מכתבי אל-עמארנה

מכתבי אֶל-עַמַארְנָה (לעיתים נקראים בטעות "מכתבי תל אל-עמארנה"[1]) הם מכתבים המתוארכים לאמצע המאה ה-14 לפנה"ס, שנכתבו על ידי שליטים שונים, ברובם שליטים כנעניים, ונשלחו אל מלך מצרים במשך תקופה של כ-20 שנה, בימי המלכים אמנחותפ השלישי, אח'נאתון ותות ענח' אמון. חלק מועט מהמכתבים נכתבו על ידי אמנחותפ השלישי לשליטים אחרים.

מכתבים אלה התגלו באל-עמארנה שבמצרים התיכונה ומהווים מקור עיקרי להכרת ארץ ישראל בתקופת הברונזה המאוחרת. צבר המכתבים מכיל 382 תעודות, חלקן בשברים קטנים. 350 מתוכם הם מכתבים או רשימות של מתנות, ואילו 32 לוחות מכילים מסמכים אחרים: ספרות מיתולוגית מסופוטמית, חיבורים דידקטיים, מילונים ורשימות אלים. חלק מהלוחות נמצאו שבורים וקטועים עד שלא ניתן לסווגם.[2] רוב המכתבים נשלחו על ידי שליטי כנען, שהייתה תחת חסות מצרית, ומקצתם ממעצמות אחרות באזור.

Amarna Akkadian letter
אחד ממכתבי אל עמרנה, מכתבו של עַזירוּ מלך ממלכת אמורו לפרעה. (א"ע 161)

גילוי המכתבים

בשנת 1887 חפרה פלאחית מצרית באדמת אל-עמארנה ומצאה לוחות חומר לא שרופים עם כתב עליהם. לוחות אלה הגיעו לפקידי ממשל מצריים והגיעו באמצעות סוחרי עתיקות גם למוזיאונים. בשנים 18911892 נערכו במקום חפירות ארכאולוגיות על ידי פלינדרס פיטרי. חפירות נוספות נערכו בשנים 1911–1914 על ידי משלחת גרמנית. משלחת בריטית חפרה בשנים 1921–1922 וב־1926–1937 וכן בשנות ה-70 של המאה ה-20.[3]

המכתבים

Amarnamap
מפת המזרח התיכון והממלכות החזקות שפעלו בתקופת אל עמרנה

אמנחותפ הרביעי, אחד ממלכי השושלת הי"ח, המתוארך לאמצע המאה ה-14 לפנה"ס, החל במהפכה דתית שעיקרה עבודת אל השמש (אתון), באופן כמעט-בלעדי. במסגרת המהפכה שינה המלך את שמו לאח'נאתון ובשנת 6 למלכותו, העביר את בירתו לעיר חדשה שייסד – אח'תאתון. בעת ייסוד העיר, העביר אח'נאתון את המכתבים שהטיפול בהם עדיין לא הסתיים מהעיר נא אמון לעיר החדשה.

המכתבים הם לוחות טין שנכתבו בכתב יתדות רובם בשפה האכדית, אשר הייתה השפה הבינלאומית באותה התקופה.

כיוון שארכיון אל-עמארנה הוא היחיד שנמצא מהתקופה, הוא המקור העיקרי לגביה. בין הדברים שנלמדים מהאיגרות: עוצמתה של מצרים, יחס הערים הכנעניות לשלטון המצרי, המבנה השלטוני והחברתי של הארץ. אחד התיאורים הבולטים במכתבי אל-עמארנה הוא פלישתם של האמורו (או חבירו) לארץ. בשל הדמיון בשם ובזמן, היו חוקרים שטענו שאלו העברים שנכנסו לארץ וכבשוה.

רוב המכתבים שנמצאו בארכיון נשלחו למצרים על ידי מושלים ומלכים ממדינות אחרות. רק חלק קטן מן המכתבים נכתבו במצרים, ורובם ממוענים לוסלים. דעות החוקרים חלוקות באשר לסיבת הימצאות מכתבים שנכתבו במצרים בארכיון. השערת החוקר ויליאם מורן היא שעקב טעות מכתבים אלו לא נשלחו ליעדם, או שבגלל חשיבותם נשמר מהם עותק במצרים. החוקר אנסון רייני משער שמכתבים אלה היו דוגמות או טיוטות למכתבים לוסלים. מכתב א"ע מס' 1 שנכתב במצרים מכיל טעויות סופר והוא ארוך ומסורבל. ההנחה היא שמכתב זה היה טיוטה.

המכתבים שנמצאו בארכיון מייצגים מכתבים שהטיפול בהם הסתיים על ידי הפקידים ולכן נשארו באל-עמארנה כאשר הבירה חזרה על ידי תות ענח' אמון בשנת 3 או 4 למלכותו לנא אמון. מכתבים פעילים עברו ביחד עם הפקידות. על גבי המכתבים אין תאריכים, ולכן אי אפשר לדעת בוודאות את סדר התרחשות המאורעות כפי שבאים לידי ביטוי במכתבים. ניתן רק לשער זאת על פי תוכנם.

קורפוס מכתבי אל-עמרנה, כולל גם את מכתב א"ע 333 שהתגלה באתר תל אל-חסי וצורף על ידי קנוטסון לספרו.[4]

מכתב מס' 365

קטע ממכתבו של "בִּירִדְיה" מושל מגידו:
"אל ה[מל]ך, אדוני, ו[שמ]שי, אמור: כה (אמר) ברדי העבד הכן של המלך לרגלי המלך, אדוני, ושמשי שבע ושבעתיים אני נופל! ידע נא המל על עבדו ועל עירו. הנה אנוכי בעצמי חורש ה (שדות) בשונם וכן אני בעצמי מוביל אנשי מס (עובד)! אך, ראה, הנציבים אשר איתי אינם עושים כמוני ואינם מעבדים את חלקם בשונם ואינם מובילים אנשי מס (עובד)!"[5]

