מכוור

מכוור[1]יוונית: Machaerus, Μαχαιροῦς - "מַכֵירוּס"; בערבית: قلعة المشناقى - "קלעת אל-מישנאקא") הוא הר בממלכת ירדן, השוכן במרחק של כ-24 ק"מ מדרום-מזרח לשפך הירדן לים המלח, כחמישה ק"מ ממזרח לחופו וארבעה ק"מ מדרום לערוצו של ואדי זרקא-מעין. על ראש ההר נמצאים שרידי מבצר בשם זה. מבצר זה הוא אחד משלושת המבצרים בהם התבצרו אחרוני הלוחמים היהודים בזמן המרד הגדול ברומאים. במסורת הנוצרית נודעה לו חשיבות כמקום כליאתו והוצאתו להורג של יוחנן המטביל.

Machaerus Panorama
מכוור. ברקע: ים המלח
Jordan location map

היסטוריה

מבצר מכוור נבנה על ידי המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי בערך בשנת 90 לפנה"ס. המבצר נהרס על ידי חייליו של גביניוס, מושל סוריה בשנת 57 לפנה"ס לאחר שהוא שימש כאחד מבסיסיו של אלכסנדר השני שהוביל מרד כנגד שלטונה של רומא. המבצר נבנה מחדש על ידי הורדוס בשנת 30 לפנה"ס, ושימש כבסיס צבאי לשם שליטה על שטחי הממלכה ממזרח לנהר הירדן.

לאחר מותו של הורדוס עבר המבצר לבנו הורדוס אנטיפס. בתקופה זו ככל הנראה נכלא במבצר יוחנן המטביל ונערף ראשו. עם הגלייתו של הורדוס אנטיפס עבר מכוור לרשותו של אגריפס הראשון עד מותו בשנת 44 לספירה, ואז עבר לשליטה רומאית. עם פרוץ המרד הגדול בשנת 66 השתלטו המורדים היהודים על מכוור והחזיקו בו. הלגאטוס סקסטוס לוסיוס באסוס שהכניע את המורדים בהרודיון, פנה משם להטיל מצור על מכוור בשנת 72 בעזרת הלגיון העשירי פרטנסיס. הצבא הרומי הקים סוללה ושיפוע כדי לצור על המבצר, אך המורדים נכנעו לפני שהרומאים תקפו, והורשו לעזוב את המבצר. הרומאים החריבו את המבצר והותירו ממנו רק את יסודותיו.

המבצר

יוסף בן מתתיהו מתאר את המבצר בספרו מלחמות היהודים. ההר, שגובהו 1,100 מטר מעל פני ים המלח, מוקף מכל עבריו בגאיות עמוקים אשר מספקים לו הגנה טבעית. הורדוס חשב שהמקום ראוי לביצורים חזקים, במיוחד בשל קרבתו לממלכת הנבטים שאיתה היה פעמים רבות בעימות. הוא בנה את חומת המבצר בראש ההר, מסביב לפסגה. אורכה 100 מטרים ורוחבה 60 מטרים, עם שלושה מגדלים בפינות, כל אחד מהם בגובה של כ-30 מטר. הארמון נבנה באמצע השטח המבוצר. מכלים רבים הוצבו במתחם כדי לצבור את מי הגשמים.

חפירות ארכאולוגיות

הכפר מֻקַאוִר (مقاور) שוכן בעמק ממזרח להר ושמו מרמז על שם המבצר הקדום. החוקר הגרמני אולריך יאספר זטצן ביקר באתר בשנת 1807, ושם הכפר הזכיר לו את שם המבצר ביוונית. החפירות הארכאולוגיות במקום החלו בשנת 1968 על ידי ג'רי ורדמן, שהיה אז שייך לסמינר התאולוגי של הבפטיסטים הדרומיים ואחר כך המנהל של מכון קוב לארכאולוגיה באוניברסיטת מדינת מיסיסיפי. בשנת 1973 זיהה המלומד הגרמני אוגוסט סטרובל את החומה. בשנים 1978 - 1981 נערכו חפירות במקום על ידי וירגיליו קורבו, סטניסלאו לופרדה ומיקלה פיקירילו מבית הספר הפרנציסקני למקרא בירושלים.

