מלחמת רוסיה–יפן

מלחמת רוסיה–יפןרוסית: Русско-японская война; ביפנית: 日露戦争) התנהלה בין ה-8 בפברואר 1904 ל-5 בספטמבר 1905. המלחמה פרצה בעקבות סכסוך בין רוסיה ליפן על השליטה בצפון-מזרח האימפריה הסינית המתפוררת, ובעיקר על חבל מנצ'וריה וחצי האי קוריאה.

הקרב הראשון במלחמה היה התקפה של הצי הקיסרי היפני על בסיס הצי הרוסי הקיסרי בפורט ארתור ב-8 בפברואר 1904.[1] המלחמה הסתיימה בניצחון היפנים לאחר תבוסת הצי הרוסי בקרב צושימה (2728 במאי 1905) וכניעת המבצר הרוסי פורט ארתור. מפלתה של רוסיה הייתה אחד הגורמים לפרוץ מהפכת 1905.

תבוסתה של רוסיה במלחמה הכתה בהלם את העולם כולו. העובדה שמדינה לא-מערבית הצליחה להביס בשדה הקרב מעצמה גדולה כרוסיה הפיחה רוח חיים בתנועות אנטי-קולוניאליות בעולם כולו.

אף על פי שנציגים ממדינות רבות נשלחו לחזות בקרבות מלחמת רוסיה-יפן השכילו מעטים בלבד להבין את משמעות השינויים שחלו בשדה הקרב, ולקחי המלחמה לא הופקו עשר שנים לאחר מכן בשדות הקטל של מלחמת העולם הראשונה.

מלחמת רוסיה–יפן
RUSSOJAPANESEWARIMAGE
תאריך התחלה: 8 בפברואר 1904
תאריך סיום: 5 בספטמבר 1905
משך הסכסוך: שנה ו-30 שבועות
מקום: מנצ'וריה, הים הצהוב, ים יפן
תוצאה:
  • ניצחון יפני
  • יפן עולה לדרגת מעצמה
הצדדים הלוחמים
מפקדים
כוחות

כ-1,365,000 (סה"כ)

  • כ-700,000 (בפועל)

כ-1,200,000 (סה"כ)

  • כ-650,000 (בפועל)
אבידות

34,000–52,623 נהרגו או מתו מפצעיהם
9,300–18,830 מתים ממחלות
146,032 פצועים
74,369 שבויים
סך הכול: 43,300–120,000

47,152–47,400 הרוגים
11,424–11,500 מתו מפצעיהם
21,802–27,200 מתים ממחלות
סך הכול: 58,000–86,100

הגורמים למלחמה

בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה העשרים בחשו כמה וכמה מדינות בקלחת של מזרח אסיה, יפן ניסתה להפוך למעצמה מודרנית ובשל מקומה הגאוגרפי התמקדה בקוריאה ובסין הצפונית, ובשל כך נקלעה להתנגשות עם רוסיה. בגלל ניסיונותיה של יפן לכבוש את קוריאה פרצה מלחמת סין-יפן הראשונה, ובהסכם שימונוסקי (17 באפריל 1895) נמסרה קוריאה ליפן יחד עם טיוואן ולושונקו (פורט ארתור). מעצמות המערב (רוסיה, גרמניה וצרפת) לחצו על יפן לוותר על פורט ארתור, וב-1898 חכרו הרוסים את המקום ל-25 שנה מן הסינים. בינתיים כבשה רוסיה את רוב שטחה של מנצ'וריה והתחרתה ביפן על השליטה בקוריאה.

יפן נחלה אפוא אכזבה מהישגיה המדיניים ופנתה אל הדרך הצבאית. הצבא היפני הקיסרי התחדש, ואף על פי שלא היה גדול כמו צבא רוסיה היה חזק דיו להתמודד אתו במזרח אסיה. ב-4 בפברואר 1904 ניתקה יפן את יחסיה הדיפלומטיים עם רוסיה, וארבעה ימים לאחר מכן פרצה המלחמה.

הזירה

הזירה היבשתית

Manchuria
מנצ'וריה הגדולה. החלק הימני העליון מסמל את מנצ'וריה (החיצונית) הרוסית

הקרבות העיקריים התנהלו במנצ'וריה, בשטח הרפובליקה העממית של סין, במחוז ליאונינג, אקלימו של ליאונינג קיצוני, קר בחורף וחם בקיץ. תושביו היו בני מנצ'ו ומעט בני האן שהיגרו מאזורים שמדרום לחומה הסינית. בדרומו של מחוז ליאונינג משתרבב חצי האי ליאודונג לתוך הים הצהוב ובקצהו שכנה פורט ארתור, מעגן טבעי מצוין, מוגן בגבעות ומימיו אינם קופאים בחורף. הרוסים חכרו את פורט ארתור מהסינים והפכו אותו לבסיס חזק ולנמל הגדול ביותר של רוסיה במזרח האימפריה שלה.

הזירה הימית

הקרבות הימיים התנהלו בעיקר בים הצהוב שבאוקיינוס השקט. פורט ארתור, נמל הבית של צי האוקיינוס השקט של הרוסים, שכנה על חוף הים הצהוב. הים מתאפיין במזג אוויר קר ויבש בחורף וחם ולח בקיץ. מנובמבר עד מרס יש מונסונים צפוניים חזקים שיכולים להתפתח לסופות הרסניות.

בנמל פורט ארתור עגנו עשרות ספינות קרב של הצי הרוסי. נמל חשוב אחר, ולדיווסטוק, שכן לחופו של ים יפן. נמל וולדיווסטוק היה בסיסה של שייטת חזקה שכללה מספר סיירות משוריינות ועם נפילתה של פורט ארתור נותרה תקוותו האחרונה של הצי הרוסי לנמל מים עמוקים.

הכוחות

רוסיה

צבא היבשה הרוסי

הצבא הרוסי היה הגדול בעולם. בצבא הסדיר שירתו כ-41,000 קצינים ולמעלה ממיליון חיילים, והם אורגנו ב-29 קורפוסים של 16 גדודים ו-6 סוללות של 8 תותחים כל אחת. לצבא הרוסי הייתה גם עתודת כוח אדם עצומה, גדולה פי כמה משל יפן. עם זאת נאלצו הרוסים להשאיר חלק ניכר מצבאם פרוש לאורך גבולותיהם הארוכים במערב ובדרום. עוד בעיה הייתה ציוד מיושן ומפקדים לא ראויים.

חיל הרגלים היה חמוש ברובה מוסין נגאן בעל מחסנית של חמישה כדורים ובכידון מיושן, שהושאר במצבת הציוד רק בגלל דבקות במסורת. 120 כדורים, מעיל שינל ותרמיל גב השלימו את ציודו של החייל הרגלי הרוסי. לכאורה צורפו ליחידות חיל הרגלים גם פלוגות מקלענים, חמושות במקלעי מקסים, אבל בפועל יצאו יחידות רבות לקרב בלי סיוען של פלוגות המקלענים.

גם חיל הפרשים הרוסי היה חזק מאוד וכלל כ-80,000 איש, רובם קוזאקים, שאורגנו ב-22 יחידות גדולות. הפרשים חומשו ברובה קרבין ובחרב ולעיתים גם ברומח. הפרשים נלחמו לרב בפלוגות של 100 חיילים כל אחת.