מכתב מס' 287

קטע ממכתבו של "עַבְּדִ-חֶבָּה" מושל ירושלים המתייחס לתקיפת העפירו:
"ראה, ארץ גזר, ארץ אשקלון ול[כיש] נותנים להם ל<עפירו> מזון, שמן ואת כל מחסורם. לכן ידאג נא המלך לצבא הסדיר וישלח נא צבא סדיר נגד האנשים הפושעים במלך אדוני! אם יהיה (עוד) בשנה הזאת צבא סדיר, יישארו הארצות ומושלי הערים נאמנים למלך אדוני; אולם אם אין צבא סדיר, למלך ל יהיו ארצות ומושלי ערים. ראה, את ארץ ירושלים זו – לא אבי ולא אמי נתנו לי (אותה). – ראה מעשה מִלכֲּאִלֻ ומעשה בני לַבּאַיַ: אשר נתנו את ארץ המלך לעפרו."[6]

פרסום המכתבים וספרורם

לאחר התגלותם בשנת 1887 ניסו הפלאחים שגילו את הלוחות למכרם. בתחילה לא הוכרה חשיבותם של הלוחות ולכן חלקם ניזוקו ואף אבדו. בסופו של דבר נמכרו המכתבים למוזיאונים בברלין, בלונדון וחלקם נאסף על ידי רשות העתיקות המצרית והועברו למוזיאון המצרי בקהיר, ובנוסף נתגלגלו מקצת המכתבים לאוספים פרטיים. בשנת 1915 פרסם החוקר הנורווגי יורגן אלכסנדר קנודטזון מהדורה מדעית ראשונה של כלל המכתבים שהיו ידועים בעת ההיא. הוא העתיק 358 לוחות ונתן את הספרור ללוחות שבו משתמשים עד היום. מהדורתו כללה תעתיק, תרגום ופירוש לשוני קצר וכן הוסף פירוש היסטורי של אוטו ובר (Weber) והערות לשוניות של אריך אבלינג (Ebling).

בשנת 1939 פורסם ספרו של מרסר (S.A.B Merce) ספר הכולל תעודות נוספות שהתפרסמו עד שנת 1938. מרסר שמר על הספרור של קנוטסון והוסיף את האות a למכתבים שנוספו. אחרי מלחמת העולם השנייה פורסמו שמונה טקסטים נוספים על ידי גורדון (C.H Gordon) הוא סיפרר אותם בהמשך לספרור של קנוטסון ממס' 359. מהדורות נוספות ומעודכנות שכללו לוחות נוספים שנחשפו באתר החפירות או נמצאו באוספים פרטיים פורסמו בשנת 1970 על ידי החוקר הישראלי אנסון רייני שתרגם מחדש את הלוחות שלא נכללו אצל קנודטזון מתעודה 359 ועד 379. שברים 380 ו-381 זוהו על ידי קלנגל (H. Klengel) במדריך המפורט שפורסם על ידי ז'אן ג'ורג' היינץ (J.G. Heintz). שבר 382 היה שבר שנחשף כנראה על ידי פיטרי ופורסם על ידי ווקר (C.B.F Walker).

ויליאם מורן (W.L Moran) תרגם את המכתבים בשנת 1987 לצרפתית ובשנת 1992 לאנגלית. בשנת 1998 פרסם מריו ליוורני (Liverani) תרגום מעודכן לאיטלקית.

בנוסף לפרסומים אלה, פרסם היינץ בשנת 1995 ביבליוגרפיה ממויינת של כל הספרות המדעית אשר נכתבה על התעודות, כולל עדכון לפרסומים שהוצאו עד שנת 2003. בשנת 1996 פרסם אנסון רייני ארבעה כרכים הדנים בלשון מכתבי אל עמרנה.[7]

בשנת 2005 פורסמו 350 המכתבים בתרגום לעברית על ידי ציפורה כוכבי-רייני בספרה "למלך אדוני - מכתבי אל-עמארנה".[8]

ספרור המכתבים

BM 29785 EA 9 Reverse v2
מכתב א"ע 9, מכתבו של בורנבוריאש מלך בבל הכשית לתות ענח' אמון, אוסף המוזיאון הבריטי

המכתבים מוינו על פי מוצאם מן הממלכות שהתקיימו בתקופת הברונזה המאוחרת לה מתוקפים מכתבי אל-עמרנה.

לשון התעודות

המכתבים נכתבו בשפה מעורבת שהביאה לידי ביטוי גם את הניב המקומי והשפה המקומית של שליט המקום שכתב את המכתב. השפה האכדית לא הייתה טהורה. המכתבים מבבל נכתבו בשפה הבבלית התיכונה. במכתבים ממיתני באו לידי ביטוי הניב של מיתני. בחלק מהמכתבים היה אפילו עירוב של צורות אשוריות ובבליות באותה אגרת. מורן חקר את ההיבטים הניביים של מכתבי ירושלים שסגנונם היה ייחודי ונעשה בהם שימוש בניב האשורי והבבלי ביחד.[9] שלמה יזרעאל חקר את מכתבי אמורו.[10] יזרעאל קרא לשפה שבה נכתבו מכתבי השליטים הכנעניים "כנענו-אכדית" שהיא שפה מעורבת. שפת האם של הסופרים השפיעה על התחביר והמורפולוגיה של השפה בה נכתבו המכתבים. בתוך הטקסט מופיעות גם מילים בכנענית טהורה בכתב יתדות הברתי.[11] השפה המעורבת במכתבים דורשת מחוקרי לשון מכתבי אל-עמארנה להיות בקיאים באכדית, וכן בשפות שמיות ובמיוחד בלשונות שמיות צפון-מערביות כמו אוגרית. שני מכתבים בקורפוס שנשלחו על ידי שליט ארזווה נכתבו בשפה החיתית. במכתב 32 מבקש המלך תַרחוּנדַַרדוּ מאמנחותפ השלישי שמכתבי המענה ייכתבו בשפה החיתית בכותבו "את הלוחות המובאים לכאן, תמיד כתוב חיתית!"[12]

