מישל פוקו

פול-מישל פוּקוֹצרפתית: Paul Michel Foucault;‏ 15 באוקטובר 1926 - 26 ביוני 1984) היה פילוסוף צרפתי, אחד ההוגים החשובים של אסכולת הפוסט-סטרוקטורליזם כמו גם התאוריה הביקורתית, ואחד מאנשי הרוח הצרפתים המשפיעים ביותר במדעי הרוח והחברה מאז שנות השישים של המאה העשרים. עבודתו השפיעה על מגוון רחב של שדות ידע. הוא ניסה לשלב בין פילוסופיה להיסטוריה, ולכונן תחום מחקר חדש הקרוי היסטוריה של מערכות חשיבה.

מישל פוקו
Paul Michel Foucault
מישל פוקו
לידה 15 באוקטובר 1926
הרפובליקה הצרפתית השלישית פואטייה, צרפת
פטירה 26 ביוני 1984 (בגיל 57)
צרפת פריז, צרפת
זרם פוסט-מודרניזם, פוסט-סטרוקטורליזם, פילוסופיה קונטיננטלית
תחומי עניין היסטוריה של הרעיונות, תורת ההכרה, אתיקה, פילוסופיה פוליטית, סוציולוגיה של הידע, מגדר
הושפע מ עמנואל קאנט, פרידריך ניטשה, גיאורג וילהלם פרידריך הגל, קארל מרקס, מרטין היידגר, פרדינן דה-סוסיר, ז'ורז' בטאיי, ז'ורז' קונגיים, לואי אלתוסר, ז'אן איפוליט, ז'אק דרידה
השפיע על

ז'יל דלז, אדוארד סעיד, ג'ורג'ו אגמבן, ג'ודית באטלר, אליזבת בדינטר, ז'אק דרידה, רנסייר,

תנועות פוסט-פמיניסטיות, פוסט-קולוניאליסטיות, אנטי-פסיכיאטריות

ביוגרפיה

נעוריו ותחילת דרכו

פוקו נולד בפואטייה (Poitiers) במערב צרפת כפול-מישל פוּקוֹ, השני מבין שלושת ילדיהם של אן-מארי מלפרט ופול-אנדרה פוקו, שהיה מנתח בכיר, אמיד ומוכר בעירו. פול-אנדרה פוקו ציפה שבנו ימשיך בדרכו וילמד רפואה, אך פול-מישל העדיף ללמוד היסטוריה ופילוסופיה. בבית-הספר התיכון בעירו נחשב פוקו לתלמיד מצטיין, ודורג לרוב בשלישייה הפותחת של תלמידי השכבה.

לאחר מלחמת העולם השנייה התקבל פול-מישל פוּקוֹ לבית הספר הפריזאי היוקרתי אקול נורמל סופרייר (École Normale Supérieure - rue d'Ulm), ושם התיידד עם הסוציולוגים ושותפיו לעתיד, פייר בורדייה וז'אן-קלוד פאסרון (Passeron), והתוודע למורו ולימים פטרונו וידידו הקרוב, היסטוריון המדע ז'ורז' קונגיים (Canguilhem). פוקו קיבל שני תארים (Licence), בפילוסופיה ובפסיכולוגיה, אך לימודיו בבית הספר היו רצופי משברים אישיים, וכללו אף ניסיונות התאבדות. בעת לימודיו, במסגרת מחקרו, עבד פוקו בבתי-חולים פסיכיאטריים, ושם התוודע לשיטות הטיפול שהיו נהוגות בחולי-הנפש, ופיתח את ביקורתו על התאוריות הפסיכיאטריות בנוגע לשיגעון. בהשפעת מורו באקול נורמל, לואי אלתוסר, הצטרף פוקו בשנת 1950 למפלגה הקומוניסטית הצרפתית, בדומה לאינטלקטואלים ואמנים צעירים רבים שחשו אכזבה מהפוליטיקה ומהסדר החברתי ששרר אחרי מלחמת העולם. אף על פי שחברות במפלגה הייתה צו האופנה באותה עת בסביבתו, פרש ממנה פוקו ב-1953 עקב ביקורתו על הנעשה בברית המועצות תחת משטרו של סטלין. לאחר פרישתו הרבה פוקו לבקר ולתקוף את האידאולוגיה הקומוניסטית והמרקסיסטית.