חיל התותחנים הרוסי עבר רפורמות חשובות, ולקראת המלחמה עמד הצבא להשלים את הרפורמות האחרונות. ב-1902 החלו יחידות הארטילריה לקלוט את תותחי השדה מדגם פוטילוב בקוטר של 76 מ"מ שטווחם כ-8.5 ק"מ. התותח היה שיפור של דגם אחר, גם הוא בקוטר של 76 מ"מ שנכנס לשירות שנתיים קודם לכן. שני התותחים היו נפוצים בצבא הרוסי בעת המלחמה.

בזירת הלחימה עצמה עמדו לרשות הרוסים בתחילת המלחמה כ-60,000 רגלים, 3,000 פרשים ו-164 תותחים. רוב הכוח הוצב בשני הנמלים העיקריים של הצבא הרוסי בזירה - פורט ארתור וולדיווסטוק. היתר פוזר לאורך מסילת הברזל שחיברה את פורט ארתור לרוסיה גופא. הרוסים אמנם הצליחו להגדיל את מספר חייליהם לכ-95,000 כבר בתחילת המלחמה, אבל בגלל מגבלות המסילה הטרנס סיבירית נותרו בנחיתות מספרית עוד זמן לא מבוטל. בסך-הכל גייסו הרוסים כמה מאות אלפי חיילי מילואים, העבירו מחזית אירופה שישה קורפוסים של 28,000 חיילים כל אחד (שלושה היו בדרך ולא השתתפו במלחמה). בסך הכל הועברו מזרחה למעלה מ-400,000 חיילים, 93,000 סוסים וכ-1,000 תותחים.

חיל הים הרוסי

הצי הרוסי היה השלישי בגודלו בעולם וכלל 25 אוניות מערכה (מחציתן ישנות), 3 אוניות חופים משוריינות, 38 סיירות מדגמים שונים, 63 משחתות,, 88 ספינות טורפדו ו-17 ספינות תותחים. הצי הרוסי התחלק לשלושה חלקים בלתי שווים: צי הים השחור, הצי הבלטי וצי האוקיינוס השקט. הצי הבלטי יכול היה ואף שלח את אוניותיו לזירה, אבל צי הים השחור לא הורשה לעבור במצרי הדרדנלים ששלטה בהם האימפריה העות'מאנית.

הצי הרוסי במזרח הרחוק חולק לשתי יחידות עיקריות: פלגת הסיירות שבסיסה בוולדיווסטוק והחלק הגדול יותר שבסיסו בפורט ארתור, שנקרא "שייטת האוקיינוס השקט", ולימים "השייטת הראשונה של צי האוקיינוס השקט" (כדי להבדיל בינה לתגבורת ספינות מן הצי הבלטי, שנקראה ה"שייטת השנייה והשלישית של צי האוקיינוס השקט"). למרות הפיצול היה לצי הרוסי יתרון כמותי בזירה: היו ברשותו 7 אוניות מערכה חדשות מסוג פרה דרדנוט, 6 סיירות (מהן אחת משוריינת), 24 משחתות וספינות קטנות נוספות, סיירת משוריינת אחת יחד עם ספינת תותחים קטנה שהיו בנמל בקוריאה, ועוד שייטת שבסיסה בוולדיווסטוק, ובה 4 סיירות (מהן אחת קלה והיתר משוריינות) ו-10 משחתות.

יפן

צבא היבשה היפני

ראשיתו של הצבא היפני שהשתתף במלחמה ברפורמות של תקופת מייג'י. תקציב הביטחון של יפן עלה בהתמדה והגיע בסוף המאה ה-19 לכ-31% מתקציבה הלאומי. בערב המלחמה מנה הצבא היפני כ-257,000 רגלים סדירים, 11,000 פרשים וכ-900 תותחים. כל אלה אורגנו ב-13 דיוויזיות, כל אחת של 11,400 רגלים, 430 פרשים ו-36 תותחים. נוסף על הארגון זה היו ליפנים גם שתי חטיבות פרשים ושני אגדי ארטילריה עצמאיים. כמו כן, עמדו לרשותם עוד כמה מאות אלפי חיילי מילואים ששובצו ב-13 חטיבות, אם כי היה קשה לגייסם ועיקר המאמץ נפל על כתפי הצבא הסדיר. במהלך המלחמה הוקמו עוד 4 דיוויזיות סדירות ושתי חטיבות מיל'. בסך הכל מנה צבא היבשה של יפן כ-850,000 איש.

חיל הרגלים היפני היה מצויד ברובה מדגם אריסאקה סוג 30 בקוטר של 6.5 מ"מ ובמלאי תחמושת של 210 כדורים. חוץ מן הרובה קיבל כל חייל גם תרמיל גב, מעיל ואוהל סיירים. בסתיו 1904 קיבלה כל דיוויזיה מחלקת מקלענים ובה 10 מקלעים (בהמשך המלחמה עלה מספר המקלעים במחלקה ל-14). הפרשים היפנים היו מעטים והם נלחמו בדרך כלל על רגליהם ולא על גבי הסוסים, ולמעשה היו חיל רגלים רכוב.

גדוד ארטילריה ממוצע כלל שלוש סוללות של שישה תותחי שדה או תותחי הרים בקוטר 75 מ"מ, אם כי גם הוביצרים בקוטר 120 מ"מ היו נפוצים בחלק מהסוללות. חמש הדיוויזיות הראשונות וגם האגדים העצמאיים חומשו בתותחי שדה מדגם M1898 אריסקה שטווחם קצר יותר משל התותחים הרוסיים - כ-5 ק"מ בלבד - אבל משקלם היה נמוך יותר והם היו ניידים יותר. הדיוויזיה השביעית חומשה גם בתותחי שדה וגם בתותחי הרים ואילו הדיוויזיות האחרות הסתפקו בתותחי הרים, שהיו קלים יותר אבל טווחם קטן מעט יותר. למרות ההבדלים, לא היה הבדל משמעותי באיכות בין שני סוגי התותחים.

חיל הים היפני

לצי היפני היו רק שש אניות מערכה, אבל לעומת זאת היו לו גם שש סיירות משוריינות. בדומה לצי הרוסי גם לצי היפני היו סיירות קלות רבות, עשרות משחתות וספינות טורפדו.

הפיקוד

הפיקוד הרוסי

בתחילת המלחמה שימש המשנה למלך יבגני אלכסייב המפקד העליון של כל הכוחות הרוסיים בזירה. עם פתיחת המלחמה מונה שר הביטחון של רוסיה, אלכסיי קורופטקין, למפקד צבא היבשה, אבל היה כפוף לאלכסייב. פיצול הפיקוד בין קורופטקין לאלכסייב גרם לבעיות חמורות בניהול המערכה. לאחר התבוסה בקרב נהר שאה קודם קורופטקין למפקד כל כוחות היבשה של רוסיה והוכפף ישירות למטה הצאר.

עם תחילת המלחמה פיקד תת-אדמירל אוסקר סטארק על השייטת הראשונה של צי האוקיינוס השקט הרוסי. כחודש לאחר פרוץ המלחמה מונה כמפקד תת-אדמירל סטפאן מקרוב, אשר נהרג כחודש לאחר שהגיע לזירה, ב-13 באפריל. עם מותו מונה תחתיו וילהלם ויטגאפט, גם ויטגפט נהרג בקרב הים הצהוב ב-10 באוגוסט והפיקוד על השייטת עבר לקצין אחר.

