מכירת הבכורה

מכירת הבכורה תמורת נזיד עדשים התבצעה בין עשו ליעקב, ומסופרת בספר בראשית, פרק כ"ה, פסוקים כ"א-ל"ד. עשו, בנו בכורו המועדף של יצחק, חוזר מן השדה עייף ורעב. כשהגיע לאוהל ראה את אחיו יעקב מבשל נזיד עדשים, וביקש ממנו: "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה". יעקב נאות להאכיל את עשו רק תמורת מכירת הבכורה. מאחר שהיה עשו עייף ורעב מהציד בשדה, וחשש שיום מותו קרוב (כנראה עקב הסכנות הטמונות בציד חיות טורפות), נעתר לדרישת יעקב והעסקה בוצעה. זהו פשוטו של מקרא. הכתוב מסכם את סיפור המכירה במשפט חיווי: עשו בז לבכורה, זלזל בה, לא ייחס לה את המשמעות הראויה.

Victors Esau and the mess of pottage
עשו מוכר ליעקב את בכורתו תמורת נזיד עדשים (יאן ויקטור, 1653)
מכירת הבכורה

וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן-הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל-יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן-הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ אֱדוֹם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת-בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת-הַבְּכֹרָה

ספר בראשית, פרק כ"ה, פסוקים כ"ט-ל"ד

דיון בסיפור על פי פרשנים

סיפור מכירת הבכורה של עשו ליעקב, הוא סיפור שמעלה תמיהה אחת רצינית: הכיצד הסכים עשו למכור את בכורתו - שבאותם זמנים היה לה ערך חומרי ומעמדי רב - בנזיד עדשים  (מכאן גם הביטוי המקובל בשפה העברית, למכור פריט או נכס בנזיד עדשים, היינו, במחיר הנמוך משמעותית משוויו).

על פי חוק הירושה, שכתוב בספר דברים חלקו של הבן הבכור בירושה גדול פי שניים מחלקו של הבן השני "כִּי-הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה".[1] זה היה גם הנוהג במזרח הקדום.[2]

במאמרו המפורט על קניין הבכורה מביא שאול רגב את התהיות שמעלה הסיפור ואת הפרשנויות השונות שמוצעות על ידי הפרשנים.[3] פרשנים אכן משערים ש"משפט הבכורה" כלל בתוכו לא רק את החלק הכספי, אלא גם את המעמד של הבכור כממשיך את מקומו של האב וזוכה לברכתו.  סיפור גניבת הברכות בבראשית פרק כ"ז, ותגובתו הקשה של עשו מעידים על החשיבות העליונה שנתנו שני האחים לברכה.[4]אבן עזרא מציין במפורש את שני היתרונות הנזכרים לעיל: "והבכורה שיקח פי שניים מממון אביו וי"א [ויש אומרים] שיש לבכור מעולם מעלה על הצעיר לקום מפניו ולשרתו כבן לאב"[5] , ומתעוררת השאלה אצל הפרשנים, כיצד מסכים עשו למכור את בכורתו בנזיד עדשים, אם התמורה כל כך גדולה.  אבן עזרא גם מציע תשובה: עשו מתרץ את ה"עסקה" בכך שהוא ממילא הולך למות, אך אין כוונתו לומר שהוא בא בימים או חולה על ערש דווי. הוא פשוט יודע שכאיש שעיסוקו בציד חיות טורפות, חייו יכולים להיגדע פתאומית. ועל כן מה ערך לבכורתו.

אבן עזרא גם אינו מייחס עושר גדול ליצחק, וזו הסיבה לדעתו שיצחק ביקש מטעמים מיוחדים מעשו טרם מותו, מאחר שלא עלו על שולחנו הדל מטעמים. כך גם ניתן יותר להבין את זלזולו של עשו בבכורה.[6]

הרמב"ן לעומתו סובר שליצחק, על פי כל הכתובים הסמוכים, היה עושר גדול, אך הוא מביע סברה שייתכן מאוד שחוק הירושה הממוני שמוזכר בספר דברים, עוד לא היה תקף בזמנו של עשו, ורק החשיבות שבמעמד ובברכה הייתה תקפה.[7] שתי העמדות האלו, שמשלימות אחת את רעותה, עשויות בהחלט להסביר בצורה הגיונית את עסקת המכירה הזולה מאוד.

