מלחמת העצמאות היוונית

מלחמת העצמאות היווניתיוונית: Ελληνική Επανάσταση του 1821, "המהפכה היוונית של 1821") התקיימה החל מהכרזת העצמאות היוונית מהאימפריה העות'מאנית ב־25 במרץ (כיום יום העצמאות היווני) 1821, עד קבלת העצמאות של יוון באמנת קונסטנטינופול ביולי 1832.

מלחמת העצמאות היוונית
Epanastasi

הארכיבישוף של פטרס הזקן מקדש את הדגל היווני באגיה לאברה עם תחילת המרד הלאומי נגד העות'מאנים ב-25 במרץ 1821
תאריך התחלה: 22 בפברואר 1821
תאריך סיום: 12 בספטמבר 1829
משך הסכסוך: 8 שנים ו-29 שבועות
מלחמה לפני: המלחמה העות'מאנית-רוסית (1806–1812)
מלחמה אחרי: מלחמת קרים
מקום: הבלקן, הים האגאי
תוצאה: ניצחון יווני
הצדדים הלוחמים

Greek Revolution flag.svg מהפכנים יוונים
יוון 1828 הרפובליקה ההלנית הראשונה
נתמכו בידי:
האימפריה הרוסית  האימפריה הרוסית
הרסטורציה ממלכת צרפת
הממלכה המאוחדת  הממלכה המאוחדת
האיטי איחוד היספניולה

ראשי מדינה
Filiki Eteria flag.svg פיליקי אטריה
יוון 1828 אלכסנדרוס מברוקורדאטוס
יוון 1828 יואניס קפודיסטריאס 
האימפריה העות'מאנית החל מ-1844 מהמוט השני 
מפקדים

יוון 1828 תיאודורוס קולוקוטרוניס
יוון 1828 אלכסנדר איפסילנטי
יוון 1828 דימיטריוס איפסילנטי
יוון 1828 גאורגיוס קאראיסקאקיס
יוון 1828 ריצ'רד צ'רץ'
יוון 1828 תומאס קוקרן
יוון 1828 אנדריאס מיאוליס
יוון 1828 קונסטנטין קנריס
יוון 1828 מרקוס בוטסריס

Flag of Egypt (1844-1867).svg מוחמד עלי
האימפריה העות'מאנית החל מ-1844 עומר וריוני
האימפריה העות'מאנית החל מ-1844 מהמוט דרמלי פאשה
האימפריה העות'מאנית החל מ-1844 חורשיט אהמט פאשא
האימפריה העות'מאנית החל מ-1844 קוקה אוסרב מהמט פאשה
האימפריה העות'מאנית החל מ-1844 רשיד מהמט פאשה
Flag of Egypt (1844-1867).svg אבראהים פאשא

אבידות

25,000 חיילים
105,000 אזרחים

20,000 חיילים

יוון
ערך זה הוא חלק מסדרת
היסטוריה של יוון

יוון בעת העתיקה

יוון בימי הביניים

העת החדשה

יוון העצמאית

יוון

רקע

יוון נשלטה ברובה המוחלט בידי האימפריה העות'מאנית, פרט לאיים היווניים, החל מכיבוש האימפריה הביזנטית בידי העות'מאנים במהלך המאות 14 וה-15. אולם במאות ה-18 וה-19 החלה להתפתח לאומיות מהפכנית ברחבי אירופה (בהשפעה חלקית של המהפכה הצרפתית), כוחה של האימפריה העות'מאנית פחת, והלאומיות היוונית החלה להביע את עצמה בפומבי תוך קבלת תמיכה ציבורית רחבה במערב אירופה ומתנועת הפילהלניזם.

