מלבי"ם

רבי מאיר לֵיבּוּשׁ בן יחיאל מִיכְל וֵייזֶר (המַלְבִּי"ם, גם המגיד מקמפן; י"ט באדר תקס"ט, 7 במרץ 1809א' בתשרי תר"מ, 18 בספטמבר 1879) היה רב יליד ווהלין, מפרשני המקרא והפוסקים האחרונים. פעל באימפריה הרוסית, בפרוסיה וברומניה.

מלבי"ם
הרב מאיר לייבוש וייזר, המלבי"ם
Malbim
הרב מאיר לייבוש וייזר, הידוע כמלבי"ם
Brockhaus and Efron Jewish Encyclopedia e10 569-0
המלבי"ם (מתוך ערכו ב"מילון האנציקלופדי ברוקהאוס ואפרון")

שנות צעירותו ולימודיו

רבי מאיר ליבוש נולד בעיר וולוצ'יסק אשר בווהלין, אוקראינה. למד לשון הקודש, תורה וגמרא עם אביו. לאחר שהתייתם עבר לגור בבית אביו החורג, הרב לייב מוולוצ'יסק. כמו כן למד אצל הרב משה הלוי הורביץ בעיר הולדתו. בהגיעו למצוות נשלח להמשך לימודים רבניים לישיבה בוורשה. שם נודע כעילוי, אף כונה "העילוי מווהלין". רכש מגיל צעיר לא רק בקיאות בתורה אלא גם בחכמת הנסתרגליציה אצל צבי הירש אייכנשטיין, האדמו"ר המפורסם מז'ידצ'וב) ובידע כללי. התחתן בגיל 14 אך השידוך לא היה מוצלח וכעבור שנים אחדות בני הזוג התגרשו.[1] מאוחר יותר, בערך בגיל 27, התחתן שנית וחמיו החדש תמך בו מבחינה כלכלית כדי שיוכל להתפנות ללימוד ולכתיבה. ואכן מלבי"ם התגלה ככותב פורה במיוחד בתחום הספרות התורנית. עוד בשנת 1834 ביקר בכמה קהילות חשובות באירופה - כמו פרסבורג, ברסלאו ואמסטרדם וקיבל מהרבנים שם המלצות על ספרו "ארצות החיים", פירוש לשולחן ערוך, שיצא לאור לאחר מכן בברסלאו בשנת 1837. לפי המלצת מורו ורבו מברסלאו, הרב שלמה זלמן טיקטין, מונה בשנת 1839 לרב בוורֶשֶׁן (Wreschen, בימינו Września שבמחוז פוזנן), אז בממלכת פרוסיה. שבע שנים לאחר מכן מונה לרב בקמפן (היום קמפנוֹ במערב פולין).

פעילותו כרב ראשי ודרשן ברומניה

ב-1859, אחרי איחוד הנסיכויות הרומניות מונה מלבי"ם לרב ראשי ודרשן בבוקרשט, בירת הנסיכות הרומנית המאוחדת. זאת, אחרי שהשלטונות הרוסים לא אישרו בחירתו כרב ראשי של וילנא והוא עצמו דחה את ההזמנה לכהן כרבה של קהילת שאטוראליא-אוּיהֶיי בהונגריה. הודות להילתו כרב גאון בתורה ובלשון הקודש התקבל בהתלהבות בכל שכבות הקהילה היהודית המקומית, החל מהמסורתיים והעדה הספרדית הקטנה, וכלה במודרניים יחסית, ה"סודיטים" (נתיני האימפריה האוסטרית) שציפו ממנו להבנה לחידושים. בבוקרשט נהג מלבי"ם לדרוש דרשות בבית הכנסת הגדול ובנוסף ייסדו מעריציו בית כנסת על שמו. מיוזמתו הוקמה גם "אגודה להפצת לשון עבר". אולם סגנון מנהיגותו היה סמכותי וקפדני. קנאי לשמירת המסורת, השגיח הרב אישית על משגיחי הכשרות ועל השוחטים ואיים בחרם על כל אלו שהפרו את דרישותיו. לדוגמה, דרש מכמה שוחטים להציג בפניו מדי בוקר את סכיניהם לבקורת. באחת מדרשותיו השווה את תפקיד הרב לזה של הכהנים בבית המקדש. מלבי"ם התעניין מקרוב בתלמודי התורה, קבע סטנדרטים חדשים לרמת הכשרות, דרש דרשות שמשכו המוני מאמינים לבית הכנסת ואירגן סידורי עירוב חדשים בשכונות היהודיות בבוקרשט.

