מיתולוגיה כנענית

המיתולוגיה הכנענית היא אוסף המיתוסים שהתפתחו על ידי העמים השונים באזור ארץ כנען. באמונות הכנענים ניכרת השפעה תרבותית מגוונת ויש דמיון רב בין סיפורי עמי כנען לבין סיפורים מהתנ"ך.

Louvre-Egyptien-10
דמות של בעל - אל הגשמים והחיים שנחשב לאל המרכזי של הכנענים, המחזיק בברק ובשבט ודורך על העננים, הדמות, החרוטה במצבת אבן גיר, נמצאה באקרופוליס של אוגרית בין המאה ה-15 למאה ה-13 לפני הספירה. כיום בלובר.

הכנענים

ארץ כנען הייתה מקום מושבם של קבוצות אתניות שונות והיא השתרעה מעזה בדרום עד לאוגרית בצפון סוריה. העמים הכנעניים עסקו בחקלאות, דיג, מסחר, בנייה ופיסול. לכל קבוצה כנענית היו אלים משלה, לעיתים עבדו אלים זהים בעלי שם שונה ולעיתים עבדו אלים שונים לחלוטין. הם חיו בערי-מדינה שנשלטו על ידי מלכים. שמם של הכנענים ושל ארצם נגזר מהמילה 'כנע' שמשמעותה 'ארגמן' - צבע שאותו הפיקו מחלזונות ימיים ממשפחת הארגמונים, שהיו נפוצים בחופי הארץ. ישנה השקה תרבותית ניכרת בין תרבות כנען לבין התרבות המצרית העתיקה, זאת כיוון שהכנענים חיו שנים רבות תחת שלטון מצרי, כפי שעולה למשל ממכתבי אל עמארנה ומכתבים מצריים.

מקורות המידע על המיתולוגיה הכנענית

כעל יתר עמי העולם העתיק, גם על עמי כנען למדים דרך חפירות ארכאולוגיות, ניתוח טקסטים והצלבות מידע בין מקורות שונים מהתקופה. מכל אלו מתברר שלכנענים היו חיי רוח מפותחים מאוד. הייתה להם הגמוניה כהנית, חכמי דת וסופרים והם ניהלו פולחן קבוע ומדוקדק. סיפורי אלים רבים נכתבו, על מוצאם וקורותיהם, על תפקידם בפנתאון ויחסם אל בני האדם - אלו מהווים את המיתולוגיה הכנענית.

שרידים רבים ממיתולוגיה ענפה זו נמצאו בחפירות ארכאולוגיות שונות. דוגמה לכך הן הממצאים שנחשפו בחפירות העיר אוגרית ובחפירות כונתילת עג'רוד. בחפירות נמצאו יצירות רבות הכוללות ספרות פואטית וכתבי קודש שמהווים את המיתוס הכנעני. בין היצירות שנמצאו נמנים "עלילות בעל וענת", "אגדת כרת", "אגדת אקהת", "נישואי ניכל ואיב" ועוד.

מקורות נוספים לחקר המיתוס הכנעני הם התנ"ך והספרים החיצוניים מימי בית שני, שיש בהם הדים למיתוסים כנעניים ולעיתים אף התייחסויות מפורטות לאלים שונים בתקופה הכנענית ודרכי עבודתם.

מקור נוסף הוא חיבורו של פילון מגבל, שכתב במאה הא' לפני הספירה, פילון מגבל ליקט את המיתוסים הכנענים ממקורות כתובים או בעל פה שהיו לפניו ולא שרדו עד זמננו.

המיתוסים הכנעניים

הדת הכנענית היא דת טבע והדבר מתבטא בפסיכולוגיה שעומדת מאחורי המיתוסים של דת זאת. התנאים הגאוגרפיים של הארץ השפיעו מאוד על דמותם של האלים. רוב האלים הכנענים היו אנתרופורמורפיים (בדמות אדם) ומיעוטם כמו הכושרות אלות הפיריון הסנוניות היו אנימיסטיים (בדמות חיות). לעיתים אלים בדמות אדם יכלו להתחפש ולעטות על עצמם דמות חיה כמו האלה ענת שהופכת את עצמה לעוף דורס. ישנם אלים שיש להם תיאור קבוע כמו אל שמתואר כדמות אדם זקן היושב על כיסא מלכות בעל הדום, או בעל שמתואר כלוחם עומד כשבידו קרדום וברק.

בראש פנתאון האלים יושב 'אלו', או בשמו המוכר יותר 'אל'. אל, שהוא אל השמים, התחתן עם אשרה, אלת האדמה, ויחד הם הולידו את בעל, עשתורת, ענת, ים, מות ועוד מספר אלים, אלו הם שאר כוחות הטבע.

אל רצה להמליך את אחד מילדיו שישמש כראש האלים וים היה המועדף עליו. אל נתן עצות לים כיצד ינצח את בעל הדד (בקיצור בעל) הטוען לכתר האחראי על הסערות והגשמים. במשתה שערך אל הוא הודיע שהאל ים נבחר להמשיך את המלוכה והוא שלח שליחים שיודיעו על כך לאלה ענת - הפטרונית של בני האדם - כיוון שבהכרתה במלכותו של ים תהיה הכרתם של כל בני האדם במלכותו.

