מלחמת עיראק

מלחמת עיראק או מלחמת המפרץ השנייה (השם הרשמי בצבא ארצות הברית הוא מבצע חופש לעיראק, באנגלית: Operation Iraqi Freedom) הייתה פלישה של חילות קואליציה של מדינות בראשות ארצות הברית בהנהגת הנשיא ג'ורג' ווקר בוש ובריטניה בראשות ראש הממשלה טוני בלייר לעיראק, החל מה-20 במרץ 2003, במטרה להפיל את משטרו של סדאם חוסיין. בכמה מובנים, היה זה המשכה של מלחמת המפרץ שהתרחשה ב-1991. עיקר הלחימה נמשך שלושה שבועות, במהלכה נכבשה עיראק והופל משטרו של חוסיין, שנתפס מאוחר יותר, הועמד לדין והוצא להורג ב-2006. לאחר המלחמה נותרו כוחות הקואליציה בעיראק ונאבקו בכוחות גרילה מקומיים, במאבק שנמשך עד 15 בדצמבר 2011, עת הכריזה ארצות הברית רשמית על סיום מעורבותה הצבאית בעיראק. בתשע שנות לחימה אלה, נמנו כ-4,800 הרוגים לכוחות הקואליציה, רובם אמריקאים, ולמעלה מ-100,000 הרוגים עיראקים.[1]

לאחר הפלישה לעיראק התקיימו בה בחירות בהשתתפות מספר מפלגות בשנת 2005. נורי אל-מאלכי הפך לראש הממשלה בשנת 2006 וכיהן בתפקיד זה עד שנת 2014. ממשלתו של מאלכי קדמה מדיניות שנתפסה כמקדמת עוינות בקרב המיעוט הסוני במדינה ומחריפה מתחים בין זרמים באסלאם. מאות אלפי פליטים עיראקים זרמו למדינות שכנות, חלקם עברו לסוריה והחריפו בה בעיות של אבטלה ודיור, דבר שהיה בין הגורמים לפרוץ המהומות בסוריה בשנת 2011 שהובילו לפרוץ מלחמת האזרחים בסוריה. בשנת 2014, פתח ארגון הטרור הסוני המדינה האסלאמית במתקפה צבאית נרחבת בצפון עיראק והכריז על חליפות עולמית איסלמית, דבר שגרר מלחמה נוספת בהשתתפות המדינה האיסלמית מול כוחות של ארצות הברית, הכורדים, טורקיה, ירדן, סוריה ורוסיה.

מלחמת עיראק
IraqWarHeader
תאריך התחלה: 20 במרץ 2003
תאריך סיום: 15 בדצמבר 2011
משך הסכסוך: 8 שנים ו-38 שבועות
מלחמה לפני: מלחמת המפרץ
מקום: המפרץ הפרסי
תוצאה: ניצחון הקואליציה, החלפת המשטר בעיראק.
הצדדים הלוחמים

ארצות הברית ארצות הברית
בריטניה בריטניה

נאט"ו נאט"ו

מדינות נוספות

מפקדים
כוחות

375,000

300,000

אבידות

28,000-37,000 הרוגים.

הכוחות המזוינים של עיראק
16,623 הרוגים
100 נעדרים
קואליציה
4,790 הרוגים (4,476 ארצות הברית, 179 הממלכה המאוחדת, 139 אחרים)
2 נעדרים
36,000 פצועים
קבלנים
1000 הרוגים (מתוכם 200 אמריקאים)
כ-20 נעדרים
הצבא הטורקי
כ-100 הרוגים

Bush auth jbc
הנשיא ג'ורג' ווקר בוש, מוקף במנהיגי בית הסנאט האמריקני, מודיע ב-2 באוקטובר 2002 על החלטה משותפת, לאשר את השימוש בכוחות המזוינים של ארצות הברית נגד עיראק.
041126-M-5191K-005 - Sgt Aubrey McDade, USMC
מחלקת הנדסה של חיל הנחתים האמריקני, פועלת בעיראק, 2004. ברקע ניתן לראות דחפור די-9 ונגמ"ש אמפיבי AAV.
Rusting tank at the Highway of Death in Iraq
טנק T-54 שרוף, שהושמד על ידי כוחות הקואליציה, נמצא על "כביש המוות".
SaddamStatue
צילום מפורסם מאפריל 2003, של הפלת פסלו של סדאם חוסיין בכיכר פירדוס על ידי אזרחים עיראקים.

ההכנות למלחמה

העילה הרשמית למלחמה הייתה טענה בדבר הימצאות של נשק להשמדה המונית בידי משטרו של סדאם חוסיין העלול לסכן את מדינות האזור ושלום העולם. ראיות לכאורה לטענה זו הוצגו על ידי ממשלת ארצות הברית, בתיאום עם סוכנות הביון המרכזית. עם זאת, לאחר כ-7 שנים, ויותר מרבע מליון חיילים שסרקו וכבשו את המדינה, טרם נמצאה הוכחה לקיומו של נשק להשמדה המונית בעיראק, והחיפושים אחר נשק כזה הופסקו.

טענה נוספת הייתה כי למשטר סדאם חוסיין היו קשרים עם ארגון אל-קאעידה, אולם הטענה התבססה על שהות של ארגון טרור שנמצא דווקא בחלק הצפוני של עיראק שהיה נתון בידי שלטון אוטונומי של הכורדים.

לפני המלחמה ובמהלכה היו חיכוכים רבים בין האמריקנים והבריטים לעמיתיהם באירופה ובקרב ארצות העולם האחרות. חילוקי דעות אלו התבטאו בסירובן של צרפת סין ורוסיה להצביע בעד החלטה במועצת הביטחון של האו"ם, שתאשר לארצות הברית לעשות שימוש בכוח כדי לאלץ את סדאם לציית להחלטות מועצת הביטחון הקודמות. לאחר שארצות הברית לא הצליחה לגייס את הרוב הדרוש ונחלה כישלון גם במושב העצרת של האומות המאוחדות, החליטו האמריקנים והבריטים לחבור יחדיו ולתקוף במשולב את עיראק, בעזרת מספר מדינות נוספות, ללא קבלת אישור בינלאומי.

בעת ההכנות למלחמה כינה גנרל דייוויד מקירנן, מפקד כוחות המתקפה הקרקעית של צבא ארצות הברית וכוחות הקואליציה, את מבצע כיבוש עיראק בשם קוברה 2 לזכר מתקפתו של גנרל ג'ורג' פאטון בצרפת במלחמת העולם השנייה.[2]

מהלך המלחמה

ריכוז הכוחות במדינות השכנות נמשך מספר חודשים וב-20 במרץ 2003 ניתן האות למלחמה. חילות האוויר של כוחות הברית החלו לפגוע במתקנים ממשלתיים וצבאיים בבגדד וברחבי עיראק כולה, ואף ניסו לפגוע באופן אישי בסדאם חוסיין, בבני משפחתו ובעוזריו הקרובים. כוחות הקואליציה קיבלו סיוע מודיעיני, לוגיסטי וצבאי מכוחות הפשמרגה, המיליציות הכורדיות בצפון עיראק.

ההערכות לגבי מספר הנפגעים בשלב זה נעות סביב עשרת־אלפים אזרחים עיראקים, כמה עשרות אלפים של חיילים עיראקיים, ו-172 מחיילי הכוחות התוקפים.[3]

הצבא העיראקי לא הצליח להעמיד התנגדות משמעותית לכוחות הפולשים, מלבד במקומות מעטים, ויחידותיו קרסו. כעבור ימים ספורים נכבשה עיראק כולה ואחר כמה שבועות נתפסו או נהרגו מרבית קרוביו ושותפיו של סדאם חוסיין, בהם שני בניו, קוסאי ועודאי. סדאם חוסיין עצמו נמלט והסתתר. לטענת ארצות הברית, בימיו האחרונים בשלטון לאחר הפלישה, עודד חוסיין את הצבא להלחם בשיטות גרילה. ב-13 בדצמבר בשנת 2003 נלכד סדאם חוסיין בחווה מבודדת, לא הרחק מתיכרית, מחוז הולדתו.

חיפוש הנשק להשמדה המונית

M2a3-bradley07
נגמ"ש M2 בראדלי אמריקני בעיראק.

על אף חיפושים קדחתניים של צבא ארצות הברית ואנשי סוכנות הביון לא נמצא כל סימן להימצאות נשק ההשמדה המונית, שנטען כי עיראק מחזיקה בו. בתחילת פברואר 2004 נאלצו הנשיא בוש וראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר, ליזום הקמת ועדות חקירה שיבדקו את הסיבות לכשל המודיעיני שהביא למסקנה השגויה.

צוות פקחים ששלח הממשל האמריקני והבריטים, שנועד לאתר את הנשק להשמדה המונית שיוחס לעיראק בראשות דייוויד קיי, ואחריו ריצ'רד דולפר הגיע למסקנה (שפורסמה ב-30 בספטמבר 2004) שלעיראק לא היה נשק השמדה המוני מבצעי בעת פתיחת המלחמה, ושמאז מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991 היא לא ייצרה נשק כזה, וגם צמצמה באופן ניכר את תוכניותיה לייצרו. עם זאת קיווה סדאם שהסרת הסנקציות יאפשרו את חידוש התוכניות. כמו כן שיכנע סדאם את ראשי צבאו כאילו לעיראק יש נשק השמדה המוני, על מנת למנוע הפיכה נגדו.