הפיקוד היפני

טקטיקה ואסטרטגיה

האסטרטגיה של שני הצדדים הייתה שונה מאוד. לעומת היפנים שתכננו התקפה הסתפקו הרוסים במגננה. היפנים נהנו מקווים פנימיים קצרים הרבה יותר מיריביהם וביקשו להגיע להכרעה מהירה לפני שגודלו העצום של הצבא הרוסי יכריע את המערכה. היפנים לא ביקשו להכות את האימפריה הרוסית שוק על ירך, אלא להנחיל לה מפלה קטנה יחסית כדי שלא לגרות אותה למלחמה מתמשכת נגד יפן.

ליפנים היו שני יתרונות חשובים: צבאם היה מגויס ומוכן לקרב ואילו הצבא הרוסי היה מרוחק, אי שם בתוככי רוסיה האירופאית. עוד יתרון חשוב היה המרחק הקצר יחסית בין יפן למנצ'וריה. אבל צבא רוסיה היה גדול הרבה יותר וכך גם הפוטנציאל הכלכלי שלה. רוסיה הייתה מדינה למודת קרבות ובעלת עתודות אדירות של כוח אדם. לכן שאפו היפנים להשיג הכרעה מהירה, לפני שרוסיה תספיק לגייס את כוחה העדיף. הגורם הזה הכתיב את האסטרטגיה של היפנים - התקפות עזות ותנועות מהירות.

לעומתם זלזלו הרוסים ביפנים והיו בטוחים שאלה לא יעזו לתקוף. עם פרוץ המלחמה עדיין לא הושלמו ביצורי פורט ארתור, כוחות היבשה של הצבא הרוסי במזרח הרחוק היו מצומצמים יחסית ותוכניות מלחמה מסודרות לא היו קיימות.

גם המרחק העצום בין ריכוזי הצבא, האוכלוסייה והתעשייה במערבה ובמרכזה של רוסיה ובין זירת הקרבות היה לרועץ לרוסים. המסילה הטראנס סיבירית הייתה מסילת הברזל היחידה שחיברה את רוסיה גופא למנצ'וריה. וחמור מזה, תוואי המסילה עבר דרך ימת בייקל. החלק שעקף את הימה מדרום עדיין לא נסלל כשפרצה המלחמה, והמעבר דרך הימה האט מאוד את מהירות הרכבות. בשל הקשיים הלוגיסטיים האלה נדרשו 267 רכבות כדי להעביר קורפוס אחד מזרחה.

מלבד קשיי התעבורה היבשתית התקשו הרוסים גם לתגבר את צייהם באוקיינוס השקט. היו שתי דרכים להגיע ממערב רוסיה אל האוקיינוס השקט: המעבר הצפון מזרחי דרך האוקיינוס הארקטי, נתיב קצר יותר אבל חסום בחורף; ומסע דרך האוקיינוס האטלנטי וכף התקווה הטובה (תעלת סואץ כבר הייתה פתוחה, אבל לא הייתה עבירה לאוניות המערכה החדשות של רוסיה.) המסע בדרך הזאת היה ממושך כל כך עד שכמעט כל צי האוקיינוס השקט הושמד לפני שהגיעה התגבורת מן המערב.

מהלך המערכה

המלחמה התנהלה בשתי זירות, יבשתית וימית. הים הצהוב הפריד בין יפן לזירת הקרבות במנצ'וריה והיא הייתה זקוקה לשליטה בו כדי להבטיח את הקשר עם הכוחות הלוחמים בשטח. זו גם סיבת התמרונים היפניים ההתקפיים שנועדו להשיג הכרעה בזירה הזאת. הרוסים לעומתם ראו את הזירה הימית כזירה משנית, ואף על פי שיכלו לשבש את התעבורה היפנית (כמו שהוכיחה השייטת שהוצבה בוולדיווסטוק), לא יזמו מפקדי הצי הרוסי פעולות נמרצות לעשות זאת.

המלחמה נפתחה בהתקפת פתע יפנית על המעגן העיקרי של הצי הרוסי בפורט ארתור. בקרב שהתפתח נפגעו שלוש ספינות רוסיות, אבל לא טבעו. היפנים ניסו לחסום את נמל פורט ארתור על ידי הטבעת ספינות סוחר ישנות עמוסות באבנים, אבל האש הרוסית היעילה סיכלה את כוונתם. ב-13 באפריל מיקשו היפנים את מוצא הנמל בכ-50 מוקשים. המזל האיר להם פנים, ולמחרת עלתה ספינת הדגל של הצי הרוסי, פטרופבלובסק, על מוקש וטבעה. מפקד הצי המקומי, סטפן מקרוב, ו-635 קצינים ומלחים נהרגו. קשה עוד יותר מאבדן הספינה היה אבדנו של מפקד הצי, שהפיח רוח קרב במגני פורט ארתור. ניסיונות נוספים של היפנים לחסום את הנמל על ידי הטבעת ספינות נכשלו אף הם. ב-15 במאי נקלעו שתי אניות מערכה יפניות למארב ימי והושמדו באמצעות מוקשים.

ב-17 בפברואר החלו יחידות קדמיות של הדיוויזיה ה-12 של צבא יפן לנחות בנמל צ'מולפו, ועד מהרה השתלטו היפנים כמעט בלי קרב על קוריאה, שהנוכחות הרוסית בה הייתה דלה ביותר. כדי להגן על גבול מנצ'וריה הציבו הרוסים את כוח שמנה כ-20,000 איש על נהר יאלו, שמשמש עד היום קו גבול טבעי בין קוריאה למנצ'וריה, מפקד הכוח היה הגנרל-לויטנט מיכאל זסלוביץ, אבל הוא היה קטן מכדי להדוף את הארמייה היפנית הראשונה בפיקודו של טמומו קרוקי, ובה למעלה מ-40,000 חיילים. בסוף אפריל כבר השיגו היפנים את השליטה בים וב-30 באפריל פתחו בקרב נהר יאלו. בעקבות הקרב נסוגו הרוסים לליאויאנג והיפנים לא רדפו אחריהם[דרושה הבהרה].

ב-24 באפריל נפגשו אוקו יסוקטה, מפקד הארמייה היפנית השנייה והאדמירל טוגו על סיפונה של האנייה מיקאסה ודנו בפלישה לחצי האי גוונדונג. משנודע על ניצחונו של הגנרל קורוקי בקרב על נהר יאלו החלו הכוחות היפניים לנחות בחוף פיצובו, כ-100 ק"מ מפורט ארתור. הנחיתה החלה ב-5 במאי והושלמה בתוך שבוע, ובאותו הזמן החלה הארמייה היפנית הרביעית בפיקודו של גנרל נוזו לנחות בטקושן, באמצע הדרך בין מוצא הנהר יאלו ובין פיצובו. לאחר הנחיתה החלו כוחותיו של נוזי להתקדם צפונה במקביל לארמייה הראשונה.