Hadad
האל הכנעני בעל הדד

מרבית האלים לא התנגדו לבחירתו של אל, שים יקבל את המלוכה, אך בעל התקומם וסירב להכיר במלכותו של ים. בעל שלח שליחים אל ים ובפיהם הבשורה שבכוונתו להילחם על המלכות בארץ. ים החזיר לו בתשובה שהוא מוכן לצאת למלחמה. בעל הרג את השליחים ששלח ים וכך נפתחה מלחמתם של שני האלים. במקורות רבים מופיע סיפור לפיו בעל ניצח את אחיו ים - אל הימים, ואת עוזריו, מפלצות הים הנוראות. בתחילה ים הציף את הארץ במי מלח והרס את היבולים, ואחותו, שפש - אלת השמש, עזרה לו לייבש את הקרקע. כושר וחסיס, אל האומנויות, הביא לבעל כלי נשק שיעזרו לו במלחמתו נגד ים - יגרוש ("מגרש") ואימור ("מניע"). בעזרת כלי הנשק הללו ניצח בעל את ים והפילו ארצה. בעל הוכרז למלך על כל האלים וכשליטה הבלעדי של הארץ.

מות, אל המוות, לא קיבל את מלכותו של בעל הרגו והורידו לשאול. עקב כך נותרה הארץ ללא שליט והאלים התכנסו לדון בשאלה מי ראוי למלוך על הארץ. האלים בחרו בעשתר, אך כשזה ישב על כס המלוכה הרגיש שאינו ראוי לה וירד מהכס. ענת, אחותו של בעל, רצתה להשיב את המלוכה לאחיה ויצאה להילחם במות. היא ירדה לשאול עם צבאותיה, הביסה את מות והחזירה את אחיה לחיים. בזמן זה, אל אבי האלים חלם חלום ובו חוזר בעל לרשת את הכס. אל החליט לתת את המלוכה לבעל סופית. מות יצא למלחמה נוספת בבעל ובענת, אך בפעם הזאת בא אבי האלים והכריז שבעל יירש את המלוכה ואסר על מלחמות נוספות.

באמצעות סיפור זה, הצליחו הקדמונים, שהיו ברובם איכרים, לתת הסבר מלא והגיוני למחזוריות העונתית ולתופעת הבצורות, על ידי האנשת כוחות הטבע. בנוסף, המיתולוגיה אפשרה להם שליטה על הבצורת באמצעות פולחן נכון של האלים שיגביר את כוחם של האלים הטובים: בעל, אשרה אלת האדמה ועשתורת אלת הפריון.

הפולחן לאלים הכנעניים כלל את 'האכלת האלים' בהקרבת קורבנות ובניסוך יין, טקסי המלכה של האל השולט, וקיום יחסי מין פולחניים (חתונה קדושה) בין כהניו לבין כהני אלת האדמה ואלת הפריון. כדי להתמודד עם הפחדים הקמאים מפני הים, והסכנות שהוא צופן בקרבו - שהתבטאו בדמותו של האל ים, הדייגים גייסו אל חזק שיעמוד לצידם שמסוגל להביס את ים ולהגן עליהם מפניו.

אסור היה לעשות מעשים שירגיזו את אל הים, כמו לשרוק, אמונה שנהוגה עד היום אצל יורדי הים. יכול להיות שהמנהג להביע משאלה בזמן שכוכב נופל היא שריד מאותה תקופה: אמונה שאל יורד לארץ, וזאת הזדמנות פז לבקש ממנו דבר מה.

אלים כנענים מרכזיים

עבודות אלילים קדומות ונפוצות באגן המערבי של הים התיכון. לעיתים לשליחים או לאלים היו שני שמות, שגילו שני פנים באישיותם.

