ממלכת צרפת

ממלכת צרפת הייתה ממלכה שהתקיימה בימי הביניים ובעת החדשה המוקדמת, והייתה אחת המדינות החזקות ביותר באירופה מסוף ימי הביניים.

שורשיה של ממלכת צרפת הם בפרנקיה המערבית, שנוצרה בחלוקת האימפריה הפרנקית של קרל הגדול בחוזה ורדן בשנת 843. בשנת 987 נבחר איג קאפה למלך, אולם, איג עדיין היה קרוי מלך הפרנקים, והראשון שקרא לעצמו מלך צרפת היה פיליפ השני אוגוסט.

צאצאיו של איג קאפה שלטו בצרפת למשך כ-800 שנה, תחת השמות בית קאפה, בית ולואה, ובית בורבון.

בשנת 1789 פרצה המהפכה הצרפתית שבה אולץ המלך האבסולוטי לואי השישה עשר להיעתר לתביעותיה של האספה הלאומית החדשה. משטר זכויות-היתר המעמדי הוחלף בגופים נבחרים וחוברו הצהרת זכויות האדם והאזרח ובהמשך, ב-1791, חוקה לצרפת. הניסיון לבסס מונרכיה חוקתית נכשל, ומתנגדי הכתר בהנהגת ז'ורז' דנטון ואחרים תפסו את השלטון. המלוכה בוטלה בספטמבר 1792, וכוננה רפובליקה שהייתה מבוססת במוצהר על ערכי עידן הנאורות.

ממלכת צרפת
Royaume de France
Royal Standard of the King of France Grand Royal Coat of Arms of France & Navarre
דגל סמל
Kingdom of France (1789)
יבשת אירופה
שפה נפוצה צרפתית
עיר בירה פריז, ורסאי
העיר הגדולה ביותר פריז
משטר מונרכיה אבסולוטית
הקמה
תאריך
עליית איג קאפה לשלטון
987
פירוק
תאריך
ביטול המלוכה והקמת הרפובליקה הצרפתית הראשונה
1792
ישות קודמת פרנקיה המערבית
ישות יורשת צרפת הרפובליקה הצרפתית הראשונה

היסטוריה

צרפת
ערך זה הוא חלק מסדרת
היסטוריה של צרפת

גאליה

גאלים

גאליה נארבוננסיס

גאליה אקוויטניה

מלחמת גאליה

גאליה בלגיקה

פרנקים

האימפריה הפרנקית

השושלת המרובינגית

השושלת הקרולינגית

פרנקיה המערבית

ממלכת צרפת

צרפת בעת החדשה

המהפכה הצרפתית

הרפובליקה הראשונה

הקיסרות הראשונה

הרסטורציה של ממלכת צרפת

המונרכיה של יולי

הרפובליקה השנייה

הקיסרות השנייה

הרפובליקה השלישית

צרפת של וישי

צרפת החופשית

הממשלה הזמנית

הרפובליקה הרביעית

הרפובליקה החמישית

צרפת

פרנקיה המערבית

בשנת 843 חולקה האימפריה הפרנקית של קרל הגדול בהסכם ורדן בין שלושה יורשים. לאחר תקופת איחוד קצרה (884887), שבה הממלכה וחולקה, והתואר הקיסרי חדל להיות מוחזק בחלק המערבי של הממלכה, אשר החל ליצור את הבסיס לממלכה הצרפתית העתידית.

במהלך שנות מלכותו האחרונות של קרל הגדול, הוויקינגים התקדמו לאורך האזורים הצפוניים והמערביים של ממלכתו. לאחר מות קרל הגדול בשנת 814, לא היו יורשיו מסוגלים לשמור על אחדות מדינית, והאימפריה הגדולה קרסה. התקדמות הוויקינגים החמירה. ספינותיהם הארוכות, מטילות האימה, החלו מפליגות לאורכם של נהר הלואר ונהר הסן, ושאר נתיבי מים פנימיים בממלכה, תוך שהם בוזזים, שודדים ואונסים. בשנת 843 רצחו הוויקינגים את הבישוף של נאנט, ומספר שנים לאחר מכן שרפו את כנסיית סן מרטין בטור. מעודדים מהצלחותיהם, שדדו הוויקינגים את פריז בשנת 845. שארל התם (898922), אשר ממלכתו הייתה מקבילה בשטחה לשטח צרפת כיום, הגיע ב-911 להסכם סן-קליר עם מנהיג הוויקינגים רולו מנורמנדי, על פי ההסכם, בתמורה להתנצרותם של הוויקינגים ולהתחייבות על הפסקת הפעולות האלימות, קיבלו הוויקינגים שטחים נרחבים משני צידי נהר הסן, במורד הנהר מפריז, אשר הפכו לדוכסות נורמנדיה ורולו עצמו הפך לרוזן העיר רואן ולוואסל של המלך הפרנקי.

בית קאפה

השושלת הקרולינגית חלקה לבסוף בגורל קודמותיה. לאחר מאבק ירושה ממושך בין שתי משפחות, עלה לשלטון בשנת 987 איג קאפה, דוכס צרפת ורוזן פריז, והשליט את השושלת הקפטינגית, אשר שלטה בצרפת (גם בשמות בית ולואה, ובית בורבון) באופן רציף, למעלה משמונה מאות שנה, עד המהפכה הצרפתית בשנת 1789. העידן הקרולינגי ראה את עלייתם ההדרגתית של מוסדות שיחלשו על התפתחותה של צרפת במאות הבאות: ביזור סמכויות הכתר לאצילים בתמורה לנאמנות ולשליטה צבאית, תופעה שהיה לה חלק ניכר בעליית הקפטינגים, וניצניה נראו כבר בסוף תקופת הקרולינגים. מלכותם של איג קאפה ויורשיו הראשונים לא הייתה בעלת שליטה של ממש מעבר לאזור הסן המרכזי, בעוד שאצילים בעלי כוח, כרוזן בלואה (אזור במרכז צרפת), צברו עוצמה ונחלות באמצעות נישואין, ובהסדרים פרטיים עם אצילים פחותים במעמדם. דוכסות נורמנדיה, אשר ניתנה לסקנדינבים, הפכה למקור לדאגה, כאשר הדוכס ויליאם מנורמנדי כבש את ממלכת אנגליה בשנת 1066, והפכה אותו ואת יורשיו למלכי אנגליה, ולשווים במעמדם אל המלך מחוץ לצרפת (על אף שבגבולות צרפת עדיין היו הם מבחינה רשמית כפופים למלך צרפת). הבעיה אף החמירה כאשר עלה, לאחר מאבק ירושה ממושך, בשנת 1154 המלך הנרי השני לכס המלוכה באנגליה. הוא היה כבר רוזן אנז'ו ודוכס נורמנדי, לפני שנישא בשנת 1152 לגרושתו של מלך צרפת אלינור מאקוויטניה. נישואין אלו העבירו לשליטתו את רובה של דרום מערב צרפת. מאה שנים של לוחמה הביאו שוב את נורמנדיה לשליטת צרפת בשנת 1204 הודות למדיניותו הנחושה של המלך פיליפ השני "אוגוסט", שהחזיר את השליטה הצרפתית בטריטוריה לאחר קרב בובין בשנת 1214.

