מלחמת היהודים

מלחמת היהודים, מתורגם גם כמלחמות היהודיםלטינית: Bellum Judaicum, ביוונית: Ιστορια Ίουδαίκοΰ πολέμου πρός Ρωμαίυς, "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים") הוא ספרו של ההיסטוריון היהודי יוספוס פלביוס (יוסף בן מתתיהו). הספר הוא דיווח היסטורי העוסק במרד הגדול בין השנים 6673 לספירה, ובגורמים שהובילו אליו.

כתיבתו של יוספוס נייטרלית בעיקרה אך צצים בה מדי פעם דברי אבל וקינה על מר גורלו של העם היהודי וחורבן המקדש. עם זאת, רבים טוענים שליוסף ישנה נטייה ליפות את המציאות לטובתם של הרומאים. יש הקושרים זאת לכך שהספר עמד לבקרת הקיסר אספסיאנוס.

כמו יתר ספריו של יוספוס, הספר בצורתו היוונית שרד בזכות הכנסייה הנוצרית ולא שומר במסורת הרבנית. הכנסייה ראתה בספרו המתעד את חורבן ירושלים ובית המקדש הוכחה לנכונות נבואתו של ישו על חורבן העיר, ולדוקטרינה הגורסת שבחירת עם ישראל היא חזקת הכנסייה בלבד ושהיהודים שלא הצטרפו אליה איבדו את מעמדם כחלק מן העם.

מלחמת היהודים
Ιστορια Ίουδαίκοΰ πολέμου πρός Ρωμαίυς
Flavius Josephus, The Jewish War, Cologne, Ms. 163
עמוד השער של "מלחמת היהודים" בלטינית, כתב-יד קלן, מן המאה ה-12.
מידע כללי
מאת יוסף בן מתתיהו
שפת המקור יוונית קוינה,
קודם לכן חובר ב"שפת אבותיו" (ככל הנראה ארמית).
הוצאה
תרגום לעברית קלמן שולמאן
יעקב נפתלי שמחוני
שמואל חגי
ליזה אולמן
ספר הבא קדמוניות היהודים

זמן חיבורו ושמו של הספר

יוספוס חיבר את הספר לראשונה (סמוך לשנת 73) ב"לשון אבותיו" (ככל הנראה ארמית. הנוסח המקורי אבד ולא הגיע לידינו) על מנת לספר ליהודים היושבים במזרח "מעבר לנהר פרת" ולבני עמים אחרים באזור, את קורות מלחמת היהודים ברומאים, וזאת על-מנת להרתיע אותם מפני יציאה למלחמה באימפריה הרומית. לאחר מכן תרגם יוספוס את הספר ליוונית בגרסה שנועדה בעיקר לנוכרים. הוא כתב את הספר בזמן שישב ברומא וקיבל לשם כך עזרה מאנשים אחדים בלשון היוונית.[1] את המהדורה היוונית כתב לא לפני שנת 75, אז נבנה המקדש לאלילת השלום, שיוספוס מספר על השלמת בנייתו,[2] ולא אחרי שנת 79 לספירה, שנת מותו של הקיסר אספסיאנוס, מכיוון שב"נגד אפיון"[1] יוספוס מספר שהגיש לו חלקים מ"מלחמת היהודים" כדי לזכות באישורו לדברים שכתב. עם זאת, רוב החוקרים מעריכים שתיאורו השלילי של קאיקינה אליאנוס[3] נכתב בזמן שזה הוצא להורג על ידי טיטוס, ומשום כך נראה כי יוספוס עדיין ערך שינויים בחיבורו עד שנת 81, שנת מותו של טיטוס.[4]

הגרסה היוונית אינה תרגום של ממש של הגרסה הראשונה בארמית, מאחר שיש בה דברים רבים שאינם רלונטיים לקהל דובר ארמית או לקהל יהודי, ובהם תיאור המנהגים והאמונות של היהודים מנקודת מבט של הפילוסופיה היוונית והתייחסויות רבות לספרות היוונית. לגרסה היוונית ישנם מאפיינים יווניים רבים, הזרים להיסטוריוגרפיה והלכי הרוח של המזרח הקרוב, שכתובים בסגנון הרווח בחיבור היסטורי יווני: ניתוח אירועים על פי סיבה ותוצאה, מבנה רטורי, נאומים ארוכים, תיאורים ביוגרפיים וההתפלמסויות עם היסטוריונים אחרים.[5]

בחיבוריו המאוחרים יותר, מכנה יוספוס את יצירתו זו "מלחמת היהודים".[6] עם זאת, כתבי היד המוקדמים ביותר של החיבור הם מימי הביניים, וניתנו להם אז כותרות שונות, בהן (מלבד "מלחמת היהודים") "ההיסטוריה היהודית של כיבוש ירושלים. לשם "כיבוש ירושלים" ישנן עדויות כבר בכתבי המתרגם והחוקר הנוצרי הירונימוס, אולם ייתכן שכותרת זו פשוט משקפת את תחום העניין של המלומדים הנוצרים בחורבן ירושלים כהגשמת נבואתו של ישו. הכותרת "מלחמת היהודים" משקפת נקודת מבט רומאית.[7]

