מכתב

מכתב הוא מסר כתוב, מאדם אחד למשנהו. בעת האחרונה נהוג שמכתב יהיה כתוב על נייר, ויישלח במעטפה. תפקיד המכתב בתקשורת האנושית השתנה באופן מהותי מאז המאה התשע-עשרה. באופן היסטורי מכתבים היוו את דרך התקשורת האמינה היחידה בין שני אנשים המרוחקים זה מזה. עם התפתחות אמצעי התקשורת פחתה חשיבותם של המכתבים כדרך תקשורת שגרתית. המצאת הטלגרף, טלפון והאינטרנט השפיעו, כל אחד בתורו, על מנהגי כתיבת המכתבים ושליחתם. במדינות תעשייתיות מודרניות, חליפת מכתבים הפכה למעשה נדיר יותר, אשר הוחלף ברובו על ידי טכנולוגיות מתקדמות כמו הטלפון ודואר אלקטרוני. כתיבת מכתבים פחתה עד כדי כך שלעיתים עושים שימוש במונח "מכתב" כאשר מתכוונים למסר רשמי יותר, בדואר אלקטרוני.

באופן היסטורי, מכתבים קיימים מימי מצרים העתיקה ושומר והם היו חלק מתרבות יוון, רומא, וסין, עד לימינו אלה. מכתבים מרכיבים את תוכנם של כמה מספרי הברית החדשה. ארכיבים של התכתבויות, פרטיות, דיפלומטיות או עסקיות, משמשים כמקור מידע ראשוני להיסטוריונים.

Jan Vermeer - Girl Reading a Letter at an Open Window
יאן ורמיר, נערה קוראת מכתב ליד חלון פתוח (1657)
Kusakabe Kimbei - Writing Letter (large)
כתיבת מכתב בדיו על מגילת נייר.

יתרונות

מכתבים עדיין נמצאים בשימוש, בעיקר על ידי חברות ומפרסמים. זאת בגלל שלושה יתרונות עיקריים:

  • אין צורך במכשור מיוחד אצל הנמען לקבלת המכתב. כמעט לכל אדם יש כתובת שבה ניתן להשיגו. כל שדרוש הוא תיבת דואר אצל הנמען – שלא כמו דואר אלקטרוני או שיחת טלפון, שם יש צורך במחשב או במכשיר טלפון כדי שהנמען יקבל את המסר.
  • ראיות פיזיות – כאשר מדובר במסרים חשובים, יש חשיבות לשמירת ראיה למסר. ניתן לשמור על מכתב בביטחון ובקלות רבה יותר.

מיומנויות נדרשות

לצורך השימוש במכתבים לצורכי תקשורת יש צורך לרכוש מיומנויות אורייניות מתאימות, כמו הבנת הנקרא והבעה בכתב. על פי רוב מיומנויות אלו מוקנות בילדות במסגרת חינוך בישראל.

בתקופות ותרבויות בהם נפוצה אנאלפביתיות, הלבלר נהג להגיש סיוע למעוניינים תמורת שכר.

סוגים של מכתבים

ישנם מספר סוגים של מכתבים.

מכתב אהבה

מכתב אהבה היא דרך רומנטית להבעת רגשות אהבה בצורה כתובה. המכתב יכול להכיל ממסר קצר של אהבה ועד אזכור ארוך של רגשות, לעיתים בצורה פואטית. מכתבי האהבה קדומים ככל הנראה מאז המצאת הכתב, והעדויות הקדומות ביותר נמצאות במצרים העתיקה. קיימים עדויות לכתבי אהבה מאזורים שונים לאורך ההיסטוריה.

מכתב גלוי

מכתב גלוי או מכתב פתוח הוא מכתב שמיועד להקרא על ידי קהל רחב, או מכתב שמיועד לאדם פרטי, אך מופץ בתפוצה רחבה בצורה מכוונת. מכתב גלוי נכתב, בדרך כלל, כאילו הוא מופנה לאדם מסוים, אך מפורסם בציבור באמצעות אמצעי התקשורת, כגון העיתונות או האינטרנט. לעיתים קרובות מכתב גלוי עוסק בפנייה ביקורתית אל מנהיג פוליטי.