עוד מימי לימודיו בחבל פוזנא (אצל הרב שלמה זלמן טיקטין) התאפיין בצורך להגן על המסורת מפני פורקי העול. ב-1844, לאחר ועידת הרפורמים בבראונשווייג, החל בחיבור ספר שיהדוף את טענות המזלזלים בתוקף הפרשנות המסורתית לתורה שבכתב ובאחדותה הפנימית, "התורה והמצוות", שיצא לבסוף ב-1860.[2]

בעת שהותו ברומניה התגלה כמנהיג הנאבק במתחדשים בראשות המשכיל יוליו באראש. הוא נקלע איתם לסכסוך קשה וחסר פשרות. התקומם נגד הקמת שני בתי הספר החדשים בקהילה שבהם תוכנית הלימודים כללה מקצועות חול רבים וכמו כן נגד בניית בית הכנסת המקהלתי טמפלול קורל שנועד להכיל עוגב ומקהלה.

השלטונות שטיפחו באותם הימים הקמת גרעינים ראשונים להנהגת חינוך ממלכתי ליהודים לצורך קירובם לשפת המקום ולתרבות רומניה, היטו אוזן להאשמות ולהשמצות יריביו. הם הציגו את מלבי"ם כדמות אפלה, קנאית וחסרת סובלנות. עקב כך עמד מלבי"ם בסכנה להישלח לכלא, ממנה נחלץ בהתערבותו של משה מונטיפיורי. בדיוק באותה תקופה נפל עליו אסון אישי של אבדת בנו אהרן בעקבות מחלה. בנו נקבר בבוקרשט בשנת 1862. עקב התערבות הד"ר ורטהיימר, מנהיג העדה האורתודוקסית השמרנית, שתמך ברב רוחנית וחומרית, הוארך החוזה עם המלבי"ם לשנתיים נוספות, אך נאסר עליו לדרוש בבית הכנסת הגדול של בוקרשט.

לבסוף השכם בבוקר ב-18 במרץ 1864, ערב שבת זכור, על סמך קבילות חדשות נגדו, בפקודת הממשלה הרומנית, נעצר הרב, הובל לנמל ג'יורג'יו על גדת הדנובה ומשם גורש משטח רומניה אל מעבר לנהר, לעיר רוסה שבבולגריה.[3] בעיר הבולגרית, שנמצאה אז עדיין תחת שלטון עות'מאני, התארח המלבי"ם אצל החכם אברהם בן ישראל רוסאנס, אביו של ההיסטוריון והרב סלומון רוסאנס. מבולגריה נסע לקושטא על מנת להתלונן על העוול שנעשה לו בפני השלטונות הטורקים אליהם היו הנסיכים הרומנים כפופים אז. בצאתו משם ריקם נסע מערבה לפריז בתקוה לקבל סעד מאדולף כרמיה ממנהיגי כל ישראל חברים, ממשה מונטפיורי ומהשגריר הרוסי בבירת צרפת. הוא ביקש לבטל את פקודת הגירוש, תשלום משכורתו שהגיעה לו ופיצויים על הנזק ועגמת הנפש שנגרמה לו, אך הכל לשווא.

שנות הנדודים באוקראינה, פולין ופרוסיה

בשנת 1865 מונה מלבי"ם לרב של קהילת יהודי לונשיץ, (לונטשיץ או לנצ'יצה Łęczyca), תחת שלטון רוסי. הוא ירש את התפקיד מחמיו המנוח, הרב חיים אוירבך. אך הוא לא נשאר זמן רב מפני שכמו בבוקרשט נתקל מהר בהתנגדות עזה, הפעם לא רק של החוגים המשכילים והמתקדמים, אלא גם של חסידים שראו בפירושיו השפעות של ההשכלה ושל חכמות נכריות.[4] בהמשך עבר לעיר חרסון באוקראינה, אחר כך החל משנת 1870 עבר לקהילת מוגילוב (מחילאו) על הדנייפר, בבלארוס של היום. גם שם לא נחסכו ממנו חיכוכים קשים עם חסידי המודרניזציה ובעקבות תלונות נגדו, מושל העיר הוציא נגדו צו גירוש מיידי. לפי הזמנת יהודי מיינץ בגרמניה, יצא שוב לדרך אבל החליט לעצור בקניגסברג בפרוסיה המזרחית שם נשאר כרב של היהודים הרוסים והפולנים.

