מלחמת מלכי הדרום

מלחמת מלכי הדרום או מלחמת גבעון היא סיפור מקראי על סכסוך בין עם ישראל והכנענים שתחילתו, על פי הסדר עולם, בג' בתמוז ב'תפ"ח[1]. המלחמה נעשתה במסע מלחמה אחד בלבד והתרחשה בחבל יהודה.

מלחמת מלכי הדרום
מערכה: כיבוש עבר הירדן המערבי
מלחמה: התנחלות השבטים
קרב לפני: כיבוש העי
קרב אחרי: מלחמת מלכי הצפון
מקום: יהודה
31°50′53″N 35°11′14″E / 31.8480824°N 35.1871623°E
עילה: השלמתם של הגבעונים עם ישראל
תוצאה: ניצחון ישראלי
שינויים בטריטוריות: עם ישראל כבש את יהודה, הנגב וארץ גושן
הצדדים הלוחמים

ממלכת ירושלים
ממלכת חברון
ממלכת ירמות
ממלכת לכיש
ממלכת עגלון
ממלכת מקדה
ממלכת לבנה
ממלכת גזר
ממלכת דביר

מפקדים

אדוני צדק מלך ירושלים
הוהם מלך חברון
פראם מלך ירמות
יפיע מלך לכיש
דביר מלך עגלון
מלך מקדה
מלך לבנה
הורם מלך גזר
מלך דביר

כוחות

לא ידוע

אבידות

אין

כולם

Kibush Canaan

הסיבה לפרוץ המלחמה

מלכי כנען החליטו לא לקיים יחסי ידידות עם ישראל. למרות כל זאת, באו הגבעונים וכרתו ברית עם ישראל. הכנענים חששו שהשמועה של הברית תייצר רוח תבוסתנות בקרב הכנענים, שהרי אנשי גבעון היו גיבורים, ולכן החליטו להבהיר בצורה חד משמעית שברית עם ישראל תגרור תוצאות קשות (כיבוש העיר).

מהלך המלחמה

את המלחמה ניתן לחלק לארבעה שלבים:

  • המצור על גבעון
  • תפיסת חמשת המלכים
  • כיבוש מקדה, לבנה ולכיש
  • כיבוש עגלון, חברון ודביר

המצור על גבעון

אדני צדק מלך ירושלים החליט לגייס עוד ארבעה מלכים (מלכי חברון ירמות לכיש ועגלון) מהאזור וביחד צרו על גבעון. מכיוון שהגבעונים לבדם לא היו חזקים מספיק כדי להלחם בחמשת המלכים, הגבעונים גייסו את עם ישראל לעזרתם. עם ישראל, שהיה אז בגלגל הגיע לגבעון במהירות גבוהה יחסית והפתיע את האויב. הבהלה יצרה מהומות והמצור נפסק. הצבא הגדול נמלט דרך מורד בית חורון לעזקה ומקדה. במורד ניתך עליהם מטר של אבני ברד, "רַבִּים אֲשֶׁר מֵתוּ בְּאַבְנֵי הַבָּרָד מֵאֲשֶׁר הָרְגוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בֶּחָרֶב"[2]. כדי להבטיח שכל הצבא יושמד, ולא ימלט בחסות החשכה, גזר יהושע על השמש שתעמוד במקומה במילותיו המפורסמות: "שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון".

תפיסת חמשת המלכים

חמשת המלכים, שברחו מצבאות יהושע, הימרו והחליטו להתחבא יחדיו במערה בסביבות מקדה, בניגוד לשאר צבאם שברח אל ערי המבצר. מכיוון שמחבוא חמשת המלכים התגלה, הוחלט לסתום את המערה באבנים ולהציב עליה שומרים. גם שאר הצבא לא ניצל, חילות יהושע השמידו אותם בדרך לערי המבצר, ורק בודדים הצליחו להיכנס לערים בסופו של דבר. לאחר שכל הצבא הושמד, התמקם מחנה יהושע מחוץ לעיר מקדה. יהושע ציווה על קציניו הבכירים שיניחו את רגליהם על צוארי המלכים, כאות לניצחון, ולאחר מכן הרג את המלכים ותלם על העץ. בסוף היום, הגופות הורדו מהעצים והושלכו למערה שבה התחבאו. המערה נסתמה באבנים, והמערה נשארה סתומה (לפחות) עד ימיו של כותב ספר יהושע.