מבנה הספר

Menorah
תבליט הנמצא על שער טיטוס ברומא ומתאר תהלוכת ניצחון בה נראים לגיונרים עטורי ניצחון נושאים כלים מכלי בית המקדש
Vista general de Masada
מצדה - ספרו של יוספוס הוא המקור היחיד לתיאור המאורעות במקום בתקופת המרד

החלק הראשון (עד פרק י"ד בספר ב'), שהוא שליש מהספר, משמש מבוא היסטורי לחלקו השני, העיקרי. החלק הראשון כולל סקירה מהתקופה שבין גזירות אנטיוכוס הרביעי בשנת ג'תקצ"א (170 לפנה"ס) ועד מעשי הרצח והשוד של הנציב גסיוס פלורוס, שהם לדעת יוספוס, הסיבה הישירה למרד, סוף שנת ג'תתכ"ו (66). חלק זה מהוה תקציר של האירועים שפורטו על ידו מאוחר יותר בספרים 11 - 20 של קדמוניות היהודים, אשר מסתיים באירוע עליית גסיוס פלורוס, שם מוסר יוספוס שעל אירועי המלחמה שפרצה ניתן לקרוא בספר שכתב על מלחמת היהודים.[8]

החלק השני, העיקרי, הוא פרשת המלחמה עצמה. מראשית המרד בשנת 66 ועד כיבוש מבצרי היהודים האחרונים, ב-73. פלביוס כותב בפרוטרוט את תולדות המלחמה, כעד-משתתף וכאדם שככל הנראה כתב רשימות בזמן אמת. הוא משבץ את תיאורו בתיאור מאורעות חשובים שקרו בעולם באותו זמן כגון מרידות הגאלים והגרמאנים, מלחמות בארמניה ועוד.

החיבור כולל שבעה "ספרים". כל אחד מהם נכתב במקור על מגילת פפירוס נפרדת.[9] חלוקת הספרים לפרקים אינה של המחבר, אך היא קדומה, אולי אף בימיו, ונעשתה בידי עורכים. בשלב מאוחר יותר הוסיפו עורכים כותרת לכל פרק (לטינית: Epitome), הכותרת כוללת תקציר המחולק לסעיפים. אולם סעיפים אלה אינם זהים לסיעוף הפנימי של הפרקים, המופיע במהדורות הדפוס. נראה שזו עדות לכך שהיו שתי שיטות סיעוף שאחת שרדה בכותרות והשנייה בהוצאות הדפוס, לצד הטקסט.

במספר הוצאות מודרניות (למשל הוצאת מסדה, 1968) ויתרו על הסיעוף בכותרת על-מנת שלא לבלבל את הקורא.

ההוצאה המדעית הראשונה של הספר היא הוצאת ניזה (Niese), ברלין 1894. בהוצאה זו נוספה לכל ספר משבעת הספרים חלוקה פנימית רציפה לפסוקים. לפיכך, ציטוטים ניתנים לעיתים בציון הספר ומספר הפסוק, או בציון הספר, מספר הפרק ומספר הסעיף.

מקורותיו של יוספוס

ב"מלחמת היהודים" ניכרות מאד השפעותיהם של ההיסטוריונים היווניים תוקידידס (המאה ה-5 לפנה"ס) ופוליביוס (המאה ה-2 לפנה"ס), שתולדות חייו דומות לאלו של יוספוס: עירו השתייכה לליגה האכאית שהתנגדה לרומאים, הוא עצמו נתפס והובא לרומא כבן ערובה, קשר שם קשרי ידידות עם מדינאים רומיים בכירים, השתכנע שהאימפריה הרומית בלתי מנוצחת, וכתב את תולדותיה, הכוללות גם את האירועים שהתרחשו בימיו ובארצו, במטרה להרתיע את נתיניה מלמרוד בה.[10]

יוספוס אינו מציין את המקורות ששימשו אותו בכתיבת "מלחמת היהודים", אך אין זה משום שניסה ליצור עמימות. חיבורים מן העת העתיקה נכתבו במגילות, מה שהציב מגבלה טכנית על פירוט המקורות המצוטטים, ובנוסף על כך היה מקובל בימים ההם לכתוב היסטוריה בסגנון רטורי. היסטוריונים מהעת העתיקה ציטטו את מקורותיהם לרוב רק במסגרת פולמוס עם מחברים אחרים. רבים מהם העדיפו להסתמך על מקור אחד, או לכל היותר על מקורות ספוּרים והעדיפו להתבסס על חיבור שכבר התפרסם.[11]

יוספוס הכיר את ספר מקבים א', שעמד בפניו בעת שכתב את ספריו. ספר חשוב נוסף שהיווה לו מקור הוא רשימותיו של ניקולאוס איש דמשק, מזכירו של המלך הורדוס. ניקולאוס מדווח על התקופה של אחרית ימי החשמונאים וכל תקופת שלטונו של הורדוס. יוספוס חי בתקופת הנציבות השנייה (66-44 לספירה). גם כאן סביר שנעזר בכרוניקות שונות שלא הגיעו לידינו, אך המקור החשוב והבולט לספר, שמיחד אותו כספר היסטורי מרתק במיוחד, היא עדות יוסף עצמו. בדבר המרד היה שותף מרכזי ופעיל הן בהכנת הגליל למלחמה והן בפרשת הקרב על יודפת, שאותה היה יכול למסור בפרטי פרטים משום שהיה מפקד היהודים בקרב. לאחר נפילתו בשבי הוא מפסיק לשחק תפקיד משמעותי בעלילה אך עדיין היה עד ממקור ראשון לרוב ההתרחשויות. בעת שהותו במחנה הרומאים בזמן המצור על ירושלים, ניהל לדבריו תיעוד מסודר של האירועים וראיין עריקים מן העיר.[12]