בינואר 2005 הודיע צוות הפקחים שהחיפושים אחר נשק להשמדה המונית בעיראק ייפסקו. בעקבות המסקנות שאליהן הגיע צוות הפקחים האמריקני והבריטי, מקובל כיום להאמין כי לעיראק לא היה נשק השמדה המוני מבצעי בעת פתיחת המלחמה, וההנחה שהיה נשק כזה התבססה על מודיעין מוטעה. חלק ניכר מהמודיעין לגבי שאלת הנשק הגרעיני הגיע למערב ולישראל מגורמי אופוזיציה עיראקיים בעלי אינטרס, שחלקם חזרו לעיראק בעקבות המלחמה ותפסו מוקדי שלטון. חלקם התגלו כאנשים מושחתים ובלתי אמינים. בפברואר 2011 הודה מודיע עיקרי של סוכנות הביון הגרמנית כי בדה את סיפוריו על נשק ביולוגי בעיראק, כי קיווה שהדבר יסייע להפיל את סדאם חוסיין.[4]

חברות הקואליציה ותפקידן במלחמה

  • ארצות הברית  ארצות הברית: 140,000 חיילים במערב, מרכז, וצפון עיראק.
  • בריטניה  בריטניה: 7,900 חיילים בדרום מזרח עיראק, 3,500 נוספים מוצבים בכווית. בנוסף פיקדו כוחות בריטים על חיילי חברות אחרות בקואליציה.
  • איטליה  איטליה: 2,700 חיילים בדרום מרכז עיראק.
  • פולין  פולין: 2,400 חיילים בדרום מרכז עיראק. בנוסף פיקדו כוחות פולנים על חברות אחרות בקואליציה.
  • אוקראינה  אוקראינה: 1,700 חיילים בדרום מרכז עיראק.
  • הולנד  הולנד: 1,400 חיילים בדרום עיראק.
  • ספרד  ספרד: 1,300 חיילים בנג'אף, בנוסף פיקדו כוחות ספרדים על חברות אחרות בקואליציה. סקרים הראו, שבספרד אחוז המתנגדים למלחמה היה הגדול באירופה - 90 אחוז. בעקבות הפיגועים שאירעו שלושה ימים לפני הבחירות בספרד, הוחלפה ממשלת אסנאר הפרו-אמריקאית, ונטשה את הקואליציה.
  • תאילנד  תאילנד: 880 חיילים במשימה הומניטרית. עזבה את הקואליציה בספטמבר 2004.
  • רומניה  רומניה: 700 חיילים ששירתו תחת פיקוד איטלקי בדרום מזרח עיראק.
  • אוסטרליה  אוסטרליה: 250 חיילים. 600 נוספים מוצבים בכווית.
  • קוריאה הדרומית  קוריאה הדרומית: 600 מהנדסים ואנשי רפואה. תוספת של 3600 חיילים מתוכננת.
  • יפן  יפן: 550 חיילים בדרום עיראק, במשימה הומניטרית לבנייה מחדש את התשתית באזור.
  • דנמרק  דנמרק: 496 חיילים בדרום מזרח עיראק.
  • בולגריה  בולגריה: 485 חיילים, תחת פיקוד פולני, בדרום מרכז עיראק.
  • הונדורס  הונדורס: 368 חיילים, תחת פיקוד ספרדי. עזבה את הקואליציה עם עזיבת ספרד.
  • אל סלוודור אל סלוודור: 360 חיילים, תחת פיקוד פולני, בדרום מרכז עיראק.
  • הרפובליקה הדומיניקנית  הרפובליקה הדומיניקנית: 320 חיילים, תחת פיקוד ספרדי, בדרום מזרח עיראק. עזבה את הקואליציה עם עזיבת ספרד.
  • הונגריה  הונגריה: 300 חיילים, תחת פיקוד פולני, בדרום מרכז עיראק.
  • ניקרגואה  ניקרגואה: 230 חיילים תחת פיקוד ספרדי. עזבה את הקואליציה (מיוחס לסיבות כלכליות).
  • סינגפור  סינגפור: 191 חיילים, צומצמו ל-33 בהמשך.
  • מונגוליה  מונגוליה: 180 חיילים.
  • גאורגיה  גאורגיה: 159 חיילים, מתוכנן להגדיל את מספרם ל-600.
  • אזרבייג'ן  אזרבייג'ן: 151 חיילים.
  • נורווגיה  נורווגיה: 150 חיילים, רובם עזבו כמתוכנן עם סיום משימתם ב-30 ביוני 2004.
  • פורטוגל  פורטוגל: 128 חיילי משטרה צבאית, תחת פיקוד איטלקי, בדרום מזרח עיראק.
  • לטביה  לטביה: 122 חיילים, תחת פיקוד פולני, בדרום מרכז עיראק.
  • ליטא  ליטא: 105 חיילים, תחת פיקוד פולני, בדרום מרכז עיראק.
  • סלובקיה  סלובקיה: 105 חיילי לוחמה כימית, תחת פיקוד פולני, בדרום מרכז עיראק.
  • צ'כיה  צ'כיה: 80 אנשי משטרה צבאית, נטשו בתחילת 2005.
  • אלבניה  אלבניה: 70 אנשי כוחות מיוחדים, תחת פיקוד אמריקאי, במוסול (צפון מערב עיראק).
  • ניו זילנד  ניו זילנד: 61 מהנדסים צבאיים. בספטמבר 2004 סיימו את שהותם המתוכננת, ולא הוחלפו.
  • אסטוניה  אסטוניה: 55 אנשי כוחות מיוחדים.
  • הפיליפינים  הפיליפינים: 51 חיילים, חובשים ומהנדסים, תחת פיקוד פולני, בדרום מרכז עיראק. עזבה את הקואליציה ככופר לחוטפי נהג משאית פיליפיני.
  • טונגה איי טונגה: 45 חיילים.
  • קזחסטן  קזחסטן: 29 חיילים.
  • מקדוניה  מקדוניה: 28 אנשי כוחות מיוחדים.
  • מולדובה  מולדובה: 24 חיילים בתחילת המלחמה, צומצמו ל-12 בהמשך.

עבור כוחות הקואליציה, תפקיד הכוחות הבינלאומיים היה בעיקר הענקת לגיטימציה בינלאומית לפלישה לעיראק. עם זאת, בחלק ניכר מהמדינות שהשתתפו במלחמה ניטש ויכוח לגבי נחיצות המלחמה. ארצות הברית התחשבה בשאלת הסיוע למלחמה בעת הדיונים על סיוע החוץ ושמיטת חובות.

ישראל במלחמה

בישראל היה חשש כבד מפני התקפות טילים מעיראק כמו במלחמת המפרץ ב-1991, ועקב כך הוכרז מצב חירום - כל התושבים מקריית שמונה ועד באר שבע התבקשו להכין את המקלטים והחדרים האטומים, ולשאת עמם לכל מקום את ערכות המגן מחשש להתקפה כימית או ביולוגית על ישראל.

מערך הנ"מ בחיל האוויר הישראלי נערך גם הוא למלחמה בעיראק והיה אחד מן הכוחות הצבאיים היחידים שהיו בכוננות גבוהה לקראת האירועים הקרבים. סוללות הפטריוט הישראליות לאחר תרגיל ג'וניפר קוברה המשותף עם האמריקאים התפרסו במקביל ל-3 סוללות אמריקאיות ברחבי ישראל כהכנה ליירוט טילי הסקאד שהיו עתידים לנחות מעיראק. בהגנה השתתפה יחידת חרב מגן שזו הייתה מלחמתה הראשונה.

החששות בישראל נבעו מאיומיו של סדאם חוסיין ערב המלחמה כי ישראל תותקף, בין היתר על ידי חומרים כימיים שנחשבו כי ישנם לעיראק. בסופו של דבר, לא נחתו טילים על ישראל ונראה כי החששות היו מוגזמים.

ביוזמת חבר הכנסת יובל שטייניץ, הוקמה בישראל ועדת חקירה, הוועדה לחקירת מערך המודיעין בעקבות המלחמה בעיראק, שבדקה את היערכות ישראל למלחמה ואת בזבוז מאות מיליוני השקלים, כתוצאה משורת צעדי ההתגוננות עליהן החליטה ממשלת ישראל, בהן גיוס אלפי חיילי מילואים ממערך הנ"מ ומפיקוד העורף וההנחיה לפתוח את ערכות המגן לאזרחים ולהכין את חדרי המיגון (הנחיה שלוותה בשידורי הדרכה של פיקוד העורף בערוץ 33 ובחלוקת עלוני היערכות בעיתונים).