תחילת המרד

ב־1814 הקימו לאומנים יווניים גוף התנגדות חשאי בשם "החברה הידידותית" (פיליקי אטריה) באודסה בתמיכתן של קהילות יווניות גדולות ומבוססות בבריטניה ובארצות הברית. גוף זה, בסיוע תומכים במערב אירופה ועזרה חשאית מרוסיה, החל לתכנן מרד בטורקים, כאשר יואניס קפודיסטריאס, פקיד ממשל מהאיים היוניים אשר התמנה לשר החוץ הרוסי, נבחר למנהיג המהפכה המתוכננת. לתאריך תחילת המרד יש מספר גרסאות: 6 במרץ, כאשר אלכסנדר איפסילנטי, מלווה בכמה קצינים יווניים אחרים, חצה את הנהר פרוט ברומניה, או ב־23 במרץ כאשר מורדים כבשו את העיר קלמטה בפלופונסוס, או ב־25 במרץ 1821 (כיום יום העצמאות של יוון), היום שבו הניף הארכיהגמון האורתודוקסי של פטראס את נס המרד בפלופונסוס. התקוממויות מתואמות תוכננו ברחבי יוון, כולל במקדוניה, בכרתים, ובקפריסין. תחת יתרון ההפתעה, ובשל חוסר היעילות העות'מאני, הצליחו היוונים לכבוש את הפלופונסוס ואזורים נוספים.

העות'מאנים התאוששו במהירות והגיבו בכוח, וביצעו טבח בכיוס ובערים נוספות. אולם הענישה גררה אהדה ליוונים במערב אירופה, למרות חשדות של הממשלה הבריטית והממשלה הצרפתית כי המרד הוא מזימה של רוסיה להשתלט על יוון ואולי אף על קונסטנטינופול, ולכבוש אותם מידי העות'מאנים. היוונים לא הצליחו להקים ממשלה יציבה באזורים שבהם שלטו, ובמהרה החלו להילחם בינם לבין עצמם. לחימה חסרת הכרעה ברורה בין היוונים לעות'מאנים המשיכה עד 1825, כאשר הסולטאן הטורקי ביקש עזרה מהואליית החזק ביותר שלו, מצרים.

מצרים נשלטה אז בידי מוחמד עלי אשר היה להוט לבחון את כוחותיו הצבאיים החדישים. הסולטאן העות'מאני גם הבטיח לעלי זכויות על סוריה אם מצרים תיכנס למערכה. הכוח המצרי, תחת פיקודו של בנו איברהים פאשה, נחת מהים והצליח להשתלט במהירות על האיים האגאיים.

התגייסות אנשי המערב

המרד היווני צבר תמיכה רחבה באירופה. יוון נתפסה כערש התרבות המערבית, תוך שהיא מרוממת בידי זרם הרומנטיקה שרווח באותה עת. התופעה שבה אומה נוצרית מנסה להתנער מאימפריה מוסלמית הביא אף הוא לאהדה מצד הציבור האירופי.

אחד מאלה אשר שמעו לקריאה היה המשורר לורד ביירון אשר שהה תקופה ביוון, שם עסק בגיוס תרומות, אספקה וחיילים, עד שמת מקדחת במיסולונגי ב־1824. מותו של ביירון אף העלה עוד יותר את האהדה האירופית ליוון. דבר זה הניע סופית את הכוחות האירופיים לפעול במישרין.

קרב נאווארינו

Navarino
ציור של קראנרי של קרב נאווארינו, הקרב שסיים למעשה את מלחמת העצמאות היוונית

באוקטובר 1827 השמידו ציי המלחמה של בריטניה, צרפת ורוסיה את הצי העות'מאני בקרב נאווארינו. הניצחון בקרב היה נקודת מפנה חשובה בתולדות המלחמה. באוקטובר 1828 הנחיתו הצרפתים בפלופונסוס 10,000 חיילים רגליים בפיקודו של הגנרל מייסון, כדי לעצור את העות'מאנים. תחת הגנתם, יכלו היוונים להתארגן מחדש ולייסד ממשלה חדשה. אז התארגנו כוחותיהם כדי להשתלט על כמה שיותר שטח, כולל אתונה ותבאי, לפני שהכוחות המערביים כפו הפסקת אש.

תוצאות מלחמת העצמאות

בוועידת לונדון ב־11 במאי 1832 הוכרה סופית יוון כמדינה ריבונית. עצמאותה הוכרה רשמית בידי הטורקים והכוחות האירופים בחתימת אמנת קונסטנטינופול ביולי 1832. שלוש המפלגות היווניות הפוליטיות הראשונות היו "המפלגה האנגלית", "המפלגה הצרפתית" ו"המפלגה הרוסית".