בגלל כוחותיו הנחלשים דחה הזמנה אחרת מטעם יהודי ניו יורק הרחוקה שביקשו שיעמוד בראש קהילות הקודש בארצות הברית. אחרי ארבע שנות פעילות בקניגסברג, בהיוודע לו דבר מותו של הרב יצחק אליהו לנדאו בוילנא חשב להגיש מועמדותו לרשת את מקומו של המנוח. אבל נתקל שוב בהתנגדות מוחלטת של מושל העיר וילנא שידע על גירושיו בעבר "מסיבות פוליטיות". מלבי"ם דחה הזמנות נוספות מטעם קהילות יהודיות מכובדות באמסטרדם, פריז, אויהיי בהונגריה ובגרודנו וקיבל בסופו של דבר את הצעתם של יהודי קרמנצ'וג באוקראינה. אבל מחלה הכריעה אותו ונפטר ב-19 בספטמבר 1879, א' בתשרי תר"מ, ביום הראשון של ראש השנה, בעיר קייב, באמצע מסעו לקרמנצ'וג.

שיטתו בפרשנות המקרא

המלבי"ם נודע בדרך ייחודית בפירוש המקרא, בפירושו מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא. לשיטתו, אין שום חזרה וכפילות בפסוקים, ושום ביטוי לא בא ל"תפארת הקריאה" (כפי שטען, למשל, אבן עזרא). בפירושיו יש הרבה מן החידוש ההלכתי אף בסיפורים המקראיים (בעיקר ספר בראשית) (לעומת מפרשים אחרים שאצלם עיקר הדיון ההלכתי נובע מדיוקים בפסוקים העוסקים בהלכות כמו בפרשת משפטים לדוגמה). למלבי"ם הייתה השכלה רחבה אותה שיקע בפירושיו, וכך אנו מוצאים פעמים אחדות בפירושו אזכורים של פילון האלכסנדרוני, קאנט ופילוספים אחרים, וכן מדברי המשכילים שקדמו לו.[5]

מתלמידיו

ספריו

רוב ספריו יצאו במהדורות מקוונות - סרוקות או מפוענחות. וראו להלן 'ספריו במהדורה מקוונת'

  • מקראי קודש - פירוש על הנ"ך
  • ארצות החיים - חידושים על שו"ע אורח חיים.
  • ארץ חמדה - דרשות על התורה.
  • ארצות השלום - דרשות שונות.
  • התורה והמצוה - פירוש על התורה, המכילתא, הספרא והספרי (ואילו לא הספיק לגמור את פירושו לסוף ספר דברים, הפירוש נגמר בידי הרב מאיר שמחה הכהן).
  • מדרש הגדה - על הגדה של פסח
  • יסודי חכמת ההיגיון - ביאור חוקי ההגיון.
  • משל ומליצה - שירי קדש
  • עלה לתרופה - פירוש על משנה תורה פרק ד' מהלכות דעות
  • יאיר אור - מילון מילים נרדפות