בתוך השטח המבוצר נמצאו חורבות המבצר ההרודיאני, בהם חדרים, חצר גדולה, ובית מרחץ מפואר, שבו גם נותרו שרידים מרצפת הפסיפס. בצד המזרחי של ההר ישנם חומות ומגדלים נוספים, אולי שריד ל"עיר התחתונה" אותה מזכיר יוסף בן מתתיהו. אם מגיעים ממזרח אפשר גם לראות את אמת המים אשר הובילה מים למכלים שבמבצר. במקום גם נמצאו שרידי כדים שתוארכו מסוף התקופה ההלניסטית ועד התקופה הרומית, ואישררו את קיומן של שתי התקופות בתולדות המבצר: התקופה החשמונאית (90 לפנה"ס - 57 לפנה"ס) וההרודיאנית (30 לפנה"ס - 72 לספירה), ותקופה של שימוש מיד לאחר שנת 72. במקום נמצאו מטבעות שהמאוחר שבהם הם מימי טראיאנוס - מה שיכול להצביע על נוכחות צבאית רומאית עד לזמן המלחמות הפרתיות של טראיאנוס.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מכָוֹר בעברית, בתרגום יעקב נפתלי שמחוני לתולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, מפתח, עמ' 571.
אולוס גביניוס

אולוס גביניוס (בלטינית: Aulus Gabinius‏; 110 לפנה"ס לערך – 48 לפנה"ס), מצביא ומדינאי רומאי שהיה פעיל בשלהי תקופת הרפובליקה.

אלכסנדר השני (שליט חשמונאי)

אלכסנדר השני (המאה ה-1 לפנה"ס) היה נסיך מבית חשמונאי.

אלכסנדר היה בנו של מלך יהודה, יהודה אריסטובולוס השני, אחיו של מתתיהו אנטיגונוס השני, אחיה של הנסיכה המורדת בהורדוס לאחר מות אביה ואחיה ובעלה של אלכסנדרה החשמונאית בת דודו הורקנוס השני. ילדיו היו מרים החשמונאית (אשתו של הורדוס) ואריסטובולוס השלישי (הכהן הגדול החשמונאי האחרון).

אלעזר בן יאיר

אלעזר בן יאיר היה צאצא של יהודה הגלילי, מנהיג קנאי בתקופה שקדמה למרד הגדול. הוא היה ממנהיגי הסיקריים בתקופת המרד הגדול ומנהיג המעוז האחרון במרד – מצדה.

דבוראות

דבוראות (נקרא בעבר גם כוורנות) היא ענף בחקלאות העוסק בגידול דבורים מבויתות, בעיקר דבורי דבש לצורך הפקת דבש ומוצרים נוספים.

הורדוס

הוֹרְדוֹס (ביוונית: Ἡρῴδης (הֵרוֹדֵס), ‏74 לפנה"ס - 4 לפנה"ס) היה מלך יהודה משנת 37 לפנה"ס עד מותו ומייסד שושלת בית הורדוס. הוא מכונה גם "הורדוס הגדול", כדי להבדילו מבניו שנקראו על שמו.

הביוגרפיה של הורדוס מבוססת בעיקר על כתביו של יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס). ידוע על קיומו של חיבור שלא שרד מאת פטולומיאוס בשם "ההיסטוריה של המלך הורדוס".

ימי שלטונו של הורדוס ביהודה היו תקופת ביניים, בין שלטון מלכי בית חשמונאי לבין שלטון נציבי רומא, כשהארץ נשלטה באופן עקיף על ידי הרומאים באמצעות שלוחם ועושה דברם - הורדוס, כמלך הווסאל. מעמד זה העניק לו ולממלכתו, יהודה, אוטונומיה בנושאי פנים אך חייבו להיות כפוף במדיניות החוץ, ובכלל - לרומא.