המעצמות החליטו שצורת השלטון הרצויה ביוון תהיה מונרכיה, הוחלט שמלך יוון לא יהיה קשור ישירות לאחד מבתי המלוכה של המעצמות שהיו מעורבות בהסכם לונדון (1832), משפחות המלוכה ומשפחות האצולה היו מעורבות זו בזו והיה קשה למצוא מועמד מתאים. אחרי חיפושים פנו לנסיך אוטו מממלכת בוואריה שהפך למלך אותון.

קישורים חיצוניים

20 באוקטובר

20 באוקטובר הוא היום ה-293 בשנה (294 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה, נשארו עוד 72 ימים.

אלכסנדר איפסילנטי (הנכד)

אלכסנדר איפסילנטי (ביוונית: Αλέξανδρος Υψηλάντης - אלכסנדרוס איפסילנטיס, וברומנית: Alexandru Ipsilanti‏, 12 בדצמבר 1792 – 31 בינואר 1828) היה איש צבא, בנו של קונסטנטין איפסילנטי שהיה שליט נסיכות מולדובה ולסירוגין שליט נסיכות ולאכיה. אלכסנדר איפסילנטי הנהיג את אגודת האחווה פיליקי אטריה ואת הפעולות הראשונות של מלחמת העצמאות היוונית, היוונים רואים בו גיבור לאומי.

אמנת קונסטנטינופול (1832)

אמנת קונסטנטינופול היא אמנה שנחתמה ביולי 1832 בקונסטנטינופול, והביאה לסיום מלחמת העצמאות היוונית, בכך שיצרה מדינה יוונית עצמאית מהאימפריה העות'מאנית. האמנה נוסחה בוועידת קונסטנטינופול, אשר נפתחה בחודש פברואר 1832 בהשתתפות המעצמות של אותם הימים: בריטניה, צרפת ורוסיה מצד אחד והאימפריה העות'מאנית מן הצד השני. בין הגורמים שתרמו לניסוח האמנה היה סרובו של לאופולד הראשון, מלך הבלגים למלוך על יוון.

החלטתו של לאופולד שלא למלוך על יוון ומהפכת יולי 1830 בצרפת עכבו את קביעת גבולותיה של ממלכת יוון החדשה עד אשר נוצרה ממשלה חדשה בבריטניה. לורד פלמרסון, אשר התמנה לשר החוץ של בריטניה, הסכים לקו הגבול ארטה-וולוס. אולם, המזכר הסודי על כרתים, אותו העביר השגריר הבווארי לממלכות בריטניה, צרפת ורוסיה, לא הועיל.

על פי הסכמות ועידת לונדון מה-7 במאי 1832, בין בוואריה והמעצמות, אשר עסקו בדרך שבה תנוהל ממלכת יוון עד שאותון, מלך יוון יגיע לגיל בגרות, יוון הוגדרה כממלכה עצמאית, אשר גבולה הצפוני הוא קו אלטה-וולוס. האימפריה העות'מאנית פוצתה על ויתוריה הטריטוריאליים בסכום של 40 מיליון פיאסטר. גבולותיה של ממלכת יוון כפי שנקבעו באמנת קונסטנטינופול, אושררו על ידי המעצמות בלונדון ב-30 באוגוסט 1832 ובכך נקבעה סופית עצמאותה של יוון משליטתה של האימפריה העות'מאנית.

דימיטריוס איפסילנטי

דימיטריוס איפסילנטי או דימיטריוס איפסילנטיס (Δημήτριος Υψηλάντης‏; 1793 - 16 באוגוסט 1832) היה דרגומן פנריוט של האימפריה העות'מאנית, שירת כקצין בצבא האימפריה הרוסית בנסיכות מולדובה וכפילדמרשל הראשון של יוון המודרנית, גיבור מלחמת העצמאות היוונית.

איפסילנטי היה בנו השני של קונסטנטין איפסילנטי, נולד בקונסטנטינופול בתקופה בה היה אביו המתורגמן הראשי של השער הנשגב. כילד הוא נשלח לצרפת, שם הוא התחנך בבית ספר צבאי צרפתי.

נפטר בנאפפליו. על שמו קרויה העיר איפסילנטי במישיגן, כ-10 ק"מ מאן ארבור.

