מיתוס

מיתוֹסיוונית: μῦθος) הוא סיפור עם, המתאר אירועים (בין אם בעבר, ובין אם בהווה או בעתיד) שיש להם חשיבות יוצאת דופן או משמעות עמוקה עבור קהילה מסוימת, לרוב בהשתתפות אלים או גיבורים על אנושיים, אך הכולל גם סיפור אשר למשתתפים בו, בין אם הם מופעלים או מפעילים, קיים אופי פרסונלי, התורמים לעיצוב זהותה ותפיסתה של אותה הקבוצה, המאמינה והדבקה במיתוס.

PikiWiki Israel 11554 masada dead sea israel the Judea desert
האופרה נבוקו מבוצעת על רקע מצדה, 2010

מאפיינים

בדרך כלל כולל מיתוס את שלושת המרכיבים הבאים:

  1. המיתוס מתרחש בממד אחר, השונה מן המציאות בה אנו חיים.
  2. יש במיתוס נימת קדומים המשווה לו הילה והדרת כבוד.
  3. במיתוס ישנו מסר, גלוי או סמוי, המכוון כיצד לנהוג.

הסתכלות אחרת על מרכיבי המיתוס מגדירה את המושג כך: "סיפור מכונן תודעה שאמיתותו מסופקת", כלומר:

  1. הוא מנוסח כסיפור.
  2. הוא משפיע, מכונן ויוצר תודעה. הסיפור המיתי לא נועד רק לבדר או לשעשע. סיפור ייחשב למיתוס רק במידה שיש בו כדי להשפיע על השומעים אותו ועל תפיסת עולמם.
  3. הוא מקיים יחסים מורכבים עם מידת אמיתותו. כדי שיכונן תודעה, צריך הסיפור להיות משכנע. ובשביל להיות משכנע, רצוי שייתפס כאמיתי. מצד שני אם מסכימים הכול שסיפור מסוים קרה באמת, יכונה הסיפור בדרך כלל היסטוריה ולא מיתוס. לכן, סיפור מכונן תודעה ייחשב למיתוס בעיני אותם האנשים שיטענו שהוא איננו אמיתי.

גלגול המשמעות של המילה מיתוס הוא בהקשר של סיפורי עם, אמונות, ואנקדוטות מפורסמות שהתקבלו כעובדות מקובלות בגלל רצון היחיד או הכלל להאמין שהם אמתיים.

גישות כלפי המיתוס

הפסיכולוג והפילוסוף אריך פרום מציג שלוש תפיסות להתייחסות למיתוס[1]:

  1. המיתוס הוא תמונת עולם קדם מדעית, תמימה, פרי דמיון פיוטי
  2. המיתוס הוא תיאור אמיתי של מאורעות שהתרחשו בעבר
  3. המיתוס בדומה לחלום מעלה סיפור בלשון הסמלים המביע רעיונות פילוסופיים ודתיים.

לתפיסת פרום הדרך הנכונה להתייחס למיתוס היא התפיסה השלישית. הוא מעיר כי האנשים החשובים ביותר שסללו את הדרך לקראתה היו ג. ג. באכהופן וזיגמונד פרויד. בספרו "השפה שנשכחה" בהתאם לגישתו הזו, הוא מנתח מספר מיתוסים כאדיפוס ובריאת העולם.

דרך דומה להתייחס אל מיתוס מוצגת בספר "מיתוס וזיכרון":

המיתוס הוא סיפור אידיאלי אשר אינו מציג שאלות, ובאמצעותו חברה מספרת על עצמה – מאין היא באה ולאן היא הולכת. האנשים יוצרים ומשמרים את המיתוס בזיכרון, והמיתוס יוצר את האנשים – את הזיכרון הקיבוצי שלהם, את תבניות החשיבה והאמונות שלהם. המיתוס והזיכרון הם שני גורמים המפרים זה את זה, יוצרים זה את זה ומעצבים זה את זה. המיתוס גם משקף תרבות וגם יוצר אותה; הזיכרון גם משמר את המיתוס וגם נבנה ממנו – הן הזיכרון האישי והן הקולקטיבי.

מיתוס וזיכרון, המבוא עמ' 12, רוברט ויסטריך ודוד אוחנה, הקיבוץ המאוחד 1997

כיום ישנה מגמה מסוימת להכריז כ"מיתוס" גם על הדברים שעד לא מזמן היו בעיני כל עובדות היסטוריות. כך למשל, יש שיגידו שיוסף טרומפלדור פלט בשעת מותו קללה, ולא את המשפט המפורסם "טוב למות בעד ארצנו", זאת על אף שנשתמרו שלוש עדויות מפורשות המעידות על אמירת המשפט, והעובדה שנהג לומר דברים ברוח דומה עוד קודם לכן.