אך קיימת גם עמדה מנוגדת, שאותה מייצגים הרשב"ם, רד"ק וספורנו; יעקב שילם לעשו מחיר מלא בדמים עבור הבכורה, ונזיד העדשים היה רק מעין חתימת העסקה בארוחה.[3] עמדה זו הייתה נוחה גם לנוצרים, משום שהמסר שעלול להיקלט ממנה הוא שיעקב ניצל לרעה את רעבונו ועייפותו של אחיו הבכור וקנה ממנו את הבכורה במחיר מלא.[8] ספורנו ורד"ק מסבירים צעד זה של יעקב במשפט המסכם של הסיפור המקראי: "ויבז עשו את הבכורה". במקרה זה בא הכתוב כאילו ל"תרץ" את מעשיהו של יעקב; עשו לא היה ראוי לבכורה. גם על פי פירושו של רש"י, לא היה עשו ראוי לבכורה, שזיכתה אותו במעלה רוחנית-דתית והוא ויתר עליה.[8]

ניתוח ספרותי של הטקסט המקראי

Figures Esau Sells His Birthright for Pottage of Lentils
עשיו מוכר ליעקב את הבכורה תמורת נזיד עדשים; מאת ז'ראר הואט, 1728

הסיפור המקראי מספק לקורא רמזים מטרימים לעלילה המתפתחת בפרק, מחד גיסא, אבל מאידך גיסא הוא חוסך בפרטים ויוצר פערי מידע, שהקורא המשכיל אמור להשלים אותם בעצמו על רקע ההקשר והתפתחות העלילה.[9] סיפור קניין הבכורה מכין את הקורא בהדרגה, וכאילו מבלי משים, להתפתחות העלילה בפרק הנוכחי ואף בפרקים הבאים, ודואג להעביר את המסר הטמון בה.

בתחילת הפרק מודיע הכתוב שעוד ברחם האם, רבקה, קיימת יריבות בין שני האחים, שבעצם מייצגים שני לאומים שונים. פסוק כ"ג: "שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר". משמע, אלו אינם זוג עוברים תאומים רגילים שמשתעשעים ברחם. לאמיתו של דבר, הם מייצגים שני עמים שונים, את ישראל, הוא יעקב, ואת אדום, הוא עשו, שרבים על הבכורה כבר בבטן אמם.[2] עשו אמנם הצליח לצאת הראשון, אך יעקב אחז ברגליו בניסיון ברור להקדים אותו.

בתשובתו דלעיל של ה' לתלונותיה של רבקה על ייסורי ההריון, מכין הכתוב את הקורא לסופה של העלילה: הבכורה, מבטיח אלוהים, תעבור לצעיר שיגבר על הבכור. בד בבד מסביר הכתוב במהלך הפרק, כביכול, את מקורם של בני אדום, נחיתותם מהלאום הישראלי (גם בצורה) ויריבותם עם העברים; עשו "האדומי" נולד כתינוק אדמוני ושעיר, מראה שאיננו משובב נפש, ואף עיסוקו המאוחר יותר איננו מחמיא לו; הוא איש ציד - פעולה הגוררת בחובה סוג של גסות, כוחניות ואלימות, ובנוסף, נוקט הכתוב במשחק מילים: אביו אוהב אותו "כִּי-צַיִד בְּפִיו" - עשו יודע איך לצוד את לבו של אביו, איך לגנוב את דעתו. עשו, אם כן, הוא הגיבור המכוער, האלים, הכוחני, גונב הדעת, הפזיז, והאיש שהקל בבכורה שזכה בה מלכתחילה.

בפסוק כ"ז "וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים" – יש תקבולת ניגודית שיוצרת אנלוגיה הפוכה. עשו לעומת יעקב. האחד איש יודע ציד, עם כל המשמעות דלעיל הכרוכה בכך, והשני לעומתו איש תם, במשמעות של תום, תמימות. האחד מתרוצץ בשדות, והשני יושב תמים באהלו. אלא שהצעיר, יעקב, אינו תמים פסיבי מסתבר; כבר בהופעתו הראשונה מחוץ לרחם אמו אוחזת ידו בקרסול אחיו. אין הוא מתכוון לוותר על הבכורה. מינקותו הוא יודע לנקוט יוזמה, וכשזוכרים את המשך עלילותיו של יעקב בחייו, ניתן בקלות להתרשם שגם בנושא התכנון והיוזמה מטרים הכתוב לקורא כאן רמזים לעתיד לבוא.