חקר מוצא מכתבי אל עמארנה

שלושה חוקרים מאוניברסיטת תל אביב: נדב נאמן כהיסטוריון, יחד עם חוקר המיקרוארכאולוגיה (ענף העוסק ביישום שיטות מיקרוסקופיות בארכאולוגיה ובדיקת ההרכב והמוצא של חומר) יובל גורן והארכאולוג ישראל פינקלשטיין, חברו כדי לנסות לקבוע את מוצאם של הלוחות מאל עמארנה. יובל גורן הסיר דגימות ממאות לוחות, בדק וקבע מאיזה חומר הם עשויים ומאיזה מקום ברחבי כנען יכול לבוא חומר בעל הרכב כימי ומינרלוגי כזה, ובשילוב עם הנתונים ההיסטוריים העולים מן הלוחות והנתונים הארכאולוגיים מהאתרים ברחבי כנען קבעו החוקרים את מוצא הלוחות שנבדקו. שלושתם כתבו ספר הנושא את השם Inscribed in Clay (חקוק בחומר), ובו הציגו את כל הנתונים ממחקרם, כולל מסקנות על מוצא הלוחות ומה שמשתמע מכך למחקר תעודות אל עמארנה. בדרך זו יכלו לקבוע את מוצאם של לוחות רבים ששם שולחם אבד, או כלל לא נזכר, או שהלוח שבור, ורק מעט שרד ממנו. וכן ישנם מקרים בהם נזכרים שמות של מקומות, אבל חוקרים היו חלוקים בשאלת זיהוים, ובדיקה פטרוגרפית של החימר מאפשרת להכריע בוויכוח זה. שיטת מחקר זו היא חלוצית ויושמה כאן לראשונה, ולמותר לציין שניתן להשתמש בה למחקר של ארכיוני לוחות רבים נוספים שנכתבו בכתב היתדות ונתגלו בחפירות.

ראו גם

  • ערך בוויקיפדיה האנגלית המפרט בטבלה את המקומות והשליטים המוזכרים במכתבי אל-עמארנה, פרוט לפי מספרי מכתבים – Amarna letters–localities and their rulers
  • טבלה של המכתבים לפי סדר, תוך ציון שם הכותב, העיר ומקבל המכתב בערך בוויקיפדיה האנגלית Amarna letters
  • מכתבי תענך
  • מכתבי כומידו

לקריאה נוספת

  • Yuval Goren, Israel Finkelstein and Nadav Na'aman, Inscribed in Clay: Provenance Study of the Amarna Tablets and Other Ancient Near Eastern Texts, (Monograph Series of the Sonia and Marco Nadler Institute of Archaeology), Tel Aviv, Tel Aviv University: Emery and Claire Yass Pub, in Aracheology, 2004.
  • Goren, Y., Bunimovitz, S., Finkelstein, I. and Na'aman, N. 1993 "The Location of Alashiya, Petrographic analysis of the tablets". American Journal of Archaeology 107:233-255

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מקור הטעות בשמו של הכפר אַ-תִל, אחד מארבעת הכפרים ששכנו במקום. החוקרים קוראים לאתר אל-עמארנה או עמארנה (רייני, מכתבי אל-עמארנה עמ' 1).
  2. ^ למלך אדוני: מכתבי אל-עמארנה, ציפורה כוכבי-רייני, ירושלים, מוסד ביאליק, 2005 עמוד 4
  3. ^ ציפורה כוכבי-רייני, למלך אדוני: מכתבי אל-עמארנה, ירושלים, מוסד ביאליק, 2005 עמודים 1–2
  4. ^ למלך אדוני: מכתבי אל-עמראנה, כמד, תענך, ומכתבים נוספים מהמאה הארבע-עשרה לפסה"נ, עמ' 14
  5. ^ רבקה גונן, מבוא לארכאולוגיה של ארץ ישראל בתקופת המקרא, יחידה 7 עמוד 101
  6. ^ ציפורה כוכבי רייני, למלך אדוני: מכתבי אל-עמראנה, מוסד ביאליק, ירושלים; והוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשס"ה, עמ' 213–214
  7. ^ נדב נאמן, תעודות עמארנה בין מחקר היסטורי לממצא ארכאולוגי זמנים 101 עמוד 4, 2008
  8. ^ למלך אדוני: מכתבי אל-עמארנה, ציפורה כוכבי-רייני, ירושלים, מוסד ביאליק, 2005 עמודים 3–4
  9. ^ למלך אדוני: מכתבי אל-עמארנה, ציפורה כוכבי-רייני, ירושלים, מוסד ביאליק, 2005 עמוד 209
  10. ^ למלך אדוני: מכתבי אל-עמארנה, ציפורה כוכבי-רייני, ירושלים, מוסד ביאליק, 2005 עמוד 6–9
  11. ^ Canaano-Akkadian Some Methodological Requisites for the Study of the Amarna Letters from Canaan מאמרו של שלמה יזרעאל
  12. ^ למלך אדוני: מכתבי אל-עמארנה, ציפורה כוכבי-רייני, ירושלים, מוסד ביאליק, 2005 עמוד 99
  13. ^ ביקורת: אמנון אלטמן, ‏מכתבי אל-עמארנה בלבוש חדש, קתדרה 123, מרץ 2007, עמ' 167–172.
אחנתון

אחנתון, שנודע כאמנחותפ הרביעי בראשית מלכותו, היה פרעה של השושלת השמונה-עשרה במצרים. ההנחה המקובלת היא, שנולד לאמנחותפ השלישי ולמלכתו הראשית, תיה, בשנת 26 למלכותם (1379/1362 לפנה"ס). אמנחותפ הרביעי ירש את אביו לאחר 38 שנות מלכות, ייתכן שלאחר מלכות משותפת של שניהם לתקופה שנמשכה עד 12 שנה. תאריכים אפשריים למלכותו של אחנתון (התלויים במחלוקות בכרונולוגיה המצרית) הם בין 1367 ל-1350 לפנה"ס או מ-1350/1349 לפנה"ס ועד ל-1334/1333 לפנה"ס. אשתו העיקרית של אחנתון הייתה נפרטיטי, שנעשתה מפורסמת בשל פסלהּ, הנמצא כיום באי המוזיאונים שבברלין, ומוצג בבניין המוזיאון החדש.

היו כאלה שזיהו אותו כ"נפחורוריה מלך מצרים" הנזכר כנמען של חלק ממכתבי אל עמארנה, והציעו כי זה היה שמו באכדית.

