מלחמת איראן–עיראק

מלחמת איראן–עיראק (22 בספטמבר 198020 באוגוסט 1988) הייתה מלחמה בין הרפובליקה האסלאמית השיעית של איראן בהנהגתו של מנהיגה הרוחני רוחאללה ח'ומייני ורפובליקת בעת' ערבית לאומנית של עיראק בראשות סדאם חוסיין. המלחמה פרצה לאור היריבות הקשה בין המדינות, ובעקבות סכסוך גבולות באזור מחוז ח'וזסתאן, ליד השאט אל-ערב ועל רקע המתח הדתי העדתי בין הנהגת איראן השיעית, ברובה ממוצא איראני, ובין הנהגת עיראק הערבית מרקע סוני. במלחמה השתתפו גם מיליציות עדתיות (מוג'אהדין ח'לק האיראנית תמכה בעיראק, ואילו מיליציות כורדיות עיראקיות - המפלגה הדמוקרטית הכורדית והאיחוד הפטריוטי של כורדיסטן תמכו באיראן), והייתה התערבות מצד מספר מעצמות לרבות אספקת נשק וסיוע לוגיסטי. המלחמה בת שמונה השנים לא הביאה להישגים טריטוריאליים לאף אחת מהמדינות, אך עלתה בחייהם של כמיליון חיילים ואזרחים משני הצדדים.

מלחמת איראן–עיראק
מלחמת איראן-עיראק
תאריך התחלה: 22 בספטמבר 1980
תאריך סיום: 22 באוגוסט 1988
משך הסכסוך: 7 שנים ו-47 שבועות
מקום: גבול איראן-עיראק
תוצאה: אבידות קשות ללא שינוי במצב הטריטוריאלי
שינויים בטריטוריות: על פי החלטה בתיווך האו"ם נשאר מצב הטריטוריות כמו שהיה קודם לכן
הצדדים הלוחמים

איראן איראן
Flag of PUK.png האיחוד הפטריוטי של כורדיסטן
Flag of KDP.png המפלגה הדמוקרטית הכורדית

מפקדים
אבידות

הערכה:
כ-300,000 הרוגים, כ-700,000 פצועים וכ-70,000 שבויים, מהם חזרו רק 50,000‏[1]

הערכה: בין 400,000 ל-800,000 הרוגים

סה"כ 1,250,000 הרוגים
Shatt al-Arab map
השאט אל-ערב

רקע

במשך שנים היו היחסים בין השכנות איראן ועיראק מתוחים. שאט אל-ערב, נהר באורך של כ-200 ק"מ בדרומה של עיראק, שמתחיל בנקודת המפגש של נהרות הפרת והחידקל, ונשפך למפרץ הפרסי, היה גבול בין ממלכות קדומות כבר מאות שנים והיה עילה לסכסוכים רבים מאז ומתמיד. בתקופה המודרנית הוא יצר גבול טבעי בין איראן לעיראק.

המתיחות כללה גם מימד דתי: איראן השיעית זעמה על דיכוי הרוב השיעי בעיראק תחת שלטונו של מנהיג עיראק, סדאם חוסיין הסוני - בעוד חוסיין חשש מהתפשטות המהפכה האסלאמית משטח איראן לשטחו.

בשנת 1975 הייתה עיראק חלשה מבחינה פנימית, בעקבות התמרדות הכורדים בצפון המדינה, ועל כן היא חתמה על הסכם אלג'יר עם השאה מוחמד רזה שאה פהלווי, שנתן לאיראן שליטה חלקית בשאט אל-ערב. בתמורה התחייבה איראן להפסיק את תמיכתה בכורדים. לאחר נפילת השאה במהפכה האסלאמית של שנת 1979 ועלייתו לשלטון של המנהיג הדתי האייתולה רוחאללה ח'ומייני החלו הוצאות להורג של רבים ממפקדי הצבא האיראני. במקביל, בעקבות משבר בני הערובה באיראן שאירע זמן קצר לאחר המהפכה, ניתק הממשל האמריקני את יחסיו עם טהראן. ארצות הברית הייתה ספקית הנשק העיקרית של איראן, וניתוק היחסים גרם להחלשת הצבא האיראני. בעקבות דימוי החולשה של איראן החליט סדאם חוסיין לנצל את שעת הכושר ולכבוש את השאט אל-ערב. סדאם גם קיווה לכבוש את מחוז ח'וזסתאן, השוכן ממזרח לשאט אל-ערב מכיוון שהיה אזור עשיר בנפט ונוח לשליטה עבור עיראק, שכן מרבית תושביו היו ערבים ולא פרסים.

באפריל 1980 אירעה המתקפה על שגרירות איראן בלונדון. בין דרישות החוטפים היו קבלת אוטונומיה למחוז ח'וזסתאן ושחרור אסירים הכלואים באיראן. בדיעבד התברר שהחוטפים אומנו וצוידו על ידי עיראק.