המאה ה-13 הביאה לכתר הישגים נוספים בדרום, היכן שמסע הצלב האלביגנזי מטעם האפיפיור והכתר כנגד כופרים אלביגנזים (1209) הוביל לרכישת שטחי לנגדוק. כיבושה של פלנדריה על ידי המלך פיליפ הרביעי היה מוצלח פחות, והסתיים ב-1305.

התרבות בצרפת של ימי הביניים

לקראת המאה ה-12 החלה בצרפת תקופה של פריחה דתית, תרבותית, אדריכלותית וכלכלית. הערים גדלו והתחזקו והמסחר פרח. כוחה של הכנסייה בתקופה זו היה רב, והעושר הרב שלה התבסס הן על נחלות ורכוש והן על תרומות מצד אצילים ופשוטי העם. בערים, הבישופים היו בעלי מעמד רם והשפעה רבה ולעיתים אף ניהלו רבעים שלמים. מולם ניצבה ה"קנוניציה", מועצת הבישוף הבוחרת אותו, שהייתה גם היא בעל כוח רב ואף השתתפה בבניית הקתדרלות ובגיוס המשאבים. בצרפת שלט בית קאפה, שתרם אף הוא לבניית הקתדרלות, ולצידו היו מספר דוכסיות חזקות, כגון אקוויטניה ורוזנויות שמפאן ונורמנדי. בצרפת היו ארכיבישופים חזקים ועשירים וכן מסדרי נזירים שהיו גם הם בעלי עושר והשפעה.

בתקופה זו עלה מעמדן של הערים, בייחוד במרכז צרפת, והללו החלו להילחם על חופש ויותר זכויות. המסחר פרח, בייחוד במחוז שמפאן בו התנהלו ירידי מסחר שהביאו סחורות מצפון ודרום אירופה. הקתדרלות נבנו לא רק כמוסד כנסייתי אלא גם כמוסד עירוני, ובחלקן אף נפתחו בתי ספר קתדרליים בהם למדו את שבע האמנויות החופשיות, ומי שהשלים לימודים אלה - גם פילוסופיה ותאולוגיה. בערים אלו נוצר מעמד של משכילים ומלמדים, לצד גילדות עירוניות של בעלי מלאכה, אומנים בתחומיהם הם.

מסעות הצלב הפכו את הבנייה מלבנים לנפוצה הרבה יותר, לצד השפעות נוספות באמנות ובתרבות שבאו מהמזרח התיכון. תקופה זו של יציבות ופריחה אפשרה בניית מבנים מפוארים מלבנים, בניגוד למבני העץ שהיו נשרפים אחת לכמה זמן. על רקע זה החלה בנייה של קתדרלות אבן מפוארות, שנוצרו כדי לרומם את מעמד הכנסייה בפני פשוטי העם, וכן להוות ביטוי נשגב לאמונה הנוצרית. תחילה מבנים אלה נבנו בסגנון הרומנסקי הכבד (עד המאה ה-12), אך במרכז צרפת החל להתפתח הסגנון הגותי (1140) שהעמיד מבנים מפוארים, גדולים ויפים הרבה יותר.

באמצע המאה ה-12 התפתחה באיל דה פרנס האדריכלות הגותית, שבאה לבטא את האמונה הנוצרית ולפאר את הכנסייה. בתקופה זו ובמאה ה-13 נבנו בצרפת קתדרלות גדולות ומרשימות בסגנון החדש. סגנון זה הוא התפתחות של אדריכלות הרומנסק שהייתה סגנון הבנייה העיקרי של קתדרלות ברחבי אירופה עד המאה ה-12. האדריכלות הגותית נחשבת על ידי רבים לשיא שאליו הגיעה האדריכלות בימי הביניים ושיא של יכולתו הטכנולוגית של האדם בבנייה מלבנים. אופי הסגנון והאווירה הרוחנית המיוחדת שהוא יוצר בחללי הפנים של המבנים, הפכו את האדריכלות הגותית למושא השראה חשוב במיוחד בקרב אדריכלים ואמנים רבים בכל רחבי אירופה.

שושלת ולואה

עם מותו ללא ילדים של המלך שארל הרביעי, בשנת (1328) גווע עמו גם קו הדם הקפטינגי העיקרי. כמלך צרפת נמשח שאר בשרו של שארל, פיליפ השישי, אבי בית ולואה. אך כאשר מלך אנגליה אדוארד השלישי, נכדו של המלך הקפטינגי פיליפ הרביעי, תבע את כס המלוכה הצרפתית לעצמו, הביא מאבק זה לסכסוך המתמשך המכונה מלחמת מאה השנים. 115 השנים הבאות היו שנים של לוחמה הרסנית, מרידות איכרים, וצמיחתה של הלאומיות בשתי הארצות. הפסדי הצרפתים בשלבים הראשונים של הלחימה (13371360) התחלפו בניצחונות לאחר מכן (13691396). אך הנרי החמישי, מלך אנגליה זכה בניצחון מוחץ בקרב אז'נקור (1415), כנגד צבא צרפתי אשר היה מחולק בין תומכי פלג ארמניאק ופלג בורגונדי (דוכסות בורגונדיה הייתה אזור בצפון מזרח צרפת) של בית המלוכה. בנו של הנרי החמישי, הנרי השישי הוכתר כמלכה של צרפת, בפריז, ובשנת 1420 הגביל חוזה טרואה את שלטון ולואה לגדה הדרומית של נהר הלואר. השפלתה של צרפת נהפכה לניצחון בשנת 1429 עם עלייתה של התנועה הלאומית שהונהגה על ידי המיסטיקנית ז'אן ד'ארק. בת איכרים פשוטה זו, אשר טענה להתגלות אלוהית, פתחה במסע מלחמה אשר סיים את המצור הבריטי על אורליאן והסתיים בהכתרתו של המלך שארל השביעי בעיר ההיסטורית ריימס, שבה הוכתרו לפי המסורת מלכי צרפת. ז'אן דארק נתפסה על ידי הבורגונדים, נמסרה לאנגלים, והוצאה להורג ככופרת בשנת 1431, אך נותרה בבחינת התגלמותה הצרופה של הלאומיות הצרפתית בכל הדורות.