פתיח בשנת 2003
"הפתיח המלחמתי" של חדשות 2 בעת מלחמת המפרץ השנייה, 2003

ההתנגדות למלחמה

Marching towards the Capital - September 15, 2007
מפגינים נגד המלחמה צועדים אל בניין הקפיטול בוושינגטון, ספטמבר 2007

האווירה הציבורית בארצות הברית בעקבות פיגועי 11 בספטמבר הובילה בהתחלה לתמיכה כמעט מלאה במלחמה בציבור האמריקני. אולם, ברוב מדינות אירופה המערבית ראה הציבור את מדיניות ארצות הברית, כשימוש ציני באירועים טראגיים על מנת לקדם אינטרסים אחרים, כגון השתלטות כלכלית על המשאב המרכזי של עיראק - הנפט. התעקשות ארצות הברית לצאת למלחמה גם ללא תמיכת האומות המאוחדות הובילה לגל של הפגנות באירופה כנגד המלחמה. בוש דיבר על כך שקיימת "אירופה ישנה", שכללה את מדינות אירופה הוותיקות הליברליות שהתנגדו למלחמה, ובראשן צרפת, מול "אירופה החדשה", שכללה בעיקר את הדמוקרטיות החדשות של מזרח אירופה, שנטו לסייע לארצות הברית במלחמה נגד סדאם. כשם שבאירופה התגבר גל אמריקנופובי (כלומר, גל של סלידה מאמריקה), בארצות הברית עבר גל פרנקופובי (כלומר, סלידה מצרפת), שהתבטא למשל בהצעה להחליף את שמו של הצ'יפס, המכונה בארצות הברית "טוגנים צרפתיים" (French fries) ל"טוגני חופש" (Freedom fries).

לאחר כיבוש עיראק, הודיע בוש כי המלחמה תמה, ונחת במטוס קרב של הצי האמריקני על סיפון של נושאת מטוסים, כשמאחורי הדוכן שמעליו נאם, הוצב שלט ובו כתוב כי "המשימה הושלמה". אולם כאשר החלו פעולות הגרילה הנרחבות כנגד הכוחות המזוינים של ארצות הברית, החלה לרדת הפופולריות של המלחמה גם בקרב הציבור האמריקני, וההכרזה של בוש על סיפון נושאת המטוסים, נתפסה כהתרברבות שהקדימה את זמנה. אי מציאת הנשק להשמדה המונית, שהיווה את העילה ליציאה למלחמה, סייעה למגמה זו. כמו כן נתגלה כי טענות נוספות של ארצות הברית נגד השלטון העיראקי לא התבססו כולן על המציאות. כך נתגלה, כי טענתו של הנשיא בוש בנאום מצב האומה בינואר 2003, כי סדאם ניסה לרכוש אורניום מהרפובליקה האפריקאית ניז'ר, התבססה על מידע מודיעיני מסולף. גם הקשרים כביכול של עיראק עם ארגון הטרור האסלאמי אל קאעידה לא הוכחו, ובמכתב שנתגלה עם תפיסת סדאם חוסיין הוא אף קרא לתומכיו להיזהר משיתוף פעולה עם אנשי הארגון האסלאמיסטי.

השפעת המלחמה על הבחירות לנשיאות ארצות הברית

הירידה בפופולריות של המלחמה תרמה רבות לעלייתו המפתיעה של הווארד דין במרוץ למינוי הדמוקרטי לנשיאות. מכיוון שהוא התנגד למלחמה עוד לפני פריצתה הוא ריכז סביב מועמדותו את רוב מתנגדי המלחמה, והראה כי בסיס התומכים של המפלגה מתנגד לה. בזאת הוא גרם גם למועמדים האחרים, בהם כאלה שתמכו מלכתחילה ביציאה למלחמה, להתחיל לתקוף את בוש על התנהלותו במלחמה. גם כאשר דין נשר מהמרוץ הפך הנושא לנקודה ראשית במסגרת מסע הבחירות. המועמד הסופי של המפלגה הדמוקרטית, ג'ון קרי, הירבה לומר, שבניגוד לבוש הוא יודע משהו באמת על נחיתה על נושאות מטוסים, ברומזו להכרזה של בוש על סיום המלחמה (וגם להשתמטותו של בוש ממלחמת וייטנאם, בעוד קרי עצמו הוא חייל מעוטר ממלחמה זו).

אמון הציבור בניהול המלחמה צנח, והשפיע על ירידתו של בוש בסקרים. גם לכידתו של סדאם שיפרה את תמיכת הציבור במלחמה ובנשיא בוש רק באופן זמני. למרות זאת ניצח בוש את קרי בבחירות של שנת 2004. השנים הראשונות של הקדנציה השנייה של ג'ורג' ווקר בוש לוותה בירידה נוספת בסקרים, עקב המשך הקרבות בעיראק והדיווחים על מקרי התעללות באוכלוסייה המקומית ובמיוחד בשבויים.

המשך הלחימה לאחר 2003

Paul bremer
פול ברמר, הנציב העליון של עיראק, בין מאי 2003 ליוני 2004, שהיה בעל השפעה רבה על עיצובה מחדש של עיראק

ב-9 במאי 2003 מינה הנשיא בוש את הדיפלומט פול ברמר כשגריר מיוחד מטעמו לעיראק. ברמר היה למעשה הנציב העליון של עיראק שעמד בראש ה-CPA. המטרה המרכזית הייתה לנרמל את עיראק, לייצב אותה שלטונית ולבצע דמוקרטיזציה של עיראק. כאשר ברמר הגיע לעיראק היא הייתה מצויה באנרכיה שלטונית: בנייני ממשלה עלו באש ואזרחים בזזו את משרדי הממשלה ומוסדות ממלכתיים. האתגר הראשון שלו היה להפסיק תופעות אלו. ההחלטות הראשונות הבולטות שלו היו: בצו מספר 1: פירוק מפלגת הבעת', ואיסור על החברות בה. כל חברי הבעת' הבכירים אולצו לעזוב את משרותיהם במשרדי הממשלה, בצבא ובמערכת החינוך. הוראה מרכזית אחרת שלו בצו מספר 2, הייתה לפרק את הצבא העיראקי הסוני. בהחלטות אלו פגע בדומיננטיות הסונית של נאמני סאדאם חוסיין במרכזי השלטון העיראקי, אך גם ערער את היציבות השלטונית. החלטות אלו הובילו בין היתר לכך שעשרות אלפי קצינים וחיילים עיראקים סונים הלכו לבתיהם עם נשקיהם והיוו לאחר מכן כוח עתודה להתקוממות הסונית.

ביולי 2003 אישר ברמר את הקמתה של מועצת ממשל זמנית עיראקית של צירים שנבחרו מקרב קבוצות ויחידים שתמכו בפלישה האמריקנית. לברמר נשמרה זכות וטו על החלטות המועצה. במהלך כהונתו של ברמר שנמשכה 14 חודשים, אושרה בעיראק החוקה הזמנית, שהפכה לנושא שנוי במחלוקת, אבל צעדים אלו לא הובילו ליציבות שלטונית, והסונים שמודרו מהשלטון התארגנו והגיבו בפעילות טרור. המצב הביטחוני בעיראק בתקופה זו היה כה מעורער, עד כדי כך שברמר ואנשיו הסתגרו במתחם מוגן בארמונותיו לשעבר של סאדם חוסיין בבגדד שנקרא "האזור הירוק", ובסיום כהונתו ב-28 ביוני 2004 כאשר הועברו הסמכויות הפורמליות משלטון הכיבוש האמריקאי לממשלה העיראקית הזמנית, בשל חשש לפיגוע ראווה, ברמר לא הוטס ישירות לארצות הברית במטוס מטען כפי שהיה נהוג, אלא הוברח בתרגילי הטעיה במטוס קטן לירדן ומשם הוטס לארצות הברית.

כיבוש בגדאד, שהביא לנפילת שלטונו של סדאם חוסיין, ואף לכידתו של סדאם חוסיין עצמו, והניסיונות לייצב את עיראק לא הביאו לסוף הלחימה בעיראק. גורמי מחתרת סונים שפעלו ברחבי עיראק גרמו למאות הרוגים בקרב חיילי הקואליציה, ולכמה אלפי הרוגים בקרב תושבי עיראק. כלי הנשק העיקריים של המתנגדים לכיבוש היו פיגועים באמצעות מכוניות תופת, פיגועי התאבדות, ירי רקטות נ"ט ונשק קל מן המארב. עם זאת, החוקה העיראקית החדשה אושרה במשאל עם ברוב של 78 אחוז על אף הטרור, עם אחוזי הצבעה גבוהים. על פי ארצות הברית, זוהי החוקה הדמוקרטית הראשונה במדינה ערבית. בקרב המתנגדים למלחמה, נטען כי החוקה קובעת מדיניות כלכלית נאו ליברלית בעיראק ובעצם נועדה לנטילת משאבי הנפט והגז על ידי מדינות זרות.