הצי הרוסי החזק נותר חסר מעש במימי פורט ארתור ולא נקף אצבע כדי להפריע לנחיתות היפנים מן הים. חוץ מפעולת משחתות קטנה, שגרמה לטיבוע שתי אוניות המערכה היפניות (ב-14 במאי), לא יזמה רוסיה מהלכים התקפיים נוספים. נוסף על שתי אניות המערכה הוטבעו גם המשחתות מיאקו (ב-12 במאי) ואקצוקי (ב-17 במאי), על ידי מוקשים. עוד שתי סירות תותחים יפניות התנגשו זו בזו, וגרוע מכך, אניית המערכה קאסוגה התנגשה בערפל כבד בסיירת יושינו ונגחה אותה. יושינו טבעה על רבים אנשי צוותה (ב-17 במאי). כך איבדו היפנים אניות רבות ומאות מלחים בגלל טעויות ניווט ומוקשים.

ב-26 במאי נתקלה הארמייה היפנית השנייה ביחידות הרוסיות באמצע הדרך אל פורט ארתור, בגבעות נאנשן, בחלק הצר ביותר בחצי האי והנוח ביותר להגנה. 38,000 היפנים הצליחו לגבור על כ-17,000 המגנים הרוסים, אבל ספגו אבדות כבדות. הרוסים נסוגו עד פורט ארתור ובתוך כך זנחו את עיר הנמל דלני, והיפנים הצליחו להשתלט על מתקני הנמל כשהם שלמים ומוכנים לפעולה.

חילוקי דעות חריפים התגלעו בין המשנה למלך והמפקד העליון אלכסייב ובין קורופטקין, מפקד צבא היבשה. אלכסייב דרש לתקוף את היפנים בכוחות שעמדו לרשות הרוסים באותו הרגע כדי למנוע מהם להטיל מצור על פורט ארתור, ואילו קורופטקין גרס שיש להמתין לבואן של תגבורות מרוסיה. בסופו של דבר, הכריע הצאר לטובתו של אלכסייב והרוסים יצאו מבסיסיהם בליאוינג בכוח של כ-30,000 רגלים, 2,500 פרשים וכ-100 תותחים כדי לבלום את התקדמותו של אוקו שצבאו מנה כ-36,000 רגלים, כ-2,000 פרשים ולמעלה מ-200 תותחים. הכוחות התנגשו ב-14 ביוני בקרב טליסו, והרוסים ספגו מפלה ונאלצו לסגת לבסיסם. דרכו של אוקו דרומה לעבר פורט ארתור הייתה פתוחה.

משנודעו תוצאות קרב נאנשן היה ברור שסכנת מצור נשקפת לפורט ארתור והמעגן אינו בטוח עוד. לכן, ניסה ויטגאפט לחלץ את הצי מנמל פורט ארתור בראש אוניותיו, אבל הוא נאלץ לחזור על עקבותיו.

יפן הטילה מצור ממושך על פורט ארתור המבוצרת. בחודש אוגוסט ניסה הצי הרוסי לפרוץ שוב מן הנמל ולהגיע לוולדיווסטוק, אבל התגלה ונחל תבוסה בקרב הים הצהוב. הספינות שלא יצאו מן הנמל טובעו גם הן זו אחר זו באש תותחי היפנים שצרו על הנמל. הניסיונות לפרוץ את המצור מן היבשה כשלו גם הם, ולבסוף נסוגו הרוסים לשניאנג וב-2 בינואר 1905 נפלה פורט ארתור בידי היפנים.

לאחר נפילת פורט ארתור היה הצבא היפני חופשי להתקדם צפונה, ובמרס 1905 הנחיל לרוסים מפלה דחוקה בשניאנג. לשם כך נדרשו היפנים להעביר לחזית כל חייל שהיה ברשותם, ובהם גם חיילים לא קרביים וזקנים.

בינתיים הצליחו הרוסים לתגבר את כוחותיהם בחזית הימית. הצי הבלטי בפיקודו של האדמירל זינובי פטרוביץ' רוז'סטבנסקי, הקיף את כף התקוה הטובה והגיע אל האוקיינוס השקט. במהלך המסע אירעה תקרית עם בריטניה: ב־21 באוקטובר 1904 פתחו אוניות הצי הרוסי באש על ספינות דיג בריטיות, שחשבו אותן בטעות לסירות טורפדו כשהשייטת הרוסית עברה בתעלת לה-מנש, סמוך לדוגר בנק. (בריטניה הייתה בעלת ברית של יפן אבל שמרה על נייטרליות בסכסוך).

בגלל אורכו של המסע ידע האדמירל טוגו היפני על בואה של התגבורת והכין תוכניות קרב לבלימת השייטת קודם שתעגון בוולדיווסטוק. טוגו יירט את הצי הרוסי במיצר צושימה, בין קוריאה ליפן.

קרב צושימה התחולל ב־2728 במאי 1905. הצי היפני היה נחות במספר אוניות המערכה שלו, אבל מהיר יותר ובעל טווח אש עדיף. התבוסה הרוסית הייתה מוחלטת. רוב הצי טובע ושאר ספינות הקרב נשבו או פורקו מנשקן. מתוך 40 אוניות רוסיות שרדו לאחר הקרב שש בלבד.

אירועים מרכזיים

תאריך אירוע תיאור השלכות
9 בפברואר 1904 הקרב על פורט ארתור מתקפת הצי היפני על אוניות רוסיות שעגנו בנמל. מספר אוניות רוסיות נפגעו. היפנים יכלו להתחיל בנחיתת הכוחות בקוריאה
9 בפברואר 1904 קרב צ'מולפו סיירת רוסית וריאג נלחמת נגד שייטת יפנית בקרבת נמל צ'מולפו בקוריאה לקרב לא היו השלכות ממשיות על מהלך המלחמה. הקרב נכלל במורשת צבאית של רוסיה כמעשה גבורה של אונייה בודדת נגד הכוחות העודפים.
9 באפריל 1904 טביעת פטרופבלובסק בקרבת פורט ארתור נפגעה ממוקש ימי וטבע אוניית הדגל של הצי הרוסי. נהרג אדמירל סטפאן מקרוב פגיעה קשה במורל הצי.
1 במאי 1904 קרב נהר יאלו קרב יבשתי ראשון במהלך המלחמה ניצחון יפני. כוחות יפן מתחילים להתקדם לחלקים הפנימיים של היבשת ונכנסים לשטח מנצ'וריה
14 במאי 1904 טביעת אוניות מחופות שריון יפניות 2 אוניות יפניות עלו על מוקשים ימיים בקרבת פורט ארתור וטבעו הרוסים קבלו יתרון בכוח הימי אך לא ניצלו אותו בהמשך המלחמה
14 ביוני 1904 קרב וואפאנגוא ניסיון של הצבא הרוסי להתקדם לכיוון פורט ארתור ולהקטין את הלחץ היפני על העיר והנמל ניצחון יפני. אפשרות להתקדם ולסגור מצור על פורט ארתור
1 באוגוסט 1904 קרב מצר צושימה קרב בין הצי רוסי שיצא מולדיווסטוק לכיוון פורט ארתור והצי היפני חלק מהאוניות הרוסיות נטבעו היתר חזרו לנמל הבית
10 באוגוסט 1904 קרב הים הצהוב ניסיון של הצי הרוסי לצאת מפורט ארתור הנצורה ולהגיע לולדיווסטוק הניסיון לא צלח. הרוסים החליטו שלצי אין כל סיכוי לצאת מהנמל הנצור. החל פירוק תותחים מהאוניות והעברתם ליבשה. הצי שבנמל הפסיק לתפקד כיחידה ימית
אוגוסט 1904 - 5 בינואר 1905 מצור על פורט ארתור המצור על העיר והנמל שהיו בסיס חשוב של הרוסים לנפילת העיר הייתה השלכה גדולה על מורל הכוחות הנלחמים. כוח יפני משמעותי השתחרר ויכול להשתתף בלחימה בחלקים הפנימיים של סין.
24 באוגוסט 1904 - 3 בספטמבר 1904 קרב ליאויאנג קרב יבשתי גדול בהשתתפות כ-120 אלף חיילים מכל צד לאחר לחימה קשה הכוחות הרוסים החלו בנסיגה מאורגנת
5 באוקטובר 1904 - 17 באוקטובר 1904 קרב נהר שאה קרב יבשתי גדול בהשתתפות כ-120 אלף חיילים מכל צד לאחר לחימה קשה במשך שבועיים בחזית לאורך של 60 ק"מ אף צד לא הצליח בהשגת המטרות
25 בינואר 1905 - 29 בינואר 1905 קרב סנדפו קרב יבשתי גדול בהשתתפות כ-500 אלף חיילים למרות עדיפות מספרית הרוסים לא הצליחו להגיע לניצחון בקרב
21 בפברואר 1905 - 10 במרץ 1905 קרב מוקדן קרב יבשתי גדול אחרון בהשתתפות כ-600 אלף חיילים למרות הניצחון הצבא היפני היה מותש ומפקדי הצבא החלו לדבר על הצורך בסיום הלחימה
27 במאי 1905 - 28 במאי 1905 קרב צושימה קרב ימי שהכריע את תוצאות המלחמה ניצחון מוחץ של הצי היפני.