ההתפייסות בין המלך ובין פיליפ השלישי, דוכס בורגונדיה (1435) הסירה את המכשול הגדול ביותר לאחדות צרפת. בשנת 1436 נכבשה פריז מחדש, ונורמנדיה בשנת 1450. בשנת 1453 שלטו האנגלים אך באזור קטן מסביב לעיר קאלה (ואף אותו איבדו בשנת 1558). לאחר המלחמה צורפו דוכסויות ברטאן ונורמנדיה לכתר, וצרפת הייתה למלוכה חזקה ומאוחדת. האבדות שנגרמו במאה שנים של מלחמה היו עצומות. לכך יש להוסיף את השפעת מחלת הדבר (המכונה המוות השחור), אשר הגיעה מאיטליה בשנת 1348 והתפשטה במהירות בעמק הרון ומשם אל המדינה כולה. אבדות האוכלוסייה הצרפתית מן המחלה מוערכות ב-40% מן האוכלוסייה. למרות תחילתה של התאוששות דמוגרפית וכלכלית, סידרה של סכסוכים סיכנו את המשך ההתקדמות. הפעם היה הסכסוך באיטליה (14941559) היכן שמלכי צרפת ניסו להשיג עליונות, אך נכשלו, והתוצאה הייתה מתן כוח נוסף לשושלת הבסבורג, שליטי האימפריה הרומית הקדושה.

המלחמות האיטלקיות אך תמו, כאשר צרפת נקלעה למשבר מבית שתוצאותיו מרחיקות לכת. למרות חתימתו, בשנת 1516 של קונקורדט בין צרפת ובין האפיפיור, אשר נתן לכתר כוח רב במינויים למשרות בכנסייה, צרפת הושפעה מן הרפורמציה הפרוטסטנטית, וניסיונם של כוחות רבים באירופה לנתק את אחיזתו של האפיפיור. מיעוט עירוני פרוטסטנטי, שכוחו גובר והולך (ואשר יכונה לימים הוגנוטים), סבל מדיכוי חריף תחת שלטון המלך אנרי השני. ריאקציה קתולית שהונהגה על ידי הדוכסים רבי הכוח מבית גיז, הגיעה לשיאה בטבח ההוגנוטים בשנת 1572 במה שמכונה "טבח ליל ברתולומאו הקדוש", אשר החל בסדרה של מלחמות הדת בצרפת שבמהלכן כוחות אנגלים, גרמנים וספרדים התערבו לטובת הצדדים היריבים על אדמת צרפת.

שושלת בורבון

Louis XIV of France
לואי הארבעה עשר, מלך צרפת

המשבר יושב על ידי רציחתו של אנרי הראשון הדוכס מגיז, בצוותא עם המלך אנרי השלישי בשנת (1589) ועלייתו של המלך הפרוטסטנטי של מלכות נוואר אנרי הרביעי בשנת (1589) לכס המלוכה הצרפתי. היה זה אבי בית בורבון. בשנת 1593 קיבל על עצמו המלך החדש את הדת הקתולית, והוציא צו לסובלנות, הידוע גם כ"האדיקט של נאנט", אשר הבטיח את חירות האמונה האישית, ושוויון זכויות אזרחי. אנרי נרצח על ידי מתנקש פנאטי, מתומכי בית ולואה בשנת 1610.

הפיוס הלאומי בתקופת אנרי הרביעי הניח את היסודות לתחילת עלייתה של צרפת להגמוניה אירופית, תחת שלטונו של לואי השלושה עשר, והשר המוכשר הקרדינל רישלייה, אדריכל מדיניות החוץ והפנים הצרפתית כנגד ספרד והקיסר הגרמני במשך מלחמת שלושים השנה (16181648), אשר החריבה את שטחי מדינות גרמניה, ומנעה מהן את ההתפתחות, ההתפשטות הטריטוריאלית והאיחוד שהיו מנת חלקה של צרפת תחת בית בורבון.

מרד הוגנוטי שנתמך בידי אנגליה (16251628) דוכא ביד רמה, וצרפת התערבה באופן ישיר בשנת 1635 בסכסוך אירופי בנוגע לשטחה של שוודיה. לאחר מות המלך והקרדינל, שלום וסטפליה בשנת 1648 הבטיח את חלוקתה הפוליטית והדתית של גרמניה, וסימן הצלחה צרפתית גוברת והולכת במדיניות החוץ. הצלחה זו הייתה כבירה, כי הצרפתים תמיד ניסו למנוע את איחוד גרמניה תחת מדינה ריבונית אחת, ומשנכשלו בזה בסוף המאה ה-19 ירדו ממעמד ההגמוניה שהיה להם באירופה המערבית. שלום וסטפליה הציב את הגבול המזרחי של צרפת על נהר הריין, גבול גאוגרפי קל להגנה.

במהלך שלטון לואי הארבעה עשר הייתה צרפת לכוח הדומיננטי באירופה, כאשר היא נעזרת בכשרונות יורשו של רישלייה, הקרדינל מזראן, ומדיניותו הכלכלית הנבונה של שר האוצר ז'אן-בטיסט קולבר. מלחמה מחודשת בשנות השישים והשבעים של המאה השבע עשרה נגד ההולנדים הביאה להישגים טריטוריאליים נוספים.