בהגות הפוליטית המודרנית

אנרי ברגסון וז'ורז' סורל פיתחו את מושג המיתוס הפוליטי, כתחליף בחברה הלא דתית למיתוס הדתי. לדידו של סורל, מיתוס הוא אמונה פוליטית שאמיתותה אינה נמדדת לפי הראיות לקיומה (בעבר) או סבירות התממשותה (בעתיד), אלא לפי ההשפעה שלה על התנהגותם של בני אדם. לדוגמה, "החלום האמריקאי", לפיו כל אחד יכול להתעשר בארצות הברית, הוא מיתוס: בין אם הוא נכון סוציולוגית או סטטיסטית, הוא משפיע על התנהגותם של מיליוני בני אדם ובמובן זה הוא אמיתי. סורל ביקש לקדם מיתוסים מהפכניים מרקסיסטיים, בראש ובראשונה את השביתה הכללית, והוגים פשיסטים שבאו בעקבותיו קידמו באותה גישה מיתוסים לאומניים, גזעניים ואנטישמיים.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • אריך פרום, השפה שנשכחה - לשון הסמלים במיתוס, הוצאת א' רובינשטיין

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ אריך פרום, השפה שנשכחה, פרק 7
אגדה אורבנית

אגדה אוּרבנית או אגדה עירונית היא סוג של אגדה או אנקדוטה שייחודה בהעברתה מפה לאוזן בטענה שמדובר בסיפור אמיתי. האגדה האורבנית מסופרת לרוב מפי מישהו המוכר לאדם הקרוב אל המספר, שהיה, כביכול, עד לאירועים במו עיניו. הסיפורים מסופרים כאמיתיים, ולרוב תוך נקיבה במיקום מסוים שבו אירע כביכול האירוע, או באדם ידוע שהיה עד לו, והדבר המוסיף נופך נוסף של אמינות לסיפור, שהוא לרוב מופרך מיסודו. האגדות העירוניות לא מתרחשות בהכרח באזורים עירוניים. הן נקראות כך משום שסוגה זו הומצאה בעת המודרנית, שבה מרבית האנשים מתגוררים בערים.

לעיתים משתמשים במונח אגדה אורבנית גם כדי לתאר "עובדות" מקובלות שאינן נכונות: לדוגמה, ה"עובדה" שאפשר לראות את חומת סין מהירח. לאגדה כזאת קוראים לפעמים גם "מיתוס אורבני" (או עירוני) או "מיתוס פרוורי".

אדם הראשון

אדם הראשון (ידוע גם כהאדם הראשון, אדם קדמון, אב קדום, האב הקדום או אם קדומה. באנגלית הוא ידוע כ-ancestor או Progenitor) הוא מונח הבא לתאר אחת ממספר אפשרויות:

אב השושלת (אחד מהורי הוריו של הצאצא) עד האב הקדום המשותף של כל האנשים החיים על פני כדור הארץ. אדם כרומוזום Y וחוה המיטוכונדרית שהיא אם כל האנושות, או אדם שהוא האדם הנבון הראשון, רמוס ורומולוס שהם אבות הרומאים או האב הקדמון הכולל של כל היצורים החיים על פני כדור הארץ.

כמעט לכל תרבות אנושית יש מיתוס או נרטיב של ראשית החיים. יש מישהו שנחשב כאב האנושות או האדם והאישה הראשונים.

ביהדות ובשאר הדתות האברהמיות אלו הם אדם וחוה.

בהינדואיזם זהו מנו

אצל הסינים פנגו

אצל היפנים איזאנגי ואיזאנמי

אצל היוונים האלים יצרו את פנדורה כאישה הראשונה

בגרסה אחרת של המיתולוגיה היוונית, איו היא האם הראשונה, שצאצאיה הם ראשית כל העולם המוכר על ידי היוונים

הקיקויו מאמינים שגיקויו ומומבי היו הזוג הראשון

בפרו ובוליביה (והסביבה) מאמינים שאל השמש הוריד את האדם הראשון והאישה הראשונה על אי השמש באגם טיטיקקה (בחלק הבוליביאני) וביקש מהם להוליד ילדים

אורי מילשטיין

ד"ר אורי מילשטיין (נולד ב-29 בפברואר 1940) הוא היסטוריון ותאורטיקן צבאי ישראלי שפיתח את הפילוסופיה של השרידות והעוסק בעיקר בהיסטוריה של מלחמות ישראל.