הורדוס נודע במפעלי הבנייה האדירים והמפוארים שהקים, בזכותם הוא מכונה גם "המלך הבנאי".

הוא בנה מחדש את בית המקדש, והפך אותו למבנה מפואר ביותר. הוא בנה מחדש את העיר שומרון, ושינה את שמה ל"סבסטיה", כמחווה לקיסר אוגוסטוס. הוא הקים עיר נמל גדולה בקיסריה, אף היא לכבוד הקיסר אוגוסטוס. שרידים ממפעלי הבנייה של הורדוס ניתן למצוא גם במצדה, שהייתה ארמון-מקלט שבנה לעצמו, וכן בהרודיון, שם גם נקבר אחרי מותו, ובארמונות החורף שבנה לעצמו ליד יריחו.

דימויו של הורדוס נותר כשל שליט אכזר, ששלט בכוח הזרוע בניגוד לרצונו של העם. דימוי זה נובע מההתנגדות העזה כלפיהם שעוררו הוא ויורשיו מצד קבוצות שונות בממלכת יהודה, במיוחד מצד הפרושים וכן מהנוצרים הראשונים. גם לפרושים וגם לנוצרים הראשונים הייתה השפעה רבה על העם לאחר חורבן בית שני (כ-70 שנה לאחר מותו של הורדוס), ושתי קבוצות אלה עיצבו את הזיכרון ההיסטורי של תקופת הורדוס. יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלאביוס), שספריו הם המקור ההיסטורי העיקרי על ימי מלכות הורדוס, מתאר מעשי זוועה שחולל הורדוס. השנאה וההסתייגות מהורדוס נבעו ממוצאו האדומי, ומרדיפתו הקנאית את צאצאי בית חשמונאי ורציחתם בזה אחר זה, כמו גם מהתנהגותו המתריסה מול הסנהדרין, חנופתו לאדוניו הרומאים, ואכזריותו הפראית אף כלפי בני משפחתו הקרובים. על אף זאת, תקופת מלוכתו מנעה שלטון רומאי ישיר על יהודה. לאחר מותו, כשכשלו בניו בניסיון לייצב את שלטונם בארץ, החל עידן של דיכוי קשה תחת שלטון נציבים רומים, שהסתיים במרד הגדול ובחורבן בית המקדש השני.

בברית החדשה מתואר הורדוס כשליט אכזר, שהורה בין השאר על הרג כל הילדים בבית לחם בשל הידיעה על לידתו של משיח בן דוד (כלומר ישו, מי שאמור להיות מלך היהודים במקומו) בבית לחם. בגלל סיפור זה והעובדה שהורדוס מת בשנת 4 לפנה"ס סבורים מרבית החוקרים היום שהולדת ישו התרחשה לכל המאוחר בשנה זאת, ולא כפי שחשבו יוזמי הספירה הנוצרית וההיסטוריונים מאותה עת, בשנה הראשונה שלה. על רקע סיפור זה, כתב המחבר הרומאי מקרוביוס (תחילת המאה ה-5 לספירה): "כששמע (הקיסר אוגוסטוס) כי בין הבנים מתחת לגיל שנתיים שהורדוס מלך היהודים ציווה בסוריה להמית היה גם בנו של המלך עצמו, אמר (תוך משחק מילים ביוונית): 'עדיף להיות חזירו (hus, ὗς) של הורדוס מאשר בנו (huios, υἱός)'".

הורקניה (מבצר)

הורקניה (קסטליון, אל-מירד, ח'רבת מירד) היא מבצר עתיק במדבר יהודה. הורקניה זוהתה בראש כיפה מבודדת כ-200 מטר מעל לבקעת הורקניה (אל-בוקיעה) בשוליה המערביים. האתר לא נחפר עדיין והמידע על השרידים שבמקום מתבסס על סקרים ומדידות.