  • אל - מוכר גם בשם אלו. אבי האלים הכנענים, מלך השמים, בורא המים והנהרות ויוצר האדם. בעלה של האלה אשרה. המקביל של הטיטאנים היווניים ואנו הבבלי. כינויו בטקסט מאוגרית: "קונה שמים וארץ"[דרוש מקור]. בפולחנו היה ניסוך ביכורי היין בחודש תשרי בתחילת השנה. הגיוני לטעון שמלכיצדק מלך שלם עבד אותו, שכן כתוב שהוא כהן לאל עליון.
  • אשרה (או אשרת) - נקראה גם "רבת עתירת ים", "אלת" ו"בעלת". אלת הבית של ארץ כנען, אשתו של אל ואם האלים. אלת האדמה והפריון שאחראית לגידול ולצמחיה. פולחנה היה קשור לעצים שניטעו לכבודה, והיה קשור לקיום יחסים בין כהנים וכהנות להמוני העם וגם למיניות מקודשת - לכך מתקשרת אזהרת המקרא באיסור על קדשים וקדשות. המקבילה של הרה היוונית ונינטו הבבלית. פסליה, שהיו עשויים מעץ, לא שרדו.
    • שליחה קדש-ואמרר, דייג אשרה. מקור שמו "קודש" כבעברית ו"אמרר" מלשון אמיר או מלשון חוזק. (דוד אמיר, אלים וגיבורים, עמ' 159)
  • בעל - אל הגשמים, הסערות, הברקים והרעמים, שמרווה את פני האדמה. אליל הצידונים. משמו בא המונח "חקלאות בעל", שהיא חקלאות התלויה בגשמים. אל לוחם, רב עוצמה וכוח. אח ים, ענת ועשתורת. פולחנו, על פי התנ"ך, היה התגודדות בכלי נשק ושפיכת דם עצמית ושל קורבנות אדם אחרים. היה האל הקשה ביותר שאיתו התמודדו ישראל. בעימותו עם פולחן הבעל על הר הכרמל, ביקש אליהו מנביאי הבעל להוריד אש על המזבח (מלכים א, פרק י"ח). לפחות פעמיים מסופר על טבח שנעשה בעובדי הבעל: פעם אצל אליהו ופעם אצל יהוא בעקבות רדיפתה של איזבל הצידונית את נביאי ה' והניסיון להשמדתם. מקביל למורדוך הבבלי.
    • טלי בת רב - אלת הטל, בתו או אשתו של בעל.
    • פדרי בת אור - אלת הערפל, בתו או אשתו של בעל.
    • ארצי בת יעבדר - אלת העפר, בתו או אשתו של בעל.
    • גפן-ואֻגר (=גפן ושדה) - שליחו של בעל מתואר כנער.
  • עשתרת - אלת היופי, הפיריון והתשוקה, מגינת הבית, אלילת הצידונים, בתו של אל ורעייתו של בעל. מזוהה עם אישתר הבבלית, אִסְתְּהַר הפרסית, אפרודיטה היוונית וונוס הרומית. מכונה גם מלכת השמים. מקדשה המרכזי בארץ ישראל היה במגידו. מזוהה עם כוכב נוגה. סמלה היה יונים. היא תוארה כאשה שנחשים מטפסים על רגליה. בפולחנה היה מעורב גם בישול גדי בחלב אימו, ודעה במחקר המקרא מייחסת לכך את חומרת היחס המקראי לאיסור בישול גדי בחלב אמו, שנזכר שלוש פעמים בתורה. האכלת יונים הייתה אף היא חלק בפולחנה. מוזכרת בשמה "מלכת השמים" בירמיהו לפחות חמש פעמים: "ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים, והסך לה נסכים, חסרנו כל, ובחרב וברעב תמנו:" (ספר ירמיה, פרק מ"ד י"ח). בעבודתה שם גם מוזכרת עשיית כוונים, שהם כנראה סמלי כוכב נוגה. הייתה אלת העיר אשקלון בתקופה הרומית. ב-63 לספירה הוטבעה בעיר זו מטבע ובה יונה.
  • ענת - אלת המלחמה והציד של המזרח התיכון העתיק, מתוארת כנערה בתולה עזת נפש. מין "טומבוי" שכזו, שרוחצת בדם האנשים מבלי להניד עפעף. בתו של אל. המקבילה של האלה אתנה היוונית. הצילה את אחיה בעל מידי ים ומות. בספר שופטים (פרק א' פסוק ל"ג) מוזכר שאת ישובה בית ענת, לא יכלו אנשי שבט נפתלי לכבוש.
  • שפש - (פ ומ מתחלפות) אלת השמש, "מאור האלים". בתם של אל ואשרה, שעזרה לייבש את האדמה שהציף האל ים. ישובה היה, כנראה, כמשתמע משמה, בית שמש. בתנ"ך מתוארת עבודתה בהשתחוות לכיוון השמש למזרח. כמו כן מתוארת עבודה פולחנית הקשורה לסוסים ומרכבות שיוחדו לה. בפולחן משולב שלה ושל הבעל, מעל המזבחות לבעל היו צורות של שמשות הקרויות חמנים מלשון חמה. כפי שכתוב בספר דברי הימים ב', (פרק ל"ד ד') "וַיְנַתְּצוּ לְפָנָיו אֵת מִזְבְּחוֹת הַבְּעָלִים וְהַחַמָּנִים אֲשֶׁר לְמַעְלָה מֵעֲלֵיהֶם גִּדֵּעַ." כמו כן, פולחנה היה קשור למרכבות שמש.
  • כושר-וחסס (תרגום: מיומן וחכם) - מכונה "חכם חרשים", אל האומנויות, היוצר דברים נפלאים. מסופר עליו באגדת דנאל אקהת שיצר קשת מופלאה. בעלילות בעל מסופר שהוא בנה את ארמונו המופלא של בעל.
  • ים - אל הים, הנהרות ומקוואות המים, בנו של אל ואח בעל שביקש להציף את האדמה. המקביל של פוסידון. עוזריו הם מפלצות ים איומות ומפחידות:
  • מות - אל המוות ואדון השאול, שבידו נשמות המתים וממנו בצורת, עקרות ורעב. בנו של אל. נקרא לעיתים בשם הכפול מות-ויגון. מקבילו היווני הוא האדס. בספר איוב (פרק לח ט"ו-י"ז) מוזכרים ביחד אלים אלו, "הֲבָאתָ עַד נִבְכֵי יָם, וּבְחֵקֶר תְּהוֹם הִתְהַלָּכְתּ? הֲנִגְלוּ לְךָ שַׁעֲרֵי מות, וְשַׁעֲרֵי צַלְמָוֶת תִּרְאֶה?". ייתכן אף שהוא מתואר בספר ירמיה (פרק ט' כ'): "כִּי עָלָה מות בְּחַלּוֹנֵינוּ, בָּא בְּאַרְמְנוֹתֵינוּ, לְהַכְרִית עוֹלָל מִחוּץ, בַּחוּרִים מֵרְחֹבוֹת:"