בחודש אפריל 2004 כתגובה לטרור הסוני החלה התקוממות שיעית באחדות מערי עיראק, התקוממות שגרמה אף לאובדן שליטה של כוחות הקואליציה באחדות מערים אלה, ולחטיפתם של אזרחים זרים כבני ערובה. התגובה של כוחות הקואליציה הייתה תקיפה ביותר, והביאה תוך ימים מעטים למאות הרוגים עיראקיים. עיראק פורקה לשלוש מדינות דה פקטו: שיעית, סונית וכורדית. הלחימה הבין העדתית בין שלוש העדות החריפה והמשיכה לגבות את חייהם של עשרות אלפי עיראקים.

לרוב ההתקפות כנגד כוחות הקואליציה, כוחות הביטחון של הממשלה העיראקית ואזרחים עיראקים היה אחראי ארגונו של אבו מוסעב א-זרקאווי. באוקטובר 2004 הודיע זרקאווי על הצטרפותו לאל-קאעידה והקמת זרוע של הארגון בעיראק. בנוסף להתקפות מטענים, רכבי תופת ורקטות נ"ט - הנהיג זרקאווי שיטה של חטיפת אזרחים זרים והתניית שחרורם בעזיבתם של כוחות הקואליציה. כאשר לא נכנעו כוחות הקואליציה לאולטימטום נהגו החוטפים לערוף את ראשי החטופים ולהפיץ את הקלטת המתעדת זאת בטלוויזיה, בייחוד ברשת אל-ג'זירה. אחד החטופים הידועים היה היהודי ניק ברג, הראשון שראשו נערף. השימוש בטקטיקת החטיפות פחת במידה רבה-אם בשל פגיעה ביעילות הטקטיקה בזכות נחישות המדינות שלא להיכנע לתכתיבי ארגוני הטרור, ואם בזכות הצלחות של הקואליציה בלחימה מול ארגוני הטרור. ב-8 ביוני 2006, חוסל א-זרקאווי.

גם בשנים הבאות, נמשך גל פיגועי הטרור בעיראק וכלל שימוש במכוניות תופת גם נגד אזרחים עיראקים. בפיגועים אלה נרצחו מאות חיילים ואנשי מנהל מכוחות הקואליציה וכן אלפי אזרחים ושוטרים עיראקים. לצד הטרור ולוחמת הגרילה כנגד כוחות הקואליציה, התנהלה בעיראק בשנים שלאחר המלחמה מלחמת דת בין הסונים לשיעים, במסגרתה ביצעו ארגוני טרור סונים פיגועים כנגד מסגדים שגרמו למאות הרוגים. ב-22 בפברואר 2006 פוצצה כיפתו של המקדש הקדוש לשיעים, מסגד אל-עסכריה, פיגוע הידוע כ"פיגוע במסגד אל-עסכריה" בעיר סאמרא, בו נהרגו למעלה מ-100 מתפללים. השיעים פתחו בתגובה במהומות והציתו מספר מסגדים סוניים.[5] לפי הוושינגטון פוסט נהרגו בפיגוע ובגלי ההדף בעקבותיו כ-1,300 בני אדם. רבים מתושבי עיראק נמלטו מארצם, ביוצרם את בעיית פליטי עיראק.

במרץ 2006 הודתה קונדוליסה רייס, מזכירת המדינה, כי במלחמה בעיראק נעשו טעויות רבות. על פי סקרי דעת קהל, במהלך 2006 ירדה הפופולריות של הנשיא האמריקני לשפל חסר תקדים שלא היה כמוהו מאז ריצ'רד ניקסון. הסיבה העיקרית לכך, הייתה טיפולו במלחמה בעיראק. בדצמבר 2006, לאחר שטען במערכת הבחירות כי ארצות הברית ניצחה בעיראק, הודה בוש כי מדובר לא בניצחון ולא בהפסד כרגע. לאחר מותו, התפרסם ראיון עם נשיא ארצות הברית הרפובליקני ג'רלד פורד עם העיתונאי בוב וודוורד ובו הביע הסתייגות מהכניסה למלחמה בעיראק. המלחמה גם יצרה קרע ניכר בין מדינות רבות באירופה לבין ארצות הברית. מאמצי ממשל בוש לשפר את היחסים בכהונתו השנייה, אילצו את הממשל לנקוט במדיניות פייסנית יותר כלפי איראן, ולאפשר לשלישייה האירופית (בריטניה, גרמניה וצרפת) להמשיך במשא ומתן עם איראן לאורך כשנתיים.

גזר דינו של סדאם חוסיין

ב-5 בנובמבר 2006 לאחר משפט ממושך נגזר דינו של סדאם חוסיין למוות בגין הריגת 128 אנשים ממוצא שיעי בדוג'אייל. ב-25 בדצמבר 2006 דחה השופט במשפטו את הערעור שהגיש וקבע כי חוסיין יוצא להורג בתלייה בתוך 30 יום. זאת, לאחר שבקשתו למיצוי הדין ביריה נדחתה. חוסיין הוצא להורג בתלייה בשעה שש בבוקר ב-30 בדצמבר 2006 בגיל 69, בזמן חג הקורבן המוסלמי (עיד אל אדחה). המשפט ספג ביקורת על ידי חלק מהקהיליה הבינלאומית והערבית. טענת הקהיליה הבינלאומית הייתה שצריך להעמידו בבית הדין הבינלאומי בהאג ולא בבית משפט בחסות אמריקאית ששופטיו אינם מקובלים על ידי רבים. לאחר מותו, משפחתו דרשה שייקבר בתימן ויוחזר לעיראק רק לאחר "שתשוחרר מהכוחות האמריקאים".

המהלכים שהביאו ליציאת ארצות הברית מעיראק

Frederick and Kimberly Kagan in Basra
פרדריק וקימברלי קגן בבצרה, 2008

בינואר 2007 כתב פרדריק קגן, חוקר בכיר ב"מכון היוזמה האמריקאית לחקר מדיניות ציבורית" - AEI, בתמיכת אשתו קימברלי קגן ו"המכון לחקר המלחמות" - ISW שהיא נשיאתו, דו"ח על עיראק, הנקרא "לבחור בניצחון: תוכנית להצלחה בעיראק". ה-AEI הוא אחד מגופי החשיבה הנאו-קונסרבטיבים - שמרנים, הקשורים אל המפלגה הרפובליקנית, הוותיקים ביותר בארצות הברית (נוסד ב-1943) והדו"ח הזה נחשב לרב השפעה ביותר וככזה ששינה את כיוון פני המלחמה בעיראק במהלך 2007. הדו"ח נכתב כתגובה לדו"ח שהגיש ג'יימס בייקר שר החוץ וראש מטה הבית הלבן לשעבר, יחד עם חבר הקונגרס הדמוקרטי מאינדיאנה לי המילטון, באותו נושא, בדצמבר 2006, ואשר טען שארצות הברית איננה יכולה לנצח בעיראק בכוח הזרוע, אלא נדרשת גישה פוליטית במקום הגישה הכוחנית. דו"ח בייקר-המילטון המליץ להוציא בהדרגה את הכוחות האמריקאים בעיראק מכלל פעילות צבאית שם ולהעביר את נטל הלחימה בטרור לכוחות המקומיים. בניגוד להם המליץ דו"ח קגן דווקא להכניס עוד כוחות אמריקאים לעיראק ולהגביר את הלחימה הצבאית הישירה של האמריקאים שם.

נשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש העדיף את המלצות קגן על פני המלצות בייקר-המילטון, ובהתאם לכך מינה בראש הכוחות הצבאיים את הגנרל דייוויד פטראוס, ותיגבר את הכוחות האמריקאים הלוחמים בעיראק בינואר-מאי 2007, במה שכונה לאחר מכן ה-"Surge" ("הנחשול" או "ההסתערות"), שהתמקד באבטחת האוכלוסייה האזרחית ומיגור כוחות הטרור, וכלל את הוצאת הכוחות הצבאיים ממחנות הצבא, והקמת נוכחות מתמשכת, במיוחד בשכונות המאוימות ביותר של עיראק, במהלכים צבאיים אגרסיביים כנגד כוחות המורדים, וכן בביסוס כוחות חמושים מקומיים שנקראו "בני עיראק" ושילובם במסגרות הצבאיות המקומיות. המהלך הזה נתמך על ידי הזרם הנאו-קונסרבטיבי בארצות הברית, אך נתקל מראשיתו בהתנגדות פוליטית עזה, בעיקר מהכיוון השמאלי של המפה הפוליטית האמריקאית, אך גם מהשמרנים שהיו להם כמובן כוח והשפעה רבה על הנשיא ובתוך המפלגה הרפובליקנית.