הצי העות'מאני

חיל הים העות'מאני היה אחד מחילות הים הגדולים בים התיכון, הים השחור, הים האדום, המפרץ הפרסי והאוקיינוס ההודי. הצי הראשון של האימפריה כלל 33 מפרשיות ו-17 ספינות משוט בשנת 1081. הסלג'וקים מאנטוליה (מסולטנות רום) כבשו את אלניה ויסדו צי אוניות טורקי, ואלניה הפכה לנמל הבית של צי המלחמה הים תיכוני של טורקיה. מאוחר יותר יסד אלדין קיקובד הראשון את נמל הבית של צי המלחמה הטורקי בסינופ. הצי העות'מאני התפתח בתחילת המאה ה-14, וכבש בתחילה את האי אירמלי בים מרמרה בשנת 1308, שסימן את הניצחון העות'מאני הראשון. בשנת 1321 ביצע צי המלחמה העות'מאני את הנחיתה הראשונה שלו בתראקיה בדרום-מזרח אירופה. בשנת 1351 בנה הצי העות'מאני את המצודות העות'מאניות הראשונות, ובשנת 1352 בנו את המצודה האסטרטגית על חופי מיצרי הבוספורוס ליד קונסטנטינופול ושני המעברים הבוספורוס והדרדנלים היו תחת השליטה העות'מאנית. וכך המשיך הצי העות'מאני בכיבושיו עד שבשנת 1453 הוא כבש את קונסטנטינופול והמשיך וכבש את דוכסות אתונה במוראה, האימפריה של טרפזונטס, ולבסוף האימפריה הביזנטית בשנת 1461.

בשנים 1499–1503 ערכו העות'מאנים סידרה של קרבות ימיים כנגד רפובליקת ונציה. כאשר האימפריה העות'מאנית ניצחה בקרב זונקיו (1499), ובקרב מודון (1500), ועד לשנת 1503 השלימו העות'מאנים את כיבוש הים האדריאטי והים היוני. בשנת 1516 החלו בכיבוש סוריה ופנו לכיוון צפון אפריקה, כבשו את אלג'יריה ולאחר מכן את מצרים מידי הממלוכים. עד לשנת 1529 כבשו את תוניסיה.

ניצחון הצי העות'מאני בקרב פרווזה (1538) וקרב ג'רבה (1560) שהיה כנגד הספרדים, רפובליקת ונציה, מדינת האפיפיור, הרפובליקה של גנואה, דוכסות סבוי וההוספיטלרים, אישר את העליונות העות'מאנית בים התיכון למשך מספר עשורים.

ההפסד הראשון של הצי העות'מאני היה בקרב לפנטו (1571), היה הפסד זמני, שלאחריו בנו העות'מאנים צי גדול בהרבה מהצי הקודם ולמעשה מכל הציים דאז, והם המשיכו בכיבוש לוב (1551) והמשיכה למרוקו ומצר גיברלטר ב-1553.

החל מהמאה ה-17 הסתכן צי המלחמה העות'מאני בכניסה לאוקיינוס האטלנטי. (האדמירל כמאל ראיס הגיע לאיים הקנריים עוד ב-1501, והאי לנסרוטה נכבש ב-1585). בשנת 1627 כבש הצי העות'מאני את האי לונדי שבתעלת בריסטול ופנו לאחור כדי להתכונן למתקפה מקיפה כנגד בריטניה, אירלנד, איי שטלנד, איי פארו, דנמרק, נורווגיה, איסלנד וניופאונדלנד, שנכבשו בין השנים 1627–1631. ביתר הזמן שבין המאות ה-17 וה-18 התמקד הצי העות'מאני בים התיכון, הים השחור, הים האדום, המפרץ הפרסי והים הערבי. המלחמה העות'מאנית-ונציאנית הארוכה שהתקיימה בין השנים 1648‏–‏1669, הסתיימה בניצחון העות'מאנים, והשלמת כיבוש כרתים. בשנת 1708 הושלם כיבוש המחוז הספרדי האחרון, העיר אוראן שבאלג'יריה.