פרסם ספרים רבים שבהם עסק בהיסטוריה של הצנחנים, ועל מלחמת העצמאות בסדרת ספריו, תולדות מלחמת העצמאות. מילשטיין ידוע גם בשל הביוגרפיה שכתב אודות חייו של יצחק רבין, "תיק רבין: איך תפח המיתוס" (1995) "תיק רבין - מיתוס ושברו" (2005) ו"דרך רבין ומורשתו" בשני כרכים (2010).

ב-1991 פרסם בעברית ובאנגלית את הספר "תורת הביטחון הכללית - עקרון השרידות".

בשנות ה-60 פרסם ספר שירה, שחלק משיריו הופיעו שוב בספרו "קץ-החיים", ושירתו העכשווית מופיעה בפורום השירה שייסד, בו הוא מעורב בדיאלוג שירי.

בשנת 2007 זכה בפרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר על ספרו "עלילת דם בדיר יאסין".

אטיולוגיה

אֶטְיוֹלוֹגְיָה (מיוונית: αιτιολογία, תרגום לעברית: "תורת הסיבות". על פי האקדמיה ללשון העברית: מַעֲרַךְ הַסִּבּוֹת) היא חקר הסיבות, הגורמים והמקורות של תופעה מסוימת. המונח משמש ברפואה, בפסיכולוגיה, בביולוגיה, בהיסטוריה, בארכאולוגיה, בתאולוגיה, בקרימינולוגיה ועוד.

בבסיס האטיולוגיה עומדת הנחת הקשר מסוֹבב-מסוּבב (או: סיבה-תוצאה). כלומר לכל תופעה בעולם קדמה סיבה שחוללה אותה. הקשר סיבה-מסוּבב היא הנחה העומדת בבסיס המחקר המדעי. החקירה האטיולוגית מנסה לגלות את הסיבה או שרשרת הסיבות שחוללו תופעה כלשהי בעולם. ברפואה, למשל, עוסק המחקר האטיולוגי בסיבות למחלות או תופעות פתולוגיות אחרות.

מיתוס אטיולוגי, או סיפור אטיולוגי, הוא כינוי לסיפור שבא להסביר מנהג, מסורת, נורמה חברתית או תופעה אחרת, טבעית או חברתית. בספר בראשית, ישנן מיתולוגיות אטיולוגיות רבות, כגון צורתו של הנחש המוסברת כעונש שהוטל עליו בידי האל על שפיתה את אדם וחוה לאכול מעץ הדעת, קיומן של שפות שונות מוסברת באמצעות סיפור מגדל בבל, והקשת בענן, בעקבות המבול, היא אות אלוהי לכך שלא יהיה מבול נוסף.

סיפור אטיולוגי יכול להיות אמיתי, בדיוני או עירוב של שניהם גם יחד.

באזיל לידל הארט

סר באזיל הנרי לידל הארט (באנגלית: Sir Basil Henry Liddell Hart;‏ 31 באוקטובר 1895 - 29 בינואר 1970) היה היסטוריון ותאורטיקן צבאי בריטי. לידל הארט ידוע בכך שטבע את המושג "אסטרטגיה של גישה עקיפה", לפיו "באסטרטגיה עשויה הדרך הארוכה ביותר, סחור סחור, להיות הקצרה ביותר למטרה".

לאחר מלחמת העולם השנייה היה הארט בין חסידי יוזמת שיקומם מחדש של גרמניה המערבית (בגרמנית: Wiederbewaffnung) וצבא הוורמאכט הגרמני. כחלק משתי יוזמות אלו, נחשב הארט כמי שתרם רבות לפיתוח "מיתוס רומל".

חשיבתו הצבאית הייתה בעלת השפעה רבה על לוחמת השריון במאה ה-20 ועל תורת הלחימה בכללותה.

לידל הארט כתב מספר ספרים שעסקו באסטרטגיה צבאית, בביוגרפיות צבאיות ובהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה.