מהלך הקרבות

ב-16 בספטמבר 1980 הכריז סדאם חוסיין על ביטול הסכם אלג'יר, ודרש כי השליטה על כל מימי השאט אל-ערב תוענק לעיראק. כעבור שישה ימים שלח סדאם את חיל האוויר להתקפת פתע על שדות התעופה האיראניים. בתחילה נחלה ההתקפה העיראקית הצלחה, ולקראת סוף שנת 1980 כבשה עיראק את עיר הנמל ח'וראמשהר ושטחים נוספים במערב איראן. אולם הצבא האיראני התאושש ויצא למתקפת נגד מסיבית, ובתחילת שנת 1982 הדפו הכוחות האיראניים את צבא עיראק מכל השטח האיראני הכבוש. אחת הסיבות העיקריות להצלחה האיראנית לכך הייתה ההתלהבות הדתית שהאיראנים הצליחו להפיח בחלק מלוחמיהם ובמיוחד במשמרות המהפכה והמתנדבים המתאבדים של הבאסיג'. בין המתאבדים היו ילדים-לוחמים שרצו לתוך שדות המוקשים, הפעילו את המוקשים, וכך יצרו נתיבים בשדות המוקשים וכן מנעו התקדמות של טנקים בגופם.

מנהיג איראן, ח'ומייני, הכריז שלא יחתום על הסכם להפסקת האש עד שמשטרו של סדאם יקרוס. צבא איראן החל בסדרת התקפות מוצלחות לתוך שטח עיראק, שגררו שימוש בנשק כימי נגדם. בפברואר 1984 חייליו של ח'ומייני כבשו את האי מג'נון העשיר בנפט ומוקף בביצות[2], ואת חצי האי אל-פאו, בצד העיראקי של השאט אל-ערב, בתחילת 1986. תקיפות מטוסים וטילים על ערים ועל מתקני צבא, תשתיות ונפט היו נפוצות במהלך המלחמה, בוצעו על ידי שתי המדינות וגרמו לירידה משמעותית בתפוקת הנפט של שתי המדינות. בשנת 1985 החלו שני הצדדים לתקוף בטילים זה את בירתו של זה, במה שכונה "מלחמת הערים".

ארצות הברית ומספר מדינות אירופאיות החלו להתערב בסכסוך כאשר איראן החלה לתקוף מכליות נפט כוויתיות. התקפות אלו גרמו לירידה במעמדה של איראן בקרב אומות רבות בעולם ובעקבות זאת התקשתה איראן לייבא נשק ותחמושת שהיו נחוצים לה מאוד במהלך המלחמה הארוכה. במהלך התקיפות נפגעה ממוקש משחתת של ארצות הברית וכתגובה השמיד חיל הים האמריקני מספר ספינות מלחמה ושתי אסדות קידוח איראניות.

במהלך המלחמה השתמשה עיראק על אוכלוסייה אזרחית כצבאית בנשק כימי ובפרט בגז חרדל שסופק על ידי ארצות הברית. אף על פי שאיראן התלוננה לאומות המאוחדות על שימוש זה לא יצאו שום הכרעות או גינויים בנושא. לפי פרסומים משנת 2013, ארצות הברית ידעה על השימוש בנשק הכימי מצד עיראק ואף סיפקה מידע מודיעיני שסייע בכך, וזאת במטרה "להטות את הכף לטובת עיראק ולאלץ את איראן לשבת לשולחן המשא ומתן בהתאם לתוכנית הפעולה של נשיא ארצות הברית, רונלד רייגן."[3]

הפסקת האש

ביולי 1988 נאלצה איראן לחתום על הסכם הפסקת אש עם עיראק בתיווך האו"ם וזאת אף על פי שהבטחתו של ח'ומייני להפיל את משטר סדאם לא מומשה. בהסכם משנת 1990 נקבע ששתי המדינות ייסוגו מהשטחים שכבשו במהלך המלחמה וקו הגבול יחזור למצב הטרום-מלחמתי. כמו כן בוצעה החלפת שבויים חלקית אך אלפי שבויים נותרו כלואים בשתי המדינות עד שנת 2003, זמן רב לאחר כינון הפסקת האש. כאמור, במלחמה היה מעורב הן נשק קונבנציונלי (כולל טילי קרקע-קרקע) והן נשק כימי, שעזר לעיראקים להדוף מתקפות איראניות וכ"ריכוך" לפני התקפותיהם שלהם ולהסב לצבא איראן אבידות כבדות. אבידות המלחמה היו כבדות: מעל מיליון הרוגים משני הצדדים ומספר פצועים אף גבוה מכך.

במהלך המלחמה נתמכה איראן על ידי סוריה ולוב וקיבלה את מרבית נשקה מקוריאה הצפונית וסין. במהלך המלחמה היו ארצות הברית וישראל מעורבות בניסיונות לספק נשק לאיראן (הפרשה נודעה בכינוי פרשת איראן-קונטראס או איראנגייט).