המבצר הוקם, כנראה, על ידי אלכסנדר ינאי (127 לפנה"ס - 76 לפנה"ס), למרות שייתכן כי נבנה כבר על ידי יוחנן הורקנוס (164 לפנה"ס בערך - 104 לפנה"ס), אביו של ינאי, ונקרא על שמו.

המרד הגדול

המרד הגדול, בשנים 66 – 73/74, היה הראשון מבין שלוש מרידות גדולות שמרד העם היהודי נגד האימפריה הרומית. המרידה השנייה הייתה מרד התפוצות, והשלישית הייתה מרד בר כוכבא.

המרד החל בשנת 66 לספירה, בין הגורמים לו – אכזריות השלטון הרומי, סכסוך בין יהודים לאוכלוסייה ההלניסטית בארץ ישראל, ייאוש ממותו של מלך יהודה אגריפס הראשון וכן מתחים פנימיים בין הצדוקים לפרושים וכיתות אחרות. לאחר הצלחות ראשוניות של המורדים, נשלחו המצביאים הרומאים אספסיאנוס ובנו טיטוס לדכא את המרד. שיאם של הקרבות היה בשנת 70 לספירה, עם כיבוש ירושלים והחרבת בית המקדש על ידי טיטוס, אולם דיכוי המרידה בכל מעוזי המורדים, בהם מכוור ומצדה, נמשך כשלוש שנים נוספות.

המרד נכשל כישלון חרוץ, ומנהיגיו נהרגו או נלקחו בשבי. הגליל וירושלים חרבו, מאות אלפי יהודים נהרגו, נפלו בשבי, הוגלו או נמכרו לעבדות, ומרכזו הרוחני והדתי של העם היהודי, בית המקדש השני, חרב. כמעט כל המידע אודות המאורעות נמסר בידי יוסף בן מתתיהו בספרו "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים".

ואדי זרקא-מעין

ואדי זרקא-מעין (בערבית: وادي زرقا ماعين) הוא נחל איתן בעבר הירדן, הנובע בין העיירות ליב ומעין שבהרי מואב, ונשפך אל ים המלח. אורכו של הנחל הוא כ-18 ק"מ, והוא הצפוני מבין שלושת נחלי האיתן הנשפכים אל ים המלח בצידו המזרחי (האחרים הם נחל ארנון ונחל זרד).

הנחל מתחפר בקניון תלול, שמתרחב כ-6.5 ק"מ לפני מקום שפכו אל ים המלח. כ-4.5 קילומטרים לפני השפך, בגובה של כ-80 מטרים מתחת לפני הים, אוסף אליו הנחל את מימי המעיינות החמים "חממאת מעין" (حمامات ماعين) הנובעים בערוצו, והמונים יותר ממאה. מי המעיינות נובעים בטמפרטורות שונות, חלקם מעל ל-60 מעלות צלזיוס, והם מעלים את טמפרטורת הנחל עד 30 מעלות צלזיוס. באתר הוקמו בתי מלון ומתקני נופש. הנחל נשפך אל ים המלח בדלתה קטנה, בערך מול שפכו של נחל דרגה (בחופו המערבי של ים המלח), כ-15 ק"מ דרומית למקום שפכו של נהר הירדן אל הים, וכ-17 ק"מ מצפון לשפכו של נחל ארנון (ואדי אל-מוג'יב).

יהדות עבר הירדן המזרחי

בתחומי עבר הירדן המזרחי (בעבר חלק מארץ ישראל המקראית וכיום בתחומי הממלכה הירדנית ההאשמית המודרנית) התגוררו יהודים החל בתקופת ההתנחלות ועד הקמת מדינת ישראל ב-1948.

יוחנן המטביל

יוחנן המטביל (בין 6 לפנה"ס ל-2 לפנה"ס? – 36 לערך?) הוא דמות המופיעה בברית החדשה. לפי המסופר, היה יהודי בן תקופת בית שני, מורה רוחני, קרוב משפחתו של ישו. הוא מתואר כמבשר בואו של ישו וכמטבילו, ומכאן כינויו. האבטיפוס לדמותו הוא אליהו הנביא, שמתואר בספר מלאכי כאדם שעתיד לבשר על בוא המשיח. במאות הראשונות לספירה היו כתות שהאמינו ביוחנן ולא בישו. אחת מהן ששרדה עד ימינו היא כת המנדעים שהיגרה לדרום עיראק.