המשפט (בפסוק כ"ו) "וְיִצְחָק בֶּן-שִׁשִּׁים שָׁנָה, בְּלֶדֶת אֹתָם" מופיע כאילו במאמר מוסגר לאחר הסיפור על לידת האחים, אך הוא גם מסביר את הפסוק שבא שני משפטים מאוחר יותר: (כ"ח) "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה, אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב" המקרא רומז לכך שיצחק מזדקן ומתקשה לשפוט כראוי את בניו; בנו הצייד, צד את לבו, בעוד שרבקה, שהיא צעירה מיצחק, מתרשמת כראוי מאופיים של בניה.

יעקב מבשל נזיד עדשים, בעוד עשו מגיע עייף ורעב מהציד. בראותו את הנזיד הוא אפילו לא טורח לנקוב בשמו, אלא דורש במפגיע: (ל') "הַלְעִיטֵנִי נָא מִן-הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה", שמתקשר גם לשמו ולתיאורו של עשו האדמוני. לאחר כל הרמזים לצורתו האדומה, למאכלו האדום, קורא הכתוב בשמו המפורש של עשו: "עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ, אֱדוֹם".[2]

זוהי ההזדמנות של יעקב להשיג את הבכורה על פני האדומי והוא דורש אותה תמורת הנזיד. יעקב בעצם מנצל הזדמנות לרכוש את מה שממילא הועיד לו אלוהיו כהבטחה לאמו. עשו ממהר להסכים, ומסביר זאת במותו הקרוב.  פירושו  לעיל של אבן עזרא נשמע סביר (סכנת המוות מרחפת תדיר מעל ראשו של צייד חיות טרף), אך קיימת גם האפשרות להסביר את גישתו של הצייד החומרי, האלים והרעב במילותיו של ישעיהו "הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן, אָכֹל בָּשָׂר, וְשָׁתוֹת יָיִן; אָכוֹל וְשָׁתוֹ, כִּי מָחָר נָמוּת"[10] - כולנו בני תמותה בסופו של דבר, נהנה כל עוד נחיה. ריקנות רוחנית.[2]

"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם, וַיִּשָּׁבַע, לוֹ; וַיִּמְכֹּר אֶת-בְּכֹרָתוֹ, לְיַעֲקֹב".(ל"ג) הכתוב מסכם את הסיפור במילים מחייבות; זו לא הייתה גחמה של רגע, נערך כאן מעין חוזה או הסכם. זו הייתה עסקה לכל דבר. עשו אוכל והולך לדרכו, והכתוב מצמיד למצחו אות קין של מוכר בכורתו היקרה בנזיד עדשים.[11]

"וַיֹּאמֶר לָבָן לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה" (פרק כ"ט, פסוק כ"ו). לפי פירושו של יאיר זקוביץ,[12] גם זו התייחסות לגניבת הבכורה. לבן, דודו של יעקב, הונה אותו לחשוב כי הוא עובד למען רחל אך נתן לו לאישה את לאה. בתגובה לטרונייתו של יעקב, השיב לבן את הדברים הנל, ובכך רמז שבכנען, שאינה "במקומנו", נגנבה הבכורה.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ספר דברים, פרק כ"א, פסוקים ט"ו-י"ז 
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 שרון רימון, "בכורה, בחירה וברכה", ראשית - בית מדרש קהילתי רעננה, תשע"א
  3. ^ 3.0 3.1 שאול רגב, פרשת תולדות, תש"ס - "קניין הבכורה", המרכז ללימודי יסוד ביהדות, מס' 313, אוניברסיטת בר-אילן
  4. ^ ספר בראשית, פרק כ"ז
  5. ^ אבן עזרא לספר בראשית, פרק כ"ה, פסוק ל"א
  6. ^ אבן עזרא לספר בראשית, פרק כ"ה, פסוק ל"ד
  7. ^ הרמב"ן לספר בראשית, פרק כ"ה, פסוק ל"ד
  8. ^ 8.0 8.1 ראו בנושא את מאמרו של יחיאל צייטקין "סיפור מכירת הבכורה והפולמוס היהודי-נוצרי" אוניברסיטת בר-אילן, המרכז ללימודי יסוד ביהדות, דף שבועי, מס' 992
  9. ^ מנחם פרי ומאיר שטרנברג.  "המלך במבט אירוני;  על תחבולותיו של המספר בסיפור דוד ובת-שבע ושתי הפלגות לתאוריה של הפרוזה".  הספרות 1/2, (קיץ 1968 ( 292-263)
  10. ^ ספר ישעיהו, פרק כ"ב, פסוק י"ג
  11. ^ מיכל טיקוצ'ינסקי, "בכורה תמורת נזיד עדשים: ככה עושים עסקים". ידיעות אחרונות, 13 בנובמבר 2011
  12. ^ יאיר זקוביץ, יעקב: הסיפור המפתיע של אבי האומה, אור יהודה: דביר, תשע"ב, עמ' 67–68
בכור