עיראק נהנתה מתמיכה רחבה יותר מברית המועצות, שהייתה ספקית הנשק הראשית שלה וממדינות המערב ומדינות ערב גם יחד.

עלותה של המלחמה

המלחמה עלתה (נכון לסוף שנת 1986)[4] למעלה מ-417 מיליארד דולר ומיליון אבדות בנפש. עיראק, אשר השקיעה בצבאה כ-94 מיליארד דולר, הפסידה מהכנסות הנפט שלה למעלה מ-55 מיליארד דולר ומפיגור התוצר הלאומי שלה למעלה מ-26 מיליארד דולר.

איראן השקיעה בצבאה כ-220 מיליארד דולר, והפסדיה מהנפט עמדו על כ-21 מיליארד דולר.

ראו גם

עיינו גם בפורטלים:
פורטל המזרח התיכון
ההיסטוריה
פורטל צבא

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ פסח מלובני, מלחמות בבל החדשה, הוצאת מערכות, עמ' 472
  2. ^ בעשורים לאחר מכן הביצות התייבשו והשטח התאחד עם היבשה שמסביב
  3. ^ כך סייעה ארה"ב לסדאם להשתמש בנשק כימי נגד איראן, באתר וואלה! NEWS
  4. ^ לפי כתבה ממעריב מ 29 בדצמבר 1986 -מחיר מלחמת המפרץ: מיליון איש
11 במרץ

11 במרץ הוא היום ה-70 בשנה (71 בשנה מעוברת), בשבוע ה-10 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 295 ימים.

22 בספטמבר

22 בספטמבר הוא היום ה-265 בשנה (266 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 100 ימים.

ארמייה

ארמייה או מחנה היא אחת היחידות הצבאיות הגדולות ביותר. היא קיימת בדרך כלל בצבאות של מדינות גדולות/מעצמות, או במדינות קטנות יותר בתקופות מלחמה (דוגמת שתי מלחמות העולם במאה ה-20, מלחמת איראן-עיראק ועוד). הארמייה כפופה בדרך כלל ישירות למטה הכללי של הצבא, או לפיקוד של זירת לחימה (למשל, בצבא ארצות הברית בתקופת מלחמת העולם השנייה). הארמיות בצבאות המעצמות היריבות (ארצות הברית, בריטניה, גרמניה וברית המועצות) הוצבו תחת פיקוד של קבוצת ארמיות, או חזית (במקרה של הצבא הסובייטי).

ארמייה מורכבת בדרך כלל משנים עד ארבעה קורפוסים וכוללת בין 60,000 ל-120,000 חיילים. היא יחידה בעלת יכולת פעולה עצמאית לחלוטין, הכוללת מספר חיילות (שריון, חי"ר ממונע, ארטילריה, חיל אוויר וכו') וכן יחידות תומכות לחימה, כגון הנדסה קרבית, לוגיסטיקה ועוד.

מפקד ארמייה הוא קצין בדרגת גנרל.

בצה"ל היחידה הקרובה ביותר לסדר גודל של ארמייה, היא הפיקוד המרחבי, שבדרך כלל גודלו אינו עולה על סדר גודל של גיס (קורפוס). מקרה יוצא דופן הוא מלחמת לבנון הראשונה, בה לחמו תחת פיקוד צפון שבע אוגדות (דיוויזיות) ישראליות, כוח שהיה שווה ערך לארמייה מוקטנת.

הכוחות המזוינים של איראן

צבא הקבע של איראן כפוף למשרד ההגנה האיראני ומורכב מזרוע היבשה, זרוע האוויר, זרוע הים, זרוע ההגנה האווירית. לאחר המהפכה האיראנית מצבו של הצבא האיראני היה קשה, והוא היה חלש מאוד. עיראק ניצלה עובדה זו, פלשה לאיראן שנה לאחר המהפכה, ובכך פתחה את מלחמת איראן-עיראק. עקב הנחיתות הטכנולוגית מול עיראק ולאור שאיפתה של איראן לחדש את ההגמוניה המסורתית שלה באזור המפרץ הפרסי ולהרחיבה בכל המזרח התיכון, החלה איראן לחזק את צבאה. משנות ה-90 של המאה ה-20 הצבא האיראני החל מתחמש במהירות, הן בעזרת תעשיות צבאיות מקומיות והן בעזרת רכש מסיבי מחוץ לאיראן. רוב הנשק שרוכשת איראן הוא מרוסיה, קוריאה הצפונית וסין (ראו: ציר הרשע). לאיראן תוכניות מורכבות ומתקדמות של מחקר, פיתוח ופריסה של סוגים שונים של נשק קונבנציונלי, נשק בלתי קונבנציונלי ונשק גרעיני.