קריירה אקדמית מוקדמת

בשנת 1950 עבר פוקו את מבחני הקבלה למשרת הוראה במערכת החינוך הציבורית בצרפת. בשנים 19531954 לימד פסיכולוגיה באוניברסיטת ליל (Lille), שם פגש לראשונה במי שהפך לידידו, הפילוסוף ז'יל דלז. בשנת 1954 פרסם את ספרו הראשון, מחלת נפש ואישיות (Maladie mentale et personnalité). מרבית הספר מוקדשת לניתוח היבטים פסיכיאטריים בעבודתו של הפיזיולוג הרוסי איוואן פטרוביץ' פבלוב. בספר קצר זה, שלאחר זמן התכחש לו, הציג פוקו ניתוח מטריאליסטי ואקזיסטנציאליסטי למחלות הנפש, ובחן את השפעת הסביבה על הנפש. לאחר פרסום הספר שינה פוקו את תפיסתו את מחלות הנפש. הוא ניסה לשכתב את הספר מספר פעמים, אך לבסוף העדיף שלא לפרסמו עוד, ואף ניסה למנוע את תרגומו לאנגלית, אך ללא הצלחה.

באותה שנה עזב פוקו את צרפת לשנים אחדות כדי לשמש נספח צרפת לתרבות באוניברסיטאות אירופה השונות; תחילה שימש נספח באוניברסיטת אופסלה בשוודיה (19551958). כאשר הסדיר את המינוי באופסלה, התוודע פוקו לז'ורז' דומזיל, חבר הקולז' דה פראנס, שהפך למורו, ידידו הקרוב ופטרונו. ב-1958 כיהן כנספח תרבות צרפת באוניברסיטת ורשה בפולין, אך גורש ממנה לאחר זמן קצר עקב אפליה הומופובית. כמו כן כיהן בשנים 1959–1960 באוניברסיטת המבורג בגרמניה.

בשנת 1960 שב פוקו לצרפת כדי להשלים את תזת הדוקטורט שלו, והחל ללמד פילוסופיה באוניברסיטת קלרמון-פראן (Clermont-Ferrand), שם הכיר את הסוציולוג דניאל דֵפֶר (Defert), עמו חי במסגרת רומנטית לא-מונוגמית עד מותו של פוקו ב-1984. בשנת 1961 קיבל פוקו תואר דוקטור (doctorat d'etat); התזה הראשית שהגיש נקראה תולדות השיגעון בעידן התבונה (Folie et déraison: Histoire de la folie à l'âge classique. הספר שתורגם לעברית בשם זה הוא גרסה מקוצרת של תזת דוקטורט זו. התזה המשנית כללה תרגום וניתוח ה"אנתרופולוגיה" של קאנט (Anthropologie in pragmatischer Hinsicht , 'אנתרופולוגיה מבחינה מעשית', 1798). מאחר שחיבורו של פוקו על השיגעון לא נכלל בדיסציפלינה מוכרת, הוכר המחקר כתזה אקדמית רק לאחר שמורו מימי האקול נורמל, קונגיים, הסכים לשמש לה מנחה בדיעבד, ולכלול אותה תחת הדיסציפלינה "היסטוריה של המדע". בעת שכתב את התזה שלו לא הכיר עדיין פוקו את מחקריו של קונגיים על הפרקטיקה המדעית ועל ההיסטוריה של הרפואה, אף שספרו "הנורמאלי והפתולוגי" (Le Normal et le Pathologique, 1943) עסק, בדומה לפוקו, באיתור הגבול המפריד בין הסטייה והמחלה ובין הנורמליות. קונגיים יצא נגד האופנה הפילוסופית האקזיסטנציאליסטית ששלטה בחוגים האינטלקטואליים הצרפתים באותם ימים. כמו כן ניסה לערער בכתביו את תפיסת הקידמה, שעמדה בבסיס כתיבת ההיסטוריה של המדעים מאז המאה ה-19. בעבודתו ניסה להתוות שיח סוציולוגי-פסיכולוגי-פילוסופי-ותאורטי בעל אופי היסטורי-סטרוקטורליסטי, שהשפיע רבות על מחקריו העתידיים של פוקו. את התזה הראשית שלו הוציא פוקו לאור באותה שנה כספר, אשר זכה לביקורות נלהבות ולהצלחה.