לאחר עלייתו לשלטון של הדוכס ההולנדי הפרוטסטנטי ויליאם השלישי בכס המלוכה המאוחד של אנגליה, אירלנד וסקוטלנד הוקמה "ברית גדולה" בשנת 1689 כנגד לואי הארבעה עשר, שמטרתה למנוע את שלטון צרפת בארצות השפלה (כיום בלגיה), שהיו אז תחת שלטון ספרד. בעקבות כך פרצה מלחמת תשע השנים, שהסתיימה בשנת 1697 בהסכם רייסווייק ללא שינויים טריטוריאליים.

בשנת 1700 פרצה מלחמת הירושה הספרדית, בעקבות מותו של קרלוס השני, מלך ספרד ללא ילדים. חלומות הגדולה של לואי הארבעה עשר הסתיימו בהפסד במלחמה, על אף שנכדו פיליפ, דוכס אנז'ו נבחר לבסוף למלך ספרד. המלחמה אימצה את משאביה של צרפת, אשר ניזוקו דיים באסונות טבע ובבצורת בשנות התשעים של המאה השבע עשרה, כמו גם מהתנערותו של לואי מהאדיקט של נאנט, אשר גרמה לאובדן חלק ניכר מהתמיכה לה זכה בעם, והגירה המונית של כ-250,000 הוגנוטים להולנד.

מלוכתו (17151774) של לואי החמישה עשר ראתה חזרה לשלום ולשגשוג. מלחמת הירושה האוסטרית הייתה בעיקר בשטחים גרמניים במזרח, אך ברית עם ההבסבורגים, כנגד כוח מאוחד של פרוסיה וממלכת בריטניה הגדולה הובילה להפסד יקר במלחמת שבע השנים (17561763).

Antoine-François Callet - Louis XVI, roi de France et de Navarre (1754-1793), revêtu du grand costume royal en 1779 - Google Art Project
לואי השישה עשר, מלך צרפת

ערב המהפכה הצרפתית בשנת 1789, הייתה צרפת ארץ כפרית הנשלטת על ידי שליט אבסולוטי ועל ידי אצולה תורשתית. השלטון פיגר במידה רבה אחרי התפתחויות בעולם (לדוגמה, עינויים נחשבו לדרך טובה להשיג הודאה במשפטים פליליים, וזכויות אזרח בסיסיות, כגון חופש הדת, לא היו קיימות). רעיונות בדבר ממשל נאור החלו להתפתח אצל האינטליגנציה הצרפתית, בניגוד בולט לשלטון אשר שלט בארץ בפועל.

המהפכה הצרפתית

Bastille
כיבוש הבסטיליה על ידי אזרחי פריז, מאורע מכונן בהיסטוריה הצרפתית

שלטונו של לואי השישה עשר (17741792) ראה בתחילתו הצלחות במדיניות החוץ עקב ההתערבות במלחמת העצמאות של ארצות הברית, אך הפרויקטים האדירים והמסעות הצבאיים שלואי השישה עשר וקודמיו לקחו על עצמם יצרו גירעון כרוני בקופת הממלכה. הידרדרות כלכלית, והתמרמרות עממית על זכויות היתר של האצולה והכנסייה, כמו גם היעדר אפשרות לשינוי שיצר אופייה השמרני והמאובן של המלוכה האבסולוטית, היו בין הסיבות לפרוץ המהפכה הצרפתית, אשר הובילה לכינון הרפובליקה הצרפתית הראשונה ב-21 בספטמבר 1792, ולעריפת ראשו של המלך לואי.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • אנדרה מורואה, דברי ימי צרפת, תל אביב, הוצאת מסדה, 1960
אינטנדנט

אינטנדט (Intendant) היה שמו של בעל משרה מנהלית בצרפת תחת המלוכה בתקופת "המשטר הישן" (ה-ancien régime), לפני המהפכה הצרפתית.

משרת האינטנדנט קיבלה חשיבות בפעם הראשונה תחת הקרדינל רישלייה, השר המרכזי תחת שלטונו של לואי השלושה עשר במחצית הראשונה של המאה השבע עשרה. האינטנדנטים שימשו את רישליה במאמציו להגביר את הריכוזיות במדינה ולכרסם בסמכות הפאודלית של האצולה המקומית במחוזותיה של צרפת.

האינטנדנטים הראשונים נעדרו סמכות כלשהי מלבד זו שניתנה להם במינוי המיוחד של המלך, אך תחת שלטונו של לואי הארבעה עשר הפך האינטנדנט לפקיד מדינה קבוע ובעל חשיבות מרכזית. לאינטנדנט ניתנה סמכות מלאה בתחום המשפט, הכספים והשיטור במחוזות, כולל אפשרות לשפוט במשפטים אזרחיים ופליליים, השעיית שופטים, זימון בתי משפט מיוחדים, בקרה על פעולת הממשלה המקומית, פעולה נגד שוד והברחה, הגרלת הגיוס הכפוי למיליציה המקומית וחשוב מכל, הזכות להטיל ולגבות מיסים.

לסמכות להטיל ולגבות מיסים הייתה חשיבות מכרעת במחוזות צרפת, משום שסמכות זו הייתה היסוד החשוב ביותר לכוחה של האצולה המקומית, והמאפיין המובהק ביותר של סדר העניינים ששרד מן התקופה הפיאודלית. מטרת צעד זה, כמו גם תפקיד האינטנדנט בכללו, הייתה למנוע מהאצולה המקומית לקיים כוח עצמאי משלה ולהפכה לתלויה בשלטון המרכזי.

מצב זה הוביל לכך שרוב האינטנדנטים שמונו היו בתחילה לא אצילים (כלומר, פקידים התלויים לפרנסתם במלך) ונמצאו בעימות מתמיד עם האצולה המקומית, הפרלמנטים המקומיים והמושלים המקומיים. במהלך מהפכת הנפל (הפרונד) בשנים 1648-1653 בוטלה המשרה בלחצם של אלו, אך אחרי דיכוי המרידה בשנת 1653 היא הושבה על כנה.

לקראת סוף המאה השבע עשרה נקבע כי בכל מחוז (généralité) בצרפת יהיה רק אינטנדנט אחד. אחרי תחילת המאה ה-18 היו כל האינטנדנטים אנשי האצולה, עובדה המעידה על–כך שהריבון הצליח בשינוי מבנה הסמכות המקומית, כך שהכוח הממשי עבר מידיה של האצולה המקומית המסורתית לידיו של הפקיד הממונה מטעם המלך. בפרוץ המהפכה הצרפתית עורער מעמדו של האינטנדנט, שהיה סמל לשלטון הריבוני של המלך ובדצמבר 1789 בוטלה המשרה על–ידי האספה הכללית של המהפכה.