מכתב שרשרת

מכתב שרשרת הוא מכתב הכולל הודעה הקוראת לנמען ליצור מספר העתקים של המכתב ולהעבירם הלאה לנמענים נוספים. שיטות נפוצות המשמשות במכתבי שרשרת כוללות מניפולציות רגשיות באמצעות סיפורים קורעי לב, תרמיות פירמידה להתעשרות מהירה וניצול של אמונות טפלות כדי לאיים על הנמען במזל רע, אלימות או אף מוות אם יעז "לשבור את השרשרת" ולא לשלוח הלאה את המכתב.

סודיות תכנם של מכתבים

Joseph Wright of Derby. A Young Girl Reading a Letter, with an Old Man Reading over Her Shoulder. c. 1767-70
קריאת מכתב והצורך בפרטיות.

פרטיות תכתובות, או סודיות תכנם של מכתבים, היא עקרון משפטי בסיסי המצוי בחוקותיהן של כמה ממדינות אירופה. העקרון מבטיח כי תוכנו של מכתב חתום לעולם לא יחשף על ידי צד שלישי ומכתבים הנמצאים בדרכם אל הנמען לא יפתחו על ידי פקידי הממשל, או כל צד שלישי. זהו הבסיס החוקי העיקרי להנחה כי קיימת זכות לפרטיות בתכתובת.

העיקרון הזה הורחב לאמצעים אחרים של תקשורת, כולל שיחות טלפון ותקשורת אלקטרונית באינטרנט ולמעשה קיימת זכות חוקתית לפרטיות בכל דרכי התקשורת. לכלל זה קיימים יוצאי דופן שהחוק מציינם במפורש, כך למשל כאשר קיים חשד לעשיית פשע, או מתעורר צורך במניעת פשע. ברוב המדינות, מכתבים מסורתיים על נייר נותרו מחוץ לטווח ידן של סמכויות האכיפה וסודיותם נשמרה.

בארצות הברית אין זכות חוקתית מפורשת באשר לסודיות תכתובת אישית. סודיות תכנם של מכתבים נקבעה בפסיקת בתי המשפט, על יסוד התיקון הרביעי לחוקת ארצות הברית[1].

בהלכה היהודית קיים איסור על קריאת מכתבים ומסמכים השייכים לאחר. איסור זה נקבע כחרם על ידי רבנו גרשום מאור הגולה, מגדולי יהדות אשכנז בתחילת המאה ה-11. חרם זה ידוע בכינויו חרם דרבנו גרשום. החרם התקבל בכלל קהילות ישראל במשך הדורות.

בחוק הישראלי לא קיימת זכות חוקתית לסודיות תכתובת אישית. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו הוא המעגן את הזכות לפרטיות ברמה חוקתית וממנו ניתן להסיק אף על הזכות לסודיות מכתבים חתומים. באיסור על פתיחת מכתבים עוסק אף חוק הדואר, התשמ"ו-1986[2]. החוק מגדיר פתיחת דבר דואר על ידי פקיד דואר כעבירה פלילית שבצדה עונש מאסר, אלא אם קיימות נסיבות המתירות זאת, כגון היעדר מען נכון או שהנמען נפטר[3]. החוק אף מגדיר כעבירה פלילית, פתיחת מכתב על ידי כל אדם, זולת הנמען[4]. אף מי שחלק מזכויותיו נשללו, כך למשל בנסיבות של אשפוז פסיכיאטרי, עדיין נשמרת זכותו החוקית העקרונית לשלוח ולקבל מכתבים סגורים ולהפרת זכות זו צריכות להתקיים נסיבות מיוחדות[5].

במסגרת הצנזורה הצבאית בישראל פועלת "הצנזורה על דואר חיילים", המורשית לפתוח מכתבים שנשלחו באמצעות הדואר הצבאי, לקרוא אותם ולמחוק מהם מידע. לאחר קריאת המכתב הוא נסגר באמצעות מדבקה המציינת כי נפתח על ידי הצנזורה הצבאית ונשלח ליעדו. במרוצת הזמן הצנזורה הצבאית איבדה את חשיבותה, עם התרחבות השימוש בדואר האלקטרוני ובטלפון הסלולרי.