הבכור הוא הצאצא הראשון של אדם, בעל חיים, ואף צמח. בימי קדם, אך גם בימינו, זוכה הבכור למעמד מיוחד. בדרך כלל היה הבכור (ברוב התרבויות - הבן הזכר בלבד) יורש את מרבית נחלת האב ואת ראשות המשפחה המורחבת. נוהג זה השתרש בקרב בתי מלוכה, שבהם עובר השלטון, במות המונרך לבנו או בתו הבכורים. לעיתים מכונה הבכור, בעיקר בהקשר של בכור האדם או הבהמה, בשם "פטר רחם", כלומר הראשון שיצא מרחמה של אישה או נקבת בעל חיים.

בלטינית מכונה זכותו של הבן הבכור לרשת את כל נכסיו ותאריו של אביו פרימוֹגֵנטוּרה.

המונח בכורה משמש באותו אופן כדי לציין את הפעם הראשונה שמשהו מתבצע. בדרך כלל משמש המושג כדי לתאר אירוע תרבות המתרחש בפעם הראשונה -של סרט קולנוע, ההופעה הפומבית הראשונה של מחזה, קונצרט או בלט. לעיתים משתמשים במונח טרום בכורה כדי לציין הופעה או הקרנה שמתרחשת לפני הבכורה, אבל אינה פתוחה לקהל הרחב, או שאינה ההופעה הראשונה ה"רשמית" והמפוארת.

גניבת הברכות

סיפור גניבת הברָכות מופיע בסוף פרשת תולדות, פרק כ"ז, בספר בראשית. לעת זקנתו, קורא יצחק לעשו בנו הגדול ומבקש ממנו להכין לו מטעמים מצֵידו על מנת שיוכל לברכו בברכת הבכורה לפני מותו. רבקה שומעת זאת, והיא פועלת במהירות, במגמה שבנה הצעיר המועדף עליה, יעקב, יזכה בברכות. בהוראתה ובהדרכתה מתחזה יעקב לעשו אחיו התאום, ובכך גונב את דעתו של אביו, שמחמת כהות עיניו סבר שבנו עשו עומד לפניו, והוא אכן מברך אותו.הסיפור הידוע מצטיין ביסודות ספרותיים-דרמטיים מחד, אך מעורר תהיות פרשניות לגבי המשמעות המוסרית של מעשה המרמה, מאידך.

הלעיטהו לרשע וימות

הַלְעִיטֵהוּ לָרָשָע וְיָמוֹת הוא ביטוי תלמודי ועיקרון הלכתי, שבמשמעותו הפשוטה מציין יחס של אדישות ושוויון נפש, ולעיתים אף של עידוד, לכך שאדם המוגדר בהלכה כרשע ייכשל בעבירות.

על פי מילון אבן-שושן "הלעטה" היא מתן אוכל רב לצורכי השמנה, ולרוב המונח מתייחס לבעלי חיים. עם זאת המילה מופיעה במקרא פעם אחת, בדבריו של עשיו ליעקב בסיפור מכירת הבכורה, שבו מכר עשיו ליעקב את בכורתו תמורת האכלתו בנזיד עדשים שהוכן על ידי יעקב. עשיו מבקש בסיפור זה "הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה" (ספר בראשית, פרק כ"ה, פסוק ל'). בהקשר זה המילה משמשת לבני אדם.