ים המלח

יָם הַמֶּלַח (בערבית: البحر الميت, הים המת; בעברית מכונה גם ים המוות) הוא אגם מלח חסר-מוצא לים, הנמצא בתחום הבקע הסורי-אפריקני ובמרכזו עובר הגבול בין ישראל לירדן. ריכוז המלחים בים המלח עומד על 34.2% – גבוה פי עשרה מריכוז המלחים בים התיכון. ריכוז גבוה זה נובע מכך שהאגם הוא טרמינלי (למי האגם אין שפך לשום מקום), והוא נמצא באזור בעל אקלים מדברי חם ויבש המתאפיין בשיעורי התאיידות גבוהים. האגם הוא גוף המים הרביעי במליחותו בעולם.

חופיו הם המקום היבשתי הנמוך ביותר בעולם (תואר זה הפך לאחד משמותיו של ים המלח). החל מהמחצית השנייה של המאה העשרים נמצא מפלסו של האגם בירידה מתמדת, בעיקר בשל שימוש נרחב במקורות המים הנשפכים אליו, שהחשוב שבהם הוא נהר הירדן, ושאיבת המים לאידוי בבריכות בדרום האגן. אגן ים המלח מורכב משני אגנים, דרומי וצפוני. בשל הירידה המתמשכת במפלס, התייבש החלק הדרומי של האגם, שהיה רדוד בהרבה מזה הצפוני, ועומקו היה כעשרה מטרים בלבד טרם תהליך התייבשותו (קרקעיתו של החלק הדרומי הייתה ברום של 401 מטרים מתחת לפני הים). עומקו הממוצע של חלקו הצפוני הוא כ-200 מטרים וקרקעיתו ברום ממוצע 730 מתחת לפני הים. עם ייבושו של האגן הדרומי נבנו בו בריכות לצורך אידוי המים והפקת אשלג וכימיקלים אחרים על ידי מפעלי האשלג בישראל וחברת האשלג הערבית הירדנית. לבריכות אלה נדרשת שאיבה בהיקף נרחב של מי האגם. שאיבת המים לבריכות היא סיבה מרכזית לירידתו של המפלס.

קצב הירידה השנתי של מפלס מי הים בעשור האחרון הוא מעט יותר ממטר לשנה. בשנת 2012 התגבר הקצב לכ-1.40 מטרים. ירידת המפלס גרמה לשינוי משמעותי בגבולותיו של האגם, וכתוצאה פחת שטחו בכ-35%. רוחבו של הים באגן הצפוני של ים המלח בנקודה המקסימלית הוא 18 קילומטרים, אורכו כ-51 קילומטרים ושטחו בשנת 2018 היה כ-590 קילומטרים רבועים. ירידת המפלס המצטברת גורמת לשינויים גדולים באגן הים בהם: שינויים בלתי הפיכים בגוף המים באגן הצפוני, יצירת בולענים, נסיגת חופים, פגיעה בתשתיות (כבישים וגשרים) ובשמורות טבע.

לים המלח חשיבות רבה לתעשייה ולתיירות. הרכב מימיו שונה מזה של מי ים רגילים, וכולל ריכוז גבוה של מגנזיום, סידן ואשלגן. עובדה זו מנוצלת על ידי התעשייה הכימית בשטחי ישראל וירדן, בין היתר להפקת אשלג, מגנזיום ותרכובות של ברום.

נופי אגן ים המלח, החשיבות ההיסטורית של האתרים הנמצאים בסמוך לו, כגון מצדה, עין גדי, מכוור וקומראן, ההרכב הכימי המיוחד של מימיו והאקלים המיוחד השורר בו – כל אלה הפכו את ים המלח למוקד תיירות עולמי, ובפרט למרכז של תיירות מרפא. באזור נבנו אלפי חדרי מלון המרוכזים בירדן, בפינה הצפון-מזרחית של האגם, ובישראל בעין בוקק שעל חופי הבריכות באגן הדרומי.