תקופה המאה ה-18 הייתה תקופה של קיפאון לצי העות'מאני והתאפיין במספר כשלונות, והיא נאלצה לכבוש מחדש את מולדובה ואזוב מידי האימפריה הרוסית בשנת 1711 וערים נוספות מידי רפובליקת ונציה. עד שבשנת 1770 הפסיד הצי העות'מאני בקרב צ'סמה שהסתיים בהשמדת הצי העות'מאני.

במאה ה-19 חלה ירידה נוספת בכוחו של הצי העות'מאני. במהלך מלחמת העצמאות היוונית הובס הצי העות'מאני בידי הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד, צרפת ורוסיה, בקרב נאווארינו (1827).

במלחמת העולם הראשונה הובסה האימפריה העות'מאנית יחד עם האימפריה הגרמנית.

ועידת לונדון (1832)

ועידת לונדון של 1832 הייתה ועידה בינלאומית שהתכנסה כדי להקים ממשלה יציבה ביוון. משא-ומתן שהתנהל במהלך הוועידה בין שלוש המעצמות הגדולות (בריטניה, צרפת ורוסיה) הביא להקמתה של ממלכת יוון תחת שלטונו של אותון, מלך יוון. החלטות הוועידה קיבלו הכרה בינלאומית באמנת קונסטנטינופול, שנחתמה באותה שנה ובה הובטחה עצמאותה המלאה של יוון מן האימפריה העות'מאנית. ועידת לונדון התבססה על החלטות הסכם אקרמן מ-1826 שהכיר בריבונות של נסיכות מולדובה ונסיכות ולאכיה.

טבח כיוס

טבח כיוס (ביוונית: Η σφαγή της Χίου - אִי ספאגִי טיס חִיוּ, בטורקית: Sakız Adası Katliamı) הוא אירוע בשנת 1822 בו נטבחו עשרות אלפים מתושבי האי היווני כיוס על ידי חיילים עות'מאנים.

לאחר פרוץ מלחמת העצמאות היוונית ב-1821 החלו חיילים עות'מאנים לטבוח אלפי יוונים ברחבי האימפריה העות'מאנית. הטבח בכיוס הפך לאחד המאורעות הזכורים ביותר משפיכות דמים זו. במהלך הטבח כ-42,000 מיושבי האי נתלו, הורעבו או עונו למוות, 50,000 שועבדו לעבדים ו-23,000 הוגלו. פחות מ-2,000 הצליחו לשרוד באי. ביוונית, הביטוי "קטסטרופי טו ניסיו" (Καταστροφή του νησιού), שפירושו "חורבן האי", משמש לציון אירועים אלה.

האי עצמו נבזז, ומקצת הניצולים התפזרו ברחבי אירופה במה שידוע כיום בשם "גולת כיוס".

תושבי האי, אשר במשך 2,000 שנים שלטו במסחר הימי ובדיפלומטיה ברחבי הים השחור, הים האגאי והים התיכון וכן היו בעלי השפעה בקונסטנטינופול, לא הצליחו לשקם את מעמדם הרם כבעבר.

הטבח תועד ודווח היטב והצית רגשות זעם באירופה, בין השאר בציורו של הצייר הצרפתי אז'ן דלקרואה "טבח כיוס", המנציח את הזוועות שהתחוללו.

בזמן הטבח נצלו תושבי אזור מסטיקוחוריה בדרום-מערב האי הודות לגידולי עצי אלת המסטיק שמהם הפיקו את שרף המסטיקא שהיה שווה במשקלו לזהב ואשר שימש את הסולטאן העות'מאני ואת נשותיו בהרמון ושימש אף בתור חומר יקר ליצוא של האימפריה העות'מאנית[דרוש מקור].

יחסי ארצות הברית–יוון

יחסי ארצות הברית–יוון, הידועים גם בשם היחסים האמריקאים-יוונים, מתייחסים אל היחסים הבילטרליים בין ארצות הברית ויוון.

בשל הקשרים ההיסטוריים, הפוליטיים, התרבותיים והדתיים החזקים בין שני העמים, יוון וארצות הברית מנהלות כיום יחסים דיפלומטיים מצוינים, והן מחשיבות אחת את השנייה כבעלות ברית. היחסים הדיפלומטיים המודרניים בין שתי המדינות נכונו בשנות ה-30 של המאה ה-19 אחרי מלחמת העצמאות היוונית ונחשבים כיום ידידותיים.