ב-1963 פרסם פוקו את מחקרו הולדת הקליניקה: ארכאולוגיה של המבט הרפואי. "ספר זה", פותח פוקו, "הנו על מרחב, על שפה, ועל מוות; הוא עוסק בפעולת הראייה, בהתבוננות". "הולדת הקליניקה" הוא המשך למחקרו על תולדות השיגעון, בהרחיבו את הניתוח של מושגי רפואת הנפש אל מושגי הרפואה בכלל, ובבחינתו כיצד ומתי הם הופיעו, ומה איפשר את הופעתם. בניגוד לסקירה של תולדות השיגעון, שהשתרעה על-פני כמה מאות שנים, עוסק "הולדת הקליניקה" רק בתקופה שמתחילה בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19. בשנים אלו, טוען פוקו, עם הופעת האנטומיה הפתולוגית כשדה מחקר, זיהתה הרפואה את עצמה כפרקטיקה וכמדע. ארגון מחדש של בתי-החולים, תהפוכות בהוראת הרפואה, עיסוק בתאוריות מדעיות וכלכליות, כל אלו הובילו לתפנית ולהגדרה מחדש של הרפואה. נקודת המפנה התרחשה כאשר זוהתה התועלת בניתוח גופות לקידום הפרקטיקה הרפואית; כדי לגלות סימפטומים בדרגה עמוקה, היה על הרופא לחפש את מקורם בתוך הגוף; "פִּתחו כמה גופות", מצטט פוקו את האנטומיסט הצרפתי קסאוויה בישָה (Bichat), "ותְּגָרְשּׁוּ באחת את החשיכה, שההתבוננות לבדה לא יכלה לגרש"; "הלילה החי", מסיק פוקו, "מסולק לנוכח אורו הבהיר של המוות".

"הולדת הקליניקה" הוביל למחקריו המאוחרים יותר של פוקו, בכך שהדגים כיצד מוסדה האפשרות להשיג "ידע" על האינדיבידואל; "תהא זו ודאי עובדה מהותית בנוגע לתרבותנו", ממשיך פוקו, "שהשיח המדעי הראשון שבה, העוסק באינדיבידואל, היה צריך לעבור דרך שלב המוות הזה... מחוויית השיגעון נולדה הפסיכולוגיה, עצם האפשרות של הפסיכולוגיה; ממיזוג המוות לתוך המחשבה הרפואית נולדה רפואה, הנתונה לנו כמדע האינדיבידואל"[1].

בשנת 1966 פרסם את ספרו המילים והדברים: ארכאולוגיה של מדעי האדם, שזכה להצלחה עצומה על-אף אורכו ומורכבותו, והעלה את מחברו לדרגת כוכב בשמי האקדמיה הצרפתית. בספר, אשר נפתח בניתוח ציורו הידוע של ולסקס, לַאס מֶנינַאס, טוען פוקו כי בעידן הקלאסי, בו נעשה הציור, נותק קשר שהיה מרכזי בתפישת הידע של הרנסאנס: הקשר הישיר, הבלתי אמצעי, שבין ה"דברים" (או ה"מסומנים") שבעולם, ובין ה"מילים" (או ה"מסמנים") שמתארות אותם. הקשר הישיר הזה, כשהתקיים, גרם למסמנים ולמסומנים להיות זהים, דומים ובני החלפה עד אין-סוף. אולם, דמיון זה אבד במאה ה-17, והוחלף על ידי הייצוג. דרך ניתוח ופירוק של מערכת המבטים, ההשתקפויות, הייצוגים והפערים שנוכחים בציורו של ולסקס, חושף פוקו את העדרו של אלמנט מרכזי בייצוג החדש – העדרו של המסומן. פוקו מפתח מכאן את טיעונו הכללי, שלפיו לכל תקופה בהיסטוריה ישנם כמה תנאים בסיסיים לכינון אמת; תנאים שקובעים מה יכנס ומה לא יוכל להיכנס לתוך שיח מסוים, למשל לשיח המדעי. פוקו טען שתנאי השיח משתנים במשך הזמן, בתנודות עמוקות ופתאומיות בדרך כלל.

תוניס

לאחר שבן זוגו, דניאל דֵפֶר, הוצב בתוניס במסגרת שירות צבאי, פוקו הצטרף אליו לשם בספטמבר 1966, השתקע בכפר בשם סידי בו סעיד, ולימד פילוסופיה באוניברסיטת תוניס. בהרצאה שנשא בעת ביקור קצר בצרפת ב-1967, בכנס של החוג למחקרים באדריכלות - "מרחבים אחרים" (Des Espaces Autres) - התחקה פוקו אחר השלכות המעבר מארגון המחשבה המערבית על-פי ציר הזמן לצורת ארגון חדשה לאורך ציר המרחב (ההרצאה תורגמה לעברית ונכללה, יחד עם ראיונות מאוחרים יותר עם פוקו בנושא המרחב, בספר הטרוטופיה).