  • רשף - אל האש. לפעמים מזוהה גם כאל מלחמה ודבר. לפי יגאל ידין, ראשו היה ראש אריה. מזוהה עם אפולו היווני. האתר "ארשוף" ליד נוף ים קרוי על שמו. ואולי לו הכוונה בפסוק, "...לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּבֶר וְיֵצֵא רֶשֶׁף לְרַגְלָיו" (ספר חבקוק פרק ג' ה'). "כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד, וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף:" (ספר איוב פרק ה' ז')
  • שחר - אלת הזריחה וכוכב הבוקר. ביתו של אל מאישה אנושית, ואחותו של שלם. בספר ישעיהו ישנו לגלוג על מלך בבל שמתואר כבנו של שחר: "אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם, הֵילֵל בֶּן שָׁחַר, נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם" (פרק י"ד י"ב).
  • שלם - אל השקיעה. ואלם של היבוסים. בנו של אל מאישה אנושית, ואחיה של שחר. כנראה היה לו מקדש בשכם. "ירו-שלם" משמעותו עירו של האל שלם. מלכיצדק מתואר כמלך העיר שלם. בספר יהושע מתואר שאדוני צדק מלך ירו-שלם, מגבש קואליציה של חמישה מלכים כנגד יהושע, ונוחל מפלה בקרב גבעון המפורסם (שם פרק י').
  • אדון - (אדוניס היווני) - אל הצמחייה, אל אדמה שמקביל לאל הבבלי - תמוז. על פי המיתוס הוא נהרג על ידי אל אחר בתקופת תמוז, בעת שהצמחייה קמלה. נעשו מעשים פולחניים לקונן על מותו. חודש תמוז נחשב חודש הקינה. הבבליים היו מבכים את התמוז, ומאמינים שבקיץ הוא יורד לשאול ויוצא ממנו רק בתחילת הגשמים של השנה החדשה.
  • חורון - אנשי בית חורון המקראית כנראה עבדו לו. זהו גלגול כנעני של האל המצרי הורוס.
  • מילכום (משורש מ.ל.ך., ידוע גם בשם מולך) אל העמונים - בפסליו הוא מתואר כמלך אשר יושב על כס המלכות וכתר לראשו. בפולחנו נהגו להניח את הקרבן בכפות ידיו של פסל ברזל מלובן בדמות אדם יושב. היו שבעה קרבנות אפשריים: הפשוט ביותר היה עוף, לאחריו עז וכן הלאה; השישי שור והשביעי הבן. ומי שהיה מקריב את בנו היה המובחר ביותר. יש הסוברים כי היו מעבירים את הקורבן בלהב המדורה עד שנשרף. בתנ"ך מוזכר שנעבד בין היתר גם בגיא בן הינום בירושלים ביחד עם הבעל[1].
  • הבעלים - שמות של אלים מקומיים בכנען, הוקדמו לשם המקום בכינוי בעל להורות שהם אדוני ופטרוני המקום. לדוגמה: בעל צפון, בעל חצור, בעל קרניים, בעל כרמל, בעל גד, בעל מעון, בעל תמר ועוד:
    • בעל זבוב (אל) - אל עקרון הפלישתית, שאנשיו היו מנבאים מי יחיה ומי ימות. נחשב לאליל נחות שקשור במוות. אולי קשור לאל מות.
    • בעל פעור אל המואבים - עבודתו הייתה עשיית צרכים והפרשות בגלוי לפניו, וייתכן כי גם פעירת האיברים המוצנעים וקיום יחסים פומביים (ספר במדבר, פרק כ"ה ג').
  • כמוש - האל המרכזי של המואבים. כבר במקרא מואב מכונה "עַם כְּמוֹשׁ". (במדבר כ"א כ"ט)[2].
  • דגון - אל התבואה (דגן) הפלישתי והאוגרי. האל המרכזי של הפלשתים, שאיננו חלק מהפנתאון הכנעני. מקורו במסופוטמיה או בסוריה. לפי הפרשנות המסורתית, מקור שמו היה מדג, וצורתו הייתה כצורת דג; או שחציו התחתון היה כשל דג וחציו העליון אדם; או שרק ראשו היה ראש דג. ואולם, המחקרים החדשים חולקים על כך וטוענים שצורתו היה כצורת אדם. מקדשו המרכזי היה בעזה. הפלשתים בנו לו מקדשים גם באשדוד[3] ובבית שאן. בעבודתו היה אלמנט של התנבאות בידי כהניו.
  • התרפים - אלילי הבית שצורתם הייתה צורת ראש אדם, אולי בדמות הבעל. בתנ"ך הם מוזכרים מספר פעמים: אצל רחל שגונבת אותם מאביה לבן הארמי ומסתירה אותם בכר הגמל. מיכל בת שאול ששמה אותם מתחת לשמיכה כדי לרמות את חיילי אביה שיחשבו שזהו דוד בעלה מתחת לשמיכה, ואצל כהן פסל מיכה. על פי המסופר בתנ"ך לאחר ההקטרה היה אפשר לדובב אותם ולקבל עתידות. חלק מהחוקרים גורסים שהתרפים שימשו כקושאן משפחתי ומי שהחזיק בהם החזיק גם בזכויות הירושה של המשפחה. כמו כן לפי חלק מהגורסים העברת התרפים מאב המשפחה לחתן, הייתה כרוכה בהעברת זכויות וסמכויות משפחתיות (ואולי זו הסבה שרחל גונבת אנ התרפים){מקור}} מקבול להניח שהתרפים היו למעשה אבות המשפחה הקדומים, לפחות בתקופה הקדומה יותר
  • כוכבים שונים: כיון, כוכב. אלילים המבוססים על הכוכבים שבתאי וחמה, בהתאמה.
  • ירח או מלכת השמים: אליל או אלילת הירח.