התוצאות

נשיא ארצות הברית תיאודור רוזוולט תיווך בין שתי המדינות ובסופו של דבר נחתם הסכם פורטסמות' בניו המפשייר ב-5 בספטמבר 1905. רוסיה ויתרה על חצי מהאי סחלין ועל פורט ארתור וסביבתה והכירה בשליטת יפן בקוריאה. על תרומתו להסכם הזה זכה רוזוולט בפרס נובל לשלום לשנת 1906.

לאחר ניצחונה במלחמה שלטה יפן ב-1905 בכל קוריאה ובחלקים מסין ומונגוליה של היום. עם סיום המלחמה כבשו היפנים בלי קרב גם חציו הדרומי של האי סחלין מידי האימפריה הרוסית.

מפלתם של הרוסים במלחמה ערערה את מעמדו של הצאר והייתה אחד הגורמים לפרוץ מהפכת 1905, ובסופו של דבר לעליית הקומוניזם ב-1917.

יחס היהודים למלחמה

יהודים רבים אהדו את יפן ושמחו לאידה של רוסיה, שהייתה נתונה אז בגל של פרעות ופוגרומים. יהודי אטלנטה שבארצות הברית, למשל, עשו מגבית לרכישת אניית מלחמה ליפן. האהדה ליפן היא שהניעה את יעקב שיף, המיליונר היהודי האמריקאי, לתת ערבויות להלוואות ממשלת יפן בארצות הברית.[2] ב-1905 פרסם שלום עליכם סיפור הומוריסטי, "הדוד פיני והדודה רייזי", ובו מתוארת קטטה בין "הדוד פיני", המסמל את יפן ובין הדודה רייזי, המסמלת את רוסיה. פיני הוא "קטן קומה, שחרחר, חינני, זריז, עירני, בעל עיניים סקרניות-קטנות ורגליים עקמומיות, נלהב, דליק, ערמומי כשועל. דודון קטן זה היה לו ראש ברזל, ידי זהב, ופה - אש וגופרית", ואילו רייזי "גבוהה, בריאה, הפנים מפוטמות, הידיים מגושמות-שמנות, הציפורניים שחורות, הקול קול גבר, הלב קשוח, קמצנית, נכלולית...רוגזת על כל העולם, יצור גס מאוד".[3] נפתלי הרץ אימבר פרסם ספר שירי תהילה ליפן ושלח עותק לקיסר יפן בצירוף מכתב שבו איחל לו ש"צבאות הוד מלכותך יענישו את הרוסים"[2]

הרימו קול ליפן ושריו
הניפו יד לעובדי חמנים
יחד יבוזו פתחי מבצריו
וכדורך בגת ידרכו היוונים[4]

יהודים רבים גויסו לצבא הרוסי ולחמו בקרבות נגד יפן ובהם יוסף טרומפלדור, שהיה קצין בצבא הרוסי והתנדב לשרת במנצ'וריה. טרומפלדור נפצע מרסיסי פגז וזרועו השמאלית נכרתה מעל למרפק, ואף על פי כן חזר להילחם אחרי שהחלים, וזכה לעיטורים רבים על גבורתו. כשנכנעה פורט ארתור נפל טרומפלדור בשבי וישב שנה תמימה במחנות שבויים ביפן. רבים מהמגויסים היהודים ערקו, השתמטו או העדיפו נפילה בשבי היפני. זאב ז'בוטינסקי הגן על החלטת היהודים שלא לקחת חלק במאמץ המלחמתי לטובת משטר הצאר העוין אותם[5]

היהודים עזבו את המדינה בזמן הגיוס בהמוניהם, ערקו מן הצבא מרצונם ובמהירות המירבית, לפעמים אפילו העדיפו את השבי היפני..היהודי בתפקיד חייל רוסי הוא גרוע מאוד..לא רוסיה ולא העם הרוסי ניהלו את המלחמה אלא הממשלה הרוסית בניגוד לאינטרסים של רוסיה ולרצונה..לא היה מוביל מים אחד בתחום המושב שלא הבין כי יציאה למלחמה אין פירושה הגנה על רוסיה אלא על המשטר שזה עתה כתב בהיסטוריה של עם ישראל את הדפים האפלים ביותר בקישינב ובהומל

לקריאה נוספת

  • Shumpei Okomoto, The Japanese Oligarchy and the Russo-Japanese War, New York: Columbia University Press, 1970
  • Nish, The Origins of the Russo-Japanese War, London: Longman, 1985

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ כל התאריכים בערך זה ובערכים אחרים הקשורים למלחמת רוסיה-יפן הם לפי הלוח הגרגוריאני ולא לפי הלוח היוליאני שהיה מקובל ברוסיה בעת המלחמה. הפער בין הלוחות עמד על 12 ימים.
  2. ^ 2.0 2.1 בן עמי שילוניהרימו קול ליפן: התבוסה הרוסית ששימחה את היהודים, באתר הארץ, 29 במאי 2015
  3. ^ בר קוטלרמן, מלחמת הדודה רייזי בדוד פיני, באתר הארץ, 4 בספטמבר 2012
  4. ^ "עובדי חמנים"- חמנים הם פסלים המוקדשים לשמש כמו בספר ישעיהו, פרק י"ז, פסוק ח'. יפן מקושרת לעבודת השמש בהיותה "ארץ השמש העולה". יוונים - רמז לרוסים בשל הקרבה הצלילים לשם הרוסי איוואן
  5. ^ זאב ז'בוטינסקי, מצב האומה, מכון ז'בוטינסקי בישראל, 2017, פרק "על היהודים במלחמת רוסיה-יפן", עמ' 167-173
1904 ברוסיה

1904 ברוסיה הייתה שנה ה-291 מתחילת שליטת שושלת רומנוב במדינה. במהלך השנה החלה מלחמת רוסיה-יפן ואירועים שהובילו למהפכת 1905.