יוספוס מדגיש שקרא את ספרי הזיכרונות של הקיסרים.[13] ספרי הזיכרונות הללו הם הקומנטרים (commentarii, רשומות) הקיסריים (ההיפוֹמְנֶמָטָה). ייתכן ומדובר בספר זיכרונות שכתב אספסיאנוס, אולם סביר יותר שמדובר בדוחו"ת-שדה של המפקדים הצבאיים. הקומנטרים הללו נזכרים בחיבוריו 3 פעמים. למרות שב"מלחמת היהודים" אין הוא מזכיר אותם כלל, אין ספק שהם היו לנגד עיניו בעת כתיבתו. ייתכן והסיבה לכך הייתה רצונו להדגיש את מעמדו כמחבר שהוא עד ראייה ולא קומפילאטור בלבד המסתמך על עדותם של אחרים.[14]

מניעים לכתיבת הספר

כמו בכל ספריו של יוספוס, במלחמת היהודים יש לו שלושה מניעים בכתיבת הספר. המניע העיקרי לכתיבת הספר הוא הנצחת הסיפור ההרואי והמזעזע של חורבן יהודה, ירושלים והמקדש, והאסון הנורא שאירע לעם ישראל.

עוד היבט בספרו הוא הסכלות שבניסיון ההתנגדות לרומא, הוא מתאמץ להראות שהרומאים ברובם הם עם שנוהג באדיבות עם העמים שחיים תחת שלטונם, במובן זה הספר משמש כשופר תעמולה לשושלת הפלבית שיוספוס ישב בחצרם ברומא והוא מרבה בשבחיו לקיסרים אספסיאנוס וטיטוס. בעצם שמו של הספר "מלחמת היהודים" ניכר שיוספוס מסתכל על המלחמה מנקודת מבט רומאית, שכן הרומאים נהגו לקרוא את מלחמותיהם על שם העמים שבהם נלחמו.

ההיבט היהודי ניכר בספרו בכך שהוא מבקש להראות שהיהודים הם עם שוחר שלום המעדיף להימנע מאלימות, את האחריות פריצת המרד הוא תולה בקנאים, שאותם הוא מתאר כקבוצה קטנה וקיצונית שגררה את העם למרד חסר סיכוי ברומאים.

בנוסף, מנסה יוספוס להצדיק את מעשיו בתקופת המרד ובמיוחד את מעברו למחנה הרומאים.

חשיבותו של הספר

מלחמת היהודים הוא העדות היחידה כמעט, והמפורטת ביותר, למרד הגדול. בספר זה נמסרת תמונה מדויקת של ירושלים וארץ ישראל של התקופה. יוספוס הוא כותב בהיר ומפורט מאד. כתיבתו הסדורה והמדויקת, הנעדרת סיפורי מעשיות (אך אינה חפה מאינטרסים) מתאימה מאוד להנחיית המחקר המודרני.

בכל הקשור לתיאורי הארץ יוספוס הוא כותב אמין ומדויק, ככל שהמחקר הארכאולוגי מתפתח מתגלים ממצאים שמאששים את התיאורים של יוספוס. המחקר הארכאולוגי גם יוצא נשכר מהבחנתו של יוספוס וציונו המדויק את הטופוגרפיה. הטופוגרפיה אינה משתנה באופן ניכר והיא מאפשרת לחופרים להבין את המפה אותה מצייר יוספוס.

אולם בכל הקשור לתיאור המרד ניתן להבחין במשנתו של יוספוס שמבקש לתאר את המרד כאי הבנה: פעולתם של מיעוט קיצוני שהצליח לגרור אחריו את כל העם בעקבות התנהגותם המושחתת של הנציבים הרומאים. ישנה ביקורת במיוחד על תיאורו את חורבן בית המקדש. המבקרים טוענים שהמניע העיקרי לתיאור זה הוא רצונו לנקות את פטרונו, הקיסר טיטוס, שביקש לשדר תדמית של קיסר נאור ומיטיב מאשמת החרבת מקום פולחן דתי - דבר שנחשב טאבו בעולם העתיק. בחברה היהודית במיוחד נהוג להוקיע את טיטוס משום החשבון ההיסטורי של העם היהודי עם קיסר זה, אך תיאורו של יוספוס את טיטוס כמי שלא רצה לשרוף את המקדש תואם את רוב המקורות הלא יהודיים מתקופתו, ואינו בלתי אמין בהכרח.

תיאור מצעד הניצחון (טריומף) ברומא (ספר ז, סעיפים 123–157) הוא התיאור המפורט ביותר של מצעד ניצחון רומי בכל הספרות הקלאסית.[15]

בספרו "נגד אפיון", מספר יוסף כי העניק את ספרו על המלחמה לאספסיאנוס וטיטוס, וכן גם למספר יהודים חשובים, "אנשים משכילים בחכמה יונית", כמו יוליוס ארכלאוס (בעלה של מרים בת אגריפס הראשון[16]), הורדוס הנאור, והמלך אגריפס השני.[1]

חלקים מתיאור המרד הגדול בספר עומדים בסתירה לתיאורו בספרו האוטוביוגרפי של יוספוס "חיי יוסף", שנכתב בערוב ימיו.