חשיבותו של מכתב בעיני היסטוריון

Einstein Szilard p1
מכתבם המפורסם של אלברט איינשטיין ולאו סילארד לנשיא פרנקלין רוזוולט המציע מיזם פצצת אטום

מכתב שנכתב על ידי מושא ביוגרפיה, יכול לשמש כמקור בעל חשיבות להבנת תפישת עולמו, רעיונותיו ואף גרסתו למאורעות היסטוריים שחלו בתקופתו או בהשתתפותו (הפעילה או הסבילה). חשיבותו של המכתב בכך שהוא מביא עדות אותנטית מזמנו של מושא הביוגרפיה ויכול להכיל פרטים, שאינם מופיעים (בדרך-כלל) בהיסטוריוגרפיה של התקופה. הכתיבה היא תמיד אישית וקריאה מדוקדקת גם יכולה לשפוך אור על אישיותו של הכותב.

מצד שני, המכתב אינו נכתב כתעודה היסטורית אובייקטיבית. אין הוא מביא את המסכת הכוללת להתרחשויות שאירעו בזמן או קודם הכתיבה. הכותב יכול לצאת מהנחה שפרטים או אירועים מסוימים ידועים זה מזמן לקורא - נמען המכתב, ומסתפק ברמיזות. המניעים של הכותב לעיתים אינם ידועים או ברורים: האם הוא מבקש להאדיר את שמו ולייחס לעצמו מעשים שחלקו בהם מועט? האם הוא מנסה להצדיק מעשה שנעשה? האם הוא מנסה לשכנע את הקורא בדבר מה ומביא פרשנות (נכונה או מעוותת) לדברים או לרעיונות מסוימים? חשוב גם לציין, שיש לבחון את הדברים מבעד לעיניו של בן התקופה. יש להניח שמשמעותם של מילים, מושגים, רעיונות וכו' השתנתה במשך הזמן וניסיון לייחס להם פרשנות מודרנית (בזמנו של ההיסטוריון) יכול לעוות או לסלף את דברי הכותב. חיסרון נוסף –אופייני לארצות ולתקופות מסוימות: מכתבים נתפסו ונקראו על ידי השלטונות ויכלו להוות הוכחת אשם הן כלפי הכותב והן כלפי הנמען, לכן התבטאו כותבים בזהירות, ברמיזות ובחוסר בהירות.

אכן, יש אתגר בקריאת מכתבים (היסטוריים). קריאה היא תמיד מתן פרשנות מסוימת לדברים שנכתבו זה-מכבר, פרשנות שתלויה בתפישת עולמו של הקורא, ידיעותיו ודעותיו. הניסיון להבין את הכותב ותקופתו צריך להיות מנותק מתפישת עולמו של הקורא, ומצד שני, אין להוציא דברים מהקשרם, לא להיסחף ולא לתת להם פרשנות שגויה.

פרסום מכתבים

במכתביהם של מנהיגים ואנשים מפורסמים יש עניין לציבור, ופעמים רבות מתפרסמים מכתבים אלה, בדרך כלל לאחר מותו של הכותב, כספר. דוגמאות לכך:

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ U.S. Supreme Court, EX PARTE JACKSON, 96 U.S. 727 (1877) 96 U.S. 727
  2. ^ חוק  הדואר, התשמ"ו-1986 , באתר משרד התקשורת
  3. ^ חוק הדואר, התשמ"ו-1986, סעיף 90
  4. ^ חוק הדואר, התשמ"ו-1986, סעיף 101
  5. ^ חוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991, סעיף 35
א' בתמוז

א' בתמוז הוא היום הראשון בחודש העשירי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש הרביעי

למניין החודשים מניסן.