אכדית

אכדית (לִישַׁאנֻם אַכַּדִּיתֻּם) היא שפה עתיקה ממשפחת השפות השמיות השייכת לענף השמי-מזרחי. שפה זו הייתה בשימוש במסופוטמיה בקרב האשורים והבבלים בין השנים 100–2500 לפני הספירה. גם בתקופה שהדיבור בה דעך, היא עדיין שימשה כשפה כתובה. בשיאה הייתה לינגואה פרנקה (שפת תקשורת בין עמים דוברי שפות שונות) של המזרח הקדום. דוגמה לכך אפשר למצוא באוסף המסמכים הקדומים המכונה מכתבי אל-עמארנה, שחובר במאה ה-14 לפני הספירה. המסמכים כתובים באכדית אף-על-פי שנשלחו ממלכים דוברי שפות כנעניות אל מלך מצרים.

בשל ריבוי החומר הכתוב באכדית, שפה זו נחקרה ונלמדה היטב ואף נעשה בה שימוש כדי לפענח שפות עתיקות אחרות. למשל, בחפירות העיר אוגרית נתגלו מילונים אוגריתײם-אכדיים. מילונים קדומים אלה סײעו בפענוח השפה האוגריתית, כיון שהשפה האכדית מוכרת היטב. המיתוסים הכתובים באכדית מושווים לעיתים קרובות לסיפורי התנ"ך (בפרט לסיפורי ספר בראשית), ומספקים מקור חשוב להבנת הרקע לסיפורי התנ"ך וכן לפענוח מילים לא-ברורות בעברית מקראית. יתרון חשוב אחר של השפה נובע מכך שהיא נכתבה בכתב הברות, הכולל סימון לתנועות. רוב השפות השמיות העתיקות נכתבו באבג'ד (אלפבית עיצורי), ולכן קשה לשחזר את הפונולוגיה (תורת ההגה) ואת המורפולוגיה (תורת הצורות) שלהן. הטקסטים האכדיים נותנים מידע רב-ערך על האופן שבו נהגו השפות השמיות הקדומות.

לצורכי מחקר, מקובל לכתוב את השפה האכדית באותיות לטיניות לפי תעתיק מוסכם. לפעמים משתמשים בתעתיק המשקף את החלוקה לסימנים בכתב יתדות, כך שכל סימן מתועתק בנפרד, למשל:

ak-ka-du-ú (כל סימן מתועתק פונטית ומופרד במקף). לפעמים מתעתקים את הגיית המילה בלי התחשבות בחלוקה לסימני הכתב המקוריים, למשל: Akkadû (פירוש המילה: אכדי). פריצת הדרך הסופית בפענוח השפה באה אדוארד הינקס, הנרי רולינסון ויוליוס אופרט באמצע המאה ה -19.

אל-עמארנה

אל-עמארנה (מערבית: ألعمارنة, לעיתים נקרא בטעות תל אל-עמארנה) ובמצרית עתיקה אחתאתון הוא אתר ארכאולוגי נרחב במצרים השוכן בגדה המזרחית של הנילוס במצרים התיכונה באמצע הדרך בין נא אמון למף. בעבר, למשך תקופה קצרה, היה המקום עיר הבירה של מצרים העתיקה. העיר נבנתה בידי פרעה אח'נאתון (פרעה אמנחותפ הרביעי, מהשושלת השמונה-עשרה) ובנייתה הסתיימה ב-1353 לפנה"ס בערך. שמה של העיר בפי המצרים הקדמונים היה אַחֶתְאַתון – "האופק של אתון" (אחד מכינויו של רע, אל השמש המצרי) היות שהיא הוקדשה לדת החדשה, שבה אתון הוא האל היחיד. העיר הייתה מיושבת כעשרים שנה בלבד, מכיוון שלאחר מותו של אחנתון, ננטשה העיר והבירה הוחזרה לנא אמון על ידי תות ענח' אמון. בימי השושלת ה-19 בתקופתו של פרעה סתי הראשון ישבו באתר פועלים אשר פרקו אבני בנייה מהמבנים לצורך העברתם לאחד ממפעלות הבנייה של סתי הראשון. נטישתה של העיר תוך זמן קצר הפכה את האתר ל"חד שכבתי" ובכך הקלה על הארכאולוגים להשוות את הממצאים שנמצאו בה לממצאים באתרים אחרים וכמקור לימוד על מבנה העיר המצרית הקדומה.

מיקומה של העיר בחצי הדרך בין נֹא-אמון למוף. בשנת 1887 נמצאו באתר מאות לוחות חומר בכתב היתדות האכדי. לוחות החומר, הקרויים מכתבי אל-עמארנה, כוללים מכתבים ותעודות רשמיות. התגליות סייעו לעולם המחקר לפענח את האירועים ההיסטוריים שהתרחשו בתקופת שלטונו של אחנאתון ולהרחיב את הידע על הרפורמה הדתית שהנהיג.

אלשיה

אַלַשְיָה הייתה ממלכה עתיקה שהתקיימה באזור המזרחי של הים התיכון בתקופת הברונזה התיכונה והמאוחרת. ממלכה זאת הייתה מקור לסחורות רבות ובמיוחד נחושת למצרים העתיקה וממלכות עתיקות אחרות במזרח הקרוב. שמה של אלשיה מופיע על גבי טקסטים עתיקים רבים כמו מכתבי אל-עמארנה, מגילת ון אמון וטקסטים נוספים. בתקופה מסוימת הייתה אלשיה כנראה תחת שליטת האימפריה החתית, הממלכה נכבשה על ידי גויי הים.

השערת החוקרים היא שאלשיה הוא שמה הקדום של קפריסין או של אזור בקפריסין. בדיקות מדעיות של החומר מהם נעשו הלוחות של המכתבים שנשלחו מאלשיה, שנעשו באוניברסיטת תל אביב אישרו את האפשרות שהם נוצרו בקפריסין.

אמנחותפ השלישי

אמנחותפ השלישי היה פרעה מצרי מתקופת הממלכה החדשה, המלך התשיעי של השושלת ה-18. היה בנו של תחותמס הרביעי. בתקופת מלכותו הגיעה האימפריה המצרית לשיא גדולתה ונחשבת לתקופת שגשוג. תקופת שלטונו מתוארכת לשנים 1417 – 1379 לפנה"ס (על פי הכרונולוגיה המצרית הגבוהה).