תרגומים וגרסאות

Bellum Judaicum-sulman-1862
מהדורתו של קלמן שולמאן, וילנה 1862

התרגום הקדום ביותר לשפה שאינה יוונית הנמצא בידינו הוא תרגום הספר השישי, לסורית. תרגום זה נמצא בסוף כתב יד המכיל גם את הפשיטתא. יש חוקרים המשערים כי תרגום זה נעשה הישר מן המקור העברי או הארמי.

במאה הרביעית תורגם הספר ללטינית, תוך עיבוד וקיצור. קיצור זה נקרא "ספר הגסיפוס" (לכאורה על-שם הגסיפוס, אחד מההיסטוריונים הקדומים של הכנסייה, לו יוחס העיבוד; אולם למעשה השם מקורו בשגיאת תעתיק שמו של יוספוס.[17]). על בסיס מקור זה נכתב בעברית "ספר יוסיפון".

התרגום שתרם להפצת הספר במערב אירופה הוא התרגום ללטינית של אחד מאבות הכנסייה, רופינוס איש אקוילה, מן המאה הרביעית. תרגום זה היה מוכר גם על ידי היהודים המשכילים בימי הביניים ונקרא "יוסיפון לרומיים".

התרגום העברי המלא הראשון הוא של קלמן שולמן, המשכיל היהודי שתרגם רבות עבור בית ההוצאה של האלמנה והאחים ראם. תרגומו יצא לאור ב-1863 ונעשה מתוך התרגום לגרמנית של פארט (Parett), כלומר תרגום מכלי שני, ולא ישירות מן המקור היווני. התרגום יצא בשם "מלחמות היהודים עם הרומאים" וייתכן שמשם השתרש השיבוש "מלחמות היהודים" (ברבים, במקום "מלחמת היהודים") בשם הספר בעברית.[18]

מהדורות עבריות ואחרות

עברית:

ככל הידוע, התרגום הראשון לעברית. תורגם מהמהדורה הגרמנית המתורגמת של היינריך פארט (1856, ראו להלן ברשימה "מהדורות מתורגמות לשפות אחרות").
  • מהדורה זמינה ברשת תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, בתרגומו של ד"ר י.נ. שמחוני (יעקב נפתלי שמחוני), הוצאת שטיבל, תרפ"ג (1923); תרצ"ח/ט2; תל אביב 1929; תר"צ 1930; 1933; 1935; 1940; הוצאת מסדה, תל אביב, תש"י 1950 לערך (ב' כרכים, ד"ס של מהדורת תל אביב, תש"ה לערך); תשט"ו 1955 (ד"ס של מהדורת תל אביב, תש"י לערך); תשט"ז 1956 (ד"ס תשט"ו); תשי"ז 1957 (ד"ס תשט"ז); 1968. (מהדורה זו, מסדה 1968, היא המהדורה המקובלת בקרב חוקרים ישראליים, ובה משתמשים בדרך כלל בימינו כמקור העיקרי לציטוט)
  • מלחמת היהודים, תרגום חדש על ידי שמואל חגי, ירושלים: הוצאת ראובן מס, תשכ"ד (1964). (תרגום פחות מדויק מתרגומו של י"נ שמחוני, אך בעברית קלה וקריאה יותר; משמש בעיקר במערכת החינוך).
  • תולדות מלחמת היהודים ברומאים, עריכה: ישראל שצמן; תרגום: ליזה אולמן; מבוא: יונתן פרייס, הוצאת כרמל, ירושלים 2009.

התרגום הסורי העתיק - הפשיטתא:

  • מלחמת היהודים בכתב יד אמברוסיאנו, אחד מכתבי היד של הפשיטתא (ארמית-סורית), (בכתב היד הספר מופיע בסופו, בעמ' 660 - 679 של כתב היד. אולם בקובץ הדפים מסודרים באופן יורד, מהסוף להתחלה, והספר מופיע מעמוד 37 עד עמוד 18) (קובץ בגודל 530 מגה-בייט)

ראו גם

קישורים חיצוניים

סקירת מהדורות התרגום העבריות

הערכת התרגום החדש של ד"ר ליזה אולמן (2009)