כיבוש מקדה לבנה ולכיש

לאחר שכל צבאות האויב חוסלו, התפנו צבאות יהושע לכבוש את ערי המבצר שאליהם נמלטו שארית צבאות חמשת המלכים. הם כבשו (לפי הסדר) את מקדה ולבנה. לבנה נכבשה כשגזרת שמש בגבעון דום הייתה עדיין קיימת. לאחר שהתחילו להלחם על לכיש, התערבה ממלכת גזר במלחמה, שהרי אם תכבש לכיש, ששמרה על מבואות השפלה הדרומיים, תעמוד גזר מולו מול פני האויב. מלך גזר וצבאו באו כדי לעצור את כיבוש לכיש, ויהושע השמידם. לכיש נכבשה ביום השני למצור.

כיבוש עגלון, חברון ודביר

לאחר כיבוש לכיש עבר צבא יהושע להלחם על עגלון וחברון. תושבי חברון המליכו מלך חדש מיד לאחר ששמעו שמלכם נהרג, אך תושבי לכיש ועגלון לא הספיקו לעשות זאת, לכן, כשנכבשה חברון, הרגו גם את המלך הטרי. לאחר כיבוש חברון כבש צבא יהושע את דביר, וחזר לגלגל.

טקטיקה ואסטרטגיה

במלחמה זו אפשר להבחין בהגיון אסטרטגי[דרוש מקור]. מההר הצפוני (גבעון) יורד יהושע אל השפלה (מקדה, לבנה, לכיש ועגלון), ממנה הוא חוזר אל ההר הדרומי (חברון), וממנו אל הנגב (דביר, הנמצאת על הגבול בין ההר לנגב). כל כיבוש הערים התבצע על ידי מצור. לאחר שהובקעו חומות העיר, צבא יהושע השמיד את כל התושבים.

מדרשי חז"ל

לפי מדרש שיר השירים רבה "עם המלחמה" שהשתתף בקרב, כלל 60,000 לוחמים ישראלים[3]. על פי המדרש, מקור האבנים שנפלו על צבאות חמשת המלכים במורד בית חורון, היה באבני הברד ממכת ברד. על פי המדרש, האבנים שהיו באמצע ליפול בזמן שנפסקה המכה, נשארו באוויר עד המלחמה, ורק אז הותר להן ליפול[4].

הערות שוליים

  1. ^ סדר עולם רבה יא
  2. ^ ספר יהושע, פרק י', פסוק י"א.
  3. ^ שיר השירים רבה ד ד
  4. ^ שמות רבה פרשת וארא יב ז
אבני חמשת המלכים

גבעת אבני חמשת המלכים היא גבעה בגובה 204 מ' מעל פני הים, מדרום לעיר מודיעין-מכבים-רעות, בין העיר ליישוב מבוא חורון. על הגבעה נמצא מחשוף ייחודי של אבני צור, חלק משורת מחשופי צור הממוקמים לאורך הדופן התוחמת את קצהו הצפון-מערבי של עמק איילון. ישנה השערה לפיה האבנים הגדולות, הנראות כאילו הוטלו על הגבעה מן השמיים, הם עקבות המסופר בספר יהושע, פרק י', אודות הקרב שניהלו בני ישראל עם מלכי האמורי במסגרת מלחמת מלכי הדרום, במהלכו "וַיְהִי בְּנֻסָם מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הֵם בְּמוֹרַד בֵּית חוֹרֹן וַה' הִשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אֲבָנִים גְּדֹלוֹת מִן הַשָּׁמַיִם."

אדני צדק

אֲדֹנִי צֶדֶק דמות מקראית, מלך ירושלים בזמן כיבוש הארץ על ידי יהושע, שמו נזכר בספר יהושע, פרק י', פסוק א':

כאשר נודע לאדני צדק כי הערים העי ויריחו נפלו בידי הצבא הישראלי ותושבי גבעון נכנעו, כרת אדני צדק ברית עם מלכי חברון, ירמות, לכיש ועגלון והכריז מלחמה על הגבעונים. לדעת יהודה אליצור, כוונת המלכים הייתה להלחם נגד הגבעונים אותם ראו כבוגדים ולא נגד ישראל.