לביטוי, המובע באופן ציורי, אין משמעות הצהרתית בלבד, אלא הוא בעל משמעות מעשית בפסיקה ההלכתית. בעקבות קושי בסיסי לקבל עמדה מסוג כזה, פירשו בספרות ההלכה את הביטוי באופנים שונים, והוסיפו לו מגבלות ותנאים שאינם נובעים באופן ישיר מלשון התלמוד או מההקשרים שבהם הוא מופיע, על פיהם יש ערך להכשלת רשע בעבירות רבות. פרשנות ייחודית של הרב צבי פסח פרנק לדברי הרמב"ם על הביטוי, מבטאת גישה הפוכה מהמקובל, ולפיה משמעות הביטוי היא שיש להציל רשעים מעבירות חמורות, ולגרום להם, במידת האפשר, לעבור במקומן עבירות קלות יותר.

יעקב

יַעֲקֹב, המכונה במסורת היהודית יַעֲקֹב אָבִינוּ, ונקרא גם יִשְׂרָאֵל, הוא דמות מקראית. יעקב הוא השלישי בשלושת האבות, בנם של יצחק ורבקה ונכד לאברהם ושרה. אחיו התאום של עשו, ואביהם של שבטי ישראל.

ע"פ המסורת יעקב נולד בערב חג סוכות בשנת ב'ק"ח, ונפטר בערב סוכות בשנת ב'רנ"ה בגיל 147.

תולדות חייו מסופרים במקרא, ותופסים נתח גדול מספר בראשית, בפרקים כ"ה-נ'.

חלק ממדרשי חז"ל מתייחסים ליעקב ועשו כאל אבות-טיפוס של לאומים. יעקב מייצג את עם ישראל ועשו את אדום, או לחלופין התנהגות טיפוסית של חייל רומאי. לפרשנות זו בסיס מייד עם הופעתם - כאשר התקשתה רבקה בהריונה, נאמר: "וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'. וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי [גוֹיִם] (גיים) בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" (בראשית, כ"ה, כ"ב-כ"ג). משמע, אין הקורא אמור לבחון את הגיבורים בקני מידה אנושיים פשוטים, כפרט, אלא כייצוג למשהו אחר.

יעקב ועשו

האם התכוונתם ל...

יצחק

יִצְחָק, מכונה במסורת היהודית יִצְחָק אָבִינוּ, דמות מקראית, אחד משלושת האבות והיחיד בהם שלא עזב בחייו את ארץ ישראל. בנם של אברהם ושרה, ואחיו למחצה של ישמעאל, יצחק נולד כשאברהם היה בן 100 ושרה בת 90, בשנת ב'מ"ח (2048) לבריאת העולם (על פי מדרש סדר עולם) וחי בתקופת האבות.

סיפור חייו מסופר בספר בראשית, בעיקר בפרקים כ'-כ"ח, ועל פיו נפטר יצחק בגיל 180.

נזיד

נָזִיד הוא מאכל העשוי ממרכיב מוצק מרכזי המבושל ברוטב או בציר. הנזיד יכול להיות מבוסס על בשר (בשר בקר או בשר עוף), מאכלי ים, קטניות או ירקות (בעיקר תפוחי אדמה או שעועית).

הנזיד סמיך יותר ממרק, ודליל יותר מקסרול (מעין פשטידת ירקות לחה). הנזיד מהווה לרוב מנה עיקרית, ולא מנה ראשונה או תוספת למנה עיקרית. בניגוד למרק, הנזיד יכול להיות מבושל הן על גבי הכיריים והן בתוך תנור אפייה (בעוד שהקסרול מוכן תמיד בתנור אפייה, והמרק תמיד מבושל על גבי הכיריים).

הנזיד מוזכר בספרי בישול החל מהתקופה הרומית. בספרו של אפיקיוס מהמאה הרביעית מוזכר נזיד. ניתן לאפיין את המאכל שבעבורו מכר עשו ליעקב את הבכורה ב"נזיד עדשים". בספרו של גיום טירל "לה ויאנדיר" מהמאה ה-14 מוזכרים סוגים שונים של נזידים, ובהם גם כמה סוגי ראגו. הרודוטוס מספר על הסקיתים שהכינו נזיד במאה ה-8 לפנה"ס המכיל מים ובשר. נזיד זה בושל בתוך עור בעל חיים שנתלה מעל האש.