מקור שמו של ים המלח הוא בתנ"ך, שם הוא נזכר לעיתים גם בשמות יָם הָעֲרָבָה והַיָּם הַקַּדְמוֹנִי.

כפר ברו

כפר ברו הוא ישוב המופיע בתעודות מזמן מרד בר כוכבא ומזוהה עם מינאת אל-חסן הנמצא ממזרח לים המלח, מעל המעיינות החמים (חממאת מעין) של ואדי זרקא-מעין, כחמישה קילומטרים מצפון מערב למכוור, לערך מול נחל דרגה. הכפר מוזכר בכתבי יוסף בן מתתיהו, בספרות התלמודית, באונומסטיקון של אוסביוס, בביוגרפיה של הנזיר פטרוס מאיבריה ובמפת מידבא. הימצאותו של הכפר בתעודות מימי מרד בר כוכבא מראה כי חלק מעבר הירדן המזרחי, הפראיה, היה תחת שליטת מינהלו של בר כוכבא.

מוצא

מוצא (או מוצא תחתית) היא מושבה חקלאית לשעבר בהרי ירושלים בפאתיה המערביים של ירושלים, בסמוך לנחל שורק, בגובה ממוצע של 580 מטר מעל פני הים. כיום היא שכונה של הבירה.

המושבה נוסדה בשנת 1894 על ידי הארגון היהודי "בני ברית" כיישוב חקלאי יהודי מבודד על הדרך מירושלים ליפו, כארבעה קילומטרים מערבית לירושלים, בסמוך לכפר הערבי קאלוניה, ששימר בשמו את היישוב הרומי "קולוניה אמאוס". החל משנת 1933, עם הקמתו של מושב העובדים מוצא עילית, שונה שם המקום מ"מוצא" ל"מוצא תחתית", ובשנת 1993 צורפה מוצא תחתית לירושלים.

ממלכת החשמונאים

ממלכת החשמונאים הייתה מדינה יהודית עצמאית שהתקיימה בסוף התקופה ההלניסטית בארץ ישראל, משנת 140 לפנה"ס ועד לשנת 63 לפנה"ס (כ-77 שנים), עד השתלטותה של האימפריה הרומית על ארץ ישראל. יסודה במרד החשמונאים, שאמנם הסתיים באוטונומיה יהודית ולא בעצמאות מדינית מלאה, אך סלל את הדרך להקמתה של מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל תוך זמן קצר יחסית.

מדיניות החוץ של הממלכה התמקדה בהרחבת גבולותיה הן לעבר שטחים שבהם ישבו יהודים תחת שלטון הלניסטי והן לעבר שטחים שבהם ישבו גויים. הרחבת הגבולות נעשתה הן על ידי כיבוש שטח בכוח הזרוע והן על ידי פעילות דיפלומטית ענפה. מבחינה פנימית התאפיינה הממלכה בשסעים דתיים בין הזרמים השונים של היהדות וביסוס שלטון בית חשמונאי בממלכה. סופה בכיבוש רומאי שבוצע על ידי גנאיוס פומפיוס ובהכרתת אחרוני צאצאי משפחת החשמונאים על ידי הורדוס.

על פי המסורת וההלכה היהודית, עם תחילת שלטון בית חשמונאי ולאחריהם בית הורדוס חזרה המלכות להופיע בארץ ישראל למשך כמאתיים שנה עד חורבן בית שני. להגדרה זו היו וישנן משמעויות הלכתיות והיסטוריוסופיות שונות.

ממלכת החשמונאים, שהיוותה מקור השראה חשוב לציונות ולמדינת ישראל, הייתה הממלכה היהודית הריבונית היחידה בארץ ישראל, שלא היוותה חלק מאימפריה כלשהי, במשך תקופה של כ-2,500 שנים, מאז חורבן בית ראשון ועד קום מדינת ישראל.