המהפכה האיראנית

המהפכה האיראנית (השם בפרסית: انقلاب ۱۳۵۷ ایران, בתרגום לעברית: מהפכת 1357 באיראן - בהתאם ללוח השנה המוסלמי או انقلاب بهمن ۵۷ בתרגום לעברית: מהפכת [חודש] בהמן [שנת] 57) היא מהפכה שהתרחשה בשנת 1979, שהפכה את איראן ממדינה אוטוקרטית, פרו-מערבית, מונרכית, תחת שלטונו של השאה מוחמד רזה פהלווי, לרפובליקה אסלאמית-תיאוקרטית תחת שלטון האייתוללה ח'ומייני. למהפכה היו שני חלקים: בחלקה הראשון גורש פהלווי מהמדינה על ידי קואליציה של אנשי דת מוסלמים, פעילים ליברלים ואנשי שמאל. בחלק השני, המכונה המהפכה האסלאמית, הועלה לשלטון האייתוללה ח'ומייני.

מוחמד רזה פהלווי הועלה לשלטון מאז 1941, אך החל לקחת חלק מרכזי בהנהגת המדינה רק ב-1953, לאחר הפיכת 1953. לאור ההפיכה בסיוע מערבי (בריטניה וארצות הברית) שהחזירה את השאה למלוכה [דרוש מקור], החל העם לראות את השאה כמנהיג בובות של המערב. במהלך שנות ה-60 וה-70 סבל שלטונו מהתנגדויות שונות מצד אנשי דת, בני המעמד הבינוני ואנשי שמאל. בני המעמד הבינוני והשמאל ראו את שלטונו של השאה כבזבזני וכלא שוויוני מספיק, התנגדו לחוקי הצנזורה הנוקשים, למאסרם של מאות פעילים פוליטיים קומוניסטים וכורדים ולפעולת הסאוואכ, המשטרה החשאית של השאה שנתפסה כאכזרית. אנשי הדת מצדם, התנגדו לשלטונו לאור המהפכה הלבנה הפרו-חילונית והמערבית שהנהיג. בנוסף, התנגדו אנשי הדת למדיניות קידום מעמד האישה אשר נחווה כאיום הולך וגובר על מעמדם של רבים מהגברים במדינה וכן קידום זכויות המיעוטים, תוך פגיעה בערכי דת האסלאם. המשותף לכלל הצדדים: אנשי דת, בני המעמד הבינוני ואנשי שמאל שאפשר את המהפכה ואת חבירת הגורמים השונים, היה זיהוי השאה כפועל בשירות המערב ואותם הערכים אותם ניסה המערב לקדם, בכל הקשור לשוויון, חופש הפולחן, חירויות הפרט בדגש על נושאי מגדר, כל זאת לאחר ההפיכה הצבאית בצ'ילה (1973), ובתקופה בה התנועות האנטי-מערביות, אנטי-ליברליות, אנטי-אמריקאיות והאנטי-קולוניאליסטיות התחזקו בעולם השלישי.

בשנת 1978 החלה סדרה של מחאות אלימות, שהוצתה בעקבות כתבה בעיתונות הרשמית אשר תקפה את ח'ומייני בהיותו סוכן בריטי ו"משורר הודי מטורף" הפועל בשירות המערב להפיל את משטר השאה. לחציו של נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר בנוגע להפרת זכויות האדם מצד המשטר, גרמו לשאה לא להורות על אמצעים אלימים לפיזור ההפגנות ולאפשר את קיומן, למרות עצות יועציו הצבאיים. המחאות הקטנות שהחלו, צברו אט אט תאוצה כשיותר ויותר אזרחים מצטרפים ויצרו גל מחריף של אלימות קשה, עד שב-12 בדצמבר מילאו יותר משני מיליון איש את רחובות הבירה טהראן. חלק גדול מהמחאות רוכז בכיכר אזאדי בעיר. הצבא החל להתפורר כאשר חיילים סירבו לפתוח באש כנגד מפגינים והחלו לתמוך בהם. נראה כי השאה סמך על ארצות הברית שתגן על שלטונו ולא היה מודע לחומרת המצב, בשל הימצאותו בשלביה הסופיים של מחלת הסרטן. השאה הסכים להציג חוקה מתונה יותר, אך היה אז מאוחר מדי לפשרות. רוב האוכלוסייה כבר התלהטה להפיל את שלטונו המערבי של השאה תוך קריאה להביא לסופה של המונרכיה. השאה, בעצת שגרירות ארצות הברית, בריטניה וצרפת עזב את איראן לגלות ב-16 בינואר 1979, והותיר את המדינה בידי ממשלה זמנית בראשות שאפור בח'תיאר. בח'תיאר ביקש להפעיל את הצבא נגד המפגינים, אך נכשל מאחר שהשאה כבר עזב את איראן ולא היה ניתן להשיגו לקבלת צו ההוראה לצבא לאישור דיכוי המרד. ח'ומייני שב לאיראן מצרפת ב-1 בפברואר. הוא הוחזר על ידי קבוצת מתנגדי השאה מבעוד מועד, ויצר את הרפובליקה האסלאמית כאשר הוא עומד בראשה כמנהיג הרוחני.