הגולאש ההונגרי הוא נזיד שמקורו במאכל של השבטים המדיארים מהמאה ה-8 (הפפריקה נוספה רק במאה ה-18).

עדשה תרבותית

עדשה תרבותית (שם מדעי: Lens culinaris) היא מין צמח ממשפחת הקטניות. זרעי העדשה - העֲדָשִׁים, משמשות למאכל.

צמח העדשה הוא צמח חד-שנתי. הזריעה היא לקראת סוף החורף (באקלים ים תיכוני) וזמן הגידול נע בין 70–105 יום. גובה הצמח 20–70 ס"מ, ולו פרחים קטנים בצבעים לבן, ורוד או כחלחל. לצמח תרמילים המכילים בין 1–3 זרעים. קיימים שני תת-מינים: קטני זרע בעלי זרעים בקוטר 3–6 מ"מ, וגדולי זרע בעלי זרעים בקוטר 7–9 מ"מ.

זרעי הצמח, הם העדשים, משמשים את האדם למאכל כבר מתקופה קדומה. ראיה לכך היא הימצאות עדשים ביישובים מהתקופה הנאוליתית. קיימות עדשים במגוון צורות וצבעים, בהן ירוקות/חומות, כתומות/אדומות ושחורות. העדשים מזינות ביותר ומכילות כמות גבוהה של חלבון, מינרלים, ויטמינים וסיבים תזונתיים. תכולת החלבון הגדולה של העדשים (כ-30% בעדשים לא מבושלות) הופכת אותן למרכיב תזונתי חשוב בתזונתם של צמחונים וטבעונים, ובמטבחים צמחוניים כגון המטבח ההודי.

העדשים משמשות להכנת מגוון מאכלים: מסלטים, מרקים (מרק עדשים) ונזידים ועד קציצות. תבשיל עדשים נפוץ הוא "דאל" הודי, המוכן לרוב מעדשים צהובות, עגבניות, בצל וזרעי כוסברה.

עשו

עֵשָׂו (נכתב לעיתים גם כעשיו ומכונה גם אֱדוֹם) הוא דמות מקראית המופיעה בספר בראשית. עשו הוא בנם של יצחק ורבקה, אחיו התאום של יעקב ואביהם הקדמון של האֱדוֹמים.

פיטום כפוי

פיטום כפוי הוא הליך של האבסה והאכלה כפויה, לשם העלאה מהירה במשקל, שמתייחס בעיקר לפיטום אווזים וברווזים, אולם קיים גם בבני אדם, כשמדובר בפיטום בניגוד לרצונם. גווגאג' הוא הכינוי לצינורית המוחדרת דרך האף, או הפה עד לקיבה, כדי לפטם ביעילות. האכלה כפויה, שלא לשם השמנה אלא לשם מניעת נזק בריאותי העלול להיגרם מחוסר אוכל, קרויה הזנה בכפייה.

פרשת תולדות

פרשת תּוֹלְדֹת היא הפרשה השישית בספר בראשית. היא מתחילה בפרק כ"ה, פסוק י"ט ומסתיימת בפרק כ"ח, פסוק ט'. מקור שמה בפסוק הפותח אותה: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק, בֶּן-אַבְרָהָם" (ספר בראשית, פרק כ"ה, פסוק י"ט), והיא מוקדשת בעיקרה לסיפורו של יצחק, מאבות העם העברי.

הבכורה במרמה ובורח לחרן

קטניות בארץ ישראל בתקופת הברזל

קטניות היוו מרכיב בדיאטה בתקופת הברזל. הן מוזכרות במקרא בצורה מצומצמת ונוכחות בממצא הארכאולוגי באופן משמעותי במספר אתרים בדרום הלבנט. מהממצא עולה שהקטניות אינן יחידה הומוגנית אחת, חלקן גודלו באופן נרחב וחלקן באופן מועט. ניתן לומר כי העדשה, הכרשינה הפול והטופח גודלו ונסחרו ברחבי האזור לאורך רוב התקופה.

רבקה

רִבְקָה היא דמות מקראית המופיעה בספר בראשית, השנייה בארבע האמהות של עם ישראל. בתו של בתואל ואחות לבן הארמי, אשתו של יצחק, אם יעקב ועשו. אביה של רבקה היה בנו של נחור אחי אברהם, מכאן שאביה של רבקה היה בן דודו של יצחק.