מצד קדרון

מצד קדרון (בערבית: חרבת מזין) הוא אתר ארכאולוגי השוכן מדרום לשמורת עינות צוקים, סמוך ליישוב אבנת. באתר יש שילוב של מצודת מגדל, מבדוק ומעגן סירות, במבנה אחד. קירות המבנה שהשתמרו לגובה של 5 מטר נראים מכביש 90.

האתר תוארך לתקופתו של אלכסנדר ינאי על בסיס מטמון של 2,500 מטבעות שהתגלו בשנת 2002 על החוף סמוך לאתר. כל המטבעות הם מברונזה מסוג 'העוגן והכוכב'. המגדל באתר הוא בצורת מלבן שאורכו 18 מטרים ורוחבו 9 מטרים. בתוך המגדל היה בור מים כפול שהכיל קרוב ל-30 קוב מים. לצד הבור נבנו שני חדרי אחסון עמוקים. מעליהם בכל אחת משלוש קומות המגדל המשוערות היו כ-6 חדרים. המספנה הייתה באורך של 30 מטר ורוחב 11 מטר. במספנה הותקן כבש שבו הועלו הספינות מהמים לצורך טיפול ותחזוקה שכללה את שטיפת המלחים במים מתוקים.

סמוך לכבש היה גם מזח ואורכו 15 מטר, המזח שימש לעגינת סירות שפרקו והעמיסו את מטענן. הארכאולוג יזהר הירשפלד סבר שמדובר במעגן מלכותי ששימש את אלכסנדר ינאי. ממעגן זה יצאו ספינות פאר לשוט לעין גדי, מצדה או מכוור. המגדל שימש למגורים של העובדים והאורחים המלכותיים. הספינות שיצאו מהמעגן משו גם את גושי האספלט שצפו על פני המים, והם נסחרו עם הארצות מסביב, דבר שהעשיר את קופת המדינה החשמונאית. מעגן נוסף שידוע מאותה תקופה בים המלח הוא מעגנית המלח

סקסטוס לוקיליוס באסוס

סקסטוס לוקיליוס באסוס (בלטינית: Sextus Lucilius Bassus) היה מפקד צבא רומאי, נציב יהודה, ומפקד הלגיון העשירי פרטנסיס בשנים 71-73. הוא כבש את הרודיון ומכוור, ונפטר בזמן שירותו בפרובינקיה.

סרטבה

סָרְטָבַה או אלכסנדריון הוא מבצר קדום ששכן על כיפת הר גבוה ברכס ההרים בדרום מזרח השומרון, מעל לבקעת הירדן.

פסגת הסרטבה מתנשאת לגובה כולל של 650 מטר מעל הבקעה, מתוכם 377 מטר מעל פני הים.

פראה

פֶּרֶאָה (ביוונית: Περαία (פּרָאיָה); לטינית: Peraea; תרגום: "הארץ אשר ממול") הייתה חבל ארץ ששכן מעברו המזרחי של נהר הירדן. פראה נחשבת לחלק מנחלתם של בני שבט גד, שבט ראובן, וחצי שבט המנשה. בתקופת בית שני הייתה חלק מממלכתו של הורדוס מלך יהודה.

תולדות הטבע

תולדות הטבע (בלטינית: Naturalis Historia) היא אנציקלופדיה בת 37 כרכים שכתב הסופר, חוקר הטבע ואיש הצבא והצי הרומי פליניוס הזקן ושיצאה לאור החל משנת 77 לספירה. האנציקלופדיה נחשבת לאנציקלופדיה הראשונה בהיסטוריה וכן למקיפה ביותר בעולם העתיק, והיא עוסקת בין השאר בגאוגרפיה, חקלאות, מסחר, רפואה ואמנות. עם זאת, באנציקלופדיה לא מתוארות עובדות מדעיות בלבד, וניכרת בה השפעה של המסורת ההלניסטית.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.