ליוון וארצות הברית ישנם קשרים היסטוריים, פוליטיים ותרבותיים ארוכי טווח המבוססים על מורשת מערבית משותפת, ערכים דמוקרטיים משותפים, ועל היותן בעלות ברות בימי מלחמת העולם הראשונה, מלחמת העולם השנייה, מלחמת קוריאה, המלחמה הקרה והמלחמה בטרור. ממשלות שתי המדינות מקיימות שיתוף פעולה הדוק בתחומי הכלכלה, האנרגיה, המסחר, הטכנולוגיה, האקדמיה, המדעים, המשפט, המודיעין והצבא, וכן באמצעות ארגונים בינלאומיים רבים כדוגמת הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה (OSCE), הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (OECD), ארגון האמנה הצפון-אטלנטית (נאט"ו) והאומות המאוחדות.

ארצות הברית היא המשקיע הזר הגדול ביותר ביוון; ההשקעות הישירות של ארצות הברית ביוון היו נאמדו בסך כ-4.5 מיליארד דולר אמריקני ב-2006.

ליוון שגרירות בוושינגטון הבירה, וקונסוליות במספר ערים אמריקאיות. לארצות הברית שגרירות באתונה וקונסוליה כללית בסלוניקי.

יחסי הממלכה המאוחדת–יוון

יחסי הממלכה המאוחדת–יוון הם יחסי החוץ בין יוון לבין הממלכה המאוחדת. שתי המדינות היו בעלות ברית במהלך מלחמת העולם הראשונה ובמהלך מלחמת העולם השנייה, ויוון אף קיבלה סיוע צבאי מבריטניה במהלך מלחמת העצמאות היוונית.

יוון ובריטניה שומרים על יחסים מצוינים וראש ממשלת בריטניה, דייוויד קמרון, ביקר ביקור רשמי באתונה בשנת 2011. שתי המדינות חברות באיחוד האירופי, באו"ם, נאט"ו ובמועצת אירופה, אולם זה עשוי להשתנות בעקבות יציאת בריטניה מן האיחוד האירופי.

יחסי יוון–צרפת

בין יוון לבין צרפת מתקיימים יחסים דיפלומטיים מלאים, ואף שיתוף פעולה בנושאים שונים. כמו כן השתיים חברות באיחוד האירופי ובנאט"ו.

לסקרינה בובולינה

לסקרינה בובולינה (יוונית: Λασκαρίνα Μπουμπουλίνα‏; 11 במאי 1771 - 22 במאי 1825) הייתה גיבורת מלחמת העצמאות היוונית.

מוראה

מוראה (ביוונית: Μωρέας) הוא השם שבו נתכנה חצי האי פלופונסוס בתקופת ימי הביניים על ידי שליטיו הפרנקים.

הכינוי מוראה בהקשר לפלופונסוס הופיע לראשונה במאה ה-10, במסמך ההיסטורי הכרוניקות של מוראה. הכרוניקות, יצירה בת 9,000 שורות מהמאה ה-14, מכילות מידע רב על היווצרות שלטון הפרנקים ביוון ותיאור החברה הפיאודלית החדשה, אם כי הן נחשבות ללא אמינות מבחינה היסטורית.

לאחר כיבוש האימפריה הביזנטית במסע הצלב הרביעי על ידי הפרנקים (הכינוי לקתולים שיצאו למסעות הצלב מארצות מערב אירופה), הוקמו על חורבותיה מספר יחידות מדיניות חדשות.

שתי קבוצות של פרנקים כבשו את אזור הפלופונסוס, והקימו בה מספר בריתות רופפות השולטות על אוכלוסייה יוונית תחת שלטון שליטים פרנקים. אזור הפלופונסוס כולו נקרא מוראה, והוא חולק בין היחידות המדינית של הפרנקים, שהחשובה בהם הייתה נסיכות אכאיה, ובין האימפריה של ניקאה ואזורי שליטה של ונציה.