אמנחותפ הוכתר בצעירותו למיטב הערכות בין הגילים 12-6. נישואיו בשנת מלכותו השלישית לתֶיַה, נטולת המעמד המלכותי, הונצחו על גבי חרפושיות. השפעתה של מלכה זו על ענייני המלוכה הייתה רבה. לאמנחותפ נולדו מתיה שני בנים, נסיך הכתר תחותמס ואמנחותפ הרביעי שהיה ליורשו כנראה בעקבות מותו של נסיך הכתר.

לזוג נולדו גם ארבע בנות:

סאת-אמון - הייתה הבכורה של אמנחותפ השלישי, והייתה נשואה לו.

איזיס - הייתה ביתו השנייה של אמנחותפ השלישי, והייתה נשואה לו.

הנות'-נב - משמעות השם הוא 'גברת האדמות'.

נב-אית - משמעות השם זה 'הגברת של הארמון'.אמנחותפ השלישי ניסה לצמצם את השפעתם הגוברת והולכת של כוהני האל אמון על ידי תמיכה בכוהני האל אתון והרחבת שליטתם הדתית. לאחר מותו יורשו אמנחותפ הרביעי שינה את שמו לאחר עלייתו למלוכה לאחנתון והוביל את מהפכת האתניזם, אמונה באל אחד האל אתון.

אמנחותפ יצא למסעות כיבוש ודיכוי מהומות לכוש וסוריה, במקביל כרת בריתות עם מלך בבל הכשי ועם מלך מיתני שוּתַרְנָה השני, לשם חיזוק ברית זאת נשא בשנת מלכותו העשירית את קילו-חפה בתו של מלך מיתני לאשה. מאורע זה הונצח בחרפושיות זיכרון.

אמנחותפ הרחיב מאד את הסחר הבינלאומי בתקופתו. הוא חיבר את הנילוס לים האדום בתעלה שאיפשר שיט ספינות לארצות הדרום. במקביל הגביר את הסחר עם כנען וסוריה באצעות שיירות, ובאמצעות ספינות שהפליגו במורד הנילוס מנא אמון צפונה לאורך חופי כנען. היקפם של קשריו הדיפלומטיים והיקף הסחר באו לידי בטוי במכתבים ששלחו מלכי אשור, מיתני, בבל והחתים כפי שבאו לידי ביטוי בארכיון מכתבי אל עמרנה.

בעקבות מלחמות הכיבוש והסחר, זרם שלל והון למצרים ובעיקר לבירתה תבאי. אמנחותפ בנה מבני פאר רבים, אסטלות, ארמונות ממערב לנילוס, מקדשים בכרנך ובלוקסור ממזרח לנהר. באזור הנקרופוליס של תבאי בנה מקדש מתים גדול ובחזיתו ניצבו שני פסלי ענק במצב ישיבה הקרויים "פסלי הענק של מֶמנוֹן". מהמקדש נשארו שרידים מעטים.

אמנחותפ נקבר בעמק המלכים בקבר מס "WV22". בתקופת הביניים השלישית המתוארכת למאות ה-11 עד ה-8 לפנה"ס הועברה המומיה שלו ביחד עם מלכים נוספים מהשושלות ה-18 וה-19 לחדר צדדי בקבר KV35. קבר זה התגלה על ידי האגיפטולוג הצרפתי ויקטור לורט (Victor Loret ) בשנת 1898. בדיקת המומיה העלתה שבעת מותו היה אמנחותפ בגיל שבין ארבעים לחמישים. אשתו תיה חיה 12 שנים אחריו. היא מוזכרת במספר מכתבי אל עמרנה מתקופתו של בנה אחנתון.

אנסון רייני

אריה אנסון פרנק רייני (Anson Frank Rainey;‏ 11 בינואר 1930 - 19 בפברואר 2011) היה בלשן וארכאולוג אמריקאי-ישראלי. פרופסור לתרבויות המזרח התיכון ולבלשנות שפות שמיות באוניברסיטת תל אביב.

ארזווה

אַרזָוָה הייתה ישות מדינית וממלכה בדרום מערב אנטוליה שהתקיימה באלף ה-2 לפנה"ס. שיא כוחה היה במאות ה-15 וה-14 לפנה"ס. היא המשיכה להתקיים במסגרת מחוזות תחת שליטת החתים עד המאה ה-12 לפנה"ס. הערכה היא שמרכז המדינה התקיים לאורך נהר קייסטר (Cayster River), ובירתה הייתה אפאסה שכנראה היא אפסוס. שם הממלכה מופיע במכתבי אל-עמארנה ובמקורות כתובים מהאימפריה החתית.

אשור-אובליט הראשון

אַשוּר-אֻבַּלִיט הראשון, ( 1356 לפנה"ס/ 1354 לפנה"ס – 1321 לפנה"ס/ 1318 לפנה"ס ?), מלך אשור, בן אֵרִיבָּ-אַדַד'. אשור-אבליט החל את מגמת ההתפשטות האשורית לאחר שנים של כניעה למיתני. מאבק זה הביא להתערערות היחסים בין הממלכה האשורית לאימפריה החתית.

בימים הראשונים של מלכותו היה אשור-אבליט ואסל לתושרתה מלך מיתני, אולם לקראת 1340 לפנה"ס מרד בו. המרידה תוזמנה היטב, שכן בו בזמן פלשו החתים בראשות מלכם, שופילוליומש הראשון, לאזור. מיתני קרסה תחת הלחץ ואשור השתחררה משלטונה, ואף כבשה חלקים מהממלכה.

לאחר אירוע זה החל אשור-אבליט לכנות עצמו "מלך המלכים" ו"אחי הפרעה". לפי התכתבויות שערך עם השושלת הפרעונית ניתן להסיק שכינויו לא היו רחוקים מן האמת. הוא שינה את שם ממלכתו מסוּבָּארטוּ לאשור (על שם האל שעמד בראש הפנתיאון של עמו), היות שלשם הישן נתלוותה משמעות מבזה.

מלך בבל בּוּרנַבּוּריָאש השני מהשושלת הכשית נשא את בתו של אשור-אבליט לאשה. כרה-הרדאש בנו שהיה גם נכדו של אשור-אובליט ירש אותו בשנת 1333. בעקבות כך פרץ מרד בבבל בגלל התנגדות למלך ממוצא אשורי. במרד המלך נרצח. אשור-אבליט פלש לבבל, והדיח את המלך נזי-בוגאש, והכתיר את כּוּרִיגַלזוּ השני שכנראה היה בנו של בורנבוריאש השני למלך בבל.