אלברט איינשטיין

אלברט איינשטיין (בגרמנית: Albert Einstein, להאזנה (מידע • עזרה)‏; 14 במרץ 1879 – 18 באפריל 1955) היה פיזיקאי יהודי יליד גרמניה, מגדולי המדענים בכל הזמנים.

איינשטיין נחשב לגדול התאורטיקנים, לצד אייזק ניוטון, אבי המכניקה הקלאסית. שמו הפך מילה נרדפת לגאונות. הוא זכה לפרסום עולמי ברבע הראשון של המאה ה-20 בזכות תורת היחסות אותה פיתח, אשר שינתה את כל מה שהיה ידוע עד אז על מהותם של הזמן, המרחב, המסה, התנועה וכוח הכבידה וכן בזכות תרומותיו לתחומי מכניקת הקוונטים והמכניקה הסטטיסטית ולהסברת האפקט הפוטואלקטרי. בגין תרומתו הייחודית בנושא האחרון הוא זכה בפרס נובל לפיזיקה בשנת 1921.

מלבד חלקו המכריע בפיתוח תחומי המדע, איינשטיין התבטא ופעל גם בנושאים אקטואליים והיה סוציאליסט נלהב. כן תמך בציונות ובמדינת ישראל. עם זאת, הוא דחה שתי הצעות שקיבל מהמדינה הצעירה, האחת, להיות נשיא המדינה; השנייה, להיות נשיא האוניברסיטה העברית בירושלים, לה הוריש בצוואתו את כל כתביו. איינשטיין תרם גם לפרויקט פיתוח נשק גרעיני בארצות הברית, דרך תמיכתו ב-מכתב איינשטיין-סילארד לנשיא האמריקאי, ועודדו לקדם פיתוחו בארצות הברית, על אף שהגדיר עצמו כפציפיסט.

בול דואר

בול דואר, או בקצרה בול, מודבק על מכתב על מנת להוכיח ששולח המכתב שילם לרשות הדואר המעבירה את המכתב. לרוב זהו נייר מלבני קטן המצורף למעטפה. כחלק מתהליך המשלוח, פריט הדואר נחתם במטרה לבטל את ערך הבול וכך למנוע שימוש חוזר בו. הבול הוא הגרסה הפופולרית ביותר לדמי דואר משולמים מראש, אך כיום רוב הדואר המשרדי מוחתם בחותמות מוסכמות או נשלח במעטפות שתמונת בול מודפסת עליהן. בשנים האחרונות, מכתבים נושאי בולים הופכים שכיחים פחות עקב התפתחותו של הדואר האלקטרוני והשימוש המתפתח במדבקות תשלום או במעטפות "מבויילות".

הצורה הנפוצה ביותר לבולים היא מלבן, אך לבול הדואר יכולות להיות צורות שונות, כגון משולש, מחומש ועיגול. נוסף למטרתם העיקרית של הבולים - הוכחת התשלום על העברת דבר הדואר - הם משמשים לעיתים קרובות למטרות נוספות, כגון הנצחת אירועים ואנשים חשובים. למשל, פטירתו של איש ידוע יכולה להיות מלווה בבול מיוחד שיונפק לכבודו. כיום ישנה גם אפשרות ליצור בול דואר עם תמונה אישית.

הגוף המופקד על הנפקת בולים במדינת ישראל הוא השירות הבולאי, שהוא חלק מחברת דואר ישראל.

בן ערובה

בן ערובה הוא אדם המוחזק בניגוד לרצונו בשבי במטרה לסחוט התנהגות מסוימת ממי שאדם זה יקר ללבו. בן ערובה נלקח בדרך כלל לשם הפעלת לחץ פוליטי או כדי לקבל כופר נפש תמורת שחרורו.

לקיחת בן ערובה נחשבת לפשע או למעשה טרור.

לקיחת בן ערובה יוצרת דילמה קשה לשלטונות: האם להיענות לדרישת המחזיקים בו, להציל את חיי החטוף אך להסתכן במעשי חטיפה נוספים, או לנסות להכניע את החוטפים, בכוח או במשא ומתן, תוך סיכון חייו של בן הערובה.