כפועל יוצא של המהפכה השתנו לגמרי יחסי ישראל-איראן. בתקופת השאה היו אלה יחסים חמים וידידותיים תוך שיתוף פעולה מסחרי וצבאי, ואילו לאחר המהפכה הם הפכו ליחסי עוינות. עם זאת, בשנותיה הראשונות של המהפכה עדיין נמשכו קשרים בלתי רשמיים מאחורי הקלעים, בעיקר במישור הצבאי, בין היתר במכירת אמצעי לחימה ישראליים לאיראן במהלך מלחמת איראן-עיראק, ובפרשת איראן-קונטראס. בעקבות המהפכה התערער גם מצבה של הקהילה היהודית באיראן.

חטיבת המחקר

חטיבת המחקר (בראשי תיבות: חט"מ) היא יחידה צבאית השייכת לאגף המודיעין (אמ"ן) של צה"ל, והיא הגוף העיקרי בקהילת המודיעין האחראי על מחקר מודיעיני על כל רבדיו. על אף היותה יחידה צבאית, תפקידה אינו תחום למחקר המודיעין הצבאי, דהיינו לנושאים צבאיים מובהקים במדינות העימות הפוטנציאליות, והיא עוסקת מתוקף אחריותה כמעריך הלאומי גם במחקר מדיני, כלכלי, טכנולוגי, חברתי ופוליטי, לו יש נגזרות מדיניות, אסטרטגיות וכלכליות לצד הצבאיות. חטיבת המחקר בנויה בעיקרה במתכונת של זירות האמורות לספק כל אחת בתחומה את "השלם המודיעיני", כך ישנן זירות אזוריות להן אחריות על מדינות וגזרות והן מבצעות את המחקר למול מדינות אלו בכלל הנושאים - צבאי, מדיני-אסטרטגי, כלכלי, חברתי ועוד. לצד הזירות האזוריות קיימות זירות נוספות הנותנות מענה רוחבי חוצה גזרות. כך בתחום הטכנולוגי, מחקר הטרור והמערכת הבינלאומית.

ראש חטיבת המחקר הוא קצין בדרגת תת-אלוף. ממרץ 2016 מכהן בתפקיד זה תת-אלוף דרור שלום. רבים מרח"טי מחקר בעבר התקדמו לדרגת אלוף ולתפקידים בכירים בממשל הישראלי (כגון: יוסי בידץ, יעקב עמידרור, דני רוטשילד, עמוס גלעד, יהושע שגיא, שלמה גזית).

חלבג'ה

חלבג'ה (בכורדית: هه‌ڵه‌بجه) היא עיר כורדית בצפון עיראק, הממוקמת כ-240 קילומטרים צפונית-מזרחית לבגדד, בסמוך לגבול עם איראן. בזמן מלחמת איראן-עיראק הופצצה העיר על ידי הצבא העיראקי מהאוויר בנשק כימי ולאחר מכן נהרסה כליל. בראשית 2012 נאמדת אוכלוסיית העיר ב-95,175 נפשות.

טיל נגד ספינות

טיל נגד ספינות הוא טיל שתוכנן להשגת פגיעה אפקטיבית בכלי שיט על מימיים. רוב הטילים נגד ספינות טסים בגבהים נמוכים, ולרוב הם מצוידים במערכת הנחיה פנימית. טילים נגד ספינות יכולים להיות משוגרים מפלטפורמות שונות כגון כלי שיט על מימיים, צוללות, סוללות טילים על גבי רכב, סוללות טילים קבועות בהצבה חופית וכן כלי טיס. ברוב המקרים, לכל טיל ישנן מספר גרסאות לשימוש מפלטפורמות שונות.

י"ב בתשרי

י"ב בתשרי הוא היום השנים-עשר בחודש הראשון

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום השנים-עשר בחודש השביעי

למניין החודשים מניסן. י"ב בתשרי לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים ראשון,

שלישי

וחמישי, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא אגה".

יחסי איראן–ארצות הברית

היחסים בין איראן לארצות הברית החלו בשנת 1856. כיום בין איראן לבין ארצות הברית אין יחסים דיפלומטיים רשמיים ולכן, במקום להציב שגרירויות במדינה האחרת, כל אחת מן המדינות מציבה נציג של המדינה בשגרירות אחרת. למשל, איראן מציבה נציג בשגרירות פקיסטן בוושינגטון שבארצות הברית, ומנגד ארצות הברית מציבה נציג בשגרירות שווייץ בטהראן (מאז 1980). מדצמבר 2011 ארצות הברית גם מקיימת שגרירות באינטרנט.