1905

שנת 1905 היא השנה החמישית במאה ה-20. זוהי שנה רגילה, שאורכה 365 ימים. 1 בינואר 1905 לפי הלוח הגרגוריאני מקדים את 1 בינואר לפי הלוח היוליאני ב-13 ימים. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח הגרגוריאני.

1905 ברוסיה

1905 ברוסיה הייתה שנה ה-292 מתחילת שליטת שושלת רומנוב במדינה. במהלך השנה הסתיימה מלחמת רוסיה-יפן והגיעו לשיאם אירועי מהפכת 1905.

8 בפברואר

8 בפברואר הוא היום ה-39 בשנה, בשבוע ה-6 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 326 ימים (327 בשנה מעוברת).

אולימפיאדת סנט לואיס (1904)

אולימפיאדת סנט לואיס (1904) היא האולימפיאדה השלישית בעת החדשה. היא נמשכה כמעט 5 חודשים, מ-1 ביולי עד ה-23 בנובמבר 1904. השתתפו בתחרויות 651 ספורטאים מ-12 מדינות.

מלחמת רוסיה-יפן משכה את תשומת הלב מהמשחקים האולימפיים ולכן מרבית ספורטאי הצמרת העולמית מאירופה לא השתתפו בהם.

הסכם פורטסמות'

הסכם פורטסמות' (באנגלית: Treaty of Portsmouth), אשר נחתם ב-5 בספטמבר 1905, סיים באופן רשמי את מלחמת רוסיה-יפן. ההסכם נחתם לאחר משא ומתן שהתנהל במספנות הצי בפורטסמות', על גבול מדינת מיין וניו המפשייר בארצות הברית

לניהול השיחות שקדמו לחתימת ההסכם הגיעו שני נציגים מכל צד: סרגיי ויטה ורומן רוזן מרוסיה וקומורה ז'וטרו וטקהירה קוגורו מיפן. דיפלומטים נוספים משתי המדינות שהו במלון ונטוורת', בעיירה ניו קסל הסמוכה (שם נחתם ההסכם).

על פי ההסכם על יפן ורוסיה לפנות כוחותיהן ממנצ'וריה ולהשיב את השליטה בשטח לסין, אולם ליפן הוענקה זכות חכירה לחצי האי ליאודונג (שבו פורט ארתור והעיר דאליין), וכן מסילת הרכבת הרוסית בדרום מנצ'וריה עם גישה למשאביה האסטרטגיים. יפן אף קיבלה מרוסיה את חציו הדרומי של האי סחלין. אף שיפן קבלה בהסכם טריטוריה נכבדה, השגיה איכזבו את הציבור היפני אשר ציפה כי תעמוד על דרישותיה הראשוניות לקבל לידה את כל האי סחלין וכן פיצוי כספי. אכזבת הציבור היפני הובילה למהומות היביה וב-7 בינואר 1906 נפלה ממשלת יפן בראשות קצורה טארו.

תאודור רוזוולט, נשיא ארצות הברית, שימש כמתווך בשיחות ועל תרומתו להסכם קיבל בשנת 1906 את פרס נובל לשלום.

בשנת 2005 צוין יובל המאה להסכם פורטסמות' בסדרת אירועים חגיגיים שנערכו במספנות הצי האמריקאי, בנוכחות דיפלומטים משתי המדינות.

הסכם שימונוסקי

הסכם שִימוֹנוֹסֶקֵי נחתם ב-17 באפריל 1895, בין האימפריה היפנית לאימפריה הסינית של שושלת צ'ינג. הסכם זה, אשר הושג בתום חודש של דיונים, חתם את מלחמת סין-יפן הראשונה, בה הובסה סין בידי יפן. ההסכם נערך בעיר היפנית שִימוֹנוֹסֶקֵי.

הצבא היפני הקיסרי

הצבא היפני הקיסרי (ביפנית: 大日本帝, רומאג'י: Dai-Nippon Teikoku Rikugun) היה בסיס הכוח הקרקעי של האימפריה היפנית מ-1871 עד 1945. המטה הכללי של הצבא הקיסרי ומשרד המלחמה נהלו את הצבא, ובתורם היו כפופים לקיסר יפן, שהיה המפקד העליון של הצבא ושל הצי. מאוחר יותר, נוסף גוף שלישי - מפקדת התעופה הצבאית - שהחזיק בסמכות על כוחות הצבא. בעת מלחמה או במצב חירום עברו תפקידיו הרשמיים של הקיסר למטה הכללי הקיסרי, גוף שנוסד אד הוק, בו ישבו ראשי המטות הכלליים של הצבא ושל הצי וסגניהם, שר המלחמה, ראש מפקדת התעופה הצבאית, והאחראי על האימונים הצבאיים.

הצי היפני המשולב

הצי המשולב (Rengō Kantai 聯合艦隊) היה המרכיב העיקרי בצי הקיסרי היפני, מקביל לצי הים הפתוח של גרמניה, ופעל בשנים 1945-1894. לפני מלחמת העולם השנייה לא היה הצי המשולב כוח קבוע, אלא כוח זמני שהורכב אד הוק למקרה של עימות או תמרונים ימיים רחבי היקף, שכללו כוחות שבימי שלום היו תחת פיקוד נפרד.

הצי הקיסרי היפני

הצי הקיסרי היפני היה הצי המלחמתי של האימפריה היפנית מ-1869 עד 1947, אז פורק בהתאם לסעיף 9 של חוקת יפן, השולל שימוש בכוח לפתרון סכסוכים בינלאומיים. שורשיו של הצי הקיסרי היפני באינטראקציה עם עמי יבשת אסיה, שהחלה בימי הביניים המוקדמים והגיעה לשיאה במאה ה-16 ובמאה ה-17, בעת חילופי התרבות עם מעצמות אירופה בתקופת התגליות.

לאחר מאתיים שנות קיפאון, תוצאת מדיניות ההסתגרות שנקטו השוגונים בתקופת אֶדו (1600–1867), פיגר הצי המלחמתי היפני אחרי מדינות המערב. תקופה זו נסתיימה ב-1854, כאשר יפן נאלצה להיפתח למסחר בינלאומי בעקבות התערבות אמריקנית (הסכם קנגוואה). צעד זה הוביל בסופו של דבר לרסטורציה של מייג'י, תקופת מודרניזציה ותיעוש קדחתניים, שלוותה בעלייתו המחודשת של הקיסר לכס השלטון. התפתחויות אלה הפכו ב-1920 את הצי הקיסרי היפני לשלישי בגודלו בעולם ועל סיפה של מלחמת העולם השנייה גם למתקדם ביותר. מסכת הניצחונות של הצי, לעיתים נגד אויבים חזקים ממנו פי כמה, כמו למשל במלחמת סין-יפן ב-1895 ובמלחמת רוסיה-יפן ב-1904-5, הסתיימה בהשמדתו הכמעט מוחלטת במהלך ימיה האחרונים של מלחמת העולם השנייה. הצי הקיסרי היפני פורק באופן רשמי ב-1945.