בסופו של דבר, ה-Surge שינה את פני הלחימה בטרור בעיראק לטובת ארצות הברית ואיפשר את תחילת נסיגת הכוחות האמריקאים משם,.[6][7] אם בשנים 2007-2004 היה מספר ההרוגים של כוחות הקואליציה בעיראק: כ-900 מדי שנה (2007 - 961 הרוגים, הגדול ביותר מאז הפלישה במרץ 2003), הרי ב-2008 כבר ירד המספר ל-322, ומאז הוא הלך וירד מדי שנה, בהתאם לתזה של קגן ומדיניות ה-Surge בעיראק. ב-2009 היו לכוחות הקואליציה 150 הרוגים בעיראק, ב-2010 "רק" 60 הרוגים, ב-2011 - 54 הרוגים וב-2012 הרוג אחד בלבד.[8]

עם התייצבות המצב הביטחוני ירד גם מספר האזרחים העיראקים שנפגעו. אם עד ה-Surge ובתחילתו נהרגו מדי חודש כ-2,500 עד 3,000 אזרחים, הרי בספטמבר 2007 כבר ירד מספר ההרוגים האזרחים לכחצי מזה (1,271) ומאז הוא המשיך וירד בהדרגה מדי חודש. ב-2007 כולה היה מספר ההרוגים האזרחים בעיראק כ-25,000 איש. ב-2008 ירד המספר לכ-9,000 איש, ב-2009 - 4,700 איש וב-2010 ו-2011 נהרגו בעיראק כ-4,100 אזרחים בשנה.

בשנת 2008 הגיע ממשל בוש להסכם עם ממשלת עיראק, שבעקבותיו הוא חתם על  U.S.–Iraq Status of Forces Agreement. ההסכם כלל תאריך להוצאת כל הכוחות הצבאיים של ארצות הברית מעיראק (dead line). התאריך המוסכם היה 31 בדצמבר 2011.

באוקטובר 2011 הודיע הנשיא ברק אובמה על השלמה הוצאת כל הכוחות המזוינים של ארצות הברית מעיראק עד סוף השנה, ובכך עורר את חשש ערב הסעודית, ירדן, ישראל ומדינות אחרות באזור המזרח התיכון והמפרץ הפרסי, מהתגברות השפעתה של איראן והאיום הצבאי שיתעצם מצידה כתוצאה ישירה מכך.[9] ב-14 בדצמבר 2011 חזר החייל האמריקאי האחרון לארצות הברית וב-15 בדצמבר 2011 הכריזה ארצות הברית רשמית על סיום מעורבותה הצבאית בעיראק.

מומחים העריכו את עלות המלחמה לארצות הברית ביותר מטריליון דולר.[10] בתשע שנות לחימה נמנו כ- 4,500 הרוגים אמריקאים וכ-120,000 הרוגים עיראקים.[1][11]

לאחר נסיגת ארצות הברית מעיראק

הפלישה והכיבוש שבא בעקבותיה הוביל למתיחות ואלימות נרחבת בין פלגים איסלאמיים ואתניים שונים במדינה ולעקירה נרחבת של אוכלוסיות בתוך המדינה. הצלב האדום העיראקי מעריך כי בשנת 2008 היו כ-2.3 מיליון עקורים פנימיים (שעברו ממחוז אחד למחוז אחר). בנוסף אליהם היו כ-2 מיליון פליטים עיראקיים שעזבו את המדינה. העוני בעיראק הוביל נשים רבות לעבוד בזנות כדי לתמוך בעצמן ובמשפחתן, דבר שמשך תיירות מין ממדינות שכנות.

הפלישה הובילה ליצירת חוקה שתמכה בדמוקרטיה כל עוד חוקי המדינה לא פגעו בעקרונות איסלאמיים מסורתיים. בשנת 2005 נערכו בחירות לפרלמנט. בנוסף הפלישה שמרה על אוטונומיה של האזור הכורדי, והיציבות היחסית הובילה לשגשוג כלכלי. פליטים עיראקים רבים ברחו לאזור הכורדי שנחשב לדמוקרטי באופן יחסי.

לאחר הפלתו של סאדם חוסיין השבטים הסונים המתונים יחסית הרגישו מקופחים בידי המשטר הדמוקרטי כגון חברי מפלגת הבעת'. המשטר, בהנהגתו של ראש הממשלה, נורי אל-מאלכי, תמך בפלגים שיעים וכך דחק סונים מתונים לזרועותיהם של אל-קאעידה, על אף שבתחילת דרכיהם, התנגדו ללוחמי דאעש.

מלחמת האזרחים השנייה בעיראק שהתקיימה בעצם עוד בזמן שהות כוחות ארצות הברית בעיראק, התחזקה עוד יותר לאחר נסיגת הכוחות של ארצות הברית. ארגונים שונים, בעיקר כוחות סונים, ביצוע פיגועי טרור ופעולות גרילה נגד סמלי שלטון ונגד אוכלוסייה אזרחית של פלגי אסלאם אחרים. כ-1000 איש נהרגו בחודשיים שעברו מאז נסיגת צבא ארצות הברית. בשנת 2012 נהרגו כ-4,700 בני אדם[11] וב-2013 העריכו את מספר ההרוגים האזרחים העיראקים במלחמת האזרחים הפנימית שם, בכ-9,000.

ב-22 ביולי 2013 בוצעה פעולת טרור ופריצה שהביא לבריחתם של לפחות 500 אסירים של ארגון אל-קעדה שחיכו להוצאתם להורג בכלא Abu Ghraib. שגריר ארצות הברית האחרון שהיה בעיראק העריך כי הדבר יתרום להעלת המוראל ולשדרת הנהגה בקרב אל-קעדה וארגונים תומכים בעיראק ובסוריה. בתחילת ינואר 2014 השתלט דאעש - המדינה האסלאמית על הערים פלוג'ה ורמאדי ועל מרבית שטחי מחוז אל-אנבר. לאחר ההשתלטות על מרבית שטחי מחוז אל-אנבר החלו הכוחות המזוינים של עיראק מתקפה נגד דאעש באזור אל-אנבר, זאת במטרה להחזיר את האזור לשליטת הממשלה העיראקית.

בראשית יוני 2014 זכת ארגון "המדינה האיסלמית" להישג בולט כשכבש את רוב שטחה של מוסול - העיר הגדולה והחשובה ביותר בצפון עיראק, והביא למנוסת מאות אלפי פליטים מאזור הלחימה. כמו כן השיג הארגון שליטה בעיר תכרית. ב-15 ביוני דווח כי דאעש כבש גם את העיר תל עפר וכי הוציא להורג כ-1,700 חיילים מצבא עיראק שנשבו על ידו. ב-29 ביוני הודיע הארגון על הקמת ח'ליפות אסלאמית, בהנהגתו של אבו בכר אל-בגדאדי, שכונה "אמיר המאמינים". המורדים המשיכו לתקוף שטחים בצפון עיראק במה שזכה לכינוי המתקפה בצפון עיראק. ראש ממשלת עיראק, אל-מאליכי קרא בתחינה לקהילה העולמית לעזרה והכריז על מצב חירום במדינה. כיבוש העיר סימן את תחילת התפוררות המשטר הדמוקרטי בעיראק שהחליף את משטרו הדיקטטורי של סדאם חוסיין.

אבדות

עד לסיום הלחימה נהרגו בעיראק 4,799 חיילים של כוחות הקואליציה, ביניהם 4,487 אמריקנים, 179 חיילים בריטים, 33 איטלקים, 22 פולנים, 18 אוקראינים, 13 בולגרים, 11 ספרדים, 7 דנים, 5 גאורגים, 5 אל-סלבדורים, 4 סלובקים, 3 לטבים, 3 רומנים, שני הולנדים, שני אסטונים, שני תאילנדים, צ'כי אחד, אזרח פיג'י אחד, הונגרי אחד, קזחי אחד ודרום-קוריאני אחד. בנוסף נהרגו כ-169 אזרחים זרים ופעילים בגופים בינלאומיים, מתוכם כ-32 עיתונאים, ו-22 עובדי או"ם.

ההערכות הן שכ-16,600 חיילים עיראקים שלחמו לטובת כוחות הקואליציה נהרגו בזמן המלחמה.

בזמן השבועות הראשונים של המלחמה ב-2003 נהרגו בין 7600 ל-11,000 חיילים עיראקיים, ולאחר שלב זה ועד שנת 2011- בין 21,000 ו-26,000. בנוסף אליהם, ההערכות נעות בין 66,000 ל-131,000 אזרחים עיראקים שנהרגו בסך הכול, כתוצאה מהמלחמה והשלכותיה.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 נטשה מוזגוביהארצות הברית סיימה את הלחימה בעיראק, באתר הארץ, 15 בדצמבר 2011
  2. ^ מייקל ר. גורדון וברנרד א. טריינור, "קוברה 2", הוצאת משרד הביטחון, 2010, עמוד 105.
  3. ^ בסיכום חודשי מרץ-אפריל 2003: Iraq Coalition Casualties: Fatalities by Year and Month, באתר iCasualties
  4. ^ גרדיאןהעיראקי ששכנע את ארצות הברית כי לארצו יש נשק ביולוגי מודה ששיקר, באתר הארץ, 16 בפברואר 2011
  5. ^ סוכנויות הידיעות, עיראק: מסגד שיעי פוצץ, באתר nrg‏, 22 בפברואר 2006
  6. ^ מרק בנג'מין / קבוצת החקר האמיתית על עיראק
  7. ^ אבידות אמריקאיות בעיראק, לפני ואחרי ה - Surge
  8. ^ אבידות הקואליציה בעיראק לפי חודש ושנה באתר ICasualties
  9. ^ אמיר אורן, הנסיגה מעיראק - נוכחות ארצות הברית תסתיים, האיום האיראני יתעצם, הארץ, 23 באוקטובר 2011
  10. ^ סוכנויות הידיעות תשע שנות מלחמה בעיראק גבו מארצות הברית מחיר של יותר מטריליון דולר, TheMarker, 14 בדצמבר 2011
  11. ^ 11.0 11.1 באתר Iraq Body Count
2003 בארצות הברית

2003 בארצות הברית הייתה השנה בה חגגה ארצות הברית 227 שנה מיום היווסדה.