אנז'ו

אנז'ו (בצרפתית: Anjou) הוא אזור היסטורי בעמק הלואר, צרפת, שבירתו אנז'ה. האזור היה בשליטת רוזנים ודוכסים שהם או צאצאיהם היו גם מלכי אנגליה וצרפת. מאז המהפכה הצרפתית אין למחוז מעמד רשמי ושטחו נמצא בעיקר במחוז מן ולואר שבחבל פיי דה לה לואר, אך יש לו חשיבות תרבותית והיסטורית.

גאליה

גאליה (בלטינית: Gallia) הוא שמו ההיסטורי, בתקופת הברזל ובתקופה הרומית, של אזור במערב אירופה החופף בגבולותיו לצרפת המודרנית ולאזורים נוספים ממערב לנהר הריין, בהם בלגיה, לוקסמבורג וחלקים מערביים של שווייץ, הולנד וגרמניה. באזור זה ישבו בתקופת האימפריה הרומית הגאלים, שהם עם קלטי, אשר התפשטו אף מחוץ לגבולות גאליה. בין היתר, הם יישבו את המישורים בצפון איטליה, באזור שכונה על ידי הרומאים בשם גאליה קיסאלפינה (הצד הקרוב של הרי האלפים). החלק הנותר של גאליה היה "גאליה טראנסאלפינה" (גאליה שמעבר לאלפים), אלו היו שטחי גאליה שמצפון להרי האלפים ועד בלגיה של ימינו.

גאליה נארבוננסיס

גאליה נארבוננסיס הייתה פרובינקיה רומאית בדרום צרפת דהיום. בתחילה נקראה הפרובינציה "גאליה טרנסאלפינה" (גאליה שמעבר לאלפים), ואחר כך שונה שמה ל"נארבוננסיס" על שם בירתה הרומית "נארבו". מאוחר יותר כונתה פשוט "הפרובינציה", מה שנתן לה את שמה הנוכחי, פרובנס.

גאלים

גאלים היו עם בעת העתיקה ממוצא קלטי, ששמו מוזכר בראשונה בכתבים רומיים במאה ה-4 לפנה"ס. תחילה כינו הרומים את כל הקלטים בשם גאלים, אך בתקופות מאוחרות יותר יוחד השם לתושבים הקלטים של גאליה.

במאות ה-5 וה-4 לפנה"ס שבטים גרמניים דחקו את הגאלים מאזור הדנובה. הגאלים שנאלצו לחפש לעצמם אזור מחיה חדש, הכירו את אזור עמק נהר הפו באיטליה ממסחר שערכו עם האטרוסקים שישבו שם, וידעו שהשטח ריק יחסית.

במהלך המאות ה-5 וה-4 לפנה"ס יושב חלק הארץ שבין הרי האלפים לבין עמק נהר פו בשבטים גאליים. חלקם התיישבו כחקלאים ורועי בקר שלווים וחלקם, בהם שבט Senones בהנהגת ברנוס, פלשו דרומה ומוטטו את האומה האטרוסקית. כאשר הגיעו לעיר קולסיום (Clusium) קראו תושבי העיר לעזרת רומא. על פי טיטוס ליוויוס, הרומים שלחו משלחת בת שלושה נציגים, האחים Fabii, שהפרו את כללי Ius Gentium המקובלים לגבי שגרירים, תקפו בנשק את הגאלים, פגעו באנשי המשא ומתן מהצד הגאלי ונמלטו חזרה לרומא. הגאלים ביקשו את הסגרת אנשי המשלחת ונדחו. הצבא הגאלי הגיע למרחק של כ-15 ק"מ מצפון לרומא, ושם הצליחו הגאלים להביס את הצבא הרומי, בקרב אליה שנערך ב-387 לפנה"ס, (על פי גרסאות אחרות נערך הקרב ב-390).

מגיני העיר התבצרו בגבעת הקפיטולין והגאלים נכנסו לרומא, בזזו אותה ושרפו אותה. על פי האגדה הרווחת, באחד הניסיונות לכבוש את גבעת הקפיטולין העירו האווזים של מקדש יונו את הרומאים וכך נמנע כיבוש המקום. אולם, האספקה של הנצורים נגמרה והם נאלצו לשלם לגאלים כופר בסך 1,000 ליבראות זהב (327 ק"ג).

ליוויוס מספר כי בעת ביצוע התשלום התברר לרומאים שהגאלים משתמשים במשקולות מזויפות. הרומאים פנו לברנוס שיכבד את ההסכם ויושיעם, אולם הוא השליך את חרבו על כף המאזניים בה היו המשקלות וקבע: Vae victis – "אבוי למנוצחים" והרומאים הביאו עוד זהב כדי לשלם את המחיר המופקע.

אירוע זה היה הזרז להקמת הצבא הרומי החזק, במטרה למנוע השנות מקרים כאלו.

במאה ה-2 לפנה"ס נכבשו רוב שטחי הגאלים באיטליה על ידי הרומים, ובשנת 51 לפנה"ס נכבשה גאליה עצמה.

עמים קלטיים נוספים כונו לעיתים גאלים.

דגל צרפת

דגל צרפת, הנקרא גם דגל הטריקולור (צרפתית: Drapeau tricolore), הוא דגלה הרשמי של צרפת. פירוש השם "טריקולור" הוא "שלושה צבעים", ואכן – בדגל זה שלושה פסים אנכיים בצבעים כחול (בצד התורן), לבן ואדום. תחילה היו שלושת הפסים ברוחב שונה, בנימוק שלוּ היו ברוחב שווה אזי הפס הלבן, שהוא בהיר יותר, היה נראה רחב יותר לעין האנושית. נפוליאון שינה אותם לפסים שווי רוחב, אך הצי הצרפתי ממשיך להשתמש בדגל שבו לפסים רוחב שונה. בעיצוב המקורי היה דווקא הצבע האדום בצד התורן, אך העיצוב שונה כשהדגל אומץ רשמית ב-15 בפברואר 1794, בתקופת הרפובליקה הראשונה.

שלושת צבעי הדגל מתייחסים בהתאמה לשלושת העקרונות של המהפכה הצרפתית. הכחול מתייחס לחירות, הלבן לשוויון, והאדום לאחווה.