התנ"ך והמיתולוגיה הכנענית

התנ"ך, שמחזיק ברעיון המונותאיסטי, לוחם במיתוסים של העמים השכנים של ישראל והדבר ניכר בפסוקים רבים מן המקרא והתנ"ך. עם זאת למראית עין זה נדמה שבספר התנ"ך מסכים על קיומם של היצורים המתוארים במיתוסים אלו, כמו במקרה של מפלצות הים אלא שלפי התנ"ך הם בעצם כוחות רעים שנבראו על ידי ה' ותחת ממשלתו, וכמו המושג שאול, וכן בני האלוהים (בכינוי למלאכים), ואחרים. כבר בפסוק הראשון בבראשית "וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם" יש דמיון רב לתיאור הבריאה הכנעני כאשר המילה "תהום" מופיעה בו, הכאוס הוא ה"תוהו ובוהו" ואפילו יש אזכור לכאורה לשם של אלת הלילה הכנענית "בהו". יש הטוענים שהמילה תהום (בערבית תהאמת) היא שיבוש של האלה הבבלית "תיאמת" שהייתה אלת האוקיינוס בה נלחם האל הבבלי הראשי מרדוך.

בתנ"ך מתוארת במספר מקומות גבורת מלחמתו של אלוהים (לשון רבים של "אל" הוא לשון של כבוד. האל עליון בתנ"ך המוזכר כביכול כאל הראשי במיתולוגיה הכנענית, אבל כמספר של אלים) מול מפלצות ימיות כמו בפסוק "עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי-עֹז, זְרוֹעַ ה'-עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם, דֹּרוֹת עוֹלָמִים; הֲלוֹא אַתְּ-הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב, מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין" (ישעיהו נא ט'), כאשר רהב מחליף את תיאמת, והתנין הוא אחת ממפלצות הים. או "אֱלוֹהַּ, לֹא-יָשִׁיב אַפּוֹ; תַּחְתָּו שָׁחֲחוּ, עֹזְרֵי רָהַב" (איוב ט י"ג). או ב (ישעיה כז א') "בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה, עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ, וְעַל לִוְיָתָן, נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן; וְהָרַג אֶת-הַתַּנִּין, אֲשֶׁר בַּיָּם" שלוש המפלצות של האל ים בהם נלחם ה'. דוגמאות נוספות הם ה"כרובים" (המתוארים כבר בסיפור גן עדן) וה"שרפים".

תיאורם ביחזקאל של הכרובים "מַרְאֵיהֶן--דְּמוּת אָדָם, לָהֵנָּה. וְאַרְבָּעָה פָנִים, לְאֶחָת; וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם, לְאַחַת לָהֶם" (יחזקאל א ו'), ו"וּדְמוּת פְּנֵיהֶם, פְּנֵי אָדָם, וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל-הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם, וּפְנֵי-שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן; וּפְנֵי-נֶשֶׁר, לְאַרְבַּעְתָּן" (יחזקאל א י'), זהה לתיאור דמויות של חיות או בני כלאיים במסורות האשוריות והבבליות מקור השם הוא ככל הנראה במילה "כירובו" - דמות של שור מכונף הנמצא במקדשים מסופוטמיים קדומים.

לעומת זאת, לפי היהדות הדמיון נובע מסיבה אחרת. לאחר המבול של נוח ניתנו לאומות העולם "שבעת מצוות בני נח", כולל הסברים כללים על בריאת העולם, ומכאן הדמיון לתרבויות שונות. בנוסף, יש בלבול לגבי מושגים מסוימים בתנ"ך - כך "בני האלהים" היו המעמדות הגבוהים בחברה, השופטים והדיינים. ולאו דווקא אותה הכוונה כמו במיתולוגיות השונות.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • משה דוד קאסוטו, האלה ענת.
  • דוד אמיר, אלים וגיבורים, הוצאת בית אוסישקין, 1987.
  • ח. א. גינזברג, כתבי אוגרית.
  • גיא ונגה דרשן, המיתולוגיה הכנענית, הוצאת מפה, 2009.
  • יוחנן אהרוני, ארץ ישראל בתקופת הברונזה המאוחרת, שער שלישי ב"תולדות ארץ ישראל" בעריכת יואל רפל, הוצאת משרד הביטחון, תל אביב, 1986, עמודים 129–132

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ המולך מוזכר בספר מלכים (מ"א יא ז) "אז יבנה שלמה במה לכמוש שקוץ מואב ולמולך שקוץ בני עמון". על פי אבן עזרא נראה שהוא שהוא מלכום תועבת בני עמון (מ"ב כג יג) וכן אומר הרמב"ן בפירושו לויקרא י"ח, כ"א.
  2. ^ עיינו גם שופטים י"א כ"ד, וירמיהו מ"ח פסוק ז' ופסוק מ"ו
  3. ^ שמואל א', פרק ה
אגדת אקהת

אגדת אקהת הוא אפוס עלילתי קדום, שמעורבים בו בני אדם ואלים. אגדת אקהת היא חלק מהמיתוס האוגריתי, שנמצא בעיר אוגרית.

האגדה כתובה על לוחות KTU.1.17 עד KTU.1.19 לפי שיטת הקטלוג של מנפרד דיטריך ועמיתיו. השירה על גבי לוחות אלו נכתבה על ששה טורים בכל לוח, אך לא כל הסיפור נשמר בשלמותו. בעבר נקראה אגדה זו אגדת דנאל, אך בעקבות גילויים חדשים, התברר כי אקהת הוא נשוא הסיפור ושמה שונה בהתאם.

הדמויות המרכזיות באגדה הם השופט דנאל, ילדיו אקהת ופועת, האלה ענת ושליחה יטפן. המיתוס עוסק ברגשות אנושיים כגון מצוקה, קנאה, אבל ונקמה. נידונה בו שאלת הגמול והטרגדיה האנושית של המוות ודרכי ההתמודדות איתה. שתי דמויות נשיות שדומיננטיות בו במיוחד: האלה ענת שזוממת את רציחתו של אקהת, ופועת אחות אקהת שנוקמת את דמו מיד רוצחו.

אגדת כרת

אגדת כֶּרֶת הוא שירה אפית קדומה, שמעורבים בה בני אדם ואלים. זהו חלק מהמיתוס האוגריתי, מתקופת הברונזה המאוחרת, שנמצא בעיר אוגרית. השוני בינה לבין העלילות האחרות, שבאגדה זו מתוארת עלילה אנושית, שבה האלים אינם מתערבים במה שנעשה בארץ.