בלונד

בלונד הוא צבע שיער צהבהב שנמצא ביונקים מסוימים, ובדומה לשיער ג'ינג'י מאופיין ברמה נמוכה של הפיגמנט אומלנין. מבלונד זהוב עד בלונד חיוור, גוני הבלונד נמצאים באופן טבעי על ראשם של קצת פחות מ-1.8% מאוכלוסיית העולם. שיער בלונדיני הוא השיער הדק ביותר, בעוד שיער אדמוני הוא השיער העבה ביותר[דרוש מקור]. לבלונדיניים טבעיים יש לעיתים קרובות גם צבע עיניים בהיר ועור חיוור, לעיתים מנומש.

תינוקות בלונדיניים יכולים להיוולד בכל אוכלוסייה, אך אצל חלק השיער יהפוך לשטני כהה עם השנים. באוכלוסיות אירופאיות מסוימות הבלונד כל כך שכיח, שלעיתים מתייחסים אליו כאל תכונה אירופאית ייחודית, אך הייחודיות היא רק בתפוצתו שם.

בהתבסס על מידע גנטי, ניתן לשער כי הבלונד הוא תוצר של מוטציה גנטית שהתפשטה באירופה לפני כ-10,000-11,000 שנים, בסוף עידן הקרח האחרון. לפני כן, לאירופאים היו שיער ועיניים חומים כהים, כמו לשאר העולם.

אנשי המדע טרם מצאו תשובה לשאלה מדוע אנשי צפון אירופה התפתחו להיות בעלי שיער בלונדיני ועיניים בהירות כל כך מהר, יחסית לקצב התפתחות האבולוציה האנושית. אילו קרו השינויים בקצב ההתפתחות הממוצע של האבולוציה, היה לוקח להם כ-850,000 שנים להתרחש, אך האדם המודרני היגר לאירופה מאפריקה רק ב-35,000-40,000 שנים האחרונות.

מחקר סותר נערך על ידי הד"ר מרק סטונקינג והפרופ' קרלוס בוסטמנטה והד"ר איימר קני מאוניברסיטת סטנפורד, על אוכלוסיית איי שלמה, אשר 5%-10% מהאוכלוסייה המקומית היא בעלת שיער בלונד טבעי, למרות צבע עורה הכהה. לפי המחקר השיער הבלונדיני של תושבי איי שלמה הוא תוצר של מוטציה בגן יחיד, ושונה מהבסיס הגנטי שאחראי לבלונד שנפוץ באירופה. המשמעות היא שהבלונד התפתח אבולוציונית לא פעם אחת, אלא לפחות פעמיים, בשני אזורים שונים בעולם.

צבע בלונדיני נפוץ גם בבעלי חיים שונים אם כי בכמות פחותה. בין היונקים הבלונדינים נמנים מיני חתולים וכלבים וכן סוסי פוני, דוב גריזלי, עצלן דו-אצבע, סוריקטה ועוד נמיות, גיבון לבן-גבות, מספר מרמוסטיים וקופי קפוצ'ין, מספר אנטילופות והחמוס.

ברנדי

הבְּרֶנְדִּי (מהולנדית: brandewijn -יין שרוף) הוא משקה אלכוהולי המיוצר מיין לבן צעיר העובר תהליך של זיקוק. מיתוס נפוץ על גילויו של הברנדי מספר על קפטן ספינה אשר סחר ביין ברחבי העולם. כדי להרוויח יותר כסף במהלך סיוריו החליט לזקק את היין במטרה להוריד מן הנפח ולהעלות את אחוזי האלכוהול, כאשר הגיעה ספינתו לנמלים היה מדלל את היין המזוקק ובכך חשב שהחזיר את היין למצבו הקודם. למזלו הטוב או הרע ליין נוצר טעם שרוף במעט ומכאן משמעות השם - ברנדי [Burned Wine]. במהלך השנים עבר הברנדי גלגולים שונים והוא אף המקור הראשוני של המשקה היוקרתי ה"קוניאק". הנוזל השקוף המופק בזיקוק מכונה בצרפתית בשם "או דה וי" (Eau de vie) - "מי החיים" (בדומה לשמות המקומיים של האלכוהול בלטינית, Aqua vitae, או שמותיהם המקומיים של משקאות מזוקקים אחרים, כגון ויסקי) - ומועבר לעיתים לחביות עץ אלון בהן הוא משתבח במשך תקופות זמן משתנות.

בשהייה של שנים רבות בחביות עץ, מתקבל צבע חום-זהוב וניחוח ייחודי. ברנדי שלא משתבח בחבית לאורך זמן רב מקבל לרוב את צבעו כתוצאה מהוספת מעט קרמל. ברנדי רגיל מיוצר בחוזק 40%-45% אלכוהול, אולם יש מקרים שהחוזק מגיע אף ל-60%.