לקריאה נוספת

  • הכרמל - ביאורי לשון מכל ספרי המלבי"ם - ליקט וערך הרב יוסף גרינבוים. (כולל מכתבים ומאמרים פולמוסיים שלו, וסיפורים אודותיו)
  • יאיר אור - ספר ביאור למילים נרדפות - של המלבי"ם.
  • ש' רוזנבוים, הד ליטא (דו שבועון עברי), חוב' 16–20 (תרפ"ד-ה).
  • י' מרק, במחיצתם של גדולי הדור, הוצאת גויל, ירושלים תשי"ח (תרגום מיידיש, נכתב בשנות ה-20 של המאה ה-20), 129-133.
  • חקלאי, תלפיות (כתב עת של הישיבה אוניברסיטה) ד' א-ב (תש"ט) 364-370.
  • גאולה בת-יהודה, אנציקלופדיה של הציונות הדתית ג' (תשכ"ה) טורים 508–516.
  • עזרא ציון מלמד, שיטת פרשנותו של מלבי"ם, שדה אילן ב' (תשכ"ח) 82-71.
  • ד"מ רוזן, פרק מפרשת מלבי"ם בבוקרשט, הגות עברית באירופה (תשכ"ט) 376-410.
  • צבי תבורי, המלבי"ם : מאבקיו ויצירותיו, אור המזרח י"ט (תש"ל) 83-88.
  • משה אונגרפלד, ארץ וחכמיה (תשל"ה) 73-77.
  • משה מאיר ישר, הגאון מלבי"ם (ירושלים ה'תשל"ו).
  • יעקב גלר, על פעולותיו של המלבי"ם להפצת לימוד התורה בבוקארשט, סיני ע"ט (תשל"ו) 82-93.
  • שפרן, מלבי"ם בנתיבי המסתורין, ירושלים ה'תשל"ז.
  • ספר המלבי"ם, הוצאת "נצח", תשל"ט.
  • שכטר, משנתו של המלבי"ם [דיסרטציה], ירושלים ה'תשמ"ג.
  • נח רוזנבלום, המלבי"ם והפילוסופיה המודרנית, PAAJR 52 (1985) 1-41.
  • יעקב גלר, על המאבקים בין ה"נאורים" ובין המלבי"ם בבוקארשט, סיני ק', כרך א', (ה'תשמ"ז) רמב-רנט.
  • נח רוזנבלום, המלבי"ם, מוסד הרב קוק תשמ"ח.
  • עמוס פריש, פרשנותו של המלבי"ם למקרא, מחניים 4 (ה'תשנ"ג) 370-379.
  • יעקב גלר, מכתב לא נודע מהמלבי"ם, סיני קי"ח (ניסן-אייר ה'תשנ"ו) פה-פז.
  • יעקב גלר, המלבי"ם: מאבקו בהשכלה וברפורמה בבוקרשט, לוד: אורות יהדות המגרב, תש"ס.
  • א' סורסקי, בסופה ובסערה, בני ברק: זיותנים תש"ס.
  • יעקב גלר, תעודות חדשות לפרשת המלבי"ם ולמאבקיו עם המשכילים, תולדות היהודים ברומניה ב' (תשס"א) 205-228.
  • יעקב גלר, על המלבי"ם וביתו בבוקארשט ועל מאבקיו עם המשכילים לאור כתבי-יד חדשים, עלי ספר י"ט (תשס"א) 141-172.
  • י' גלר, המלבי"ם והדפוס העברי בבוקרשט, אסופות י"ד (תשס"ב) שנז-שעה.
  • דוד ויל, פירושו של המלבי"ם לתנ"ך - פשט או דרש?, המאיר לארץ (עיתון ישיבת המאירי על ידי מכללת ליפשיץ) 65 (תשס"ז) 335-383.

הספדים עליו

קישורים חיצוניים

- פירושו למדרש 'תורת כהנים' (ספרא דבי רב)

ספריו במהדורה מקוונת

התורה והמצוה - על המדרשים בחמישה חומשי תורה וההפטרות

הערות שוליים

  1. ^ דבר המתרגם עמ' 8 בפירוש ספר איוב על ידי המלבי"ם Jeremy Pfeiffer edit. Malbim's Job, Ktavim Publishing House inc. New Jersey, 2003
  2. ^ Jay M. Harris, How Do We Know This? : Midrash and the Fragmentation of Modern Judaism, State University of New York Press, 2012. עמ' 297-298.
  3. ^ הלבנון, כ"ח אדר תרכ"ו, עמוד מסומן 88 (השמיני בחוברת).
  4. ^ The Malbim : Leadership and Challenge. דף פרשת השבוע - ויקרא מס' 124 - פקולטה ללימודי יהדות, אוניברסיטת בר-אילן 5756, 1996.
  5. ^ ראו לדוגמה בפירושו על ישעיהו (ביאור המילות ישעיהו יז, יד) ציטוט מנפתלי הרץ וייזל.
בית הכנסת מלבי"ם

בית כנסת מלבי"ם בבוקשרט או בשמו המלא "בית המדרש הרב הגאון מלבי"ם ז"ל" (ברומנית : Sinagoga Malbim) הוא בית כנסת שהיה קיים בבוקרשט, בירת רומניה, עד לשנת 1986. באתר בית הכנסת לשעבר ניצבת היום הספרייה הלאומית של רומניה.

