסר על פעילות פוליטית קיצונית הן מימין והן משמאל.

האידאולוגיה של סלשי הושפעה מתורות הגזע של הפשיזם ובעיקר הנאציזם: היא הטיפה להתפשטות טריטוריאלית של הונגריה (אשר שני שלישים משטחה נקרעו ממנה בחוזה טריאנון ב-1920) ושאפה להבליט את התרבות ההונגרית ואת העוצמה ההונגרית בכל רחבי אירופה. סמלי התנועה היו דומים לאלו של הנאצים: לטענת אנשי התנועה היה צלב החץ סמל מדיארי קדום, והם ביקשו להדגיש את טוהר גזעם באמצעות השימוש בו, בדומה לצלב הקרס הנאצי. לדעת סלשי הסדר העולמי היה צריך להיות מורכב מ"כוחם של החזקים", במיוחד אנשי הגזעים העליונים: ההונגרים, הגרמנים והיפנים. ברעיונותיה לא הייתה המפלגה שונה ממפלגות פשיסטיות ולאומניות קיצוניות אחרות באירופה. מצע זה דיבר במיוחד אל אנשי המעמדות הנמוכים, פועלים בחוות החקלאיות, וכן לציבור אנשי הצבא והסטודנטים. המפלגה מעולם לא זכתה לרוב בהונגריה בתקופת משטרו השמרני-האריסטוקרטי של מיקלוש הורטי.

המפלגה נוסדה ב-1938 מרסיסי מפלגות ימין קיצוני, בעוד סלשי אסור בכלא. סלשי הנהיג מן הכלא את המפלגה להישג מרשים בבחירות של 1939. המפלגה מנתה בשנה זו כחצי מיליון חברים, וזכתה ל-30 מושבים בפרלמנט. עם חבריה נימנו ינו סולושים, בלה אימרדי, יושף גרה ופרנץ קסאי-שלמאייר. פעילותה של המפלגה נאסרה ב-1940 על ידי ראש הממשלה פאל טלקי שלא ראה בעין יפה את התקרבותה של הונגריה לגרמניה הנאצית, ואת גרירתה למלחמה כנגד שכנתה מדרום, יוגוסלביה. הגרמנים, מצידם, לא חיבבו את רעיונות התנועה בנוגע להתפשטות ההונגרית לה הטיפה התנועה - מה שהתנגש עם השאיפות הטריטוריאליות שלהם עצמם. עם זאת, כשהוצאה התנועה אל מחוץ לחוק וסלשי פתח במגעים איתם, הם קירבו אותו אליהם וסייעו לו ככל יכולתם.

פעילות המפלגה חודשה לאחר שדומה סטויאי הקים ממשלה בחודש מרץ 1944, שהייתה בעיקרה ממשלת בובות שהפעילו הגרמנים, אשר רצו לסייע לנאמנם סלשי.

ממשלתו של סטויאי נפלה בסוף אוגוסט 1944, כשהעוצר מיקלוש הורטי החל במגעים עם ברית המועצות (שכוחותיה התקרבו לגבולות הונגריה) במטרה להוציא את הונגריה מן המלחמה. ב-15 באוקטובר 1944 הודח הורטי על ידי הגרמנים, ופרנץ סלשי הוכרז כראש ממשלת הונגריה וראש המדינה. מעמדה זו הורה סלשי לאנשיו לבצע פרעות ביהודי הונגריה הנותרים: רבים מהם נרצחו ברחובות, ועשרות אלפים הוצעדו בצעדות מוות ורוכזו בגטאות. כן טבחו אנשי צלב החץ גם בצוענים - ההערכה היא כי נטבחו כ-28,000 צוענים בתקופת שלטון המפלגה.

מפלגה זו הייתה פעילה עד כיבושה המלא של הונגריה באפריל 1945. לאחר נפילת בודפשט לידי הצבא האדום במהלך ינואר 1945, המשיכו חברי התנועה בפעילות עקובה מדם, כשהם נוקטים בשיטת "אדמה חרוכה" - שוד וביזה של כל העומד בדרכם, והעברת השלל לתוככי המדינה ובהמשך לגרמניה. לאחר המלחמה נתפסו רבים ממנהיגי המפלגה, ובהם סלשי, אשר נשפט על ידי המשטר הקומוניסטי שקם, והוצא להורג ב-1946, ביחד עם כמה מחבריו להנהגת המפלגה.

