מי שפרע

מי שפרע הוא ביטוי של חז"ל בגמרא המקביל בין מידת יושרו של האדם שאינו עומד בדיבורו, לזו של אנשי דור המבול, אנשי דור הפלגה, אנשי סדום ועמורה והמצרים, המתוארים בתנ"ך כפועלי עוול. הביטוי המלא הוא קללה על ראש המשנה מדיבורו, שסופו יהיה זהה לסופם של הדורות החוטאים שנענשו בעונשים שונים.

רקע

במשפט העברי, כאשר אדם משלם כסף על קרקע, חל מיד קניין מיידי והקרקע עוברת מרשות המוכר לרשות הלוקח, ואין המוכר יכול לחזור בו.

במטלטלין, נחלקו החכמים האם חל בהם קניין כסף כדי להעביר את המטלטלין מרשות לרשות. להלכה נפסק כדעת רבי יוחנן, הקובע שמדין תורה גם מטלטלין (נכסי דניידי, בשונה מנכסי דלא ניידי) נקנים בכסף, אלא שגזרו חכמים, שאדם אינו קונה חפץ על ידי כסף אלא רק במשיכה, הגבהה וכדומה, (כדי שהמוכר לא יתרשל בשמירת החפץ עד לגניבתו ובכך יפסיד הלקוח). אלא שלמרות זאת אסור לו למוכר לחזור בו מהעסקה לאחר שקיבל מעות.

מסיבה זו, מובן שרק במטלטלין, שייך לומר שאדם שחזר בו לאחר שנתן כסף יקבל מי שפרע. במכירת קרקעות לא תיתכן מציאות כזו. אלא במקרה שמכר לו קרקע בחובו לשיטת הר"מ חל מי שפרע (רמב"ם הלכות מכירה פ"ז ה"ד).

הקללה

לשון הקללה מובאת במשנה:

מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצרים בים הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו

הסמ"ע[1] מסביר כי בדברים אלו מתפרסמת השגחת אלוהים על מעשיהם הרעים של בני אדם, שפרע להם בפרהסיה לפי מעשיהם. מוזכרת קריעת ים סוף משום שבה נראתה השגחה פרטית מיוחדת, שמצרים נענשו באותו דבר בו חטאו, שמכיוון שזממו להשליך את בני ישראל לים - הם טבעו בים.

רבא מסביר, כי מדובר במקרה בו הקונה שילם מעות, במקרה כזה, למרות שאנו פוסקים שלא ניתן לקנות דבר באמצעות תשלום כסף ללא מעשה קניין אחר, בכל זאת רובצת עליו הקללה. אבל כאשר סיכמו על העסק ועדיין לא שילם הלוקח מעות אין עליו קללה זו, אך מכל מקום אין רוח חכמים נוחה הימנו.

אביי ורבא נחלקו בקשר לקללה, האם מודיעים לו על קללת "מי שפרע", או שבית הדין עצמם מנדים אותו. לפי אביי מודיעים לו לחזור בו מפני שרובצת עליו קללה, אבל אין לבית הדין לקלל אותו, שכן אסור לקלל יהודי, כאמור בפסוק "ונשיא בעמך לא תיאור". לפי רבא מותר לקלל אותו, שכן אין הוא נקרא "עמך" - עושה מעשה עמך. בשולחן ערוך[2] פוסק המחבר כרבא, והרמ"א מביא את דעתו של הטור בשם הרא"ש הפוסק כאביי, ומביא גם את דעתו של המרדכי שיש אומרים שאומרים לו זאת ברבים.

ההלכה

האמוראים רב ורבי יוחנן נחלקו[3] האם מותר לאדם לחזור בו מדיבורו או לא. לדעת רב מותר ואין בכך עוולה כל זמן שלא היה מעשה קניין, ורבי יוחנן סבר שהדבר אסור, וכך נפסקת ההלכה[4], וראיה לדבר ממשנה זו בה נפסק כי קיימת קללת "מי שפרע" על מי שחוזר מדיבורו.

הגמרא קובעת כי האיסור לחזור מדיבורו הוא רק כאשר השני סמך על הדיבור, אך כאשר מדובר באדם שאין לו את הסמכות המליאה לגמור את העסקה והוא זקוק להתייעץ עם עוד אדם, אין השני סומך בדעתו על גמר העסקה, ומותר לחזור בו.