הנסיך הבולט ביותר במוראה היה הנסיך גיום השני וילאהרדואין, שליטה של נסיכות אכאיה, שביצר את העיר מיסטרס, לא רחוק מספרטה, והפך אותה לבירתו. לאחר הפסדו של גיום ב־1259 לאימפריה הביזנטית המחודשת (שליטי ניקאיה, ולאחר מכן קונסטנטינופול), עבר חלק גדול מממלכתו אליה.

לאחר מותו, ועם נישואי בתו ויורשת העצר עם פיליפ בנו של שארל הראשון מאנז'ו מלך סיציליה ונאפולי, השתלטה מלכות נאפולי על נסיכות אכאיה. ב-1348 הקימו הביזנטים יחידה אוטונומית בדרום הפלופונסוס, וזו הייתה לדספוטט מוראה. הדספוטט השתלטה בהדרגה על כל חצי האי עד להשתלטותה המוחלטת על כל הפלופונסוס ב־1430, השתלטות שהופרעה זמנית ב־1383 על ידי גדוד שכירים מנווארה שכבש לעצמו חלק גדול ממוראה.

הטורקים כבשו את מוראה בין השנים 1458-1460. הטורקים שלטו בחצי האי עד מלחמת העצמאות היוונית בתחילת המאה ה-19 (למעט תקופה קצרה בין 1685 ל-1714 שבה השתלטו שוב הוונציאנים על הפלופנסוס), ומאז הופסק להתייחס אל הפלופונסוס כמוראה.

ממלכת יוון

ממלכת יוון (ביוונית: Βασίλειον τῆς Ἑλλάδος) הייתה מדינה שהוקמה ב-1832, בוועידת לונדון, על ידי המעצמות הגדולות (בריטניה, צרפת ורוסיה). היא קיבלה הכרה בינלאומית באמנת קונסטנטינופול, שנחתמה באותה שנה ובה הובטחה עצמאותה המלאה מן האימפריה העות'מאנית.

המונרכיה קמה על יסודותיהן של הממשלות הזמניות שפעלו במהלך מלחמת העצמאות היוונית, והתקיימה עד 1924, אז בוטלה והוכרז על כינונה של הרפובליקה ההלנית השנייה. ב-1935 הוקמה הממלכה מחדש, והיא הוסיפה להתקיים עד 1974. באותה שנה, לאחר שבע שנות דיקטטורה צבאית, בוטל המשטר המלוכני ונוסדה הרפובליקה ההלנית השלישית של ימינו.

מנטו מברוגנוס

מנטו מגדליני מברוגנוס (ביוונית: Μαντώ Μαγδαληνή Μαυρογένους;‏ 1796 – יולי 1840) הייתה יוונייה גיבורת מלחמת העצמאות היוונית של 1821. בהיותה אישה עשירה, הוציאה את כל הונה למען מאבקם של ההלנים לחירות. בעידודה תרמו ידידיה באירופה כסף ונשק למהפכנים.

נאפפליו

נאפְפְּלִיוֹ (ביוונית מודרנית: Ναύπλιο, ביוונית עתיקה: נָאוּפְּלִיוֹן - Ναύπλιον/Ναύπλιων; בלטינית: Nauplion) היא עיירת נמל בפלופונסוס שביוון, בחלק הצפוני ביותר של מפרץ ארגוליס. היא שימשה כעיר הבירה הראשונה של יוון המודרנית החל משנת 1829 - במהלך מלחמת העצמאות היוונית, ועד 1834.

העיר העתיקה של נאפפליו בנויה ברובה על גבי חצי אי שבולט אל תוך מפרץ ארגוליס ויוצר מפרץ קטן נוח לעגינה הנקרא מפרץ נאפפליו. לימים נבנה גם שובר גלים בפתח הנמל.

עיקר התעסוקה כיום בעיירה מבוססת על תיירות, על הנמל ועל דיג.

פילוס

פילוס (ביוונית: Πύλος, באיטלקית: Navarino, נאווארינו) הוא שמם של מפרץ גדול ועיירה בחוף המערבי של חצי האי פלופונסוס, במחוז מסניה שבדרום יוון. העיירה, הנקראת באיטלקית "פילוס וקיו" (Pylos Vecchio), שוכנת בחופו הדרום-מזרחי של המפרץ, והיא בירת הנפה פיליה (Pylia). ב-2011 מנתה אוכלוסייתה 5,287 נפש.