במכתבי אל-עמארנה נמצאו שני מכתבים שהוא כתב לאמנחותפ הרביעי, מכתבים א"ע 15 ו-16.

את אשור-אבליט ירש בנו, בל-ניררי (לעיתים אנליל-ניררי), שנאבק אף הוא בבבלים.

ביריאווזה

ביריאווזה (תעתיק Biryawaza; באכדית MBir5-ia-wa-za) בנו של שוטרנה (Šutarna), היה שליט דמשק בסביבות אמצע המאה ה-14 לפנה"ס. הוא היה מלך-ואסל נאמן למצרים ותקופת שלטונו החלה בסוף תקופתו של אמנחותפ השלישי והסתיימה בשנותיו הראשונות של אחנתון.

השם ביריאווזה הוא בשפה הודו-אירופאית וייתכן שהיה מקבוצת המריאנו (Maryannu) בדומה לעם ששלט במיתני ולחתים.

הוא מופיע מספר פעמים במכתבי אל-עמארנה: בא"ע 250 השליט המצרי מצווה עליו לנקוט בפעולה צבאית כנגד בניו של לבאיה, ובא"ע 151 מוזכרת מתקפה של אבי-מילכי שליט צור על ממלכתו ובמכתבים אחרים מצוינים התכתשויות נוספות עם איטקאמה, שליט קדש וכן עם אזורי, שליט האמורו.

ביריאווזה מופיע גם במכתב א"ע 197. במכתב זה הוא מואשם על ידי פרעה שלקח מרכבות בעַשְתָּרוֹת ומסרן לידי העפירו. במכתב זה מוזכרות גם הערים ינועם, בַּצְרוּנָה, חַלוּני, וארץ תַּחְשׁ. הוא מופיע גם במכתבים 194, 195, ו-196.

בירידיה

בירידיה היה שליט מגידו בתקופת הברונזה המאוחרת ב (המחצית הראשונה של המאה ה-14 לפנה"ס), קיומו ידוע ממכתבי אל-עמארנה. במכתבים הוא מכונה "נסיך העיר" (באכדית: amelu שפירושו המילולי "איש העיר"). שמו של בירידיה מעיד על מוצא הודו-איראני, כשמו של שכנו מתענך "ישדתה".

בתקופה זאת כנען הייתה כפופה לשלטון מצרים. השלטון נעשה באמצעות מושלי הערים אשר ניהלו את הערים והעלו מיסים למצרים, ובאמצעות החזקת חיל מצב מצרי בכנען.

מכתבי אל-עמארנה הם ארכיון מכתבים גנוזים שהתגלה בחפירות ארכאולוגיות באל עמארנה שבמצרים התיכונה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. בארכיון נמצאו שבעה מכתבים שנכתבו על ידי בירידיה - מכתבים א"ע 242, 243, 244, 245, 246, 247 ו-365. בנוסף מוזכר השם בירידיה בקורפוס מכתבי כומידו של שליט כּוּמִידוּ עיר עתיקה ששכנה בבקאע שבלבנון. באחד המכתבים שזהות שולחו ונמענו אינם ידועים עוסק ברכושו של איש בשם בירידיה. שולח המכתב מזכיר שלמרות בקשותיו הקודמות לא נשלח אליו רכושו. לא ברור אם מדובר באותו אדם, ייתכן ובירידיה שליט מגידו נהרג ושולח המכתב (אולי קרוב משפחתו) מבקש שישלחו אליו את רכושו.מכתביו של בירידיה לפרעה עוסקים בניסיונותיו של לבאיה שליט שכם המעוניין להרחיב את תחום שלטונו לאזורים בעמק יזרעאל ובכך מסכן את שלטונו של בירידיה.

על פי מכתב א"ע 244 של בירידיה, לבאיה מנצל את החזרת הגדוד המצרי הסדיר ממגידו למצרים כדי לבצע את תוכניות ההתפשטות שלו. הוא נעזר בבעלי בריתו החבירו. הסיבה להחזרת הגדוד המצרי אינה מובהרת מהמכתבים. השערת החוקרים היא שהגדוד הוחזר אולי בשל מאורע חגיגי לכבוד אמנחותפ השלישי, או כדי לעזור לאמנחותפ הרביעי לסגור את מקדשי נא אמון. במכתב זה מתלונן בירידה על מצור שהטיל לבאיה על העיר מתוך מטרה לכבוש אותה. בירידיה הצליח להדוף את לבאיה, ובעקבות זאת נשלח מכתב 243 המספר שבירידיה שומר עכשיו על מגידו, ביום שומר על השדות עם מרכבות, ובלילה על החומות.

במכתב א"ע 245 כותב בירידיה למלך מצרים ומבטיח לו לתפוס את לבאיה חי. לבאיה היה שבוי במגידו, על פי המכתב סַֻרתַ מושל עכו לקח את לבאיה ממגידו והבטיח לשלוח אותו למצרים באנייה. במקום זאת קיבל ממנו כסף ושחרר אותו ביחד עם בעלמהר מחנתון לביתו. על פי מכתב זה, היחסים בין מגידו וממלכת עכו מתוחים למדי. ייתכן והסיבות לכך הוא בסמיכות השטחים בשליטתם שהביאו לתביעות טריטוריאליות.לפי מכתב 248 כנראה נכללה תענך בתחום ממלכתו של בירידיה. במכתב 365 מתלונן בירידיה שהוא חורש לבדו את אדמות שונם ולשם כך גייס אנשים כמס עובד מיפו ומנריבתה.

באחד המכתבים מסופר שבירידיה שלח שלושים ראשי בקר למצרים.

יובל גורן

יובל גורן (נולד ב־1956) הוא ארכאולוג ישראלי, מומחה במיקרוארכאולוגיה (יישום שיטות מיקרוסקופיות בארכאולוגיה) ובעיקר בחקר ההרכב והמוצא של קרמיקה ארכאולוגית בשיטות של מינרלוגיה אופטית (פטרוגרפיה). מכהן כפרופסור באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. בעבר שימש כפרופסור בחוג לארכאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום באוניברסיטת תל אביב.