9 באפריל

9 באפריל הוא היום ה-99 בשנה (100 בשנה מעוברת), בשבוע ה-15 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 266 ימים.

B-52 סטרטופורטרס

בואינג B-52 (בשמו המלא B-52 Stratofortress: מבצר הסטרטוספירה) - מפציץ כבד, מתוצרת חברת בואינג האמריקנית. המטוס נכנס לשירות בשנת 1955, ומאז ועד היום הוא משמש כמפציץ העיקרי של ארצות הברית. המטוס הותאם לנשיאת טילים גרעיניים, והפך לאחד מסמליה הבולטים ביותר של המלחמה הקרה ושל העוצמה הצבאית של ארצות הברית. במלחמת וייטנאם מפציצים מסוג זה השתתפו ב"הפצצות שטיח" כבדות, במהלכן הטילו אלפי טונות של פצצות במטרה לטהר שטחים מיוערים. המטוס יוצר בכמה דגמים, והחדשים שבהם הותאמו לנשיאת חימוש מתקדם, לרבות טילי השיוט החדשים. שמו של המפציץ הפך לאייקון בינלאומי, ועל שמו נקראה להקת פופ ידועה (The B-52's), וכן קוקטייל אלכוהולי (B-52) ומשקה אנרגיה (B-52).

המטוס מצטיין בטווח פעולה ארוך במיוחד, שתוכנן לאפשר לו להפציץ מטרות בעומק ברית המועצות ולחזור לבסיסו בארצות הברית. במהלך מלחמת עיראק ביצעו מטוסי B-52 הפצצות בעיראק לאחר שהמריאו מבסיסם בבריטניה, באי גואם, ואף בקליפורניה.

אגף המודיעין

אגף המודיעין (בראשי תיבות: אמ"ן) של צה"ל הוא חלק מקהילת המודיעין הישראלית האחראי על איסוף וניתוח מודיעין צבאי. אגף המודיעין פועל בתיאום ובמשולב עם שירותי המודיעין האחרים על פי הגדרת ייעודם.

אגף המודיעין נושא באחריות למתן התרעה מפני מלחמה ומפני פעולות איבה וטרור, להערכת המודיעין הלאומית במישור הצבאי והמדיני, למתן מודיעין צבאי שוטף ולהפצתו, לביטחון המידע, ולמודיעין המסכל בצה"ל.

אגף המודיעין מנחה מקצועית את כל גופי המודיעין בצה"ל:

גופי המודיעין בזרועות צה"ל: להק המודיעין (למד"ן) בחיל האוויר ומספן המודיעין (מד"ן) בחיל הים.

מחלקות המודיעין בפיקודים המרחביים: פיקוד הצפון, פיקוד המרכז, פיקוד הדרום, ופיקוד העורף.אגף המודיעין פועל בתיאום עם המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים ("המוסד"), שירות הביטחון הכללי (שב"כ), ואגף המודיעין במשטרת ישראל.

בראש אגף המודיעין עומד קצין בדרגת אלוף. ראש אגף המודיעין הנוכחי הוא האלוף תמיר היימן.

לאחר מלחמת יום הכיפורים הוחלט על הפרדה בין אגף המודיעין לחיל המודיעין, אשר בראשו יעמוד קצין מודיעין ראשי, שיהיה כפוף לראש אמ"ן ויבוא במקום תפקיד "עוזר ראש אמ"ן לחמ"ן". המטרה הייתה לאפשר לראש אמ"ן להתמסר לנושאי המחקר, הערכת המודיעין וההתרעה, ולהסיר ממנו את הצורך לדאוג לטיפול היום-יומי בענייני הלוגיסטיקה והארגון הקשורים לניהול זרוע המודיעין בצבא.

ג'ו ליברמן

ג'וזף איזדור "ג'ו" ליברמן (באנגלית: Joseph Isadore "Joe" Lieberman; נולד ב-24 בפברואר 1942) הוא פוליטיקאי יהודי אמריקאי.

ליברמן ייצג את קונטיקט בסנאט האמריקאי, ונחשב לסנאטור היהודי הדתי הראשון בהיסטוריה של ארצות הברית. הוא היה מועמד המפלגה הדמוקרטית לתפקיד סגן נשיא ארצות הברית בשנת 2000, כעמיתו למרוץ של אל גור. התמודד על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות בשנת 2004, וכשל מיד בתחילת המירוץ. ליברמן הוא גם היהודי הראשון (ועד כה - היחיד) שהיה מועמד מטעם אחת משתי המפלגות הגדולות למשרת סגן הנשיא.

הכוחות המזוינים של בריטניה

הכוחות המזוינים של בריטניה (באנגלית: Her Majesty's Armed Forces, או British Armed Forces, או Armed Forces of the Crown) הם הכוחות המזוינים של הממלכה המאוחדת. הכוחות המזוינים מורכבים משלוש זרועות: השירות הימי (הכולל את הצי המלכותי הבריטי ואת חיל הנחתים המלכותי), הצבא הבריטי וחיל האוויר המלכותי.

המפקדת העליונה של הכוחות המזוינים היא אליזבת השנייה, מלכת הממלכה המאוחדת, שאליה נשבעים אנשי הכוחות המזוינים אמונים. על פי חוקת בריטניה כפופים הכוחות המזוינים לכתר. עם זאת, על פי חוק הזכויות 1689, לא ניתן להחזיק צבא קבע בעתות שלום ללא הסכמת הפרלמנט. הפרלמנט נותן את הסכמתו אחת לחמש שנים על ידי חקיקת חוק הכוחות המזוינים (Armed Forces Act). הכוחות המזוינים מנוהלים על ידי מועצת ההגנה (Defence Council) של משרד ההגנה שבראשו עומד שר ההגנה.

הכוחות המזוינים של בריטניה אחראים על הגנתה של הממלכה המאוחדת, של הטריטוריות הבריטיות שמעבר לים ושל שטחי חסות של הכתר הבריטי, יחד עם קידום האינטרסים הביטחוניים הרחבים יותר של בריטניה, ותמיכה במאמצי שמירת שלום בינלאומיים. הכוחות פעילים כמשתתפים קבועים בכוחות נאט"ו ובקואליציות אחרות. בריטניה אף חברה בארגון חמש המעצמות (FPDA – בריטניה, אוסטרליה, ניו זילנד, מלזיה וסינגפור).

משימותיהם של הכוחות המזוינים בשנים האחרונות כללו את מלחמת אפגניסטן, מלחמת עיראק, ההתערבות בסיירה לאון, משימות שמירת שלום בחבל הבלקן ובקפריסין והשתתפות בתקיפה הצבאית הבינלאומית בלוב. חיילות המצב והמתקנים של הכוחות המזוינים מוצבים באסנשן, בליז, ברוניי, קנדה, דייגו גרסיה, איי פוקלנד, גרמניה, גיברלטר, קניה, קטר ובאקרוטירי ודקליה.

הממלכה המאוחדת ביצעה לראשונה ניסוי בנשק גרעיני בשנת 1952 ובכך הייתה למעצמה הגרעינית השלישית בעולם. נכון לשנת 2012 בריטניה היא אחת מחמש המעצמות הגרעיניות המוכרות, כשלרשותה עומדים 225 ראשי חץ גרעיניים. מתוך אלה, 160 מראשי החץ מחומשים ופעילים.

חיל האוויר של ארצות הברית

חיל האוויר של ארצות הברית (באנגלית: United States Air Force - USAF, נקרא בעברית בקיצור חה"אא – חיל האוויר האמריקאי) הוא הזרוע האווירית של הכוחות המזוינים של ארצות הברית. החיל הוקם בשנת 1917 (בעקבות כניסת ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה), והפך לזרוע נפרדת ב-18 בספטמבר 1947. נכון לשנת 2012, החיל מפעיל כ-5,638 כלי טיס, 450 טילים בלסטיים בין יבשתיים ו-63 לוויינים צבאיים. תקציב החיל הוא 140 מיליארד דולר ועם כוח אדם הכולל 309,339 חיילים בשירות פעיל, 185,522 אזרחים עובדי צבא, כוח מילואים של 71,400 איש ו-106,700 אנשי המשמר הלאומי.

חיל הנחתים של ארצות הברית

חיל הנחתים של ארצות הברית (באנגלית: United States Marine Corps-USMC) הוא אחת הזרועות בכוחות המזוינים של ארצות הברית. מטרתו המקורית הייתה התמחות בלחימת חיל רגלים ימית (הגנה על ספינות ותקיפתן) ולוחמה אמפיבית (נחיתה מהים). החיל כפוף למשרד הצי האמריקני, בדומה לחיל הים. נכון לשנת 2017 משרתים בו 182,000 חיילים בשירות סדיר ו-38,500 חיילים בשירות מילואים.