היחסים בין שתי המדינות החלו באמצע-סוף המאה ה-19. בתחילה, איראן שהייתה מודאגת מהאינטרסים הקולוניאליים של בריטניה ורוסיה, ראתה בארצות הברית מדינה מערבית שניתן לסמוך עליה. בזמן מלחמת העולם השנייה, בריטניה וברית המועצות חדרו לאיראן. אף על פי שהיו בעלות ברית של ארצות הברית, התפיסה החיובית של ארצות הברית בעיני האיראנים לא השתנתה, עד 1979 לערך, כאשר נוצרו חילוקי דעות בין המדינות בעקבות המהפכה האיראנית.

באמצע 2019 חלה החרפה בין טהרן לוושינגטון על רקע הלחצים שמפעילה ארצות הברית על איראן בנושא הסכם הגרעין באמצעות הבנקים וייצוא ויבוא הנפט.

ההחרפה באה לידי ביטוי בפריסת סוללות פטריוט נגד טילים ונושאת המטוסים האמריקנית "לינקולן" שחצתה את תעלת סואץ בדרכה למפרץ.

ישנן חילוקי דעות לגבי הגורמים לצינון היחסים בין ארצות הברית לאיראן. בעיני האיראנים הכל קשור למהפכה האיראנית מחד, ומנגד ארצות הברית היהירה שחפצה בהגמוניה גלובלית. אחרים טוענים כי הסיבות נטועות בכך שהממשלה האיראנית הייתה זקוקה ל"שד חיצוני" והשתמשה בארצות הברית כדי להסביר את הדיכוי האיראני בעיני הכוחות הפרו-דמוקרטיים.

יחסי ארצות הברית–עיראק

יחסי ארצות הברית–עיראק הם היחסים הדיפלומטים שבין ארצות הברית של אמריקה לבין הרפובליקה העיראקית.

היחסים בין שתי המדינות החלו לראשונה כאשר ארצות הברית הכירה בעיראק ב-9 בינואר 1930 עם חתימת האמנה האנגלו-אמריקאית-עיראקית בלונדון על ידי שגריר ארצות הברית בממלכה המאוחדת.

כיום, בין ארצות הברית לבין הרפובליקה העיראקית מתקיימים יחסים הדדיים. בנוסף, ארצות הברית מסייעת במיליוני דולרים בשנה לכוחות המזוינים של עיראק ומספקת הכשרה לחיילים.

מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ

מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ (בערבית: مجلس التعاون لدول الخليج العربية) ידועה גם בראשי התיבות Gulf Cooperation Council - GCC, היא גוף פוליטי וכלכלי המאגד את שש המדינות הערביות והמלוכניות השוכנות לחופי המפרץ הפרסי: כווית, ערב הסעודית, איחוד האמירויות הערביות, עומאן, בחריין וקטר.

מיסאן

מחוז מיסאן (בערבית: محافظة ميسان) הוא מחוז בעיראק, הנמצא במזרח המדינה ליד הגבול עם איראן. האזור הוא בית לחקלאים רבים ובירתו היא העיר אמארא שנמצאת על נהר החידקל. היישוב השני בגודלו הוא מג'אר אל כביר.

שטח המחוז 16,072 קמ"ר ואוכלוסייתו נכון ל-2003 מונה 1.412.112 תושבים.

מחוז מיסאן (או "מישאן") נזכר כבר בתלמוד: "רחובות עיר זו פרת דמישן". הגאוגרף יאקות אל-חמאווי כתב בספרו "מֻעגַ'ם אל-בֻלדאן" (תחילת המאה ה-13) שהעיירה "סמרה" נמצאת ב"ארץ מיסאן" ובה נמצא קבר עזרא הסופר.במיסאן, בדומה לשאר מחוזות הדרום, חיים שיעים רבים. במהלך מלחמת איראן-עיראק המחוז היה אחד משדות הקרב הראשיים, ותושבי המחוז סבלו רבות מכך. עם קריאתו של נשיא ארצות הברית, ג'ורג' בוש בתום מלחמת המפרץ להפיל את שלטונו של סדאם חוסיין, רבים מתושבי המחוז התמרדו אך דוכאו באכזריות.

לאחר פלישת כוחות הקואליציה ב-2003, האזור נמצא באחריותם של חיילי בריטניה, שספגו במקום אבדות רבות.

מלחמת התשה

מלחמת התשה היא מלחמה שבה לאף צד אין יתרון טקטי, כך שהתוצאה היחידה של המערכה היא לרוב אבדן של ציוד וכוח אדם לשני הצדדים. מלחמות התשה נמשכות זמן רב והן בוחנות את מגבלות הכוח של שני הצדדים הלוחמים, את נכונותם להמשיך בלחימה ואת יכולתם להפוך את המצב ליתרון אסטרטגי ולהפיק תועלת מהמשך הלחימה.

מלחמות התשה ידועות הן:

מלחמתו של המצביא הרומי פאביוס מאקסימוס ("המשתהה"), בחילות הקרתגנים בראשות חניבעל במהלך המלחמה הפונית השנייה.

מלחמת החפירות במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית, ובמיוחד המצור על פטרסבורג, ורג'יניה.

מלחמת החפירות במהלך מלחמת העולם הראשונה, ובמיוחד הקרב על הסום (1916) וקרב ורדן.