יורגן אלכסנדר קנודטזון

יורגן אלכסנדר קנודטזון (בנורווגית: Jørgen Alexander Knudtzon; ‏9 בספטמבר 1854 - 7 בינואר 1917) בלשן ואשורולוג נורווגי.

נולד בעיר טרונדהיים. למד באוניברסיטת אוסלו והתמחה באכדית, ערבית ועברית. ב-1894 קיבל מעמד של "מדען ממשלתי" (בנורווגית: Statsstipendiat; מלגה מיוחדת למדענים מטעם הממשלה הנורווגית), ומשנת 1907 היה פרופסור לשפות שמיות באוניברסיטת אוסלו.

בשנים 1907 ו-1915 פרסם בשני כרכים את כל מכתבי אל-עמארנה שהיו ידועים בעת ההיא, המהדורה כללה תעתיק, תרגום, פירוש לשוני והסבר והיסטורי שנכתב על ידי אוטו ובר (Weber). קנודטזון היה מחלוצי חקר השפה החתית. על סמך שני מכתבי ארזוה בקורפוס ממכתבי אל עמראנה, שנכתבו בשפה החתית (ולא באכדית כמו רוב המכתבים), אפיין את החתית כשפה הינדו אירופאית.

לבאיה

לבאיה (או לבאיו) היה מושל העיר שכם בתקופת הברונזה המאוחרת ב. הוא חי בזמנם של מלכי מצרים אמנחותפ השלישי ובנו אחנתון מלכי השושלת ה-18 ששלטו במצרים במאה ה-14 לפנה"ס. בתקופה זאת כנען הייתה כפופה לשלטון מצרים. השלטון נעשה באמצעות מושלי הערים אשר ניהלו את הערים והעלו מיסים למצרים, ובאמצעות החזקת חיל מצב מצרי בכנען.

לבאיה היה שליט של ממלכה ששכנה באזור הררי, והוא ניסה להרחיב את תחום שלטונו ולהשתלט על העמקים הפוריים בשכנות, מצפון לכיוון עמק יזרעאל, וממערב לכיוון השרון וגם לכיוון השפלה. כנגדו התלכדה ברית של שליטים מקומיים בתמיכת השלטון המצרי, ובסופו של דבר הוא נכשל ונהרג.בנו של לבאיה, מותבעל, קבע את מושבו בפחל שבעבר הירדן וניהל מערכות צבאיות משלו עד שככל הנראה חוסל בהוראת הממשל המצרי בידי ביריאווזה.

מיתני

מיתַני - ממלכה חורית קדומה ששכנה בצפון מסופוטמיה. מרכזה היה באזור נהר חבור והפרת העליון. בעת העתיקה חלק מהאזור בו שכנה ממלכת מיתני היה ידוע בעת העתיקה בשם: חַנִיגַלְבַּת, שהיה שמו הקדום של האזור, נהרין ונַהרִימ כלומר: נהריים, כמו בשם האזור ארם נהריים, במכתבי אל-עמארנה הופיעה גם בשם סֻבַּרֻ, וכן חֻרִי - ארץ החורים. מיתני התקיימה מאמצע המאה ה-16 לפנה"ס ועד אמצע המאה ה-13 לפנה"ס. בירתה של מיתני הייתה "וַשוּכַּנִי" אשר מקומה המדויק אינו ידוע. אחת ההשערות היא שהעיר שכנה ב"תל אל פחריה" (Tell el Fakhariya). תושבי הממלכה היו ברובם חורים. לעומת זאת מלכיה היו ממוצא הודו-איראני. אלים הודיים המוזכרים בריג-וודה כמו מיתרא ואינדרה היוו חלק מרכזי מהפנתאון שלהם.תקופת גדולתה של מיתני הייתה בתקופת הברונזה המאוחרת. בתקופה זו התפשטה דרומה והפכה לכוח העיקרי שעמד מול האימפריה המצרית בתקופת הממלכה החדשה. במחצית המאה ה-16 לפנה"ס ניהלו פרעוני מצרים אמנחותפ הראשון ותחותמס הראשון מלחמות עם ממלכת מיתני שהתפשטה דרומה והפכה במאות ה-16 עד ה-14 לפנה"ס לכוח העיקרי שעמד מול המצרים. בראשית המאה ה-15 כבשה מיתני חלקים ניכרים מכנען וסוריה. שטחה כלל את רובה של סוריה, חלקים מטורקיה של היום כמו כיזוואתנה, וחלקים גדולים מצפון עיראק של היום. גבולה הדרומי היה עם האימפריה המצרית. בתקופתם של המלכים: "שַׁאוּשַתַר" (1480 לפנה"ס לערך) ו-"תוּשרַתה" (1400 לפנה"ס לערך) הייתה מיתני אחת המעצמות הגדולות של קדמת אסיה. השפעתה הגיעה עד דמשק וגבל בחוף הלבנוני. מיתני תמכה במלכי כנען במאבקם כנגד תחותמס השלישי. במסעו השמיני של תחותמס השלישי הוא ניצח את מיתני, אבל לא הצליח לכבוש את סוריה. גם בנו של תחותמס השלישי - אמנחותפ השני יצא למסע קרב כנגד מיתני. המסעות בכללם לא צלחו, אבל הושג איזון בין מצרים למיתני. שתי הממלכות קבעו את גבול תחומי ההשפעה שלהם שעבר בין אזור קדש שבסוריה לבקעת הלבנון.

במשך שנים דיכאה מיתני את ממלכת אשור, עד שבמאה ה־15 לפנה"ס פתח אשור־אֻבַּלִּיט הראשון מלך אשור במרד גלוי ומוצלח נגד מיתני, שעלה למיתנים באדמות רבות והקנה למלך האשורי תארים נכבדים. במסגרת מסעו כבש את רוב עריה. המשפחה המלכותית של מיתני ברחה לאירידו. הצבא האשורי הגיע לעיר שבה אותם והיגלה אותם לאשור. אירידו והיישובים סביבה הוצתו בשריפה ונהרסו, ובכתובתו של אדד-ניררי הראשון הוא מציין שהוא המליח את אדמתה, אירוע טקסי הנעשה למדינה מורדת.