נכונות היהודים בימי הביניים לשלם כופר נפש הביאה לכך שרבנים ופרנסי קהילה נלקחו כבני ערובה. במאה ה-13 המהר"ם מרוטנברג נכלא על ידי הקיסר רודולף הראשון בדרישה לכופר נפש. המהר"ם סירב לתת לתלמידיו לפדותו עקב החשש שפדייתו תביא לחטיפת רבנים חשובים אחרים והתרוששות הקהילה היהודית (כמו שנפסק בגמרא: (גיטין מה/א) "אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם"). עקב כך הוא נשאר בכלא שבע שנים עד מותו. רק ארבע עשרה שנה לאחר מכן נפדתה גופתו.

במאה העשרים שלח הנרי קיסינג'ר, היועץ לביטחון לאומי של הנשיא ריצ'רד ניקסון, מכתב לנשיא ובו ביקש שבמקרה שיחטף, לא להיכנע לשום דרישה של החוטפים, כדי שלא ליצור תקדים מסוכן. הוא הדגיש: "אם יתקבל ממני מכתב או מסר אחר ברוח שונה, יהיה עליך להניח שמסר זה הובע תחת איום".

במשטרות מודרניות פועל צוות משא ומתן משטרתי, שמופקד על ניהול משא ומתן עם חוטפים, כדי להגיע לשחרור בני הערובה.

דב בער ממזריטש

רבי דב בֶּער (יידיש: בער) ממזריטש מכונה "המגיד ממזריטש" (ת"ע, 1710 – י"ט בכסלו תקל"ג, 15 בדצמבר 1772) היה תלמידו של הבעל שם טוב ויורשו בהנהגת תנועת החסידות.

דואר

הדואר הוא רשת תקשורת והובלות בינלאומית להעברת חפצים ובכלל זה חפצים נושאי מידע (גלויות, מכתבים, קלטות, תקליטורים, ספרים וכיוצא בזה) וחפצים המשמשים כאמצעי תשלום (מזומן, המחאות וכיוצא בזה).

הדרך הפשוטה והמקובלת ביותר להשתמש בשירותי הדואר היא לשלשל גלויה או מעטפה מבוילת, עם ציון שם הנמען וכתובתו, אל תיבת דואר. כתובת הנמען יכולה להיות ציון מיקום ביתו, מקום עבודתו או תא שהנמען שכר לצורך קבלת דברי דואר. את מרבית שירותי הדואר המורכבים יותר ניתן לקבל בסניף הדואר או בסוכנות הדואר והדבר עשוי לדרוש גם את הגעת הנמען אל סניף או סוכנות הדואר. שירותי דואר מורכבים יותר כוללים שליחת חבילות, שליחת דואר רשום (מכתב המאפשר מעקב אחר מסלול שליחתו ואחריות למקרה אובדן), בלדרות מהירה (דואר שליחים) וכיוצא בזה. סניף דואר (ולפעמים גם סוכנות הדואר) עשוי להגיש גם שירותים שאינם שירותי דואר קלאסיים, כגון שליחת מברקים ופקסים או הגשת שירותי בנקאות.

רשת הדואר מבוססת על סדרה של מרכזי מיון ואמצעי תובלה קרקעיים, אוויריים וימיים (הימיים כבר כמעט שלא בשימוש בשנות האלפיים). עיקר רשת הדואר נשען על רשויות וחברות ממשלתיות. אולם, חלקים ממנה מופרטים. בישראל סוכנויות הדואר מופרטות (בניגוד לסניפים) והן מקיימות קשר עם כלל רשת הדואר דרך מרכזי המיון הממלכתיים. כמו כן קיימת בישראל חלוקת דואר מופרטת מעטה של חברת FedEx האמריקנית, עבור דברי דואר שנשלחו לישראל דרך חברה זו בארצות הברית. רשת הדואר של חברת FedEx הפרטית משיקה לרשת הכללית רק בתיבות קבלת הדואר של הנמענים.