מלחמת ההתשה בין ישראל ומצרים.

מלחמת איראן-עיראק.

משמרות המהפכה האסלאמית

משמרות המהפכה, או בשמם הרשמי כוחות משמר המהפכה האסלאמית (בפרסית: سپاه پاسداران انقلاب اسلامی, בתעתיק עברי: ספאה-י פאסדאראן-י אנקלאב-י אסלאמי), הם כוח צבאי איראני אשר תפקידו העיקרי להגן על המשטר האסלאמי השיעי הקיים כיום במדינה, וכן לשרת האינטרסים של איראן במדינות זרות, בין השאר על ידי מימון, אימון, ארגון, אספקה והדרכת ארגוני טרור ואף ביצוע פעולות טרור עצמאיות.

משמרות המהפכה (הנקראים גם בשם הקיצור "פסדראן") מאורגנים בצורה הדומה לצבא איראן, אך בהיקף מצומצם יותר. משמרות המהפכה מורכבים מחמש "זרועות": זרוע יבשה, זרוע אווירית (האחראית גם על יחידת הטילים האסטרטגיים של איראן), זרוע ימית, כוחות מיוחדים המכונים "כוח קודס", ויחידות מיליציה בשם בסיג', הזוכות לאימון צבאי מועט יחסית ומשמשות גם ככוחות ביטחון פנים (כמין משטרה). כיום אין קשר בין הפיקוד של משמרות המהפכה לפיקוד של צבא איראן, אולם נערכים דיונים על כך.

ב-8 באפריל 2019 הכריזה ארצות הברית כי משמרות המהפכה הוא ארגון טרור.

סדאם חוסיין

סדאם חוסיין עבד אל-מג'יד א-תכריתי (בערבית: صدام حسين عبد المجيد التكريتي, תעתיק מדויק: צדאם חסין עבד אלמג'יד אלתכריתי; 28 באפריל 1937 – 30 בדצמבר 2006), היה נשיא עיראק ששלט במדינה החל משנת 1979 ועד לכיבוש בירת עיראק, בגדאד, על ידי ארצות הברית במלחמת עיראק ב-9 באפריל 2003.

חוסיין, איש מפלגת הבעת', דגל בפאן-ערביות חילונית, בהתפתחות הכלכלה ובסוציאליזם. סדאם היווה דמות מרכזית בהפיכת 1968 בעיראק, אשר הובילה את מפלגתו לשלטון עוצמתי ארוך שנים.

כהונתו של חוסיין כנשיא עיראק התאפיינה בשלטון סמכותי וכוחני אשר דיכא זכויות אדם, בעוד הוא עצמו חי חיי פאר והדר בארמונות שונים אשר בנה מכספי המדינה ברחבי עיראק. ממשלו של סדאם הוביל בין השאר, למלחמת איראן-עיראק בין השנים 1980–1988 וכן למלחמת המפרץ בשנת 1991. בנוסף, חוסיין דיכא ומנע זכויות מקבוצות אתניות ומגזרים דתיים אשר נחשבו למאיימים על השלטון וכן מכאלה אשר דרשו אוטונומיה או עצמאות. ברבות ממדינות ערב נחשב חוסיין לגיבור בשל יחסו השלילי לארצות הברית ולישראל בפרט. בקרב מדינות המערב ובקהילה הבינלאומית חשו אליו איבה ואי-אמון, בעקבות פעולותיו במלחמת המפרץ.

חוסיין הודח על ידי ארצות הברית ובעלות בריתה במהלך מלחמת עיראק, הועמד לדין על ביצוע פשעים נגד האנושות בפני בית הדין העיראקי המיוחד שהוקם על ידי ממשלת הביניים העיראקית. בנובמבר 2006 נגזר עליו מוות בתלייה, וגזר הדין בוצע ב-30 בדצמבר 2006 על ידי תליין שיעי, בנוכחות מספר עדים מהממשל העיראקי ואיש דת מוסלמי.

סקאד

סקאד (אנגלית: Scud) הוא כינוי נאט"ו לטיל קרקע-קרקע בליסטי לטווח קצר המונע בדלק נוזלי. הטיל הוא מתוצרת ברית המועצות וסימונו הוא SS-1.

הטיל תוכנן על ידי משרד התכנון מאקייב על בסיס עקרונות הפעולה של הטיל הגרמני V-2 מתקופת מלחמת העולם השנייה. הטיל מונחה למטרתו בניווט אינרציאלי. כלומר, כנפוני הניהוג בזנב הטיל נעות, על פי נתונים המתקבלים מגירוסקופ בטיל, רק במהלך השלב המונע בטיסתו. ההנחיה נפסקת כאשר המנוע הרקטי כבה ומרגע זה ואילך מסלול הטיל הוא בליסטי ואינו מתוקן. עקב כך דיוק הפגיעה עומד ביחס הפוך לטווח אל המטרה (כלומר, ככול שהטיל נורה למטרה רחוקה יותר, כך יתקשה לפגוע בה במדויק). בטרם הירי, כיוונו של הסקאד אל המטרה נעשה בעזרת תחשיבים בליסטיים המתחשבים בין היתר בנתוני מטאורולוגיים. לכן, על פי הדוקטרינה הסובייטית, לגדוד טילי קרקע קרקע מסוג סקאד ישנם אמצעים עצמאיים לאיסוף נתוני מטאורולוגיה כגון בלונים מטאורולוגיים שמשדר את הנתונים המטאורולוגיים לתחנה הקרקעית באמצעות שידור רדיו.