דוד ובת שבע

מעשה דוד ובת שבע הוא סיפור תנ"כי, המתואר בספר שמואל ב', פרק י"א ובפרק י"ב. התנ"ך מתאר כיצד דוד המלך רואה מגג ארמונו את בת שבע מתרחצת על גג ביתה. דוד מזמין אותה אליו, שוכב עימה, והיא הרה לו. כל זאת בשעה שבעלה, אוריה החתי, נמצא הרחק, במלחמה מול בני עמון. למרות שיש אלו שטוענים שדוד שלח את אוריה לקרב כדי להסתיר את המעשה, חז"ל מסבירים שאוריה היה חייב מיתה בעבור מרידה במלכות כאשר סירב לחזור לאשתו. אחד משיאי המעשה הוא תוכחתו הקשה של נתן הנביא אל דוד, חרטתו של דוד והעונש הכבד שנגזר עליו.

חטאו של דוד במעשה זה, אשר מטיל צל כבד על דמותו הרוחנית, משך את תשומת לבם של פרשנים רבים במשך הדורות. לפי חז"ל שאמרו; כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, לא ייתכן שדוד חטא באופן חמור כל כך, והם מציעים פירוש המנקה את דוד הן מאיסור הניאוף והן מאיסור שפיכת הדמים, ומציג את המעשה ככישלון מוסרי בלבד. פירושם התקבל על ידי חלק מהפרשנים בימי הביניים ובימינו, בעוד אחרים חולקים עליו ומציעים הסברים שונים. הדיון בהסבר המעשה ובהבנת דברי חז"ל מהווה דוגמה לדיון במשמעות הפשט, דיון שהתעורר מחדש גם בתחילת המאה ה-21 וכונה "תנ"ך בגובה העיניים", ובו היווה מעשה דוד ובת שבע סוגיה מרכזית.

דוד וגוליית

סיפור דָּוִד וְגָלְיָת הוא סיפור מקראי של קרב אלופים המתרחש ברקע מלחמה בין ישראל לפלשתים בעמק האלה. דוד, נער רועה צאן, גובר על גוליית, ענק ממחנה הפלשתים שגידף את ישראל ואלוהיו. במערכה זו מתגלה דוד כגיבור בעל עוז רוח, וכמנהיג שאינו חושש ללחום בחזית בשם האל בחירוף נפש, כתגובה לפגיעה באמונות להם הוא קנא, תוך הבעת ביקורת על העם והמלך העומדים מנגד, סופגים קללות וגידופים, ולא עושים דבר. סיפור דוד וגָּלְיָת הפך לשם נרדף למצב שבו בעימות בין שני צדדים מנצח הצד הנראה חלש, בזכות צדקתו, חוכמתו או אמונתו. הסיפור מובא בספר שמואל א בפרקים י"ז וי"ח.

יהונתן בן גרשום

יְהוֹנָתָן בֶּן־גֵּרְשֹׁם היה לוי ששימש ככהן לפסל מיכה.

ירידת אברהם למצרים

סיפור ירידת אברהם למצרים, המופיע בספר בראשית, פרשת לך לך, מספר את סיפורו של אברם ושרי אשר בעקבות הרעב שפקד את כנען, ירדו למצרים. הסיפור מופיע בספר בראשית, פרק י"ב, פסוקים י'-כ'.

סיפור זה קוטע את סיפור הליכתו של אברם בארץ. הסיפור זכה לפרשנויות משני צדי המתרס. ישנן ביקורות המדברות בגנותו של אברם, על כך שלא שם את מבטחו באלוהים, בעצם ירידתו מצרימה ועל כך שהפקיר את אשתו לחסדי המצרים וישנן פרשנויות המצדדות באברהם ובביטחונו בה'.

כומר

כומר הוא איש דת המופקד על קיום טקסים דתיים, המשמש לעיתים גם מנהיגה הרוחני של קהילה. המונח מתייחס בעיקר לכמרים נוצרים, אך הוא משמש גם לכהני דת בדתות אחרות, ומשום כך ניתן לכנות גם אנשי דת סיקים או זורואסטרים בשם "כמרים".