דואר אלקטרוני

דואר אלקטרוני (בראשי תיבות: דוֹאֶ"ל; באנגלית: E-mail או Email; אִימֵיְיל) הוא אמצעי תקשורת אלקטרוני המאפשר העברת מסרים כתובים ממחשב אחד למחשב אחר (או לכמה מחשבים אחרים), דרך שרתים, אם מחשבים אלו מחוברים ברשת.

ניתן לשלוח הודעת דואר אלקטרוני בפורמט טקסט פשוט, בפורמט HTML ועוד וניתן לצרף להודעת דואר אלקטרוני גם קבצים.

ניתן לשלוח הודעת דואר אלקטרוני ליותר מנמען אחד במקביל. בדרך כלל, ההודעה עוברת ברשת דרך מספר שרתים עד לשרת שמאחסן את תיבת הדואר של הנמען, ושם היא מחכה לנמען עד שזה ניגש לתיבת הדואר שלו.

הצהרת בלפור

הצהרת בלפור היא הכינוי המקובל למסמך שנחתם בידי שר החוץ הבריטי, הלורד ארתור ג'יימס בלפור, ב-2 בנובמבר 1917 (י"ז בחשוון תרע"ח) ועיקרו הכרזה ולפיה בריטניה תתמוך בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. מתן ההצהרה היה הישג מדיני חסר תקדים של התנועה הציונית: מעצמה עולמית כמו בריטניה הסכימה למעשה לפרוש את חסותה על התנועה הציונית ולסייע לה במימוש מטרתה העיקרית. בעשותה כן הגיעה ממשלת בריטניה למסקנה, שיהיה זה יותר מעשי לתמוך בשאיפות הציוניות כהצדקה לפירוק הקיסרות העות'מאנית, מאשר כמשענת לחיזוקה.

ההצהרה נמסרה לידיו של הלורד ליונל וולטר רוטשילד, שהתבקש להעבירה לידי ההסתדרות הציונית. היא ניתנה בעקבות הצעה שהגיש לממשלת בריטניה ד"ר חיים ויצמן בשיתוף עם ההנהגה הציונית בבריטניה. הצעתו של ויצמן כללה את הדרישה להכיר בזכות העם היהודי על ארץ ישראל ובזכותם של יהודים לעלות אליה, וכן להעניק מעמד מוכר למוסדות התנועה הציונית בארץ ישראל. את נוסח ההצהרה אישר הקבינט הבריטי ב-31 באוקטובר 1917.

הצהרת בלפור הייתה מסויגת ומצומצמת בהשוואה להצעה שהגיש ויצמן, ובכל זאת כללה הכרה בהקמת "בית לאומי" ליהודים בארץ ישראל. במשתמע גם הכירה ההצהרה בתנועה הציונית כמייצגת שאיפות אלה. הצהרת בלפור הייתה איפוא ההישג המדיני המשמעותי הראשון של התנועה הציונית.

בעקבות פרסומה של הצהרת בלפור כתב העיתון הבריטי The Spectator: "יישוב יהודי גדול ומשגשג בארץ הקודש תחת פיקוחה של בריטניה, בעלות-בריתנו ואמריקה, יתרום לשלום וקידמה במזרח הקרוב, ויעלה אפוא בקנה אחד עם מדיניות בריטניה."

מסמך המנדט של חבר הלאומים משנת 1922, שאשרר את החלטות ועידת סן רמו, כלל הצהרה זו ככתבה וכלשונה, וכך היא קיבלה תוקף חוקי של מסמך בינלאומי מחייב. גם מגילת העצמאות כללה התייחסות להצהרה.

ברחבי ישראל נקראו רחובות וכיכרות בשם "ב' בנובמבר" לציון תאריך ההצהרה.

חבצלת (כתב עת)

"חבצלת: מכתב עתי לבית ישראל" היה כתב עת עברי שיצא לאור בירושלים בשנת 1863 על ידי ישראל ב"ק, ובשנים 1870–1911 בעריכתו של חתנו, ישראל דב פרומקין, שניהם מאנשי היישוב הישן החסידי. הוא יצא בערך פעמיים בחודש.