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק ט.
  2. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, הערות ובאורים (מאת המתרגם י"נ שמחוני) לספר ז', פרק 5, פסקה ז'.
  3. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ד, פרק 11, פסקאות ב-ג, סעיפים 644-634.
  4. ^ תרגום ליזה אולמן למלחמת היהודים ברומאים, מבוא מאת יונתן פרייס, עמ' 29, 35.
  5. ^ תרגום ליזה אולמן למלחמת היהודים ברומאים, מבוא מאת יונתן פרייס, עמ' 37.
  6. ^ יוסף בו מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר א, סעיף 203; ספר יח, סעיף 11; ספר כ, סעיף 258. חיי יוסף, פרק 27, סעיפים 413-412.
  7. ^ תרגום ליזה אולמן למלחמת היהודים ברומאים, מבוא מאת יונתן פרייס, עמ' 36.
  8. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 20, פרק יא, פסקה א, סעיף 258.
  9. ^ תולדות מלחמת היהודים ברומאים (תרגום: ליזה אולמן), מבוא מאת יונתן פרייס, עמ' 33, הערה 50.
  10. ^ תרגום ליזה אולמן למלחמת היהודים ברומאים, מבוא מאת יונתן פרייס, עמ' 38-37.
  11. ^ תרגום ליזה אולמן למלחמת היהודים ברומאים, מבוא מאת יונתן פרייס, עמ' 45.
  12. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק ט, סעיף 49.
  13. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק י.
  14. ^ מגן ברושי, מהימנותו של יוסף בן מתתיהו: נתוני ריאליה במלחמת היהודים ומקורותיהם, בתוך: יוסף בן מתתיהו: היסטוריון של ארץ-ישראל, עמ' 25-23.
  15. ^ תולדות מלחמת היהודים ברומאים (תרגום: ליזה אולמן), מבוא מאת יונתן פרייס, עמ' 24, הערה 41.
  16. ^ אריה כשר, נגד אפיון, פירוש לספר ראשון, עמ' 76.
  17. ^ תרגום ליזה אולמן, מבוא עמ' 16
  18. ^ תולדות מלחמת היהודים ברומאים (תרגום: ליזה אולמן), הקדמה מאת ליזה אולמן, עמ' 1, הערה 1.
  19. ^ ИУДЕЙСКАЯ ВОЙНА
אוגוסטוס קיסר

גַּאיוּס יוּלְיוּס קֵיסָר אוֹקְטַבְיָאנוּס (באלפבית לטיני ארכאי: CAIVS•IVLIVS•CAESAR•OCTAVIANVS)‏ (23 בספטמבר 63 לפנה"ס – 19 באוגוסט 14 לספירה), המוכר בשם "אוֹגוּסְטוּס" (Augustus), היה מייסד השושלת היוליו-קלאודית וראשון קיסרי רומא ובעיני רבים גם החשוב שבהם. משל ברומא 57 שנה, תחילה כטריאוּמוויר (43–27 לפנה"ס) ולאחר מכן כפּרִינקֶפּס (27 לפנה"ס – 14 לספירה). אוגוסטוס היה בנו המאומץ של יוליוס קיסר. הוא שם קץ למלחמות האזרחים של תקופת הרפובליקה, הרחיב את גבולותיה וכונן את "השלום הרומי" (פַּקס רוֹמָנָה; בלטינית: Pax Romana), שנמשך עוד מאות שנים אחריו. שם משפחתו המאומץ, קיסר, ותוארו, אוגוסטוס (הנשגב, המרהיב), אומצו כתוארם הרשמי של כל הקיסרים הרומים שבאו אחריו, ועל ידי שליטים רבים אחרים במדינות שונות – עד ימינו אלה.

איסיים

האִיסִיִּים היו קבוצה יהודית סגפנית מתקופת בית שני ששמה נודע מכתביהם של שלושה מחברים שחיברו ספרים במאה הראשונה לספירה ביוונית או לטינית: פילון, פליניוס הזקן ויוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס). לדברי יוסף בן מתתיהו, מקור הקבוצה בזמן בית חשמונאי, עת נוצרו זרמים שונים (ובהם הצדוקים והפרושים) כתוצאה מפיצול ביהדות. לא נותר שריד ברור לאיסיים, אם כי רוב החוקרים מזהים אותם עם כת ה'יחד', מחברי מגילות ים המלח, הגם שאחרים חולקים על כך.

אנטיוכיה

אַנְטִיוֹכִיָה (בטורקית Antakya` בסורית ובספרות התלמודית: אנטוכיא) היא עיר עתיקה בחבל האטיי שבדרום טורקיה, שוכנת על גדות נהר האורונטס בעמק אמוק ובקרבת שפכו לים התיכון. כיום שם העיר הוא אַנְטַקְיָה ומשמשת כבירת נפת האטיי. לעיתים מכונה גם אנטקיה עצמה בשם "האטיי".

אספסיאנוס

טִיטוּס פְלַאוְויוּס אַסְפַּסְיָאנוּס (בלטינית: Titus Flavius Vespasianus;‏ 17 בנובמבר 9 - 23 ביוני 79) היה קיסר רומי משנת 69 עד 79 ומייסד השושלת הפלאבית. לפני שעלה לכס הקיסר, היה אספסיאנוס מפקד בצבא הרומי, ופיקד על דיכוי המרד הגדול של היהודים ברומאים. לצד בנו טיטוס מוזכר אספסיאנוס במקורות היהודיים כאחד מגדולי הצוררים שקמו לעם היהודי.

ג'יפנה

ג'יפנה (ערבית: جفنا) הוא כפר פלסטיני נוצרי בנפת רמאללה ואל-בירה ברשות הפלסטינית, הממוקם על אם הדרך בין ביר זית ועין סיניא. בכפר חיים כ-1,700 אנשים (נכון ל-2007). שטח אדמות הכפר הוא 6,015 דונם, כשמתוכם 420 דונם מיועדים לבנייה, והשאר מכוסה ברובו במטעי זיתים, תאנים ומשמשים.

הוצאת כרמל

הוצאת כרמל היא הוצאת ספרים ישראלית השוכנת בירושלים.