הדגמים סקאד B וסקאד C הוצגו בשנים 1961 ו-1965 בהתאמה, כאשר כל אחד מהם יכול לשאת ראש קרב נפיץ סטנדרטי, ראש גרעיני בעוצמה של 5 עד 80 קילוטון או ראש נפץ כימי (בדרך כלל גז עצבים מסוג VX).

דגם הסקאד D פותח בשנות ה-80 של המאה ה-20 ויכול לשאת בנוסף לעיל גם ראש נפץ מסוג פצצת דלק-אוויר, 40 פצצות מצרר חודרות מסלולים או 100 מוקשים נגד אדם במשקל 5 ק"ג כל אחד.

אורך כל דגמי הסקאד הוא 11.25 מטרים (פרט לסקאד A הקצר במטר אחד) וקוטרם הוא 88 סנטימטרים (35 אינץ').

הטיל מונע במנוע יחיד המתודלק בתערובת של קרוסין וחומצה חנקתית (סקאד A) או דימתילהידרזין אסימטרי (UDMH) וחומצה חנקתית אדומה מעשנת (RFNA) בדגמים מאוחרים יותר.

השם "סקאד" רווח גם בהתייחסות לדגמים בעלי טווח משופר על חשבון משקל ראש הנפץ והדיוק, מתוצרת עיראק, אשר כונו בכינויים "אל חוסיין" ו"אל עבאס" ונורו לעבר ישראל (39 טילים) וסעודיה (46 טילים) במהלך מלחמת המפרץ בשנת 1991. פרט ל"אל עבאס" כל דגמי הסקאד יכולים להיות משוגרים גם ממשגרים ניידים.

דווח בתקשורת על יירוט של חלק מאותם הטילים באמצעות טילי נ"מ מדגם "פטריוט" מתוצרת ארצות הברית, אך נתונים מדויקים לא נחשפו לציבור.

כתוצאה ממתקפת הטילים על ישראל נהרג אזרח ישראלי אחד ועוד עשרות נפצעו. בירי הטילים על סעודיה נהרגו אזרח סעודי ו-28 חיילים אמריקאים. מלבד זאת, מספר הפצועים היה 99. [1]

סמוך לסיומה של מלחמת יום הכיפורים שוגרו שלושה טילי סקאד מצריים לעבר כוחות צה"ל שהיו ממוקמים בראש הגשר בדוואר סואר. אחד הטילים פגע בריכוז משאיות תחמושת וגרם למותם של שבעה חיילים.

לאחר שיגור הטילים טענו המצרים כי היו אלה טילי אל קאהר שפותחו במצרים.

החל מ-2008, מערכת ה"איסקנדר" מחליפה את טילי הסקאד. מערכת זו מבוססת על שני טילים בכל משגר, מנוע דלק מוצק ויכולת ביות אופטית למטרה.

רוחאללה ח'ומייני

אייתוללה סייד רוחאללה מוסאוי ח'ומייני (בפרסית: سیّد روح‌الله مصطفوی موسوی خمینی (מידע • עזרה), תעתיק מדויק: סיד רוחאללה מצטפוי מוסוי ח'מיני; 24 בספטמבר 1902 - 3 ביוני 1989) היה כהן דת מוסלמי שיעי ומנהיגה הפוליטי של המהפכה האסלאמית באיראן ב-1979, שבה הורד מכיסאו השאה האחרון – מוחמד רזא שאה פהלווי. לאחר המהפכה שימש ח'ומייני בתפקיד המנהיג העליון – התפקיד החשוב ביותר במערכת הפוליטית של הרפובליקה האסלאמית החדשה. הוא החזיק בתפקיד זה עד יום מותו.

ח'ומייני נחשב מנהיגם הרוחני של מוסלמים שיעים רבים ברחבי העולם. באיראן (ובקרב תומכיו) הוא כונה אימאם ולא "אייתוללה בכיר". ח'ומייני היה גם תאורטיקן פוליטי אסלאמי חדשני ובעל השפעה. התאוריה המפורסמת ביותר שפיתח היה "וֶלַאיַתֶ פַקִיה" – שלטון איש הדת. הוא נבחר לאיש השנה של המגזין "טיים" ב-1979, ונבחר כאחד מ-100 אנשי המאה ה-20 על ידי המגזין.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.