הדגל הופיע לראשונה במהלך המהפכה הצרפתית, ואומץ באופן רשמי על ידי האספה הלאומית ב-15 בפברואר 1794, בתקופת הרפובליקה הראשונה. עיצובו מיוחס למרקיז דה לה פאייט – דמות בולטת במהפכה. על פי מיתוס רווח, צירוף זה של שלושת הצבעים – כחול, לבן ואדום – מקורו בשילוב בין צבעי סמלה של פריז (אדום וכחול) לבין צבע המלוכה (לבן). נכונותו של מיתוס זה מוטלת בספק, שכן מאז 1789 לא היו צבעי העיר פריז עוד בשימוש. סברה מקובלת יותר לגבי מקור צבעי דגל צרפת, שמקובלת על רוב ההיסטוריונים ואף הצרפתים שבהם, היא שהמרקיז דה לה פאייט שאל את צבעי דגל צרפת מצבעי מלחמת העצמאות של המושבות האמריקאיות – כחול, אדום ולבן. לה פאייט, שהיה ידיד אישי של ג'ורג' וושינגטון, נטל חלק פעיל באותה מלחמה, שהתחוללה בשנים 1775–1783 והסתיימה רשמית עם בחירתו של וושינגטון לנשיאות ארצות הברית ב-1789 – אותה שנה שבה פרצה המהפכה הצרפתית.

לאחר החזרת שושלת בית בורבון עם תבוסת נפוליאון בשנת 1815 הוחלף הדגל בדגל לבן שעליו הופיע פרח האירוס המלכותי – ה"פלר-דה-ליס", שהיה בשימוש לפני המהפכה. אולם, לאחר מהפכת יולי 1830 ועליית המלך לואי פיליפ, המלך-אזרח, הוחזר דגל הטריקולור להיות הדגל הלאומי, וכך נשאר עד היום.

דגל אקדיה – התיישבות של צרפתים בצפון אמריקה – היה מבוסס אף הוא על דגל צרפת.

במהלך מלחמת העולם השנייה הוסיפו אנשי "צרפת החופשית", אשר התנגדו לכיבוש הנאצי, את סמל צלב לוריין בצבע אדום ברצועה המרכזית, הלבנה, של הדגל. זאת משום שגורמים כגון צרפת של וישי השתמשו אף הם בדגל, והיה צורך להבדיל בין הגורמים המשתפים פעולה עם הגרמנים ואלו המתנגדים להם. לאחר המלחמה, עם שחרורה של צרפת, לא היה בכך עוד צורך.

הדגל שימש השראה לקשישטוף קישלובסקי ביצירת טרילוגיית הסרטים "שלושת הצבעים".

דוכסות בורגונדיה

דוכסות בורגונדיה היא דוכסות היסטורית שנוסדה ב-888, כאשר אודו מלך צרפת הסמיך את רישאר רוזן אוטן לאחד את רוזנויות סנס, אוקסר וטרואה תחת שלטונו. רישאר, שהיה אציל פיאודלי בעל אחוזות רבות, זכה בתואר מרקיז, תואר שאחר כך הפך לדוכס. איחודן של רוזנויות אלה נבע מן הצורך לארגן מערכת הגנה מקיפה נגד הנורמנים שתקפו את פריז וחבלי ארץ סמוכים אליה.

ב-1361 מת פיליפ הראשון דה רובר, דוכס בורגונדיה כשהוא בן 15 שנה בלבד כתוצאה מהידבקות במגפה. ב-1363 ז'אן השני, מלך צרפת מסר דוכסות זו לבנו פיליפ שמשל בשם פיליפ השני "האמיץ". באמצעות קשרי נישואין ודיפלומטיה הצליח פיליפ השני להרחיב את גבולותיה של דוכסות בורגונדיה. כאשר מת ב-1404, דוכסות בורגונדיה שלטה ברוזנות אינו (כיום פרובינציה במחוז ולוניה בדרום בלגיה), בפלנדריה, ארטואה (בצפון צרפת) ופראנש-קונטה (במזרח צרפת).

לעמדתה של דוכסות בורגונדיה נודעה חשיבות רבה במלחמת מאה השנים בין צרפת ואנגליה. היריבות בין דוכסי בורגונדיה לבין בית המלוכה הצרפתי איפשרה לאנגליה להשתלט על צרפת. ב-1415 הנרי החמישי מלך אנגליה פלש לצרפת עם צבאו, בעוד שז'אן הראשון, דוכס בורגונדיה לא השתתף בהגנה על ממלכת צרפת. ב-1430, כוחותיו של פיליפ השלישי, דוכס בורגונדיה תפסו את ז'אן ד'ארק שנמכרה לאנגלים והועלתה על המוקד ב-1431.

כשמת פיליפ השלישי ב-1467, הגיעה בורגונדיה לשיא עוצמתה, כדוכסות שהשתוותה במעמדה לממלכות מערב אירופה. 1477 נהרג בנו, שארל הראשון, דוכס בורגונדיה, בקרב על העיר נאנסי, שהייתה בירת דוכסות לורן. לואי האחד עשר, מלך צרפת השתלט על דוכסות בורגונדיה. מארי מבורגונדיה, בתו של שארל הראשון, נישאה למקסימיליאן הראשון, ארכידוכס אוסטריה, ונחלותיה של בורגונדיה בפלנדריה ובארצות השפלה עברו לידי בית הבסבורג. כך הקיץ הקץ על דוכסות בורגונדיה שהתקיימה 589 שנה.

דופן (תואר אצולה)

דוֹפֶן (מצרפתית: Dauphin – דולפין) היה תוארו של יורש העצר הצרפתי בתקופות 1350–1791 ו-1824–1830.

גיג הרביעי, רוזן ויין ואלבון (כיום בחבל רון-אלפ בצרפת) מ-1133 עד 1142, היה הראשון שהוסיף לשמו את תואר האצולה "דופן". אחריו עשו רוזנים רבים של ויין שימוש בתואר זה כשמם הפרטי השני. בשל משמעותו המילולית, מעיד התואר "דופן" על יחסי הגומלין ההדוקים שהתקיימו בין רוזני הפרובינציה של דופינה לבין אלה של פרובאנס, הגובלת בחופי הים התיכון. הדולפין היה סמל האצולה של גיג השמיני, רוזן ויין בין השנים 1309–1333. רבים מרוזני אוברן הוסיפו גם הם לשמם את תואר האצולה "דופן" – תואר שבו השתמשו עד המהפכה הצרפתית.