האגדה כתובה על לוחות KTU.1.14 עד KTU.1.16, לפי שיטת הקטלוג של מנפרד דיטריך ועמיתיו. כמו אגדות אחרות היא אינה נמצאת בשלמותה וחסרים ממנה חלקים לרבות סוף העלילה. ישנן דעות שונות לגבי סדר עריכתם של הלוחות, וכאן מובאת הגרסה של ד"ר דוד אמיר.

הדמויות המרכזיות הן המלך כרת, אשתו חורי, בנו יצב ובתו שמנת וראש האלים אל. העלילה, שעוסקת באובדן, מתווה דרך להתאוששות מאסון גדול, מורה כי לראש האלים תפקיד חשוב מאוד בנחמה ובהתרפאות, ומכוונת להכרת תודה כלפי האלים, במיוחד כאשר האדם נודר נדרים.

אל (אל כנעני)

במיתולוגיה הכנענית, אֵל הוא שמו של ראש האלים בפנתאון ואחד מהאלים החשובים של העיר אוגרית. נקרא גם אִל, אלו, תור (שור) - סמל הכוח והפיריון, ו"קדוש" במובן של נשגב ונעלה.

אשרה (אלה)

אֲשרָה היא דמות במיתולוגיה הכנענית. היא אלת הבית של ארץ כנען, שהגיעה כנראה מצור וצידון, אשתו של אל אבי האלים, אלת האדמה, הנישואין והפריון שאחראית לגידול ולצמחיה – "אמא אדמה". המקבילה של נינטו הבבלית, הרה היוונית ויונו הרומית.

בעל (אל)

במיתולוגיה הכנענית, בעל - או בעל הדד - הוא אל הגשמים, הסערות, הברקים והרעמים, אל החיים, שמרווה את פני האדמה. בעל מתואר כלוחם רב עוצמה וכוח הלוחם בכוחות הרעים שמנסים לכלות את העולם ולהשמידו. הוא בנו של אל, אחיהם של ים וענת ובעלה של עשתורת. משמעות שמו אדון, והוא מתואר כאדון העולם.

בעל מתואר כלוחם גיבור, עשוי ללא חת, שאוחז בידו האחת אלה, בידו השנייה חזיז ברק, דורך על העננים, לראשו קרניים כאות לפריון, ומרעים בקולו ברעם, ושוכן בהר צפון המיתי, הוא ג'בל אל ארקה, שגשמי זעף כבדים יורדים בו מדי שנה. פולחנו היה גם נהוג בקרתגו, שם שימש כאחד האלים הראשיים. עדות לכך אפשר למצוא בשם המצביא המפורסם חניבעל ובשם אחיו עזרובעל.

הדד

הׇדַד (מוכר גם בשמות הׇדַה, הׇדוּ ורַמׇן) הוא אל הסער ובכיר האלים בתרבויות הארמיות והאמוריות הקדומות שבצפון הלבנט. מקורות ומוקד פולחנו של הדד היה בעיר חַלַבּ (בסוריה של ימינו) לפחות מהאלף השלישי לפנה"ס, ומשם התפשט במהלך האלף השני לפנה"ס לתרבויות המסופוטמיות – הבבלית והאשורית (בשם אדד), לתרבות הכנענית (בשם בעל) ולתרבויות החורית והחִתִית (בשמות אל הסער האנטולי, תֶשוּבּ ותַרְחֻנְת). במישור המקומי התקיים פולחן הדד בשמו עם תוספת שמות אחרים, כגון בעל-הדד והדד-רמן.

רמזים בתעודות מהאלף השני לפנה"ס מצביעים על מקורות הבסיס המיתולוגי של הדד, ונראה שאלה דומים בקו הסיפורי שלהם ובמשמעותם לסיפורי המיתולוגיה של בעל הכנעני, המוכרים מתעודות העיר אוגרית. בחלק מהמקורות נטען, שמיתוסים אלה התפתחו ראשית לגבי הדד ורק בשלב מאוחר יותר עברו והתקבעו במיתולוגיה הכנענית.

ייצוגו האמנותי של הדד הוא על פי רוב דמות אדם מזוקן, לבוש גלימה, בעל כתר קרניים לראשו, אלה או גרזן מונף בידו, חנית דמוית ברק בידו השנייה, רוכב על שור. בפולחן בעל הקשרים מלחמתיים, הוצג הדד רוכב על מרכבת מלחמה.

הר קל

הר קל (טורקית Kel Dağı; ערבית جبل الأقرع "אל-אקרע" - בשתי השפות "ההר הקרח") הוא הר בגבול טורקיה-סוריה ליד שפך האורונטס. ההר מתנשא לגובה של 1,709 מטר ושוכן קרוב לים התיכון.

כתבים אוגריתים מציינים שההר היה קדוש לאל הכנעני בעל וארמונו המוכסף ניצב בראשו משקיף על הים. במיתולוגיה הכנענית בעל הוא אל הגשמים, הסערות, הברקים והרעמים, אל החיים, שמרווה את פני האדמה. מקום מושבו בראש הר קל מתאים לתפקידיו השונים.

ההר התקדש ליוונים, שקראו לו בשם קסיוס (‏Κασιος, ‎Kasios‏), ועליו סגדו ל"זאוס של הר קסיוס" (Zeus Kasios), ‏אל הברק והרעם, הגשם והרוח. כמותם סגדו לו גם הרומאים. ההר מופיע בשם Cassius ‏בכתבים בשפות אירופה וכך גם במפות.