מדבר

מדבר (נקרא גם אזור צחיח) הוא אזור שהאקלים בו יבש וחם. בשל כך, ובעיקר בשל המחסור במים, התנאים בו מאפשרים מחייה לאוכלוסייה קטנה מאוד של צמחים וחיות, אם בכלל. במרבית המדבריות יורדים משקעים מעטים. ניתן להגדיר אזור כמדברי אם יורדים בו פחות מ-200 מילימטר משקעים בשנה. כמות משקעים זו אינה מאפשרת חקלאות בעל - חקלאות המסתמכת על גשמים בלבד. מדבריות מכסים כרבע משטח היבשה בכדור הארץ. הם נפוצים יותר בחצי הצפוני של הכדור.

הגבול בין המדבר לאזור בעל אקלים אחר נקרא קו הצחיחות.

מוצב

מוצב בעבר נקרא גם משלט, הוא מערך מוגן המורכב ממספר עמדות המשמשות ברובן לתצפית ולחימה (בדרך כלל הגנתית). עמדות המוצב סמוכות זו לזו כדי שיהיה קשר עין וקול ביניהן וזאת על מנת להקשות ניסיון חדירה למוצב. את המוצב מאיישים כוחות לחימה בסדר גודל של כיתה עד פלוגה.

למרות שהמוצב משמש גם כמחנה של הצבא (כלומר החיילים ישנים, אוכלים וגרים בו) הוא איננו מוגדר ככזה. מוצב איננו מתפקד (למעט במקרים חריגים ביותר) בתור מפקדה של הכוחות, אלא בתור מקום הצבתם של הכוחות הלוחמים עצמם. לעיתים משתמשים במונח מוצב במשמעות מושאלת גם לפיקוד הגבוה, למשל "מוצב הפיקוד העליון" (מצפ״ה). היחידות הקרביות בצה"ל והלוחמים בלבד הם אלו שתופסים את אותם מוצבים ומבצעים בהם משימות ביטחון שוטף, מוצבים בגזרות שונות כמו יהודה ושומרון והערים שבו, לבנון, סוריה ועזה. שאר תומכי הלחימה תופסים מוצבים למטרות לוגיסטיקה, מפקדה, קשר וכדומה.

מעשה שמעון ולוי

מעשה שמעון ולוי הוא מאורע מקראי שאירע בעקבות מעשה שכם ודינה, בו חטף שכם בן חמור החוי נשיא מחוז העיר שלם את דינה בת יעקב ולאה, ואנס אותה. כאשר שמעו של המעשה הגיע אל אחי דינה, מיהרו לשוב לביתם מהמרעה במקביל להגעת שכם עם חמור אביו לבקש את ידה של דינה מאת אביה, יעקב. שמעון ולוי, אחי דינה מאב ומאם, שרצו להוקיע את שכם על הפשע שעשה, ואת אנשי עירו שהיו שותפים בשתיקה לפשע, הציעו לשכם במרמה שבתמורה למתן אחותם לו לאשה, יתחייב למול את ערלתו, הוא וכל אנשי עירו. בכך ניסו שמעון ולוי להרתיע את שכם מהמהלך, ומאידך, באם יסכים לכך כדי לשאת את אחותם הפגועה ממנו, ינצלו את חולשתו מהמילה כדי להוקיע את מעשהו - בהריגתו. שכם הסכים בהתלהבות להסכם, ומיהר לשוב עם אביו אל אנשי עירו בהציעם להם לכרות ברית עם משפחת יעקב בתמורה למילת ערלתם.

ביום השלישי למילה, עת שכבו אנשי העיר כואבים בבתיהם, פשטו שמעון ולוי על העיר וחרבותיהם בידיהם, והכו כל זכר בעיר. את הנשים והטף לקחו עימם בשבי, ואת רכוש העיר לקחו כשלל. יעקב נזף בבניו על המעשה בהביעו חשש שמא הערים שבסביבה יתאגדו יחד כדי להכות את בני יעקב פן יעשו כן גם להם, ובכך תיכחד משפחת יעקב. שמעון ולוי השיבו שמעשיהם היה הכרחי לנוכח התנהגות שכם עם דינה כעם זונה.

כאשר עברו יעקב ובניו משכם אל בית אל בצו אלוהי, הטיל ה' פחד על הערים שסביבות שכם, ולא רדפו אחרי בני יעקב אלא יראו מהם.