יורשי העצר של כתר צרפת אימצו לעצמם את התואר "דופן" ב-1349 כאשר אימבר השני, רוזן ויין, מכר את נחלותיו בוויין ובאלבון (שהיוו את הפרובינציה של דופינה) לפיליפ השישי, מלך צרפת מבית ולואה, בתנאי שיורש העצר הצרפתי יישא את התואר "דופן". כדי לזכות בתואר זה נדרש הטוען לתואר להיות לא רק יורש העצר, אלא גם צאצא ישיר של מלך צרפת. לכן, פרנסואה הראשון, שהיה בן דודו של קודמו, לואי השנים עשר, לא זכה מעולם בתואר זה.

בתחילה היה הדופן אחראי באופן אישי לשלטון בפרובינציה של דופינה, שהייתה חלק מהאימפריה הרומית הקדושה. קיסריה של אימפריה זו השלימו עם שלטונו של הדופן בדופינה בתנאי שלא תהפוך לחלק מצרפת - מה שקרה רק ב-1461.

עד סוף תקופת מלכותו של לואי הארבעה עשר נקרא יורש העצר הצרפתי "דופן ויין", ורק לאחר מכן שונה תואר זה לתואר "דופן צרפת". יורש העצר הצרפתי הראשון שזכה בתואר "דופן" היה שארל, בנו של ז'אן השני, מלך צרפת (לימים שארל החמישי, מלך צרפת). האציל האחרון שנשא את התואר "דופן צרפת" היה לואי-אנטואן, דוכס אנגולם, בנו של שארל העשירי, מלך צרפת. הוא נאלץ לוותר על תואר זה ב-1830.

הסכם אוטרכט

הסכם אוטרכט הוא הסכם שלום שנחתם בחודשים מרץ-אפריל 1713 בעיר ההולנדית אוטרכט ובכך סיים את מלחמת הירושה הספרדית באירופה ואת מלחמת המלכה אן בצפון אמריקה. על ההסכם חתומות ממלכת צרפת בראשותו של לואי הארבעה עשר וממלכת ספרד בראשות פליפה החמישי דוכס אנז'וּ, מצד אחד, ובריטניה בראשות המלכה אן, דוכסות סבויה, והרפובליקה ההולנדית מצד שני.

הרסטורציה הצרפתית

הרסטורציה (Restauration) הייתה תקופה שלטונית בצרפת, בין נפילתו של נפוליאון בשנת 1814 לבין מהפכת יולי 1830 אשר בישרה את התקופה המכונה המונרכיה של יולי.

לואי השלושה עשר, מלך צרפת

לואי השלושה עשר, מלך צרפת "הישר" (צרפתית: Louis XIII, ‏27 בספטמבר 1601 - 14 במאי 1643), בן לשושלת בורבון, מלך על צרפת מ-1610 עד מותו.

מונטסקייה

שארל לואי דה סקונדה, ברון לה ברד ומונטסקייה (בצרפתית: Charles-Louis de Secondat, baron de La Brède et de Montesquieu) הידוע בעיקר כמונטסקייה ‏(18 בינואר 1689 - 10 בפברואר 1755) היה פילוסוף צרפתי. נודע בעיקר בזכות תורת "הפרדת הרשויות" שלו.

מלחמת שבע השנים

מלחמת שבע השנים הייתה מלחמה ממושכת שראשיתה בשנת 1754 והמשכה בין 1756–1763, אשר התרחשה בעיקר באירופה בין בריטניה, פרוסיה וממלכת הנובר, לבין צרפת, אוסטריה, האימפריה הרוסית, שוודיה וסקסוניה. כוחות משניים במלחמה היו צבאותיהן של ספרד ופורטוגל אשר נגררו אל המלחמה בעל כורחן, וכן כוח מהולנד הנייטרלית אשר הותקף בשטחה של הודו.

מלכי צרפת

מלכים שלטו בצרפת מאז ימי הביניים עד שנת 1870 (על אף שנפוליאון בונפרטה ונפוליאון השלישי שלטו כקיסרים ולא כמלכים). ישנה אי הסכמה בין היסטוריונים לגבי הקמתה של ממלכת צרפת, אך התאריך המוקדם ביותר המקובל הוא ייסוד הממלכה הפרנקית בשטחי גאליה הרומאית על ידי המלך כלוביס הראשון בשנת 486. מלכי האימפריה הפרנקית הודחו במאה ה-8, ובשנת 843 חוזה ורדן סימן את ייסודה של ממלכת פרנקיה המערבית, ממנה תתפתח ישירות ממלכת צרפת המודרנית. התואר "מלך הפרנקים" (בלטינית Rex Francorum) נשאר בשימוש עד לתקופת שלטונו של פיליפ הרביעי, בשנים 1340-1360 ו-1369-1801 מלכי אנגליה טענו לכתר הצרפתי והכריזו על עצמם כמלכי צרפת. תביעות אלו קיבלו תוקף לזמן קצר כאשר בשנת 1420, במהלך מלחמת מאה השנים, המלך שארל השישי הכיר בחתנו הנרי החמישי, מלך אנגליה כיורשו. עד שנת 1453 האנגלים גורשו כמעט לגמרי מצרפת, אך המלכים האנגליים המשיכו לטעון לתואר "מלך צרפת" עד לייסודה של הממלכה המאוחדת בשנת 1801.

ממלכת נווארה

ממלכת נווארה (בספרדית: Reino de Navarra, בבסקית: Nafarroako Erresuma, בצרפתית: Royaume de Navarre), במקור ממלכת פמפלונה, הייתה ממלכה אירופית אשר שכנה בשני צדדיהם של הרי הפירנאים לצד האוקיינוס האטלנטי.

ממלכת נווארה נוצרה כאשר מנהיג בסקי מקומי בשם איניגו אריסטה נבחר או הוכרז כמלך בפמפלונה (בשנת 824) והנהיג מרד נגד הסמכות הפרנקית האזורית.