כנען

כנען היה בתקופת הברונזה המאוחרת שמו של חבל ארץ שבהמשך נודע בעברית כארץ ישראל. במקרא זהו שמה העיקרי של הארץ לפני כיבושה בידי בני ישראל, ולעיתים הוא משמש להבחנה בין הגלעד ובין הארץ שממערב לירדן, שרק היא קרואה כנען. בארכאולוגיה של המזרח הקרוב הקדום השם נמצא כמעט אך ורק בממצאים מהתקופה בה הארץ נשלטה בידי הממלכה המצרית החדשה, כמחוז מצרי שזה היה שמו עד להתמוטטות החברתית בסוף תקופת הברונזה והוא מופיע מעט מאד במקורות מצריים יותר מאוחרים. זוהי גם התקופה בה הגיעו על פי ההשערות גויי הים לאזור במישור החוף שכונה פלשת.

בתנ"ך נזכרים שבעה עמים כיושבים בכנען: החיתי, הפריזי, החיווי, האמורי, הכנעני, הגרגשי, היבוסי. נזכרות גם קבוצות שישבו בה אך לא היו מעמי כנען, כגון הרפאים, העווים ועוד. בספר שופטים, יבין מלך חצור מכונה "מלך כנען".

על פי המסופר בתנ"ך, היו העמים הכנענים צאצאיו של חם. על פי הארכאולוגיה, היו יושבי הארץ בתקופה הקדם-ישראלית שמיים בתרבותם ובשפתם, שהייתה קרובה לעברית המקראית.

מות

מוֹת הוא אל המוות והשאול במיתולוגיה הכנענית. הוא בנו של אל ראש האלים, אחיהם של בעל, ים וענת. הוא האחראי על מוות, בצורת, עקרות ורעב. נקרא בשירה האוגריתית לעיתים בשם הכפול "מות-ויגון". מקבילו היווני הוא האדס והרומי פלוטו.

מיתולוגיה יוונית

המיתולוגיה היוונית היא אוסף המיתוסים שנוצרו ביוון העתיקה. מיתוסים אלה קיימים הרבה זמן, ומספרים בין היתר, על האלים בדמות אנושית, תולדות עלילותיהם ועלילות גיבורים בני תמותה או אלים למחצה ומפלצות למיניהם. המיתולוגיה אינה כוללת את הדת היוונית, אך היא כוללת את הפולחן, אשר חלקו ממוסד, מוגדר ומנוהל על ידי הפוליס, וחלקו טקסים פרטיים ובחלקם מסתוריים.

רומא העתיקה, שכבשה את יוון, אימצה מן היוונים את המיתולוגיה, ולכן במיתולוגיה הרומית מופיעים סיפורים כמעט זהים, אבל בשמות שונים.

סת-בעל

סת-בעל הוא דמות המופיעה באמנות כנענית ומצרית בתקופת הברונזה המאוחרת ותקופת הברזל המוקדמת ומשלבת לאחת את דמות אל הסערות המצרי סת' ואל הסערות הכנעני בעל. סת-בעל אינו אל בפני עצמו, אלא שם המופיע במחקר שבא לציין את הדמות המשלבת מאפיינים איקונוגרפיים של שני האלים.

עבודה זרה

עבודה זרה, עבודת אלילים, עבודת גילולים או עבודת כוכבים ומזלות (בראשי תיבות: ע"ז, עכו"ם או עכומ"ז) הם מונחים המתארים את יחסה של היהדות כלפי פולחן דתי המופנה לישויות גשמיות (פולחן פגני). לאורך הדורות, היהדות, הנצרות והאסלאם, שלוש דתות מונותאיסטיות המאמינות באל מופשט, נאבקו לא רק זו בזו אלא גם בדתות פוליתאיסטיות שהיו נפוצות בין עמי האזור.

מבחינת היהדות, עיקר המאבק בפגניות התרחש בתקופת המקרא, בעת צמיחתה של היהדות בארץ כנען, כאשר כבר הייתה בה תרבות פגנית כנענית נפוצה. מתוך האזכורים של עבודת אלילים במקרא ניתן ללמוד רבות על מאבק זה ועל התגבשות האמונה היהודית בקרב בני ישראל. מתוך מקורות מאוחרים יותר, כמו התלמוד, ניתן ללמוד על תוצאות המאבק.

שלילת הגשמות ושלילת התארים הם מהנושאים המרכזיים בפילוסופיה היהודית.

עלילות בעל וענת

עלילות בעל וענת (ידועות גם בשמות עלילות בעל וכן עלילות בעל ומות) הן אפוס מיתולוגי קדום, המספר את סיפורם של אלי כנען ואוגרית ונחשב למיתוס האוגריתי המרכזי והחשוב ביותר בשירה האוגריתית מהמאות ה-15 עד ה-12 לפנה"ס (תקופת הברונזה המאוחרת). העלילה שופכת אור על אמונותיהם ותפיסותיהם הדתיות של אנשי העיר אוגרית, ועל מחשבותיהם ומנהגיהם של אנשי ארץ כנען.