המוטו של החיל הוא SEMPER FIDELIS (בתרגום מלטינית: תמיד נאמן).

טוני בלייר

אנתוני צ'ארלס לינטון "טוני" בלייר (באנגלית: Anthony Charles Lynton "Tony" Blair; נולד ב-6 במאי 1953) הוא פוליטיקאי בריטי, אשר כיהן כראש ממשלת בריטניה ה-51, משנת 1997 ועד לשנת 2007, וכשליח הקוורטט למזרח התיכון משנת 2007 עד 2015.

מטען הכאב

מטען הכאב (באנגלית: The Hurt Locker) הוא מותחן מלחמה אמריקאי משנת 2008, בבימויה של קתרין ביגלו. הסרט זכה לפרסים רבים, בהם שישה פרסי אוסקר (מתוך 9 מועמדויות) כולל הסרט הטוב ביותר והבמאי הטוב ביותר, וכן פרסי באפט"א לסרט, הבמאי, התסריט המקורי, הצילום, העריכה והסאונד הטובים ביותר. הסרט מספר את סיפורה של יחידה לסילוק פצצות בצבא האמריקאי, המוצבת בעיראק בזמן מלחמת עיראק.

התסריט נכתב על ידי מארק בול, סופר פרילנסר שהתלווה ליחידת סילוק פצצות. ג'רמי רנר, אנתוני מאקי ובריאן גראת'י מככבים בסרט בתור חברי יחידת סילוק הפצצות והסרט מתאר את התמודדותם עם המתח שבפירוק הפצצות, סכנת החיים שמציבות בפניהם חוליות מיליציה המשתייכות לכוחות ההתקוממות בעיראק והמתיחות המתעוררת בין שלושת חברי הצוות.

שם הסרט מגיע מסלנג באנגלית המתאר פציעה כתוצאה מפיצוץ מטען.

הסרט לא זכה להצלחה רבה על האקרנים ובמדינות רבות לא הופץ כלל בקולנוע, ובחלקן נרכש להקרנה במסגרת שידורי הטלוויזיה או להפצה ב-DVD. לאחר שההתעניינות בסרט גברה, בעקבות ההכרזה על מועמדותו לאוסקר וההשערות על סיכויו לזכות, במדינות מסוימות, בהן ישראל, רכשו חברות הפצה את הסרט להקרנה. בישראל, הסרט שודר בטלוויזיה בלוויין ב-7 במרץ, ערב שידורו של טקס האוסקר, והוקרן בקולנוע החל מ-11 במרץ.

מלחמת איראן–עיראק

מלחמת איראן–עיראק (22 בספטמבר 1980 – 20 באוגוסט 1988) הייתה מלחמה בין הרפובליקה האסלאמית השיעית של איראן בהנהגתו של מנהיגה הרוחני רוחאללה ח'ומייני ורפובליקת בעת' ערבית לאומנית של עיראק בראשות סדאם חוסיין. המלחמה פרצה לאור היריבות הקשה בין המדינות, ובעקבות סכסוך גבולות באזור מחוז ח'וזסתאן, ליד השאט אל-ערב ועל רקע המתח הדתי העדתי בין הנהגת איראן השיעית, ברובה ממוצא איראני, ובין הנהגת עיראק הערבית מרקע סוני. במלחמה השתתפו גם מיליציות עדתיות (מוג'אהדין ח'לק האיראנית תמכה בעיראק, ואילו מיליציות כורדיות עיראקיות - המפלגה הדמוקרטית הכורדית והאיחוד הפטריוטי של כורדיסטן תמכו באיראן), והייתה התערבות מצד מספר מעצמות לרבות אספקת נשק וסיוע לוגיסטי. המלחמה בת שמונה השנים לא הביאה להישגים טריטוריאליים לאף אחת מהמדינות, אך עלתה בחייהם של כמיליון חיילים ואזרחים משני הצדדים.

נאט"ו

נאט"ו - ארגון האמנה הצפון-אטלנטית (אנגלית: NATO, ‏North Atlantic Treaty Organization, צרפתית: OTAN, ‏Organisation du traité de l'Atlantique Nord) הוא ברית צבאית בין 30 מדינות צפון אמריקה ואירופה. הארגון מממש את האמנה הצפון אטלנטית שנחתמה ב-4 באפריל 1949. נכון לשנת 2019 חברות בברית נאט"ו 30 מדינות.

נשק להשמדה המונית

נשק להשמדה המונית או נשק בלתי קונבנציונלי (וגם נשק אטומי ביולוגי כימי, ובראשי תיבות: אב"ך, ונהוג גם אב"כ) כולל שלושה סוגים של כלי נשק, המיועדים לגרום להשמדה בקנה מידה המוני:

נשק אטומי

נשק ביולוגי

נשק כימיבגלל הסכנה הגדולה שבשימוש בנשק זה, בעיקר לאוכלוסייה אזרחית שאינה מעורבת בלחימה, הוקמו מנגנונים בינלאומיים לפיקוח על הפצת נשק מסוג זה ולמניעת הפצתו. עם זאת, למנגנונים אלה יש יכולת מוגבלת, בגלל הקושי לגלות פעילויות חשאיות הקשורות בייצור והפצה של נשק זה, והיכולת המוגבלת להטיל סנקציות על מדינות שעברו על אמנות הפיקוח. לעיתים אף פורצות מלחמות עקב רצון לפרק מדינה מנשק בלתי קונבנציונלי, כמו מלחמת עיראק, ולפעמים די באיום של שימוש בנשק לא קונבנציונלי להפסקת מלחמה.

מבין הסוגים השונים של נשק בלתי קונבנציונלי, נשק גרעיני מצריך יכולת מדעית וטכנולוגית מתקדמת, ומתקנים גדולים שקשה להסתירם, ולכן תפוצתו מוגבלת למספר מועט של מדינות. השימוש היחידי בנשק גרעיני נגד אוכלוסייה אזרחית היה על ידי ארצות הברית בסוף מלחמת העולם השנייה. גם תפוצתו של נשק ביולוגי מוגבלת יחסית. ייצורו של נשק כימי מבוסס על טכנולוגיה נפוצה, ולכן תפוצתו גבוהה יחסית, והוא משמש גם מדינות בעלות יכולת מדעית וטכנולוגית נמוכה.

רבים מתנגדים לשימוש ולעצם קיומו של נשק להשמדה המונית, וקבוצות פוליטיות רבות, בהן התנועה לפירוק נשק גרעיני, פועלות בנושא זה. נשק ביולוגי ונשק כימי נאסרו לשימוש במספר אמנות בינלאומיות, וכמו כן האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני אוסרת על הפצתו של נשק מסוג זה למדינות אשר לא החזיקו בו בעת החתימה על האמנה (ארצות הברית, ברית המועצות רוסיה, סין, בריטניה וצרפת). עם זאת, האמנה לא אוסרת במפורש על השימוש בנשק גרעיני.

בניגוד לעשורים הקודמים, שבהם נשק בלתי קונבנציונלי היה נחלתן של מדינות בלבד, כעת מנסים ארגוני טרור לבצע פיגועים בלתי קונבנציונליים, כמו למשל שימוש ב"פצצה מלוכלכת" המכילה חומר רדיואקטיבי, או משלוח מעטפות המכילות חיידקי גחלת.

סדאם חוסיין

סדאם חוסיין עבד אל-מג'יד א-תכריתי (בערבית: صدام حسين عبد المجيد التكريتي, תעתיק מדויק: צדאם חסין עבד אלמג'יד אלתכריתי; 28 באפריל 1937 –30 בדצמבר 2006), היה נשיא עיראק ששלט במדינה החל משנת 1979 ועד לכיבוש בירת עיראק, בגדאד, על ידי ארצות הברית במלחמת עיראק ב-9 באפריל 2003.

חוסיין, איש מפלגת הבעת', דגל בפאן-ערביות חילונית, בהתפתחות הכלכלה ובסוציאליזם. סדאם היווה דמות מרכזית בהפיכת 1968 בעיראק, אשר הובילה את מפלגתו לשלטון עוצמתי ארוך שנים.

כהונתו של חוסיין כנשיא עיראק התאפיינה בשלטון סמכותי וכוחני אשר דיכא זכויות אדם, בעוד הוא עצמו חי חיי פאר והדר בארמונות שונים אשר בנה מכספי המדינה ברחבי עיראק. ממשלו של סדאם הוביל בין השאר, למלחמת איראן-עיראק בין השנים 1980–1988 וכן למלחמת המפרץ בשנת 1991. בנוסף, חוסיין דיכא ומנע זכויות מקבוצות אתניות ומגזרים דתיים אשר נחשבו למאיימים על השלטון וכן מכאלה אשר דרשו אוטונומיה או עצמאות. ברבות ממדינות ערב נחשב חוסיין לגיבור בשל יחסו השלילי לארצות הברית ולישראל בפרט. בקרב מדינות המערב ובקהילה הבינלאומית חשו אליו איבה ואי-אמון, בעקבות פעולותיו במלחמת המפרץ.