יהושע נחלץ לעזרת הגבעונים ונלחם בחמשת המלכים. המלכים ברחו והסתתרו במערה ליד מקדה. יהושע ציווה לקחת את חמשת המלכים ולתלות אותם.

אלעזר הכהן

אֶלְעָזָר - בנו השלישי של אהרן הכהן (ספר שמות, פרק ו', פסוק כ"ג) ואחיינו של משה. היה הכהן הגדול השני, אחרי מות אביו.

שני אחיו הגדולים - נדב ואביהוא - מתו ביום חנוכת המשכן, בהקריבם אש זרה לפני ה'. אחיו הקטן, איתמר, נותר עמו בחיים ושימש ככהן.

אלעזר היה גם "נשיא נשיאי הלוי" (ספר במדבר, פרק ג', פסוק ל"ב), והיה האחראי העליון על שמירת הקודש וכליו בזמן העברת המשכן בעת המסעות במדבר ובכך נחשב לאמרכל הראשון.בנו היה פינחס, שהמשיך אותו בתפקיד הכהן הגדול.

הוהם מלך חברון

על פי סיפורי התנ"ך, הוֹהָם היה מלך חברון הכנענית נמנה עם חמשת מלכי האמורי שהביס יהושע בן נון כשנחלץ לעזרתם של תושבי העיר גבעון בני בריתו, כפי שכתוב: "וַיִּשְׁלַח אֲדֹנִי צֶדֶק מֶלֶךְ יְרוּשָׁלַ‍ִם אֶל הוֹהָם מֶלֶךְ חֶבְרוֹן וְאֶל פִּרְאָם מֶלֶךְ יַרְמוּת וְאֶל יָפִיעַ מֶלֶךְ לָכִישׁ וְאֶל דְּבִיר מֶלֶךְ עֶגְלוֹן לֵאמֹר. עֲלוּ אֵלַי וְעִזְרֻנִי וְנַכֶּה אֶת גִּבְעוֹן..."(ספר יהושע, פרק י', פסוקים ג'-ה').

לפי המסופר בספר יהושע, עלה הוֹהָם עם יתר מלכי האמורי על העיר גבעון, בה חנה ונלחם בתושבים המקומיים שכרתו ברית עם עם ישראל המתכוונים לכבוש את כנען כדי למנוע את השמדתם, לאחר התערבות הצבא הישראלי שעלה מן הגלגל בהנהגת יהושע חולל הקב"ה נס לשבטי ישראל כאשר הכה את מלכי האמורי וצבאותיהם במפולת ברד של אבנים מן השמים שלפי המתואר במקרא הרגו יותר חיילים כנעניים מאשר הרגו בני ישראל בחרב, לאחר המפלה האדירה שכללה את נס שמש בגבעון דום הוֹהָם בורח ביחד עם 4 מלכי האמורי הנותרים אל בית חורון, משם אל עזקה ולבסוף נסים הם למקדה בה הם מתחבאים מהעברים במערה.

בהוראת יהושע בני ישראל אטמו את המערה בעזרת גלילת אבנים על פתחה, והציבו על המשמר חיילים מבני ישראל לוודא שאין יוצא ממנה בזמן ששאר הצבא יצא למרדף אחר צבאות כנעניים שנמלטו לעריהם ובמטרה לכבוש ערים אלו. לאחר סיום המערכה הזו, חזרו הלוחמים אל המערה במקדה, יהושע ציווה להוציא את הוֹהָם ואת שאר המלכים האמורים אליו, הוא קרא לקצינים הבכירים שלו להניח את רגליהם על צוואר המלכים האמורים המובסים, ולאחר הוראה לבני ישראל כי כך ייעשו לכל אויב הנלחם בהם, חיסל יהושע את הוֹהָם ואת 4 עמיתיו המלכים והורה לבני ישראל לתלות את גופותיהם על עצים סמוכים עד הערב, טרם הזריחה ציווה יהושע להוריד את גופותיהם של המלכים המובסים (ובהם הוהם) ולזרוק אותם אל תוך המערה בה התחבאו, ולאטום אותה שוב באבנים גדולות שנשארו במקום "עד עצם היום הזה" - בעצם אמירה של סיפור אטיולוגי שמתאר את המצב בשטח בעת כתיבת הסיפור.