החלק הדרומי של הממלכה סופח לתוך הכתר של קסטיליה ב-1513, ובכך נהיה חלק מממלכת ספרד המאוחדת. החלק הצפוני נשאר עצמאי, אך הוא נכנס לאיחוד פרסונלי עם צרפת ב-1580 כאשר אנרי השלישי, מלך נווארה, ירש את כס המלוכה בצרפת כאנרי הרביעי, מלך צרפת. בשנת 1620 אוחד החלק הצפוני של נווארה באופן מלא עם ממלכת צרפת.

סמל צרפת

סמל הרפובליקה הצרפתית מוכר כסמלה הרשמי של צרפת מאז שנת 1953. ענפי הזית מסמלים שלום, ענפי האלון מסמלים תמידיות, ראשי התיבות "RF" הם קיצור של République Française (הרפובליקה הצרפתית, בצרפתית), והפסקס המשולב בענפי הבוקיצה מייצג צדק.

סמל צרפת מורכב מהרכיבים הבאים:

מגן רחב ובו בצד אחד ראש אריה ובצד השני ראש עיט. מעל המגן נמצאת מונוגרמה של האותיות R ו-F, המייצגת את המילים "הרפובליקה הצרפתית" (République Française).

ענף עץ דפנה המסמל את ניצחון הרפובליקה.

ענף עץ אלון המסמל תמידיות.

פסקס המסמלים את כוחה של המדינה ואת זכותה לשפוט משפט צדק.

פלר דה ליס

פְלֵר דֶה לִיס (מצרפתית: Fleur de lis או Fleur de lys, ברבים: Fleurs-de-lis) הוא דגם של צדודית פרח סימטרי בעל שלושה עלי כותרת. לדגם ערך סימבולי ודקורטיבי בארצות רבות ולאורך אלפי שנים, וגם כיום ערכו יציב.

הדגם מדמה את פרח האיריס מקבוצת איריסי ההיכל.

פרנקיה המערבית

פרנקיה המערבית (בגרמנית: Westfrankenreich; בצרפתית: Francie occidentale), או ממלכת הפרנקים המערבית, הייתה ממלכה שהתקיימה בחלקה המערבי של האימפריה הקרולינגית שנפל בחלקו של שארל הקירח, נכדו של קרל הגדול, כתוצאה של הסכם ורדן (843).

האימפריה הפרנקית, שאוחדה תחת קרל הגדול, היוותה חלק גדול של מערב אירופה. הסכם ורדן נחתם אחרי שלוש שנים של מאבק בין שלושת נכדיו (840–843), שבמרוצתן שארל הקירח תמך באחיו לודוויג הגרמני נגד אחיהם לותאר הראשון שירש את תוארו של קרל הגדול כקיסר הרומאים (מאוחר יותר קיסר האימפריה הרומית הקדושה, החל באוטו הראשון).

האימפריה הקרולינגית של הפרנקים התקיימה דור אחד בלבד בראשותו של לואי החסיד, בנו של קרל הגדול. נחלותיו הרבות כללו את צפון איטליה (לומבארדיה), את צרפת (מלבד ברטאן), את ארצות השפלה, את רובה של אוסטריה ואת גרמניה. נחלות אלה חולקו לפי הסכם ורדן לפרנקיה המערבית, פרנקיה המזרחית ופרנקיה התיכונה.

אם כי עברה תקופה של מריבות לפני שהשיגה יציבות באמצעות השושלת הקאפטינגית, פרנקיה המערבית היוותה את הבסיס לייסודה של ממלכת צרפת, ולצרפת המודרנית. היא חולקה לתשעה אזורים פיאודליים: אקיטן, ברטאן, בורגונדיה, קטאלוניה, פלנדריה, גסקוניה, ספטימניה איל-דה-פראנס וטולוז.

ב-987, אחרי מאבק בין שתי משפחות מלוכה, ייסד איג קאפה, דוכס הפרנקים ורוזן פריז, את השושלת הקאפטינגית שמשלה בצרפת כבית ולואה וכבית בורבון במרוצת שמונה מאות שנה.

רשימת האפיפיורים

האפיפיור עומד בראש הכנסייה הקתולית. המונח "אפיפיור" (בלטינית: papa) משמש בכנסייה הקתולית, בכנסייה היוונית האורתודוקסית ובכנסייה הקופטית כתיאור למנהיג הרוחני העליון. בימינו מתייחס התואר בדרך-כלל אל ראש הכנסייה הקתולית. התואר עצמו משמש בכנסייה הקתולית הרומית מאז כהונתו של סיריקיוס בסוף המאה הרביעית. מניין האפיפיורים הרשמי עומד על 265 או 266 אפיפיורים (תלוי אם מונים את האפיפיור הנבחר סטפנוס).

האפיפיור מחזיק גם בתארים נוספים כמו בישוף רומא, ממלא מקומו של ישו הנוצרי, יורשו של פטרוס הקדוש, נסיך השליחים, הפונטיף העליון של הכנסייה העולמית (הקתולית), פטריארך המערב, הפרימוס (ראשון) של איטליה, ארכיבישוף ובישוף מטרופוליטני של הפרובינקיה המקומית, ומשרת משרתי האל. מאז שנת 1929 תוארו הרשמי של האפיפיור במדינת הוותיקן, מחוץ לתפקידו הדתי, הוא הריבון.

את שמות האפיפיורים מקובל לתעתק ולהגות באופן שונה משפה לשפה. שמות האפיפיורים נלקחים ברוב המקרים מרשימה סגורה, ולכל שם צורת תעתיק והגייה שונה בשפות שונות. יוחנן פאולוס השני חתם את שמו בלטינית ioannes paulus, ושמו של קודמו בעל אותו שם, הקבור בכנסיית פטרוס הקדוש כתוב IOANNES PAVLVS, אבל באיטליה מכנים אותו Giovanni Paolo ("ג'ובאני פאולו"), בספרד - Juan Pablo ("חואן פבלו"), בצרפת - Jean Paul ("ז'אן פול"), באנגליה - John Paul ("ג'ון פול"), ובערבית - يحنّا بولوس ("יוחנא בולוס"). גם בעברית מקובל "לתרגם" את השם לגרסתו העברית, שהיא: "יוחנן פאולוס". בשמות אחרים, שאין מסורת הגייה מושרשת ביחס אליהם, מתבסס תעתיק השם על תוארם בשמם הרשמי וכללי התעתיק מלטינית.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.