יום ראשון

יום ראשון הוא היום הראשון בשבוע למניין הימים מן השבת. זהו יום קדוש כמעט בכל העדות הנוצריות ויום מנוחה במדינות אירופה ואמריקה. לפיכך, בחלק ממדינות העולם, ועל פי תקן ISO-8601, זהו היום השביעי בשבוע וחלק מימי סוף השבוע. מקובל לקשור את יום ראשון לשמש, ולכן הוא מכונה בלשונות רבות "יום השמש", למשל באנגלית "Sunday", ובגרמנית "זונטאג". כמו כן, בהשפעה נוצרית, הוא מכונה "יום האדון" בלשונות אחרות, למשל בספרדית "Domingo".

כ"ב בניסן

כ"ב בניסן הוא היום העשרים ושניים בחודש השביעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש הראשון

למניין החודשים מניסן.

כ"ה בטבת

כ"ה בטבת הוא היום העשרים וחמישה בחודש הרביעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש העשירי

למניין החודשים מניסן.

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצווה של ילד שנולד בכ"ה טבת היא,

ברב השנים, פרשת וארא. אבל אם בר המצווה חל בשנה חסרה המתחילה בשבת (שנה מקביעות זחא או זחג) פרשת בר המצווה היא פרשת שמות.

כתב יד (מקור)

כתב יד של יצירה טקסטואלית (מאמר, ספר, שיר וכדומה) הוא העותק המקורי של היצירה בכתב ידו של המחבר, קודם פרסומה בדפוס (המונח בלשון מקצועית הוא הולוגרף או אוטוגרף).

בעבר, כתב יד אכן נוצר אך ורק בכתב יד. עם התפתחותה של טכנולוגיית הכתיבה התרחבה משמעותו של מושג זה, ונכלל בה עותק מקורי של היצירה בכל צורה שבה נוצר: בכתב יד, במכונת כתיבה או במעבד תמלילים. גם העותק המקורי של התווים של יצירה מוזיקלית הוא בגדר כתב יד.

במשך התקופה שקדמה להמצאת הדפוס, כתב יד היה לא רק העותק המקורי של היצירה, אלא גם הטכניקה ליצירת עותקים נוספים שלה לשם הפצתה (על כך בנפרד בערך כתב יד (העתק)).

כתיבה יוצרת

כתיבה יוצרת היא כתיבה שמטרתה אמנותית. תוצאת הכתיבה היוצרת היא טקסט, אשר בדרך כלל, לא ניתן לסווגו כאחת מסוגות הטקסט הנפוצות: טקסט ענייני, טקסט עיוני, רשימה, טקסט מדריך ומפעיל, פרסומת, מכתב או חוזה.

צורות הכתיבה היוצרת הנפוצות הן סיפורת (פרוזה), שירה, מחזה או הגיגים. כתיבה יוצרת היא למעשה תהליך של יצירת טקסט ספרותי.

מכתב גלוי

מכתב גלוי או מכתב פתוח הוא מכתב שמיועד להקרא על ידי קהל רחב, או מכתב שמיועד לאדם פרטי, אך מופץ בתפוצה רחבה בצורה מכוונת.

מכתב גלוי נכתב, בדרך כלל, כאילו הוא מופנה לאדם מסוים, אך מפורסם בציבור באמצעות אמצעי התקשורת, כגון העיתונות או האינטרנט. לעיתים קרובות מכתב גלוי עוסק בפנייה ביקורתית אל מנהיג פוליטי.

קיימות מספר סיבות לכך שאדם יבחר לכתוב מכתב כמכתב גלוי, ובהן:

לפרסם את עמדת הכותב בנושא מסוים

ניסיון להתחיל או לסיים דיון ציבורי סביב נושא מסוים

רצון למתוח ביקורת על פעולותיה של דמות ציבורית כלשהי

ניסיון למקד את תשומת הלב הציבורית באדם אליו המכתב מיועד, וכך לאלץ אותו להגיב למכתב

מטעמים הומוריסטיים

מכתבי אל-עמארנה

מכתבי אֶל-עַמַארְנָה (לעיתים נקראים בטעות "מכתבי תל אל-עמארנה") הם מכתבים המתוארכים לאמצע המאה ה-14 לפנה"ס, שנכתבו על ידי שליטים שונים, ברובם שליטים כנעניים, ונשלחו אל מלך מצרים במשך תקופה של כ-20 שנה, בימי המלכים אמנחותפ השלישי, אח'נאתון ותות ענח' אמון. חלק מועט מהמכתבים נכתבו על ידי אמנחותפ השלישי לשליטים אחרים.