ברנדי עשוי להיות מזוקק מענבים, אולם גם מפירות אחרים כגון תפוחים, שזיפים, דובדבנים ועוד. את הברנדי שותים בכוס "ברנדי סניפטר".

ברנדי המיוצר מיין חלים עליו כל דיני הכשרות וכל דרישות הכשרות הנהוגות בכל יין. מרבית מותגי הברנדי הידועים מופקים מיין ואינם כשרים. ברנדי המופק ממקור אחר, כגון תפוחים, שזיפים ודובדבנים נדרש לעמוד בדרישות הכשרות המחייבות את המשקאות האחרים המופקים מאותם חומרי גלם. לדוגמה: ברנדי המופק מתפוחים נדרש לעמוד בדרישות הכשרות הנדרשות מכל משקה תפוחים על מנת להיות מוגדר ככשר.

גינונגגאפ

במיתולוגיה הנורדית גינונגגאפ (מנורדית עתיקה ״התהום הפעורה״ או ״הריק הפעור״) הוא המישור הבראשיתי בו נוצר העולם.

גלות (יהדות)

הגלות ביהדות היא היעדרותו של עם ישראל, או חלקים משמעותיים ממנו, מארץ ישראל, הנתפסת לפי היהדות למולדתו הנצחית. הגלות במקרא היא עונש החמור ביותר שניתן לעם ישראל בעקבות בגידה באלוהים, לאחר שמוצו כל העונשים האחרים. כמיהתם של יהודים רבים בגולה לעלות לארץ ישראל נשמרה לאורך הדורות, והוגברה על ידי אנטישמיות שהביאה יהודים רבים להגר מארצות לידתם, ברצון או בכפייה.

המילה גּוֹלָה מתייחסת למצב אובייקטיבי של חיי יהודים מחוץ לארץ ישראל, כאשר גָּלוּת מתייחסת למצב הסובייקטיבי של יהודים בגולה.

דגל צרפת

דגל צרפת, הנקרא גם דגל הטריקולור (צרפתית: Drapeau tricolore), הוא דגלה הרשמי של צרפת. פירוש השם "טריקולור" הוא "שלושה צבעים", ואכן – בדגל זה שלושה פסים אנכיים בצבעים כחול (בצד התורן), לבן ואדום. תחילה היו שלושת הפסים ברוחב שונה, בנימוק שלוּ היו ברוחב שווה אזי הפס הלבן, שהוא בהיר יותר, היה נראה רחב יותר לעין האנושית. נפוליאון שינה אותם לפסים שווי רוחב, אך הצי הצרפתי ממשיך להשתמש בדגל שבו לפסים רוחב שונה. בעיצוב המקורי היה דווקא הצבע האדום בצד התורן, אך העיצוב שונה כשהדגל אומץ רשמית ב-15 בפברואר 1794, בתקופת הרפובליקה הראשונה.

שלושת צבעי הדגל מתייחסים בהתאמה לשלושת העקרונות של המהפכה הצרפתית. הכחול מתייחס לחירות, הלבן לשוויון, והאדום לאחווה.

הדגל הופיע לראשונה במהלך המהפכה הצרפתית, ואומץ באופן רשמי על ידי האספה הלאומית ב-15 בפברואר 1794, בתקופת הרפובליקה הראשונה. עיצובו מיוחס למרקיז דה לה פאייט – דמות בולטת במהפכה. על פי מיתוס רווח, צירוף זה של שלושת הצבעים – כחול, לבן ואדום – מקורו בשילוב בין צבעי סמלה של פריז (אדום וכחול) לבין צבע המלוכה (לבן). נכונותו של מיתוס זה מוטלת בספק, שכן מאז 1789 לא היו צבעי העיר פריז עוד בשימוש. סברה מקובלת יותר לגבי מקור צבעי דגל צרפת, שמקובלת על רוב ההיסטוריונים ואף הצרפתים שבהם, היא שהמרקיז דה לה פאייט שאל את צבעי דגל צרפת מצבעי מלחמת העצמאות של המושבות האמריקאיות – כחול, אדום ולבן. לה פאייט, שהיה ידיד אישי של ג'ורג' וושינגטון, נטל חלק פעיל באותה מלחמה, שהתחוללה בשנים 1775–1783 והסתיימה רשמית עם בחירתו של וושינגטון לנשיאות ארצות הברית ב-1789 – אותה שנה שבה פרצה המהפכה הצרפתית.