בשנים האחרונות, לאור הדמוקרטיזציה בהונגריה, שבו ועלו כמה מן הרעיונות הישנים של אנשי צלב החץ, ובחסות הדמוקרטיה ההונגרית החדשה קמה המפלגה הנאו פשיסטית יוביק, המקדמת את רעיונות ה"הונגריזציה". מפלגה זו הייתה תופעה שולית בפוליטיקה ההונגרית החדשה עד 2010, או-אז הצביעו עבורה 16.7 אחוזים - למעלה מ־855 אלף הונגרים.

משתף פעולה

"משתף פעולה" (בראשי תיבות: משת"פ) הוא אדם המסייע לשלטון זר השולט בארצו. משתפי פעולה נחשבים לבוגדים בעמם.

במרבית המקרים שבהם נכבשו שטחים או מדינות על ידי מדינה אחרת, נעזרו הכובשים במשתפי פעולה מקומיים על-מנת לשלוט באוכלוסייה שנכבשה. כך היה באירופה שנכבשה על ידי הנאצים ובמקומות רבים אחרים.

על פי האמנות הבינלאומיות, חל איסור על גיוס משתפי פעולה בקרב אוכלוסייה אזרחית.

שיתוף פעולה קיצוני עם הנאצים התקיים בצרפת של וישי, שבה הוקמה ממשלת בובות של משתפי פעולה, שבראשה עמד המרשל אנרי פיליפ פטן, גיבור מלחמת העולם הראשונה, ובנורווגיה תחת שלטון ממשלת הבובות של וידקון קוויזלינג שעוד לפני כן הנהיג מפלגה פרו-נאצית שולית בנורווגיה. לאחר תום המלחמה שמו של קוויזלינג הפך לשם נרדף לאדם המשתף פעולה עם אויבי עמו: המונח "קוויזלינג" הפך שם נרדף ל"בוגד" בשפות אירופיות רבות (בדומה ליהודה איש קריות בנצרות הקתולית, לאנדריי ולאסוב ברוסיה ולבנדיקט ארנולד בארצות הברית).

בשטחי יש"ע נעזר השב"כ במשתפי פעולה מקרב הפלסטינים לשם קבלת מידע מודיעיני. משתפי פעולה רבים נרצחו על ידי בני עמם לאחר שנחשפו, או אפילו נחשדו. עם הקמתה של הרשות הפלסטינית פעל השב"כ להעברת משתפי פעולה רבים אל מחוץ לשטחים שהועברו לשליטת הרשות, על-מנת להגן על חייהם. אלו שנשארו, ואחרים שרק נחשדו, נאסרו ונחקרו בעינויים בבתי כלא של הרשות. לא אחת, 'האשמה' כזו שמשה להסרת מתנגדים או מתחרים של הרשות, מהדרך. במבצע חומת מגן, צה"ל שחרר מבית כלא ברמאללה 40 אסירים שהוחזקו שם באשמת שיתוף פעולה. ביניהם נמנו גם: עיתונאים ובלוגרים שביקרו את הרשות, בעלי עסקים שסירבו לשלם דמי חסות ועוד.

שואת יהודי איטליה

שואת יהודי איטליה התרחשה בשני שלבים. בשלב ראשון, שהתרחש מחקיקת חוקי הגזע באמצע שנת 1938 ועד להקמתה של הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית בספטמבר 1943, שבו סבלו יהודי איטליה, מושבותיה ושטחי החסות שלה מרדיפות ומאפליה. עם זאת האיטלקים נמנעו מרצח יהודים או מהסגרתם לידי הגרמנים, הן באיטליה והן במדינות כבושות כמו יוון. בשלב שני, הפתרון הסופי באיטליה מהקמתה של הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית, שהייתה ממשלת בובות בחסות הנאצים, ועד לכניעת הגרמנים והאיטלקים בסיום מלחמת העולם השנייה.

בשואה באיטליה נרצחו 7,680 יהודים מתוך 44,500 יהודים שחיו במדינה לפני מלחמת העולם השנייה. שהם כ-17% מהאוכלוסייה המקורית, כך שאחוז היהודים האיטלקים שניצלו בשואה גבוה יחסית לרוב מדינות אירופה. הערכות אחרות מדברות על כ-7,900 נרצחים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.