מכתבים אלה התגלו באל-עמארנה שבמצרים התיכונה ומהווים מקור עיקרי להכרת ארץ ישראל בתקופת הברונזה המאוחרת. צבר המכתבים מכיל 382 תעודות, חלקן בשברים קטנים. 350 מתוכם הם מכתבים או רשימות של מתנות, ואילו 32 לוחות מכילים מסמכים אחרים: ספרות מיתולוגית מסופוטמית, חיבורים דידקטיים, מילונים ורשימות אלים. חלק מהלוחות נמצאו שבורים וקטועים עד שלא ניתן לסווגם. רוב המכתבים נשלחו על ידי שליטי כנען, שהייתה תחת חסות מצרית, ומקצתם ממעצמות אחרות באזור.

סרבנות בישראל

בישראל, סרבנות היא בעיקר סירובו של חייל בצה"ל למלא פקודות חוקיות מסוימות שניתנו לו על ידי מפקדיו, ולעיתים סירוב מלא לשירות בו, כתוצאה מחוסר הסכמה עם מדיניות ממשלת ישראל, שאותה מבצע הצבא, או מתוך פציפיזם. סרבנות היא סירוב פקודה הבא ממניעים פוליטיים-אידאולוגיים. סירוב להתגייס או לבצע פקודה מסוימת ממניעי פחד, עייפות, נוחות וכדומה מוגדר כסירוב פקודה בלבד, ואינו נכלל בהגדרת סרבנות.

אחרי טבח כפר קאסם נטבע המושג "פקודה בלתי חוקית בעליל", המתאר מצב שבו חייל חייב לסרב לבצע פקודה, משום שהיא בלתי-חוקית בעליל. סירוב לציית לפקודה כזו אינו בגדר סרבנות.

פרשת דרייפוס

פרשת דרייפוס היא עלילה אנטישמית, שגרמה למשבר פוליטי שהתרחש בצרפת ב-1895, ובה הואשם אלפרד דרייפוס – קצין תותחנים יהודי-צרפתי בדרגת סרן – כי בגד במדינתו וריגל לטובת גרמניה. העיתון שפרסם זאת לראשונה היה "המילה החופשית" (La Libre Parole), בטאונו של העיתונאי האנטישמי אדואר דרימון. האירוע התרחש בתקופה שהעם הצרפתי ביקש לנקום על התבוסה לגרמנים במלחמת צרפת-פרוסיה בשנת 1870.

רבי אפס

רבי אפס היה אמורא ארץ ישראלי מהדור הראשון של האמוראים (בסביבות שנת 225).

רבי אפס היה מבית דינו של רבי יהודה הנשיא. במדרש מובא כי רבי מינה אותו לכתוב מכתב לאנטונינוס, והרב היימן מסיק מכך שהוא היה סופרו של רבי יהודה הנשיא. גר בדרום הארץ והוא מכונה בתלמוד הירושלמי "רבותינו שבדרום". רבי יהודה הנשיא ציווה לפני מיתתו שימנו את רבי חנינא בר חמא כממלא מקומו בראשות הישיבה, אך הוא סירב ליטול את המשרה כל עוד היה רבי אפס בחיים מכיוון שרבי אפס היה גדול ממנו שתי שנים ומחצה, לכן הוכתר רבי אפס כראש הישיבה לאחר רבי. בתפקיד זה שימש לפחות עשרים שנה, עד פטירתו, ורק אחריו מונה רבי חנינא בר חמא. רבי אושעיא מזכירו פעמים רבות. מתלמידיו היה לוי בר סיסי[דרוש מקור][דרושה הבהרה].

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.