כיום מחזיקה יפן כוח ימי להגנה עצמית בלבד, והגישה המיליטריסטית שנקטה במחצית השנייה של המאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20 נזנחה.

הצי הרוסי הקיסרי

הצי הרוסי הקיסרי היה הצי המלחמתי של האימפריה הרוסית משלהי המאה ה-17 ועד סופה של הקיסרות ב-1917 וייסוד ברית המועצות.

מנצ'וריה

מַנְצ'וּריה וצפון-מזרח סין הם שמותיו של חבל ארץ בצפון־מזרח סין שכיום מצוי בשטחה של הרפובליקה העממית של סין וגובלת ברוסיה ובקוריאה הצפונית. כיום מונה אוכלוסיית החבל כ-110 מיליון איש.

במאה ה-17 פלשה קואליציה של שבטים מצפון לחומה הסינית, בהנהגת שבט אַיִסִין גיוֹרוֹ, ממנצ'וריה לסין, והחליפה בשלטון את שושלת מינג. השבט הקים שושלת חדשה, שושלת צ'ינג, ששלטה בסין עד תחילת המאה ה-20 והייתה לשושלת הקיסרית האחרונה ששלטה בסין.

החל מהעשור האחרון של המאה ה-19 עמדה מנצ'וריה התיכונה תחת השפעה רוסית חזקה, בשל בניית מסילת הברזל הסינית מזרח-אסיאתית דרך חרבין לוולדיווסטוק. אחרי מלחמת רוסיה-יפן (1904–1905) גברה השפעתה של יפן באזור, בעיקר לאור הנחת מסילת הברזל הדרום מנצ'ורית ב-1906 לדאליאן (פורט ארתור).

בין השנים 1932–1945 נכבשה מנצ'וריה על ידי האימפריה היפנית, והייתה למדינת חסות יפנית בשם "מַנְצ'וּקְווֹ". המדינה נשלטה על ידי שליט-בובה, הקיסר הסיני לשעבר פויי, הקיסר האחרון של שושלת צ'ינג. חבל הארץ הוחזר בשנת 1945 לסין לאחר כניעתה של יפן.

מרכבת היהלום

"מרכבת היהלום: פרשה אתנוגרפית" (ברוסית: Алмазная колесница) הוא ספר מאת בוריס אקונין, הספר העשירי בסדרת הרפתקאותיו של אראסט פנדורין, הכוללת שני כרכים. אחד מהם מספר את סיפורו באופן כרונולוגי עקבי (האירועים שאחרי "מאהב המוות") בתקופת מלחמת רוסיה-יפן, שהתרחשה בשנים 1904–1905. השני על האירועים שהתרחשו בין הספרים "לווייתן" ו"מות אכילס". הספר מורכב משתי יצירות — הנובלה "לוכד השפיריות" והרומן "בין השורות". בדומה לסיפוריו הקודמים, אקונין מפליג אחורה בזמן, אל הקיסרות הרוסית בימי מלחמת רוסיה־יפן. פנדורין, גיבור הסיפור, מופקד על הגנת המסילה הטרנס־סיבירית, עורק התחבורה היחיד והפגיע של רוסיה אל החזית המדממת שבמזרח הרחוק ובכך גם על הגנת המולדת.

אקונין תכנן את הסדרה כמחווה לכל סוגי הז'אנר הבלשי, כשכל רומן הוא ז'אנר בלשי חדש. ספר זה מתאר את הייחוד האתני והמאפיינים של היפנים ולכן מכיל את תת-הכותרת "פרשה אתנוגרפית".

נהר יאלו

נהר יאלו או נהר אמנוק הוא נהר ששוכן בגבול בין קוריאה הצפונית לבין סין. הנהר, ביחד עם נהר טומן וחלק קטן ההר פאקטו, מהווים את הגבול בין קוריאה הצפונית לסין. הנהר שימש חלק מרכזי במלחמת סין-יפן הראשונה, מלחמת רוסיה-יפן ומלחמת קוריאה.

קרב פורט ארתור

קרב פורט ארתור היה הקרב הפותח של מלחמת רוסיה-יפן. בעקבותיו בא מצור יפני ממושך על פורט ארתור, הנמל החשוב שהיה בידי הרוסים, ומאוחר יותר בחודש אוגוסט - קרב הים הצהוב.

הצי הקיסרי היפני היה תחת פיקודו של אדמירל היאצ'ירו טוגו וסגנו, אדמירל שיגטו דווה, מפקד הפלגה הראשונה. זה הציע כי הספינות היפניות ינסו להתקיף את הצי הרוסי שעגן בפורט ארתור תחת חסות תותחי החוף. הוא תיכנן כי ספינותיו ימשכו את הצי הרוסי לעבר המשחתות הכבדות של טוגו, שהסכים בלב כבד לרעיון לאחר ששמע את דוחות המודיעין של דווה - דוחות שהתבררו כלא מדויקים. הדוחות דיווחו כי רוב הצי הרוסי נמצא בתיקונים (לאחר מתקפה יפנית מוצלחת). למעשה הצי היה מוכן היטב וכשיר לקרב.

היפנים התרכזו בהפגזת סוללות החוף, וירו פגזי 6 ו-8 אינץ' קטנים יחסית בספינות הרוסיות. לאחר כ-30 דקות של לחימה, טוגו הפנה את הצי הראשון, תוך סיכון רב, לאחור, והחל לסגת תחת אש רוסית כבדה.

ה"נוביק" הרוסית שיגרה מטח טורפדו לעבר הסיירות היפניות, ואלו השיבו אש ופגעו בה מתחת לקו המים. בשל המוכנות הרוסית הגבוהה וההתנגדות בה נתקלו, החליט טוגו שלא להשליך אל המערכה את הפלגה השלישית (שהייתה בעתודה) ונסוג.

קרב צושימה

קרב צושימה הוא קרב ימי שניטש ב-27 וב-28 במאי 1905 והיה אחד הקרבות המכריעים במלחמת רוסיה-יפן. הוא היה גם הקרב הגדול ביותר עד אז שבו השתתפו אניות מערכה מדגם פרה דרֶדנוט.

במהלך מלחמת רוסיה-יפן נלכדו רוב ספינות צי האוקיינוס השקט של רוסיה בנמל פורט ארתור, שהיפנים הטילו עליו מצור. לכן החליט הפיקוד הרוסי לשלוח לעזרה חלק גדול מאניות הצי הבלטי, בפיקודו של תת-אדמירל זינובי רוז'סטבנסקי, כדי לסייע לצי הרוסי במזרח הרחוק. כוח התגבורת, שאורגן בשתי שייטות - השייטת השנייה של צי אוקיינוס השקט והשייטת השלישית של צי האוקיינוס השקט - הגיע לזירת האוקיינוס השקט לאחר מסע ימי ארוך (מסע הצי הבלטי) סביב כף התקווה הטובה. במצר צושימה שבין קוריאה ליפן נתקל הצי הרוסי בצי הקיסרי היפני המשולב בפיקודו של האדמירל היאצ'ירו טוגו, ובקרב שפרץ הובסו הרוסים ואיבדו את השליטה הימית בזירה.