הלגיון החמישי מקדוניקה

הלגיון החמישי מקדוניקה (לטינית: LEGIO QUINTA MACEDONICA או בקיצור LQM) היה לגיון רומאי, שהוקם במקור על ידי הקיסר אוגוסטוס בשנת 43 לפני ספירה, הוא הוצב בפרובינקיה מואסיה עד המאה החמישית לספירה. סמל הלגיון היה שור, אולם הנשר היה גם בשימוש. השם מקדוניקה מגיע מהעובדה כי הלגיון הוצב במקדוניה זמן משמעותי בתקופת קיומו. הלגיון השתתף בדיכוי המרד הגדול וכן בדיכוי מרד בר כוכבא.

בין השנים 30 לפני הספירה ועד ה-6 לספירה, הלגיון החמישי שירת במקדוניה, שם הוא קיבל את הכינוי שלו. בשנת 6 לספירה, הלגיון הועבר למואסיה, שם הוא נשאר עד שנת 61, תוך שהוא שומר על הגבול הדנובה כנגד השבטים הדאקים. בשנת 62 הלגיון הועבר למזרח, לפונטוס, מדרום לים השחור. הלגיון החמישי השתתף בדיכוי המרד הגדול תחת אספסינוס, בשנת 68, כשהמלחמה הופסקה בגלל התאבדותו של נירון, הלגיון נשאר זמן מה באמאוס. מציאתן של כמה מצבות באזור זה מצביעות על מספר קרבות קשים בזמן דיכוי המרד הגדול. הלגיון החמישי מקדוניקה השתתף גם בדיכוי מרד בר כוכבא וכיבוש המעוז האחרון של המרד, ביתר, בשנת 136 לערך.

המצור על ירושלים (70)

הַמָצוֹר עַל יְרוּשָׁלַיִם שהתרחש בשנת 70 לספירה (י"ד בניסן - ח' באלול ג'תת"ל), היה השלב הסופי בהכנעת המרד הגדול נגד השלטון הרומאי, שהתרחש בארץ ישראל בשנים 70-66 לספירה. המצור הסתיים בכיבושה של העיר בידי כוחות האימפריה הרומית תחת פיקודו של טיטוס. במהלך כיבוש ירושלים (שבוצע במספר שלבים) שרף הצבא הרומאי את בית המקדש, ערך טבח באוכלוסייתה, והחריב את העיר. מספר ההרוגים שמתו בחרב או ברעב הסתכם במאות אלפים. ההרס והטבח שבאו בעקבות כיבוש ירושלים, גרמו לשקיעתהּ של העיר לאחר מאות שנים של שגשוג ופריחה.

ההתקוממות בירושלים נגד השלטון הרומי, היוותה את השלב הראשון ואת המאיץ לפרוץ מרד כללי של האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל נגד האימפריה הרומית. המרד פרץ בהדרגה לאחר תסיסה ארוכה בת שנים רבות שהונעה מסיבות שונות ומגוונות, אך בעלות אופי אחיד ומשותף. המרד כלל את כל חלקי ארץ ישראל ואף מחוצה לה, אך המערכה המרכזית התרחשה בירושלים. המורדים היהודים, שהיו מלכתחילה מפולגים למספר סיעות, ניהלו מלחמת אחים קשה בתוך העיר, במקביל למערכה נגד האויב הרומי. הם השכילו להתאחד רק לאחר שהצבא הרומאי הטיל מצור על העיר ותקף אותה, אך בשלב זה של המרד, זה כבר היה מאוחר מדיּ.

ההשלכות של החורבן על העם היהודי היו קשות והשפעתן הייתה במגוון תחומים ולטווח ארוך, עד לימינו אנו.

המרד הגדול

המרד הגדול, בשנים 66 – 73/74, היה הראשון מבין שלוש מרידות גדולות שמרד העם היהודי נגד האימפריה הרומית. המרידה השנייה הייתה מרד התפוצות, והשלישית הייתה מרד בר כוכבא.

המרד החל בשנת 66 לספירה, בין הגורמים לו – אכזריות השלטון הרומי, סכסוך בין יהודים לאוכלוסייה ההלניסטית בארץ ישראל, ייאוש ממותו של מלך יהודה אגריפס הראשון וכן מתחים פנימיים בין הצדוקים לפרושים וכיתות אחרות. לאחר הצלחות ראשוניות של המורדים, נשלחו המצביאים הרומאים אספסיאנוס ובנו טיטוס לדכא את המרד. שיאם של הקרבות היה בשנת 70 לספירה, עם כיבוש ירושלים והחרבת בית המקדש על ידי טיטוס, אולם דיכוי המרידה בכל מעוזי המורדים, בהם מכוור ומצדה, נמשך כשלוש שנים נוספות.

המרד נכשל כישלון חרוץ, ומנהיגיו נהרגו או נלקחו בשבי. הגליל וירושלים חרבו, מאות אלפי יהודים נהרגו, נפלו בשבי, הוגלו או נמכרו לעבדות, ומרכזו הרוחני והדתי של העם היהודי, בית המקדש השני, חרב. כמעט כל המידע אודות המאורעות נמסר בידי יוסף בן מתתיהו בספרו "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים".

יודפת (יישוב עתיק)

יוֹדְפַת (יוונית: Ἰωτάπατα, לטינית: Jotapata, תעתיק: יוֹטַפַּטַא) הייתה עיר יהודית חשובה בתקופת בית שני. שרידיה נמצאו באתר בלב רכס הרי יודפת שבמרכז הגליל התחתון, דרומית מזרחית למושב יודפת המודרני, 22 ק"מ דרום מזרחית לעכו ו-9 ק"מ צפונית לציפורי.