המקור העיקרי לידע על רבקה הוא המסופר בספר בראשית, ומדרשי חז"ל העוסקים בסיפור זה. לרבקה מספר האזכורים הגדול ביותר מבין האמהות בספר בראשית (50 אזכורים) והפירוט הנרחב ביותר מביניהן. לאחר מותה, נקברה רבקה במערת המכפלה, שם נקברו, מלבד רחל, כל אבות ואמהות האומה. לפי האגדה, הייתה רבקה בת 133 שנים במותה.

שמה של רבקה נגזר מלשון 'מרבק', שפירושו עגל מפוטם. נראה ששמה רומז על חיצוניותה העגלגלה, שנחשבה במזרח הקדום כסמל יופי. גם השמות רחל ולאה מרמזים כי נולדו בבית משק מגוון ועשיר ולכן נקראו בשמות חיות משק.

שבועה (יהדות)

שבועה היא התחייבות טקסית של אדם או אישור ואימות של דבריו. ההתחייבות שבשבועה אינה תלויה בתנאי.

שלושת האבות

ביהדות, שלושת האבות הם שלוש דמויות מקראיות מספר בראשית: אברהם, בנו יצחק ובנו שלו - יעקב. שלושת האבות, יחד עם ארבע האמהות, נחשבים ליהודים הראשונים, ולמייסדי העם היהודי ואמונת הייחוד. במסורת היהודית מקובל לצרף את הכינוי "אבינו" לשמם של שלושת האבות: "אברהם אבינו", "יצחק אבינו" ו"יעקב אבינו". הסיפורים בדבר קורתיהם של שלושת האבות ומשפחותיהם תופסים את רוב ספר בראשית. על פי המסורת, האבות קבורים במערת המכפלה.

ספר בראשית
פרשת בראשית בריאת העולםרקיעהמים העליוניםבריאת אדם וחוהאדם וחוהנחש הקדמוניחטא עץ הדעתקללת האדם והאשהקין והבלשירת למךמעשה בני האלוהים
פרשת נח תיבת נחהמבולברית הקשתשכרות נחתולדות בני נחמגדל בבל
פרשת לך לך מסעו של אברהם לארץ כנעןירידת אברהם למצריםמריבת רועי אברהם ורועי לוטמלחמת ארבעת המלכים את החמישהמלכי-צדק • בריחת הגר ולידת ישמעאל • ברית בין הבתריםברית המילה
פרשת וירא בשורת הבן לשרהמהפכת סדום ועמורהלוט ובנותיו • ירידת אברהם לגרר • גירוש הגר וישמעאל • ברית אברהם ואבימלך • עקדת יצחק
פרשת חיי שרה רכישת מערת המכפלה • מציאת אשה ליצחק • נישואי אברהם וקטורה • תולדות ישמעאל
פרשת תולדות לידת יעקב ועשו • ירידת יצחק לגרר • הריב על הבארות • ברית יצחק ואבימלך • מכירת הבכורה • לקיחת הברכות • בריחת יעקב מעשו
פרשת ויצא חלום יעקב • נישואי יעקב עם רחל ולאה • לידת בני יעקב • מעשה הדודאים • בריחת יעקב מלבן • ברית יעקב ולבן
פרשת וישלח מפגש יעקב ועשומאבק יעקב והמלאךמעשה שכם ודינהמעשה שמעון ולוי • קיום הנדר בבית אל • מות רחל וקבורתהמעשה ראובן ובלהה • תולדות עשו • שמונת מלכי אדום
פרשת וישב מכירת יוסףמעשה יהודה ותמרלידת פרץ וזרחיוסף ואשת פוטיפרחלום שר המשקים ושר האופים
פרשת מקץ חלומות פרעה • ירידת אחי יוסף למצרים
פרשת ויגש התוודעות יוסף לאחיו • ירידת יעקב למצרים • מכירת ארץ מצרים לפרעה
פרשת ויחי שבועת יוסף ליעקב • ברכת אפרים ומנשה • ברכת יעקב לבניו • מות יעקב וקבורתו
דמויות מרכזיות אדם וחוהקין והבלנחאברהם ושרהלוטהגר וישמעאליצחק ורבקהעשויעקב רחל ולאהראובןשמעוןלוייהודהתמריוסף

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.