חוסיין הודח על ידי ארצות הברית ובעלות בריתה במהלך מלחמת עיראק, הועמד לדין על ביצוע פשעים נגד האנושות בפני בית הדין העיראקי המיוחד שהוקם על ידי ממשלת הביניים העיראקית. בנובמבר 2006 נגזר עליו מוות בתלייה, וגזר הדין בוצע ב-30 בדצמבר 2006 על ידי תליין שיעי, בנוכחות מספר עדים מהממשל העיראקי ואיש דת מוסלמי.

פאן-ערביות

פאן-ערביות (בערבית: الوحدة العربية) היא תנועה הקוראת לאיחוד מדיני, חברתי וכלכלי בין העמים והמדינות הערביות במזרח התיכון. המונח קשור קשר הדוק ללאומיות הערבית. באופן מסורתי, הפאן ערביות אימצה זהות חילונית, סוציאליסטית, ואנטי מערבית. יש המרחיקים את שורשיו של הרעיון עד לשושלת האומאית הראשונה.

הרעיון נוסח לראשונה בספרו של נג'יב עזורי משנת 1905, "התעוררות הלאומיות הערבית" (בצרפתית: "Le réveil de la nation arabe"). הפאן-ערביות הוצגה לראשונה כאידאולוגיה פוליטית עצמאית על ידי חוסיין בן עלי, שריף מכה, אשר ביקש עצמאות מהאימפריה העות'מאנית בדמות מדינה ערבית, "ערב", שתשתרע על כל חצי האי ערב, בנוסף לשטחים בהן שוכנות היום עיראק, סוריה, ירדן, ישראל, לבנון והרשות הפלסטינית. ההתכתבות בין חוסיין לנציב הבריטי במצרים הנרי מקמהון, שהתנהלה בשנים 1915–1916, שנודעה כ"מכתבי חוסיין-מקמהון", הביאה לסיכום בין בריטניה והערבים לפיו בתמורה למרד מוצלח של הערבים בשלטון העות'מאני תתמוך בריטניה בתביעות לעצמאות ערבית. ואולם ב-1916 קבע הסכם סייקס-פיקו בין בריטניה וצרפת כי אזורי המפתח במזרח התיכון יחולקו בין המעצמות האירופיות ולא יימסרו לשלטון עצמי ערבי; עם תום מלחמת העולם הראשונה ב-1918, כשהאימפריה העות'מאנית קרסה, סירבה בריטניה לעמוד במלוא התחייבותה לערבים, לטענתם, והפכה, כצרפת, לשליטה בפועל בשטחי המזרח התיכון שנכבשו מהעות'מאנים באמצעות ייפוי כוח מחבר הלאומים - שיטת המנדטים. זאת מיד לאחר שהתקיימה ב-1920 למשך 4 חודשים הממלכה הערבית של סוריה בראשות פייסל בנו של חוסיין בן עלי שתבעה לעצמה את הטריטוריה המשתרעת על שטחי האוטופיה הידועה בשם סוריה הגדולה. "ערב" (מאוחר יותר, ממלכת ערב הסעודית), נוסדה בדרום המדברי, שנתפס אז כדל ערך ביחס לאזור הסהר הפורה. בנוסף, בריטניה הסתמכה על הצהרת בלפור משנת 1917 בבואה לנהל את ארץ ישראל כמנדט בריטי החל מ-1920. כתוצאה מכך, נדחתה פריצתה של הפאן־ערביות לקדמת הזירה הבינלאומית, ותחת זאת נפתחה תקופה של שליטה אנגלו-צרפתית בעולם הערבי.

גרסה פאן־ערבית מגובשת יותר מזו של חוסיין נרקמה בשנות הארבעים בסוריה על ידי מישל עפלק, מייסד מפלגת הבעת' (תחייה), אשר הושתתה על יסודות סוציאליסטים ופאשיסטים־איטלקיים. אידאולוגיה פאן ערבית הייתה ביסודם של מספר ניסיונות לאחד מדינות לאום ערביות לכדי ישות מדינית אחת, כאשר הבולטת ביניהן הייתה הרפובליקה הערבית המאוחדת אשר איחדה בין מצרים וסוריה וכללה ערבים דרוזים, סונים, שיעים ונוצרים. יש הטוענים כי גמאל עבדל נאצר, נשיא מצרים ופאן־ערביסט רדיקלי, מכאן המונח "נאצריזם" ראה באיחוד הסורי־מצרי (הריפובליקה הערבית המאוחדת - רע"מ) מדרגה ראשונה בדרך ליצירתה של מדינה כלל־ערבית בהנהגתו. בניגוד לפאן־אסלאמיזם, אשר קרא לאיחוד מדיני של המוסלמים על בסיס דתי, הפאן־ערביות הייתה חילונית לחלוטין, ורבים מתומכיה, ביניהם עפלק עצמו, היו נוצרים. באופן דומה, טארק עזיז, נוצרי קתולי ששימש סגן ראש ממשלת עיראק בתקופתו של סדאם חוסיין, היה פאן־ערביסט מובהק.

מפלגת הבעת' הפאן־ערבית היא מפלגת השלטון הנוכחית בסוריה, והייתה כזו גם בעיראק עד להפלת שלטונו של סדאם חוסיין בתום מלחמת עיראק. שיאה של התנועה הפאן־ערבית היה בשנות השישים, ואולם התבוסה הערבית במלחמת ששת הימים פגעה קשות בתמיכה בה. הסכסוכים בין המחנה הרדיקלי (מצרים, סוריה, עיראק הבעת'יסטית) והמחנה המתון (ערב הסעודית, ירדן ועיראק ההאשמית), שהעצימו לנוכח המלחמה הקרה, כמו גם התעוררותו של רעיון הנרטיב הפלסטיני לצורך מימוש האידאולוגיה בא"י וחוסר היכולת של המשטרים הפאן־ערביים ליצור צמיחה כלכלית ראויה - כל אלה הביאו לכך שבשנות השמונים דעכה האידאולוגיה הפאן־ערבית, ותחתיה עלה האסלאמיזם.

פלאש תומפסון

פלאש תומפסון (באנגלית: Flash Thompson) הוא דמות בדיונית של גיבור-על המופיעה בחוברות הקומיקס ספיידרמן ביקום מארוול קומיקס. הדמות הופיעה לראשונה בחוברת #15 Amazing Fantasy מאוגוסט 1962, ונוצרה על ידי הכותב סטן לי והמאייר סטיב דיטקו.

יוג'ין "פלאש" תומפסון, היה תלמיד לשעבר בתיכון מידטאון בו למד גם פיטר פארקר, ספיידרמן. אף על פי שנהפך לנכה במהלך מלחמת עיראק, פלאש זכה בהמשך לכוחותיו של סימביוט ונום החייזרי, ובהמשך סיגנן את חליפתו והפך לסוכן ונום. פלאש זכה למגוון כוחות, צבר עשרות אויבים, ואיבד את הסימביוט מספר פעמים - האחרונה שבהן לדראקס המשמיד. בנובמבר 2016, פלאש איבד באופן סופי את הסימביוט, שעבר למארח אחר.

את דמותו של פלאש תומפסון גילם בסרטי הלייב אקשן "ספיידרמן" ו"ספיידרמן 3" השחקן ג'ו מנגניילו, וזאת בעוד השחקן כריס זילקה גילם את דמותו בסרטים "ספיידרמן המופלא" ו"ספיידרמן המופלא 2". את דמותו בסרט הלייב אקשן "ספיידרמן: השיבה הביתה" מגלם השחקן טוני רוולורי.

צום

צום הוא הימנעות רצונית מאכילה ומשתייה למשך פרק זמן מסוים.

צי ארצות הברית

הצי האמריקני (באנגלית: USN - United States Navy) - הזרוע הימית של הכוחות המזוינים של ארצות הברית והצי הגדול בעולם. נכון לאוגוסט 2019 הצי כולל 290 ספינות ומעל 3,700 מטוסים. משרתים בו 335,469 חיילים סדירים (מתוכם 55,485 קצינים), 101,583 חיילי מילואים ובנוסף עוד 274,854 אזרחים. ראשיתו בצי הקונטיננטלי שהוקם במהלך מלחמת העצמאות של ארצות הברית (1775–1783). הצי הקונטיננטלי היה כפוף למשרד המלחמה האמריקני עד להקמת משרד הצי (1798). משנת 1947 הצי כפוף למחלקת ההגנה.

שלום

שָׁלוֹם הוא מצב של יחס דיפלומטי בין מדינות והוא הניגוד של מצב המלחמה או האויבות. במצב של שלום, היחסים בין שתי מדינות או יותר אינם כוללים עימות אלים ובין הצדדים שוררת הסכמה (בכתב או בעל פה) ליישב כל מחלוקת שתתגלה ביניהם בהתדיינות ובמשא ומתן ולא באמצעות הפעלת כוח וכפייה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.