לקראת מותו, עת ברך יעקב את בניו בברכת יעקב, סגר חשבון עם שמעון ולוי על מעשה הריגת אנשי שכם, ונמנע מלברכם, ואף קבע כי הם יתפזרו בקרב שאר שבטי ישראל כדי שעוצמתם וקָנָאותם תווּסת על ידי השבטים האחרים. הדבר התקיים בכך ששבט שמעון נחל נחלה מובלעת בתוך שבט יהודה, ושבט לוי התפזר בתוך שאר השבטים כדי למלא את תפקידו החינוכי: "יורו משפטיך ליעקב".

ספר עזרא

ספר עֶזְרָא הוא ספר בתנ"ך הנמצא בסדר כתובים, ומקומו אחרי ספר דניאל ולפני ספר נחמיה. על פי חז"ל, במקור כלל ספר עזרא את ספר נחמיה, ושניהם נחשבו לספר אחד ששמו עזרא. הספר עוסק בין היתר בחייו ופעולו של עזרא הסופר.

ספרא

סִפרא (מארמית: "הספר". נקרא גם "תורת כהנים" או "ספרא דבי רב", הספר של בית המדרש של רב) הוא מדרש הלכה על ספר ויקרא, שכונה בבבל בשם "הספר" ("ספרא"), ומקורות ארץ-ישראליים כינו אותו בשם תורת כוהנים. בתלמוד נאמר: "סתם ספרא - רבי יהודה", אך רב שרירא גאון מסייג אמירה זו, וכותב כי אין משמעות הדבר שמה שנאמר ללא ציון הוא מדברי רבי יהודה, אלא שדבר הלכה זה עבר במסורת באמצעות בית המדרש של רבי יהודה.ה"ספרא" מצוטט תכופות בתלמוד הירושלמי ובתלמוד הבבלי, ושיטות המדרש שלו הן כשל בית מדרשו של רבי עקיבא, אף על פי שבפתיחתו מובאת הברייתא של רבי ישמעאל על י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן, ופרק המפרט ומפרש 'מידות' אלו. חלקים נוספים של הספרא, מכילתא דמילואים ומכילתא דעריות, גם הם חלק מאוסף מדרשי ההלכה של בית רבי ישמעאל שנכנסו בחלק מעדי הנוסח לספרא מכיוון שלא היה בו מדרש על פסוקים אלה.

המדרש מחולק ל"דיבורים" או "מגילות", שכל אחד מהם דן בחלק אחר של ספר ויקרא, לפי סדרו. ישנן עדויות שבמקור החלוקה הייתה לתשע "מגילות", אך החלוקה הידועה לנו היא לשנים עשר חלקים. כל "דיבור" או "מגילה" מחלקים ל"פרשיות", כל "פרשה" מחולקת ל"פרקים" וכל "פרק" מחולק ל"הלכות". בדרך כלל, פותחת כל פיסקה בציטוט המילה הראשונה של הפסוק המקראי שאותו מפרשים, ולאחר מכן מפרשת את הפסוק כסדרו.

זמן עריכתו הסופית של המדרש אינו ידוע, אך הוא היה מוכר כצורתו לתלמוד הבבלי ולתלמוד הירושלמי.

עובדיה

עובדיה הוא הספר הקצר ביותר בתנ"ך, המתאר את נבואתו של הנביא עובדיה. הספר כולל פרק אחד ובו 21 פסוקים. זהו הספר הרביעי בתרי עשר, אחרי הושע, יואל ועמוס ולפני ספר יונה. ככל הנראה הספר סודר במקום זה כיוון שנבואתו, העוסקת באדום, משלימה את נבואתו האחרונה של עמוס, בסדר הכרונולוגי לפי חז"ל נבואת עובדיה קודמת ליונה ובנוסף לכך מופיעה בו נבואה לגויים בדומה לנבואת יונה אשר הוקדשה כולה לגויים. ספר עובדיה נקרא בהפטרה של פרשת וישלח.

עוף החול

עוף החול (ביוונית עתיקה: Φοῖνιξ, פוינִיקְס) הוא ציפור האש הקדושה במיתולוגיה המצרית, ביוונית ובמיתולוגיות אחרות. על פי המיתולוגיה עוף החול מת בשריפה וקם לתחייה מתוך האפר באופן מחזורי.