מרחק קילומטרים אחדים מפילוס החדשה, בחופו הצפון-מערבי של המפרץ, שוכנת פילוס העתיקה. עיר זו הייתה פוליס חשובה בתקופה המיקנית, ונזכרת באיליאדה להומרוס כמי שעמדה בראש ברית של תשע ערי חוף במלחמת טרויה. באתר בעיר התגלו מאות לוחות חרס ועליהם טקסטים בכתב יווני עתיק.

מפרץ פילוס, היה זירת שני קרבות חשובים בהיסטוריה של יוון: קרב פילוס, שניטש ב-425 לפנה"ס בין האתונאים לספרטנים, וקרב ים נאווארינו, בין הצי הטורקי לבין ציי בריטניה, צרפת ורוסיה, שניטש ב-1827, במהלך מלחמת העצמאות היוונית.

פיליקי אטריה

פיליקי אטריה (ביוונית: Φιλική Εταιρεία - "אחווה ידידותית"), מכונה גם אגודת האחווה, היה ארגון לאומני מחתרתי שפעל בדרום-מזרח אירופה, בראשית המאה ה-19, במטרה להפיל את השלטון העות'מאני ביוון ולייסד מדינה יוונית עצמאית.

הארגון יזם, תכנן והיה שותף פעיל במלחמת העצמאות היוונית שפרצה ב-1821, והוא אחראי במידה רבה להצלחת מלחמה זו, שהביאה להקמתה של ממלכת יוון המודרנית.

קרב נאווארינו

קרב נאווארינו (ביוונית: Ναυμαχία του Ναυαρίνου; בטורקית: Navarin Deniz Savaşı) נחשב לאחת מנקודות המפנה החשובות במלחמת העצמאות היוונית והוא הקרב הגדול האחרון שנערך בין אוניות מפרשים מלחמתיות. הקרב ניטש ב-20 באוקטובר 1827 בין צי עות'מאני-מצרי לבין צי משותף של בריטניה, צרפת ורוסיה. הצי העות'מאני ליווה חיל משלוח שנועד לדכא מרד יווני בשלטון העות'מאני, וציי בריטניה, צרפת ורוסיה סייעו ליוונים במאבקם לעצמאות, כל אחת מטעמים משלה. הלחימה התחוללה בתוך מפרץ נאווארינו (Navarino, כיום פִּילוֹס), בחוף המערבי של חצי האי פלופונסוס שביוון, כשאוניות שני הצדדים יורות מתותחיהן ממצב עגינה נייח. לאחר ארבע שעות לחימה הושמד הצי העות'מאני, וחיל המשלוח העות'מאני-מצרי נותר מבודד בארץ אויב מבלי יכולת להיחלץ. הסולטאן מהמוט השני לא מיהר להודות בתבוסתו, אך בסופו של דבר נאלץ להיכנע ללחצן של המעצמות הגדולות והכיר בעצמאותה של ממלכת יוון החדשה.

ריגאס פראיוס

ריגאס פראיוס או ריגאס פראוס (ביוונית: Ρήγας Βελεστινλής-Φεραίος ‏ 1757 – 13 ביוני 1798) נולד בשם אנטוניוס קיראיס Αντώνιος Κυριαζής, ידוע גם בשם קונסטנטין ריגאס (Κωνσταντίνος Ρήγας) היה סופר, הוגה דעות מדיני, מהפכן, פעיל בתנועת ההשכלה היוונית המודרנית, גיבור לאומי יווני, קורבן של מרד הבלקן נגד האימפריה העות'מאנית, ומייצג ומחולל מלחמת העצמאות היוונית ועצמאות יוון.

כגיבור מיתי של עצמאות יוון, שנות נעוריו של ריגאס שקועות באובך של אגדה וקשה לזהות את העובדות בפועל, כך גם בקשר לחלק גדול מפעילותו המאוחרת יותר. זאת, בעיקר הודות לעובדה שהאנשים שעבדו אתו נעצרו והוצאו להורג ורוב הפרסומים בני התקופה אבדו. מאוחר יותר, הצורך בגיבורים לאומיים של העם היווני המשועבד, בשילוב עם היעדר היסטוריוגרפיה עורר אגדות רבות עליו.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.