הורם מלך גזר

הורם היה מלך גזר הכנענית שנזכר בספר יהושע, פרק י', פסוק ל"ג: "אז עלה, הורם מלך גזר, לעזור, את-לכיש; ויכהו יהושוע ואת-עמו, עד-בלתי השאיר-לו שריד."

יבין מלך חצור

יבין מלך חצור (או יבין מלך כנען) הוא מלך כנעני שנזכר במקרא בשני אירועים: מלחמת מלכי הצפון (ספר יהושע, פרק י"א) ובמלחמת סיסרא (ספר שופטים, פרק ד'). לפי דעה אחרת, בשני האירועים מדובר בשני מלכים שונים שנקראו שניהם בשם "יבין", או שכונו כך על שם שושלתם המשותפת.

מלחמת מלכי הצפון

מלחמת מלכי הצפון היה סיפור מקראי על סכסוך בין עם ישראל והכנענים. המלחמה התרחשה בעמק יזרעאל, הגליל ולבנון.

נחלת שבט בנימין

נחלת שבט בנימין נקבעה בגורל, לאחר סיום הכיבוש של ארץ כנען יחד עם קביעת שאר נחלות השבטים. תיאור התיישבותו של שבט בנימין בנחלתו מופיע בספר יהושע, פרק י"ח, פסוקים י"א-כ"ח. בתחילה מופיע תיאור גבולות הנחלה, ולאחר מכן מופיעה רשימת הערים בתחומי הנחלה.

נחלת שבט גד

המידע אודות התנחלות שבט גד מופיע בספר יהושע, פרק י"ג, פסוקים כ"ד-כ"ח. נחלת שבט גד שכנה בצד המזרחי של הירדן. שבט גד היה אחד משניים וחצי השבטים, ראובן ומנשה שנחלתם שכנה בעבר הירדן המזרחי . נחלת השבט כללה את הגלעד, באזור צפון עבר הירדן, והיא גבלה בדרומה בנחלת נחלת שבט ראובן, בצפונה בנחלת חצי המנשה, במערבה בנהר הירדן ובמזרח בבני-עמון.

נחלת שבט יהודה

נחלת שבט יהודה נקבעה על ידי יהושע בן נון, לאחר סיום הכיבוש של ארץ כנען יחד עם קביעת שאר נחלות השבטים. הגבול הדרומי של הנחלה, שהוא גבול הדרומי של שבטי ישראל כולל תיאור עצמים גאוגרפיים - כמו "הימה" או "נחל מצרים", אזורים - כמו "מדבר צין" ותחומים כמו: "גבול אדום". נחלת השבט כוללת בתוכה גם את נחלת שבט שמעון. בנחלת שבט יהודה נמנו 48 ערים, המספר הגדול ביותר של ערים, אשר ניתנו לשבט אחד.

תיאור התנחלות שבט יהודה מופיע בספר יהושע ונחלק לארבעה חלקים עיקריים: בתחילה המחבר המקראי מוסר מידע על ההבטחה למתן נחלת השבט לכלב בן יפונה. בהמשך מוסר הכתוב מידע על גבולות נחלת השבט, מכאן עובר הכתוב לתיאור כיבוש הר חברון ודביר, ולבסוף מוסר הכתוב את רשימת ערי יהודה שבתחום נחלת השבט.

נחלת שבט יששכר

נחלת שבט יששכר נקבעה בגורל הרביעי, לאחר סיום הכיבוש של ארץ כנען יחד עם קביעת שאר נחלות השבטים. תיאור התיישבותו של שבט יששכר בנחלתו מופיע בספר יהושע, פרק י"ט, פסוקים י"ז-כ"ג. נחלת השבט השתרעה מן הירדן עד אזור מגידו ומהתבור עד סביבות בית שאן.