לאחר החזרת שושלת בית בורבון עם תבוסת נפוליאון בשנת 1815 הוחלף הדגל בדגל לבן שעליו הופיע פרח האירוס המלכותי – ה"פלר-דה-ליס", שהיה בשימוש לפני המהפכה. אולם, לאחר מהפכת יולי 1830 ועליית המלך לואי פיליפ, המלך-אזרח, הוחזר דגל הטריקולור להיות הדגל הלאומי, וכך נשאר עד היום.

דגל אקדיה – התיישבות של צרפתים בצפון אמריקה – היה מבוסס אף הוא על דגל צרפת.

במהלך מלחמת העולם השנייה הוסיפו אנשי "צרפת החופשית", אשר התנגדו לכיבוש הנאצי, את סמל צלב לוריין בצבע אדום ברצועה המרכזית, הלבנה, של הדגל. זאת משום שגורמים כגון צרפת של וישי השתמשו אף הם בדגל, והיה צורך להבדיל בין הגורמים המשתפים פעולה עם הגרמנים ואלו המתנגדים להם. לאחר המלחמה, עם שחרורה של צרפת, לא היה בכך עוד צורך.

הדגל שימש השראה לקשישטוף קישלובסקי ביצירת טרילוגיית הסרטים "שלושת הצבעים".

דמטר

דֵמֵטֵר (ביוונית: Δημήτηρ) היא אלת התבואה במיתולוגיה היוונית, משתייכת לקבוצת האלים הכתוניים ואחת מ-12 האלים האולימפיים.

מקבילתה הרומית נקראת קרס (בלטינית: Ceres; נקראת גם בהתאמה צ'רס, צרס או סרס בארצות דוברות איטלקית, גרמנית, אנגלית וספרדית), אחותו של יופיטר, ואמה של קורה, המזוהה גם כפרספונה היוונית.

יום האישה הבינלאומי

יום האישה הבינלאומי, שנקרא במקור "יום הפועלות הבינלאומי", מצוין ב-8 במרץ בכל שנה. מוקד החגיגות נע בין ציון כללי של כבוד ואהבה כלפי נשים לבין ציון ההישגים הכלכליים, הפוליטיים והחברתיים של נשים.

האירוע, שהחל כאירוע פוליטי סוציאליסטי, השתלב בתרבות של מדינות רבות, בעיקר במזרח אירופה, משום שנקבע על ידי ברית המועצות כחג קומוניסטי. באזורים רבים האירוע איבד את גונו הפוליטי, והפך לאירוע שבו גברים מביעים את אהבתם לנשים באופן הדומה במקצת לשילוב בין יום האם לבין יום ולנטיין. באזורים אחרים, לעומת זאת, הגוון הפוליטי שנקבע על ידי האו"ם הוא הנותן את הטון, ומאבקי נשים ברחבי העולם נסקרים ונבחנים במטרה להעלות מודעות פוליטית וחברתית לזכויותיהן. לעיתים מציינים את היום על ידי ענידת סרט מודעות סגול.

מיתולוגיה

מיתולוגיה (מיתוס) היא אגדת קדומים, המספרת על בריאת העולם, חזיונות הטבע, אוסף האגדות הקשורות במסורות הקדומות של עם והעוסקות בעיקר בעלילותיהם של אלים וגיבורים.

מיתולוגיה מצרית

מיתולוגיה מצרית היא אסופת הסיפורים הדתיים של מצרים העתיקה בתקופה הטרום-מונותאיסטית. הסיפורים נוצרו במהלך תקופה ארוכה של כשלושת אלפים שנים. לכן הם כוללים פרטים סותרים, מסרים כפולים ומערכת סבוכה למדי של אמונות ומנהגים. כמו רוב מיתוסי העולם, גם הסיפורים המצריים מגוללים את קורותיהם של אלים ויצורים על-טבעיים שונים.

מיתוס היופי

מיתוס היופי: על השימוש ביצוגים של יופי נגד נשים הוא ספר עיון מאת נעמי וולף, אשר יצא לאור בשנת 1991. מהדורה חדשה של הספר פורסמה ב-2002 עם הקדמה חדשה מאת וולף. בישראל יצא הספר לאור בעברית בשנת 2004 בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

הטיעון המרכזי בספר הוא כי במקביל לשיפור מצבן של נשים מבחינה חברתית, כך עלתה גם הציפייה כי תיצמדנה לסטנדרטים של יופי גופני.