לקחי קרב צושימה השפיעו רבות על התפיסה החדשה של בניית הדור הבא של אניות המערכה, ובעקבותיו הופיעה בזירות הים אניית המערכה המהפכנית הבריטית "דרֶדנוט".

רימון יד

רימון יד הוא פצצה שנועדה להיזרק על ידי חייל. מקור השם הוא מהפרי רימון, מהגודל הכללי שלו ומהעובדה שגרעיניו הרבים מזכירים את הרסס המצוי ברימון. בזמנים עתיקים היו גרנדירים (רמנים) - חיילים המתמחים בתפעול ובזריקת רימונים. כיום, כל חייל קרבי מאומן בזריקת רימונים, עקב הפשטת השימוש בהם.

הביזנטים גילו שניתן להשתמש ב"אש יוונית" - תערובת של נפט וכוהל, על ידי הטלת כדים המתפוצצים וניצתים עם נפילתם. צבאות המוסלמים למדו מהם ולחמו נגד הצלבנים עם רימונים מסוג זה. רימון כזה נתגלה ונמשה מן הים בחופי ישראל.הטלת פצצות תבערה נמשכה במשך שנים רבות, ובצבא הצרפתי יחידות חיילים מיוחדות לצורך הטלתן נקראו גרנדירים. צבאות אחרים, של אנגליה, רוסיה ועוד, חיקו את הצרפתים וקראו גם ליחידותיהם הגרנדירים, ואף השתמשו בסמל דומה של רימון בוער בכובעיהם. רימונים חדשים מסוג זה - כלומר פצצות תבערה פותחו בידי הפינים ונקראו בקבוקי מולוטוב. הטלת בקבוק מולוטוב שימשה את היישוב העברי במלחמת העצמאות בתש"ח בין היתר בדגניה כאשר טנק סורי עצר בשערי דגניה, ושאר הכוחות נסוגו. בימינו פצצות התבערה משמשים את ארגוני האיבה בפעולות טרור, ופורסמו מספר מקרים בהם נשרפו למוות תינוקות ואזרחים שעל כלי רכבם נזרקו בקבוקי תבערה.

בשנת 1848 האנגלי רוברט ייל, שעסק בזיקוקין די נור תוצרת סין, המציא את רימון העשן הראשון, שייצר עשן רב ולאורך זמן, על מנת להסתיר את תנועת החיילים התוקפים או נסוגים.

במלחמת החפירות בתעלות ובביצורים במלחמת קרים, האנגלים השתמשו ברימון יד מאולתר שהוכן במקום. במלחמת האזרחים של ארצות הברית שני הצדדים השתמשו בסוג רימון יד שנתפוצץ בעת שפגע בקרקע והפעיל מדחף שגרם לפיצוצו.

בשנת 1902 החליט משרד המלחמה הבריטי על הוצאת רימוני היד מן הלחימה בגלל הסכנה שלהם לחיילים המטילים אותם ויעילותם הנמוכה, אך כבר שנתיים לאחר מכן, בעקבות דיווחים על הצלחת הלחימה איתם בקרבות התעלות של מלחמת רוסיה-יפן הוחלט לנסות ולייצר רימון יד קטלני לאויב ובטוח לנושא ומטיל אותו.

בעת מלחמת העולם הראשונה בשנת 1915, המציא לראשונה האנגלי ויליאם מילס את רימון היד המושהה המתפוצץ לרסיסים לאחר זמן, אחרי שחרור ידית נצורה. מילס רשם פטנט על המצאתו, וייצר אותו. רימון זה שימש בלוחמת התעלות של מלחמה זו.

שבוי

שבוי הוא חייל או לוחם, המוחזק על ידי האויב לאחר שנתפס במהלך מעשי איבה בין מדינות.

תאודור רוזוולט

תאודור "טדי" רוזוולט הבן (באנגלית: Theodore "Teddy" Roosevelt‏; 27 באוקטובר 1858 – 6 בינואר 1919) היה נשיאה ה-26 של ארצות הברית מטעם המפלגה הרפובליקנית (1901–1909). לפני כן היה מושל מדינת ניו יורק וסגן הנשיא. בתור מנהיג המפלגה הרפובליקנית, היה רוזוולט מנהיג האגף הפרוגרסיבי במפלגה בתחילת המאה העשרים ונחשב לתומך רפורמות. ראשו חקוק על הר ראשמור לצד פניהם של ג'ורג' וושינגטון, תומאס ג'פרסון ואברהם לינקולן.

רוזוולט היה אדם צבעוני עם תחומי עניין רחבים והישגים רבים. הוא היה חובב וחוקר טבע, בעת לימודיו בהרווארד וקולומביה כתב ספר על המלחמה הימית במסגרת מלחמת 1812 שביסס את מעמדו כהיסטוריון מלומד וכסופר אהוד. עם כניסתו לפוליטיקה, הפך למנהיג האגף תומך הרפורמה של הרפובליקנים במועצה המחוקקת של ניו יורק. לאחר מות אשתו ואמו, החליט לגדל בקר באזור דקוטה. הוא שירת כסגן מזכיר הצי תחת הנשיא ויליאם מקינלי, אולם התפטר מתפקידו כדי להוביל גדוד פרשים במהלך מלחמת ארצות הברית-ספרד בקובה. הוא נבחר למושל ניו יורק ב-1898 ולסגנו של הנשיא מקינלי ב-1900.

לאחר ההתנקשות במקינלי בספטמבר 1901, הפך רוזוולט, בגיל 42 בלבד, לנשיא ארצות הברית, והיה לנשיא הצעיר ביותר בתולדות המדינה (ג'ק קנדי הוא הצעיר ביותר שנבחר לתפקיד). כמנהיג התנועה הפרוגרסיבית, הוא הנהיג מדיניות סחר הוגן, והבטיח לאזרח הממוצע את חיסול המונופולים, רגולציה ממשלתית על הרכבת, וניקיון באוכל ובתרופות. הוא יצר מערכת חדשה של פארקים לאומיים כדי לשמור על הטבע. במדיניות חוץ, התמקד במרכז אמריקה, בה התחיל את כריית תעלת פנמה. הוא הרחיב את הצי האמריקני, ושלח את "הצי הלבן הגדול" למסע עולמי כדי להציג את כוחה הימי של ארצות הברית. הוא זכה בפרס נובל לשלום בשנת 1906 על תרומתו לחתימת הסכם פורטסמות' בין יפן לרוסיה, שסיים את מלחמת רוסיה-יפן.

ב-1904 נבחר רוזוולט לכהונה מלאה והמשיך בקידום מדיניות פרוגרסיבית, שנחסמה בידי הקונגרס. רוזוולט טיפח את ידידו, ויליאם האוורד טאפט, כדי שיירש אותו בתור נשיא. רוזוולט נחשב לאחד הנשיאים הטובים ביותר בתולדות המדינה.

לאחר שהתאכזב רוזוולט ממדיניות יורשו הקים את המפלגה הפרוגרסיבית ב-1912 והפיצול סייע למועמד הדמוקרטים וודרו וילסון לזכות בבחירות לנשיאות. לאחר תבוסתו בבחירות, הוביל משלחת חקר אל האמזונאס בה כמעט מת ממחלה טרופית. במלחמת העולם הראשונה תמך רוזוולט בהתערבות אמריקנית. הוא תכנן לרוץ שוב ב-1920, אולם מת ב-1919.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.