השירה, שהתגלתה בספריית הכהן הגדול בעיר אוגרית, כתובה על שישה לוחות (ועוד כמה שברים) ברמות שימור שונות. הלוחות מקוטלגים באותיות KTU.1.2 עד KTU.1.11.‏הדמויות המרכזיות בשירה זו הן: אל – ראש פנתאון האלים הכנענים המתואר בצלמיותיו כדמות מלך היושב על כיסא; בעל – אל הגשם, הסערה והפוריות; אחותו הנאמנה ענת – אלת המלחמה והציד, שמסייעת לו; האל ים – אל הימים והנהרות; מוֹת – אל השאול והמוות. במרכז העלילה מתרחשת מלחמה והתגוששות בין האלים על שליטה ומלוכה בארץ. האלים בעל וענת אחותו נאבקים באלים ים ומות. כאשר גוברים בעל וענת, הכוחות החיוביים, יש לבני האדם חיים, גשם ופריון, וכאשר גוברים ים ומות, שהם כוחות שליליים חזקים, סובלים בני האדם מבצורת, מעקרות, ממגפות, מהצפת נהרות ונחשולי מים, וממוות. ים נתפס בשירה כאל דמוני במיוחד, שעוזריו הן מפלצות ים נוראות.

ענת

ענת היא אלת המלחמה, הציד והפריון של המזרח התיכון העתיק, ממסופוטמיה ועד כנען ומצרים העתיקה. ענת מתוארת כנערה בתולה יפה, עזת נפש ובעלת תושייה. היא המקבילה הכנענית לאיזיס המצרית, והשפיעה כנראה רבות על עיצוב דמותה של האלה היוונית אתנה.

עשתורת

עשתורת (עַשְׁתֹּרות; מכונה גם מלכת השמים) היא אלת היופי, המלחמה, הפריון, התשוקה, מגינת הבית ואלילת הצידונים, בתם של אל ואשרה, רעייתו של בעל ואמו של עשתר.

מזוהה עם עשתר הבבלית, אִסְתְּהַר הפרסית, אפרודיטה היוונית וונוס הרומית. סמליה: כוכב נוגה ויונים, ופסלה היה אישה שנחשים מטפסים על רגליה. בשמים יוצגה בקבוצת הכוכבים שכיום קרויה בתולה.

פיניקים

פיניקים היו עמים כנעניים ממוצא שמי, אשר ישבו במקור ברצועת חוף צרה המשתרעת בין רמיתה (לטקיה של היום) בצפון סוריה ועד העיר עכו, ומאוחר יותר גם לאורך מישור החוף הדרומי של ארץ ישראל.

ההתיישבות הפיניקית הראשונה לאורך החוף הלבנוני החלה בסביבות האלף השלישי לפנה"ס ובדומה לעמים כנעניים אחרים התגוררו הפיניקים בערי מדינה, אשר המרכזיות בהן היו צור, צידון וגבל, שברוב המקרים היו יריבות זו לזו. עם זאת, היה הבדל משמעותי אחד בין כנענים יושבי פנים הארץ לפיניקים. הפיניקים היו יורדי-ים שיסדו מושבות רבות ברחבי אגן הים התיכון ועסקו במסחר ימי פורה. בין המושבות המפורסמות אותן הקימו הפיניקים ניתן למנות את עתיקת (העיר העתיקה) וקַרְתְּ חַדַשְתְּ (העיר החדשה) שנוסדו על ידי יורדי ים פיניקים בהנהגת הנסיכה דידו, אותן כינו הרומאים בהתאמה אוטיקה וקרתגו. מושבות אלה, בייחוד קרתגו, היו מהיריבות המרות של רומא.

שירה אוגריתית

השירה האוגריתית היא ספרות האפוסים שהתגלתה באוגרית החל מ-1928 בתל ראס שמרה (=ראש השמיר), צפונית לעיר הנמל הסורית לאטקיה. הספרות כתובה על לוחות חרס בכתב יתדות אוגריתי. היצירה מתוארכת לסביבות אמצע האלף ה-2 לפנה"ס (בין המאה ה-15 למאה ה-14 לפנה"ס). באחדות מהיצירות מתואר כי נכתבו בתקופתו של נקמד מלך אוגרית, ובחלקן מתואר שם המעתיקים ושם האחראיים.

תקופת הברונזה המאוחרת בארץ ישראל

תקופת הברונזה המאוחרת היא אחת התקופות החשובות בהיסטוריה של ארץ ישראל. הייתה זו תקופת השלטון המצרי בכנען, תקופה הנקראת בהיסטוריה של מצרים: "תקופת האימפריה". ראשיתה של תקופה זו במצרים היא בשנת 1550 לפנה"ס, אז הודח שלטון החיקסוס במצרים על ידי יעחמס הראשון ומצרים אוחדה מחדש תחת שלטון נא אמון. בתקופת האימפריה שלטו שושלות 18, 19 ו-20. סופה של התקופה מתוארך לשנת 1200 לפנה"ס/1150 לפנה"ס בתקופתו של רעמסס השלישי; בתקופתו נחלשה מצרים ונסוגה הדרגתית מהאזור, ובמקביל אירעה פלישת שבטי ישראל וגויי הים לכנען.

בעקבות איחוד השלטון במצרים חודשה האחיזה המצרית בכנען. במשך כל התקופה, כארבע מאות שנים, הייתה כנען חלק מהאימפריה המצרית. שלטונה של מצרים היה ישיר, ובכנען השלטון היה באמצעות ערי מדינה ששילמו מס למצרים. בתקופה זו חל כרסום במעמד העיר הכנענית. זו גם תקופה של מאבקים בין מצרים וממלכות צפוניות, ממלכת מיתני בסוריה וממלכת החתים באנטוליה. במקביל הייתה זו תקופה של קשרי מסחר בינלאומיים והתפתחות הסחר בכל האגן המזרחי של הים התיכון שכנען נטלה בו חלק פעיל. מבחינה תרבותית הושפעה כנען ממצרים במיוחד במנהגי הקבורה, וקשרי הסחר הבינלאומיים הביאו להשפעות על התרבות המקומית. בין שני הקצוות הללו פיתחה כנען תרבות מיוחדת שהגיעה לשיאה בתקופה זו.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.