באיסורים

במקום אחר קובע התלמוד[5] כי יש להניח שיהודי אינו חוזר בו מדיבורו, כל זמן שלא הוכח אחרת. הדוגמה שהובאה היא ממעשה שהיה, כאשר בעל ואשתו התווכחו למי לקדש את בתם, אם לקרובו של הבעל או לקרובו של האישה. לבסוף הסכים הבעל בעל כורחו לדעת אשתו, והם אף ערכו סעודה לרגל הקידושין, אלא שבינתיים בא קרובו של הבעל וקידש את הבת במקום מסתור. על כך פסק רבא כי "שארית ישראל לא יעשו עוולה ולא ידברו כזב", ויש להניח כי מכיוון שהבעל הסכים לכך שקרובה של האשה יקדש את הבת אין בדעתו לחזור בו, ואם כן הקידושין שהתבצעו במקום המסתור אינם תקפים, שכן הם לא היו בהסכמתו של האב.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ בשולחן ערוך, חושן משפט, רד, ח
  2. ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ר"ד, סעיף ד'.
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף מ"ט, עמוד א'.
  4. ^ שוע רד ח
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף מ"ה, עמוד ב'.
סיטומתא

סיטומתא (בארמית: "חותמת") הוא הכינוי התלמודי למנהג הסוחרים לקנות סחורה בדרך מסוימת.

מעבר לקניינים הידועים שנקבעו בתורה או בחז"ל, כגון קניין חצר, קניין הגבהה וקניין משיכה, יש קניין נוסף, "קניין סיטומתא", שתוקפו נובע מעצם העובדה שנהגו במקום מסוים לבצע קניין באמצעותו. קיימת תפיסה הרואה בקניין זה את הבסיס הקנייני-הלכתי לביצוע רכישה באמצעות רשת האינטרנט, לפיה הקלקה על לחצן התשלום, נחשבת כמעשה קניין, מדין סיטומתא, מאחר שנהגו לבצע קניין באמצעי זה.גם שיטות קניין הנהוגות בימינו, יש להן דין של קניין סיטומתא, כגון גיהוץ כרטיס אשראי.

קללה

קללה היא איחול וביטוי שאיפה למאורעות רעים שייקרו למי שמוטלת עליו הקללה (המקולל), או פנייה מפורשת לאלוהים או למלאכיו על-מנת שירעו עם המקולל. בתרבות האנושית שימוש בקללה מעיד על אוירה עכורה והוא בדרך כלל ביטוי ליריבות קשה, ובתחומי מיסטיקה שונים אף מיוחס לה משקל רב.

תום הלב במשפט העברי

עקרון תום הלב הוא מעמודי התווך בדיני החוזים במשפט הישראלי ובשיטות משפט נוספות. המונח 'תום לב' אמנם עברי במקורו אך הופעתו במקרא נעשית שלא בהקשרים משפטיים מובהקים. כך, למשל, השימוש הראשוני במונח זה מופיע בטענתו של אבימלך כלפי אלוהים כי לקח את שרה אשת אברהם בתום לב: "בתם לבבי ובנקיון כפי עשיתי זאת" (ספר בראשית, פרק כ', פסוק ה'). במשפט העברי נקבעו מספר עקרונות אשר נועדו להגשים את עקרון 'תום הלב' בשלבים שונים של התגבשות ומימוש חוזה, והם: החובה ''לשאת ולתת באמונה'', ''עשיית הישר והטוב'', ''כופין על מידת סדום'', ו''מה ששנאוי עליך לא תעשה לחברך''.

דיני ממונות במשפט העברי
חיובי תשלומין גזלגניבהארבעה אבות נזיקיןאדם המזיקשור המזיקבוראשקרןשן ורגלצרורותתשלומי חובל (ה' דברים) • בושת
קנסות תשלומי כפלתשלומי ארבעה וחמישהשלושים של עבדאונס נערהמפתהחצי נזקכופרצרורותמודה בקנס
שונות גרמא בנזיקיןדינא דגרמיהיזק שאינו ניכרהיזק ראייהאדם מועד לעולםהרחקת נזיקיןזה נהנה וזה לא חסרדיני שומריםחזקה (הלכה)קניין רוחנישעבודא דרבי נתןהפקרייאושהשאלהירושהשותפותספק ממוןאין הולכין בממון אחר הרובבית דין לממונות
קניינים קניין כסףקניין חצרקניין חזקהקניין הגבההקניין משיכהקניין מסירהקניין רכובקניין ארבע אמותקניין הילוךקניין אגבקניין אותיותקניין הבטהקניין חליפיןאודיתאסיטומתאאסמכתאמעמד שלשתןסילוקמחילה
שטרות שטר חובגטשטר שחרורכתובהשטר תנאים • שטר אמנה • שטר אדרכתאקיום שטרות
מצוות ממוניות השבת אבידהאונאהריביתמצוות הלוואההענקהמשכוןשמיטת כספים
דיני טענות טענת בריברי ושמאספק וודאיקים לימרא קמאכופר הכלמודה במקצתמיגוטענו חיטין והודה לו בשעוריןטוען וחוזר וטוען
פסק בית דין המוציא מחברו עליו הראיהיחלוקויהא מונח עד שיבוא אליהוכל דאלים גברשודא דדייני • מי שפרע • פשרהעביד איניש דינא לנפשיההפקר בית דין הפקרחזקת ממוןתפיסהגוד או איגוד

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.