נחלת שבט נפתלי

נַחֲלַת שֵׁבֶט נַפְתָּלִי או כפי שהיא מכונה "ארץ נפתלי", מצויה בצפון-מזרח ארץ ישראל. הנחלה עלתה בגורל השישי לאחר נחלת שבט יהודה ונחלאות "בית יוסף". היא השתרעה מהגבול הצפוני של ארץ ישראל - קו חצביה - צידון לאורך נהר הליטני עד לנחל יששכר בדרום, במזרח היא תחומה עם נהר הירדן, ימת החולה וים כנרת ובמערב עם נחלת שבט אשר ונחלת שבט זבולון. סביבת הר תבור היא נקודת המפגש לשלושת השבטים.

נחלת שבט ראובן

נחלת שבט ראובן היא נחלת שבט ראובן כפי שהוגדרה בספר יהושע, פרק י"ג, פסוקים ט"ו-כ"ג. הכתוב מציין שנחלת השבט חולקה על ידי משה, והנחלה לא חולקה בגורל, כמו אצל שבטים אחרים. הנחלה מקיפה את חבלי הדרום של עבר הירדן של ארץ ישראל.

ספר יהושע

סֵפֶר יְהוֹשֻׁעַ הוא הספר הראשון בסדר נביאים ראשונים בתנ"ך. הספר מתאר את ראשית תולדות עם ישראל בארץ כנען, החל מרגע הכניסה לארץ כנען ועד מות יהושע בן נון. הספר קרוי על שמו של יהושע, מנהיג עם ישראל לאחר מות משה רבנו, אשר הוביל את תהליך כיבוש הארץ.

עיר מקלט

עִיר מִקְלָט היא עיר שאותה מצווה התורה להפריש כמקום מסתור לרוצח בשגגה, נקראת גם עיר המוּעָדָה על שם ששם מתוועדים ומתקבצים הרוצחים בשגגה. השהייה בעיר נועדה לשתי מטרות: הצלת ההורג מפני נקמתו של גואל הדם, ועונש על כך שהרג אדם כתוצאה מחוסר זהירות. מן הטעם השני, הבריחה לעיר מקלט היא חובה, גם כשלא נשקף איום כלשהו על ההורג.

על פי הפוסקים ומוני המצוות הקמת ערי מקלט בארץ ישראל היא מצוות עשה. העונש של שהיה בעיר המקלט נקרא "גלות".

עתניאל בן קנז

עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז לפי המקרא, היה השופט הראשון ששפט את ישראל בתקופת השופטים לאחר מותו של יהושע בן נון.

רחב

רָחָב היא דמות מקראית המופיעה בספר יהושע ומתוארת כתושבת יריחו שמארחת את מרגלי יהושע בארץ כנען. עזרתה חיונית להצלחת בני ישראל בכיבוש יריחו, ועל פי המדרש היא התגיירה ונישאה ליהושע לאחר התנחלות השבטים.

שבט יששכר

שבט יששכר (מבטאים יִשָּׂכָר) הוא אחד משנים-עשר שבטי ישראל המוזכרים בתנ"ך.

הוא נקרא על שם אבי השבט יששכר בנה החמישי של לאה ובן תשיעי ליעקב.

שמש בגבעון דום

שמש בגבעון דום הוא שמו של סיפור מקראי על נס שאירע לבני ישראל על ידי יהושע בן נון בעת מלחמת מלכי הדרום. המקרה מופיע בפרק י' בספר יהושע. השם נגזר מפסוק י"ב בפרק, בו נאמר "שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן". על פי הכתוב יהושע פנה אל ה' וציווה על השמש והירח להיעצר ולהפסיק את תנועתם, מה שמיד התרחש.

לעומת הפירוש המסורתי, לפיו השמש אכן עמדה מלכתה זמן מסוים, ישנם פרשנים שדחו אפשרות זאת, ופירשו את הפסוקים המתארים את הנס באופן שונה.

הביטוי "שמש בגבעון דום" הפך למטבע לשון מוכר.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.