מצדה

מְצָדָה (מַסָּדָה בכתיב מיושן) הוא מבצר עתיק על פסגתו של צוק מבודד, בשוליו המזרחיים של מדבר יהודה, המתנשא לגובה של 63 מטרים מעל פני הים, וכ-450 מטרים מעל ים המלח שלמרגלותיו.

הצוק נבחר על ידי המלך הורדוס לשמש כמקום מפלט ומצודה מלכותית ועל פסגתו השטוחה נבנו ארמונות מפוארים, מבני ציבור ותענוגות. ביצורים הקיפו את המצוק ומערכות לאיסוף ואגירת מים הבטיחו אספקה שוטפת לכל אורך השנה. האירועים ההיסטוריים הדרמטיים שאירעו במצדה בתקופת המרד הגדול מתוארים בפירוט רב בספרו של יוסף בן מתתיהו - "מלחמת היהודים". על פי יוסף בן מתתיהו, כבר לפני חורבן בית שני, תפסו מורדים יהודים מכת הסיקריים את מצדה וממנה יצאו לגיחות שוד אל יישובים באזור ים המלח. על מצדה עלה וצר, בשמונה מחנות מצור, הלגיון העשירי הרומאי ולאחר קרבות נואשים על חומות המבצר ומשאפסה תקוות המורדים להסיר את המצור הם בחרו להתאבד ולא לסיים את חייהם כעבדים.

לאחר כיבוש מצדה בשנת 73 שקע ההר אל תהומות השכחה עד שנתגלה מחדש על ידי חוקרים בני המאה ה-19. חפירות ארכאולוגיות אינטנסיביות נערכו במצדה ובמידה פחותה במערכת המצור הרומאית שלרגליה החל משנות ה-60 של המאה ה-20, אז נחפר ונחקר רובו המכריע של האתר כולו.

בעוד המסורת הרבנית העלימה כמעט לגמרי את סיפור ההתאבדות ההמונית על מצדה במשך מאות שנים, אימצה התנועה הציונית את סיפור מצדה כסמל וכמיתוס לשאיפה וחתירה עד מוות לחירות, התחדשות לאומית וריבונות. בשנות ה-30 של המאה ה-20 מצדה הפכה לאתר עלייה לרגל של מטיילים ומסעות של תנועות הנוער ולאחר הקמת מדינת ישראל כאתר השבעה של טירונים בצה"ל מחילות שונים הנשבעים שנית מצדה לא תיפול - מטבע לשון הלקוחה מן הפואמה מסדה. בסוף המאה ה-20 חל כרסום במעמדה של מצדה כמיתוס ציוני ויש הנרתעים מהמסר המשתקף מהקנאות הקיצונית של הסיקריים ומבחירתם להתאבד על פסגת מצדה. בעשור השני של המאה ה-21 התחדשה מסורת המסעות אצל תנועות הנוער.בשנת 1968 הוכרזה מצדה כגן לאומי בשטח של 3,400 דונם, ובשנת 2001 הכריז עליה ארגון אונסק"ו כאתר מורשת עולמית. מדי שנה פוקדים את האתר כ-750,000 מבקרים והוא נחשב לאחד מאתרי התיירות הפופולריים בישראל.

סינתזה (כימיה)

סִינְתֶּיזָה היא תהליך יצירתה של מולקולה מסוימת באמצעות תגובה כימית בין מולקולות אחרות.

תהליך זה עשוי לכלול תגובה כימית יחידה, או סדרה של תגובות כימיות בשילוב עם תהליכים פיזיקליים. אופן הסינתזה מוגדר היטב, כך שניתן יהיה לחזור עליו במעבדות שונות ולהגיע לאותן תוצאות. חומר סינתטי הוא חומר שאינו קיים בטבע, אלא נוצר באמצעות סינתזה.

תחילתו של מדע הכימיה האורגנית בסינתזה מקרית: הכימאי הגרמני פרידריך ולר יצר במעבדתו בשנת 1828 את התרכובת האורגנית שתנן (N2H4CO, המרכיב העיקרי בשתן) על ידי אידוי של גבישי אמוניום ציאנטי (NH4OCN). ולר ביצע זאת ללא כוונה תחילה. לפני מאורע חשוב זה סברו הכימאים כי קיים הבדל מהותי מאוד (שעל טיבו לא יכלו לעמוד) בין חומרים אורגניים וחומרים אי-אורגניים, ושלעולם לא ניתן יהיה לסנתז את הראשון מהשני. סינתזת השתנן שברה מיתוס זה, ומאז סונתזו בצורה מלאכותית אלפי תרכובות אורגניות.