העיר נבנתה על תל בגובה 419 מ' מעל פני הים, מוקפת בשרשרת פסגות הגבוהות ממנה. ממזרח ומצפון מזרח מקיף אותה נחל יודפת ויובל שלו מקיף אותה ממערב, מדרום ומצפון מערב. אלו יוצרים מדרונות תלולים משלושת צדי הגבעה כך שזו נגישה רק מצד צפון, שם נמצא אוכף טופוגרפי המחבר אותה להר מימין. יודפת מתוארת בהרחבה בספר תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים של יוסף בן מתתיהו, ומוזכרת גם במשנה. האתר ששטחו 263.32 דונם הוכרז ב-11 בנובמבר 2014 כגן לאומי.

יוסף בן מתתיהו

יוסף בן מתתיהו (ביוונית: Ιώσηπος, יוספוס) או בשמו הרומי: טיטוס פלאוויוס יוספוס (בלטינית: Titus Flavius Iosephus, מוכר גם בצורה המשובשת שהשתרשה: יוספוס פלאוויוס) (37 או 38 לספירה, - 100 לספירה לערך) היה היסטוריון, סופר ומצביא יהודי בתקופת המרד הגדול, במהלכו נפל בשבי הרומאים ביודפת. למרות זאת זכה באהדתם של קיסרי השושלת הפלאבית, אספסיאנוס וטיטוס בנו, שהעניקו לו אזרחות רומית ונחלת מגורים ברומא, שם חי במהלך המחצית השנייה של חייו. עם קבלתו את האזרחות הרומית על ידי טיטוס הפך שמו על שם פטרונו כנהוג ל"טיטוס פלאוויוס יוספוס".

ארבעת ספריו שחיבר ברומא בשפה היוונית השתמרו לדורות בשלמותם, אירוע נדיר למדי בקרב סופרי העת העתיקה שרוב חיבוריהם אבדו. זאת עקב הערך המוסף שהיה לחיבוריו "מלחמת היהודים" ו"קדמוניות היהודים" לתאולוגיה הנוצרית, דבר שהשפיע גם על השתמרות שאר חיבוריו עד לימינו. בניגוד לכנסייה, המסורת הרבנית לא הכלילה בתוכה את כתביו ועניין יהודי מחודש בהם התעורר רק במאה ה-19.

יעקב נפתלי שמחוני

יעקב נפתלי הרץ שמחוני (שמחוביץ) (על פי רוב י. נ. שמחוני; 20 בינואר 1884, כ"ב בטבת תרמ"ד, סלוצק, רוסיה (רוסיה הלבנה) – 21 במאי 1926, ח' בסיוון תרפ"ו) היה משכיל יהודי, היסטוריון ומתרגם, בקי במזרחנות ומדעי היהדות.

כ"ה בסיוון

כ"ה בסיוון הוא היום העשרים וחמישה בחודש התשיעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש השלישי

למניין החודשים מניסן.

מצדה

מְצָדָה (מַסָּדָה בכתיב מיושן) הוא מבצר עתיק על פסגתו של צוק מבודד, בשוליו המזרחיים של מדבר יהודה, המתנשא לגובה של 63 מטרים מעל פני הים, וכ-450 מטרים מעל ים המלח שלמרגלותיו.

הצוק נבחר על ידי המלך הורדוס לשמש כמקום מפלט ומצודה מלכותית ועל פסגתו השטוחה נבנו ארמונות מפוארים, מבני ציבור ותענוגות. ביצורים הקיפו את המצוק ומערכות לאיסוף ואגירת מים הבטיחו אספקה שוטפת לכל אורך השנה. האירועים ההיסטוריים הדרמטיים שאירעו במצדה בתקופת המרד הגדול מתוארים בפירוט רב בספרו של יוסף בן מתתיהו - "מלחמת היהודים". על פי יוסף בן מתתיהו, כבר לפני חורבן בית שני, תפסו מורדים יהודים מכת הסיקריים את מצדה וממנה יצאו לגיחות שוד אל יישובים באזור ים המלח. על מצדה עלה וצר, בשמונה מחנות מצור, הלגיון העשירי הרומאי ולאחר קרבות נואשים על חומות המבצר ומשאפסה תקוות המורדים להסיר את המצור הם בחרו להתאבד ולא לסיים את חייהם כעבדים.

לאחר כיבוש מצדה בשנת 73 שקע ההר אל תהומות השכחה עד שנתגלה מחדש על ידי חוקרים בני המאה ה-19. חפירות ארכאולוגיות אינטנסיביות נערכו במצדה ובמידה פחותה במערכת המצור הרומאית שלרגליה החל משנות ה-60 של המאה ה-20, אז נחפר ונחקר רובו המכריע של האתר כולו.