עלה בקנה אחד

עָלָה בְּקָנֶה אֶחָד - הוא ניב עברי שמקורו בספר בראשית, בחלום פרעה על השיבולים העולות בקנה אחד, ומשמעותו: 'התאים', 'התיישב עם'. למשל: המשכורות הצנועות שניתנו באותן השנים עלו בקנה אחד עם ערכי הצניעות והשוויון.קנה הוא גבעול גבוה, עמוד חלול הנושא בצמחים מן הדגנים והגמאים את העלים והפרחים. שיבולים העולות בקנה אחד משלימות ותואמות זו את זו.הניב השתרש בשפה העברית לתקופותיה, ומרבים להשתמש בו גם במאה ה-21, והיפוכו: "לא עלה בקנה אחד".

פרשני המקרא

פרשנות המקרא שלאחר חז"ל נחלקת לשתי תקופות עיקריות - פרשנות ימי הביניים, שראשיתה אצל רס"ג, מנחם ודונש בסוף האלף הראשון לספירת הנוצרים וסיומה אצל רלב"ג בתחילת המאה ה-14. מאז, במשך תקופה של כמעט 400 שנה לא נכתבו כמעט ספרי פרשנות, ומה שנכתב היה ברובו פרשנות על רש"י או על הערות המסורה.

יצירת הפרשנות לתנ"ך התחדשה בתחילת המאה ה-17 עם פירוש אור החיים, והתגברה בעקבות תנועת ההשכלה והתגובות השונות לה. מאז הקמת מדינת ישראל התגבר מאוד העיסוק בתנ"ך, יצאו לאור מספר כתבי עת על התנ"ך (למשל, מגדים) ונכתבו פירושים רבים על התנ"ך ועיונים בו ובפרשניו, כדוגמת עיוניה של נחמה ליבוביץ והמפעל הגדול של "דעת מקרא".

שבעים הזקנים

שִׁבְעִים הַזְּקֵנִים הוא כינוי לשתי קבוצות, האחת של משה רבנו והשנייה של תלמידי יהושע בן נון. לא ברור מהם היחסים בין שתי הקבוצות, והאם הן מהוות המשך זו לזו. בנוסף לשתי קבוצות אלה, מופיעים במסורת היהודית מספרים קרובים מאוד של "זקנים": שבעים ושניים זקנים בעניין תרגום השבעים, וכן חברי הסנהדרין, שעל פי ההלכה מנו שבעים ואחד תלמידי חכמים.

תהילים ח'

תהילים ח' הוא המזמור ה-8 בספר תהילים הוא פותח במילים: לַמְנַצֵּחַ עַל הַגִּתִּית מִזְמוֹר לְדָוִד. נחשב כמזמור שבח (המנון) לאלוהים על נפלאות הבריאה יחד עם התבוננות על מקומו של האדם בתוך הבריאה. תהילת ה' עולה מכל מרכיב בבריאה, לתחושת משורר המזמור, הן מהשמיים ומהארץ והן מממלמוליהם של תינוקות. אולם ההתבוננות הקיומית של האדם במצבו מביאה אותו לראיית דבר והיפוכו - מחד גיסא, הוא חש פעוט וחסר ערך ביחס לפלאי הבריאה כולם ובייחוד למול צבא השמיים. מאידך גיסא, האדם מושל בבעלי החיים השונים ואף בחלקים מן הים. המזמור כולו מושתת על הסתירה שבין פחיתות הערך של האדם לבין השגיו.

תהילים קי"ד

בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל (או בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם) הוא מזמור קי"ד בתהילים. מזמור זה נכלל במזמורי ההלל, אשר מורכב מהמזמורים קי"ג-קי"ח בספר תהילים. כמו כן, הוא חותם את תפילת ערבית של ליל פסח (כמנהג הספרדים), ומשמש כשיר של יום כמנהג הגר"א ליום טוב ראשון של פסח.המזמור מתאר את התנהגות הבריאה בזמן יציאת מצרים.

תמוז

תמוז הוא חודש בלוח העברי, הרביעי במספר לפי המסורת המקראית והעשירי לפי המסורת החז"לית. חודש זה חל בתחילת הקיץ.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.