סינתזה מוגדרת כמוחלטת (טוטאלית) כשמולקולה מורכבת מיוצרת מכמה מולקולות קטנות ופשוטות, אותן ניתן להשיג בקלות. בתגובה סינתטית-למחצה (סמי-סינתטית), לעומת זאת, מייצרים מולקולה מורכבת מכמה מולקולות מורכבות אחרות, אותן נוטלים מעולם הטבע (צמחים, בעלי חיים וכו').

במשמעות מצומצמת יותר, מתייחסת המילה סינתזה לתגובה ישירה בין שני מגיבים ליצירתו של חומר יחיד. המבנה הכללי של סינתזה כזו מתואר בנוסחה:

AB ← A + B

דוגמאות:

2NaCl ← Cl2 + 2Na (יצירת מלח בישול)

SO2 ← O2 + S (יצירת גופרית דו-חמצנית)

2Fe2O3 ← 3O2 + 4Fe (היווצרות של חלודה)

H2CO3 ← H2O + CO2 (פחמן דו-חמצני נמס במים ליצירת חומצה פחמתית)

סיפור עם

סיפורי עם או אגדות, הם סיפורי פולקלור נפוצים, אשר דרך הפצתם היא לרוב מפה לאוזן. בדרך כלל, המחבר הוא אנונימי ואין מקום וזמן מוגדרים. סיפורי העם, ככל יצירת פולקלור, מהווים חלק בלתי נפרד מן ההיסטוריה של תרבות מסוימת.

סיפורי עם נהוגים ונפוצים בכל תרבות ידועה, ולרוב מכילים שילוב של מאפיינים כלל אנושיים ומאפיינים ייחודיים לתרבות בה מסופר הסיפור. דוגמה לשילוב כזה בין המקומי לכללי הם האויקוטיפים: סיפורים הקיימים בתרבויות רבות, אך מסופרים באופן שונה בכל תרבות, בהתאם למאפייניה.הסיפור העממי הוא ביסודו שמיעתי, נמסר מדור לדור על ידי מסרנים. המסרנים הצטיינו בזיכרון מעולה ובכושר משחק. פעולת העברת הסיפור נקראת "היגוד", והיא נעשתה בפני קהל, בסיטואציה עממית (משפחה, בית-ספר, וכדומה). המסרנים היו גם יוצרים, שהתאימו את העלילה לרוח התקופה אך נשארו נאמנים לאמצעים האומנותיים של הסיפור העממי. משמעותם של סיפורי העם נובעת מהסיטואציה בה סיפרו אותם, לא פחות מאשר מתוכנם. חוקרים רבים חקרו את הספרות העממית ומצאו שיש חוקים (יסודות) החוזרים על עצמם בסיפורי העם. חקר סיפורי העם, יחד עם אלמנטים נוספים השייכים לפולקלור, נקרא אתנופואטיקה.

חלוקה מקובלת של סיפורי העם לסוגות:

סוגות סיפוריות (מיתוס, מעשייה, אגדה, משל, אנקדוטה וסיפור נוסחאי)

סוגות שיריות (אפוס, בלדה וליריקה)

סוגות קטנות (פתגם, חידה ובדיחה).

ערפד

ערפד הוא יצור מיתולוגי המתקיים על דמם של בני אדם או בעלי חיים. הערפד ניחן בכוחות על-אנושים ועל-טבעיים. בחלק מהאגדות בן אנוש הופך לערפד כאשר מכניס הערפד את דמו לתוך מערכת הדם של בן האנוש, ולאחר מכן הוא מת כשדם הערפד במערכת הדם שלו, ואז בן האנוש חוזר לתחייה כאשר הוא ערפד צמא דם. באחרות מספיקה נשיכה של ערפד (כל עוד הוא לא מוצץ את הדם עד תום שאז מת האדם). יש תרבויות שבהן רווחות אגדות העוסקות גם בערפדים שאינם אנושיים, כמו שדים או חיות כגון עטלפים (ולכן תת המשפחה של העטלפים הניזונים מדם נקראת ערפדים), כלבים ואף עכבישים. יכולותיהם המיוחדות ואפיוניהם של הערפדים משתנים בכל מסורת ומסורת על פי פולקלור, סרטים וספרות בדיונית, אך ברוב רובן של המסורות הם מוצגים כיצורי לילה הרגישים לאור, בעיקר לזה של השמש, מאופיינים בניבים ארוכים וחדים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.