בעוד המסורת הרבנית העלימה כמעט לגמרי את סיפור ההתאבדות ההמונית על מצדה במשך מאות שנים, אימצה התנועה הציונית את סיפור מצדה כסמל וכמיתוס לשאיפה וחתירה עד מוות לחירות, התחדשות לאומית וריבונות. בשנות ה-30 של המאה ה-20 מצדה הפכה לאתר עלייה לרגל של מטיילים ומסעות של תנועות הנוער ולאחר הקמת מדינת ישראל כאתר השבעה של טירונים בצה"ל מחילות שונים הנשבעים שנית מצדה לא תיפול - מטבע לשון הלקוחה מן הפואמה מסדה. בסוף המאה ה-20 חל כרסום במעמדה של מצדה כמיתוס ציוני ויש הנרתעים מהמסר המשתקף מהקנאות הקיצונית של הסיקריים ומבחירתם להתאבד על פסגת מצדה. בעשור השני של המאה ה-21 התחדשה מסורת המסעות אצל תנועות הנוער.בשנת 1968 הוכרזה מצדה כגן לאומי בשטח של 3,400 דונם, ובשנת 2001 הכריז עליה ארגון אונסק"ו כאתר מורשת עולמית. מדי שנה פוקדים את האתר כ-750,000 מבקרים והוא נחשב לאחד מאתרי התיירות הפופולריים בישראל.

סיקריים

הסִיקָרִיִים (מלטינית: Sicarii; בספרות המאוחרת נקראו גם: סִיקְרִיקִים) היו קנאים קיצוניים שהתבלטו בתקופת המרד הגדול של יהודה נגד הכובשים הרומאים.

ציפורי (יישוב עתיק)

צִפּוֹרִי הייתה עיר עתיקה במרכז הגליל התחתון, חמישה קילומטרים מצפון מערב לנצרת. יישוב היה קיים במקום כבר בתקופת הברזל II, ועיר יהודית התקיימה בו מתקופת החשמונאים ועד המאה ה-5 לספירה, כאשר יהודים ישבו באזור עד המאה ה-10. לעיר נודעת חשיבות מיוחדת בהקשרה של ההיסטוריה היהודית, שכן בציפורי פעלו כמה מראשי חכמי המשנה, משם ניהל רבי יהודה הנשיא את הסנהדרין, ושם הוא חתם וערך את המשנה, והעיר מוזכרת בהבלטה ובשכיחות רבה בספרות חז"ל. בימינו, אתר ציפורי הוא גן לאומי המשתרע על שטח של כ-16 קמ"ר. הגן נפתח לציבור בשנת 1992. החפירות בגן טרם הסתיימו.

קדמוניות היהודים

קדמוניות היהודים (ביוונית: Ἰουδαϊκὴ ἀρχαιολογία) הוא ספרו השני של ההיסטוריון היהודי-רומי יוסף בן מתתיהו, הידוע גם בכינויו יוספוס פלביוס. בספר זה, שנכתב בשלהי המאה הראשונה לספירה, סיכם יוסף את תולדות עם ישראל, מימי המקרא ועד ימי המרד הגדול ברומאים. הספר מהווה מקור חשוב להיסטוריה של עם ישראל (בעיקר לתקופה החשמונאית המאוחרת, התקופה ההרודיאנית ואילך). כמו יתר כתבי בן-מתתיהו, הוא לא שומר בספרות הרבנית אלא רק על ידי הכנסייה. הספר תורגם לראשונה לעברית בשנת 1864.

שלומציון המלכה

שלומציון אלכסנדרה (140 לפנה"ס - 67 לפנה"ס) הייתה מלכת יהודה בתקופת הבית השני משנת 76 לפנה"ס ועד מותה.

על פי התלמוד, שלומציון הייתה אחותו של שמעון בן שטח.

שמעון בר גיורא

שמעון בר גיורא (הוצא להורג בשנת 71 לספירה) היה מצביא יהודי, ממנהיגי המרד הגדול ברומאים.

כל הידוע על שמעון בר גיורא מקורו בספרו של יוסף בן מתתיהו, "מלחמת היהודים", אולם הוא נזכר בשמו גם אצל ההיסטוריונים הרומיים טקיטוס וקסיוס דיו. יוסף בן מתתיהו מכנה אותו "שמעון בן גיורא". כינויו של שמעון בצורתו הארמית, "בר גיורא", אינו מופיע אצל יוסף בן מתתיהו, אלא רק אצל טקיטוס ודיו קסיוס.

מהדורות מתורגמות לשפות אחרות
יידיש:
  • די אידישע מלחמות / פון יוסף בן מתתיהו הכהן (יוסיפוס פלאוויוס),‬ וילנה: ב"א קלעצקין, תרע"ד-1914.
  • ‫די לעצטע טעג פון ירושלים / ארויסגענומען פון זעקסטן בוך פון יוסיפוס פלאוויוס יודישע מלחמות; [תרגם] ז’ קאלמאנאוויטש, ברלין: כלל פארלאג, 1922.

גרמנית:

  • היינריך פַּארָט, 1856.
* Heinrich Paret, des Flavius Josephus Geschichte ded juedischen krieges, Stuttgarth 1856, (733 עמודים)
  • גִּפְרֶרֶר
  • קְלֶמֶנְטְץ
  • קוֹהוֹט

ערבית:

  • ספר איסטוואר דליהוד: אש נצאר עלא ואלדינה פי חרבן בית המקדש ואש עדדאו פלגלות / [מתורגם לערבית בידי] יוסף בלא"א דוד גנאסייה, ג'רבה: דפוס ח’ חדאד, תשי"ז (1956).

רוסית:

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.