מיתני שימשה כיעד העיקרי במסעותיו הצבאיים של שופילוליומש הראשון שחי באמצע המאה ה-14 לפנה"ס, הוא הנחיל לה מפלות כבדות עד שכבש את בירתה "וַשוּכָני".

המאבק בין אשור ומיתני נמשך בימי אַדַד־נִירָרִי הראשון שחי במאה ה-13 לפנה"ס, ושַׁלְמַנְאֶסֶר הראשון והסתכם בהכנעה ומחיצה של שתי הממלכות. יריבתה העיקרית מצפון-מערב הייתה ממלכת החתים.

ארכיון מכתבי אל-עמארנה כוללים 14 מכתבים מתושרַתַה מלך מיתני, למלך מצרים, רובם לאמנחותפ השלישי והם עוסקים בקשרים הבינלאומיים בין שתי הממלכות, וכן בנישואי שתי נסיכות ממיתני לאמנחותפ השלישי. באחד המכתבים, המופנה לאמנחותפ הרביעי מצוין דבר מותו של אמנחותפ השלישי שנשלח לנא אמון. מכתבי מלך מיתני הם הארוכים ביותר בקורפוס מכתבי אל עמארנה.הסוף הפתאומי של מספר תרבויות בנות האזור סביב ל־1200 לפנה"ס הוביל לטענה כי גויי הים אחראים לחורבן האומות החתיות, ממלכת אמורו, מיקניות והמיתניות. אף על פי כן, ההיסטוריון מארק ואן דה מיארופ ואחרים טענו כנגד התאוריה. האגיפטולוג הצרפתי ניקולה גרימל טען כי מיתני, אשור ובבל חרבו בידי קבוצה אשר חיה בגבולות האדמות המיושבות ונקראה באכדית חַבִּירוּ.

נדב נאמן

נדב נאמן (נולד ב-1939) הוא פרופסור אמריטוס להיסטוריה בחוגים לארכאולוגיה ולתולדות עם ישראל שבאוניברסיטת תל אביב. ביוני 2012 נבחר לחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.

עבדיחבה

עבדיחבה או עבדיחפה היה מלך ירושלים בתקופת הברונזה המאוחרת (המחצית הראשונה של המאה ה-14 לפנה"ס), קיומו ידוע ממכתבי אל עמרנה.

מוצאו של המלך לא ידוע. על פי המקרא דוד כבש את ירושלים שבשלטון היבוסים בסוף המאה ה-11 לפנה"ס, כ-300 שנים לאחר שלטון עבדיחבה בירושלים. שמו של המלך בשפה החורית: "עבדה של האלה חבת", האלה האם של החורים. אבל החוקרים אינם בטוחים אם עבדיחבה עצמו היה ממוצא חורי. בנוסף לא ידוע אם הוא היה חלק משושלת ששלטה בירושלים או שהוא מונה לשליט על ידי המצרים. עבדיחבה עצמו מציין במכתביו שהוא לא מחזיק בשלטון בזכות שושלת היוחסין שלו אלא בזכות פרעה. אבל טקסט זה יכול להיות ביטוי לחנופה ולא עובדה היסטורית.

מכתבי עבדיחבה מביאים לידי ביטוי את מאבקו ביריביו העיקריים שֻוַרדַתַ, כנראה מושל גת, ומִלכִּאִלֻ מושל גזר, על השליטה בדרכים ממישור החוף לאזור ירושלים. בתקופת שלטונו סבלה ירושלים מהתקפות חוזרות ונשנות של החבירו. עבדיחבה פנה שוב ושוב בתחנונים לפרעה אמנחותפ הרביעי לשלוח לעזרתו צבא.

מכתבי אל עמרנה העוסקים בעבדיחבה, כוללים שש אגרות הכתובות באכדית (א"ע 285-290), אשר נשלחו מטעמו אל פרעה מלך מצרים. בנוסף מוזכר עבדיחבה במכתבי מושלים אחרים: מכתב 366 של שורדת, כנראה מושל גת, למלך מצרים בו הוא מציין את מלחמתו יחד עם עבדיחפה בחבירו, במכתב 280 בו מתלונן שורדת על עבדיחבה שלקח ממנו את עירו. מכתב 291 הוא לוח שבור מאד המציין את מושל ירושלים ללא ציון שמו.

מכתבי עבדיחבה נכתבו בניב בבלי ואשורי מעורב ולכן עוררו עניין רב אצל החוקרים.

עמקו

עַמקוּ (גם עַמְקִי, במכתבי אל-עמארנה בתעתיק עַמְקֻ ו-עַמְקִ) היה אזור בדרום הבקאע בקעה במזרח לבנון. האזור מופיע במכתבי אל-עמארנה כ"ארץ עמקו", תוך התייחסות לערי המלך השוכנות באזור.

באזור שכנו מספר ערים, שהיו תחת שליטת מצרים בתקופת אל-עמארנה המאה ה-14 לפנה"ס. מושלי הערים נפגעו מניסיון ההשתלטות של האימפריה החתית, ומפעילותם של עזירו מממלכת אמורו, ואיתגמה מקדש שפעלו להתנתק ממצרים ולהסתפח כמדינות חסות של האימפריה החתית, תוך פגיעה בערי עמקו ושרפת הערים.

ציפורה כוכבי-רייני

פרופסור ציפורה (ציפי) כוכבי-רייני (נולדה ב-14 בדצמבר 1954 בפתח תקווה) היא בלשנית וחוקרת במחלקה ללשון עברית במכללה האקדמית בית ברל.

שופילוליומש הראשון

שוּפִּילוּלְיוּמַש הראשון היה אחד מבין המפורסמים שבמלכי החתים בתקופת האימפריה החתית. הוא מלך בין השנים 1358 - 1323 לפנה"ס.

שופילוליומש החל את דרכו כמפקד הצבא החתי של קודמו תודחליאש השלישי (או תודחליאש השני) וזכה להערכה רבה על הניצחונות המזהירים שהשיג במלחמותיו נגד שבטי הכַּשכַּש והחַיַשָש ובמיוחד על כבוש מחדש של הבירה חתושש שנכבשה כנראה בימיו של תודחליאש השני. (עד כיבוש מחדש של חתושש שימשה העיר סַמוּחַה כבירת החתים).

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.