באותה תקופה כתב את הארכאולוגיה של הידע, (שיצא לאור בשנת 1969, עם שובו לצרפת) - רפלקסיה מתודולוגית על עיקר עבודתו עד אז, הכוללת ניתוח שיטתי של מושג השיח שבמרכזה, ושל אופי החקירה ההיסטורית שמושג זה מאפשר ומחייב. חוקרי פוקו רואים בארכאולוגיה של הידע נקודת מפנה בהגותו, דרכה ניתן לערוך חלוקה בין "פוקו המוקדם" ל"פוקו המאוחר", בין מחקר ארכאולוגי בעיקרו, שעורך סקירות היסטוריות רחבות במבט מכליל, מעט מלמעלה, לבין מחקר גנאלוגי, שמנסה לפעול במציאות החברתית של זמנו, ולעשות שימוש פוליטי בהיסטוריה ובפילוסופיה.

פוקו החל לפעול בתחום הפוליטי בשנת 1968, בעת שהותו בתוניס, כאשר פרצה שביתה כללית, במרץ 1968, נגד משטרו של חביב בורגיבה. המחאה לוותה במהומות סוערות באוניברסיטה בה לימד. פוקו התרשם מאוד מנכונותם של הסטודנטים להיאבק על חירותם, והזדעזע מהדיכוי האלים של מחאתם. הוא מחה נגד מעצרם ועינויים של סטודנטים (בהם כמה מתלמידיו), ואף הסתיר בביתו כמה סטודנטים נמלטים, יחד עם מכונת השכפול שלהם, בעזרתה הפיצו עלונים. עד אותה עת התרחק פוקו ממעורבות פוליטית, התרחקות שנבעה מגישתו הפסימית והסקפטית בנוגע ליכולתם של אינטלקטואלים לפעול ולהשפיע על מהלך ההיסטוריה. אף על פי שהסתייג מהאופי המרקסיסטי של תנועת המחאה, חש פוקו שהוא "חייב להיכנס איכשהו לתוך המאבק הפוליטי"[2]. בעקבות התייצבותו הפומבית נגד המשטר בתוניסיה, חש פוקו באיום ממשי על מעמדו ושלומו, ונאלץ לחזור לפריז לפני תום תקופת המינוי שלו, בשלהי 1968.

לאחר 1968: פוקו האקטיביסט

האוניברסיטה הניסיונית בוונסן

פוקו היה עדיין בתוניס כאשר פרץ בצרפת מרד הסטודנטים במאי 1968. אחרי אירועי מאי החליטה הממשלה הצרפתית על הקמת אוניברסיטה ניסיונית בוונסן (Centre universitaire expérimental de Vincennes). פוקו היה שותף להקמת המחלקה לפילוסופיה, ובדצמבר 1968 מונה לעמוד בראשה. יחד איתו הרצו במחלקה גם ז'יל דלז וז'אן פרנסואה ליוטר. רוב המרצים והסטודנטים היו שייכים לארגוני השמאל הרדיקלי, והפרובוקציות הבלתי פוסקות שעוררו חדשות לבקרים מנעו מהלימודים מלהתקיים כסדרם. כתוצאה מכך החליט משרד החינוך למנוע מהמחלקה להעניק תארים. פוקו נטל חלק פעיל במאבקים, בהפגנות, התעמת לא אחת עם שוטרים, ואף נעצר. ב-23 בינואר 1969 חבר "רשמית" לשמאל הרדיקלי, כאשר הצטרף למחאה על הדיכוי האלים של הפגנת סטודנטים בסורבון, וסייע למרצים ולסטודנטים אשר כבשו את הקמפוס. פוקו, המזוהה כיום כפילוסוף פוליטי מרכזי, שהגותו השפיעה על המחשבה הרדיקלית, לא זוהה כלל עד אותם ימים עם מחנה השמאל; הוא הצטייר כהוגה שמרן ובורגני בעקבות הביקורת שהעביר על הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, בשל העובדה שפרש בשלב מוקדם מהמפלגה הקומוניסטית - תוך הטחת ביקורת באידאולוגיה הקומוניסטית, משום ששימש במשך שנים כנציג הממסד התרבותי הגוליסטי ואף נטל חלק בגיבוש תוכנית הרפורמה הממשלתית במערכת החינוך בשנות ה-60 (תוכנית פוּשה), וכן בשל היעדרותו וחוסר מעורבותו באירועי מאי 1968.

כחודש אחרי ההשתלטות על הקמפוס בוונסן הרצה פוקו בפני האגודה הצרפתית לפילוסופיה, בבניין הקולז' דה פראנס, על השאלה מהו מחבר? (?Qu'est-ce qu'un auteur). בהרצאה בחן פוקו את תפקידיו של ה"מחבר" בתוך השיח, של הפונקציה הארגונית שלו כ"מסמן" ביחס לטקסטים: פוקו מראה עד כמה שברירית ונזילה מבחינה תאורטית וטכנית היא הקטגוריה של "מחבר" בתרבות המערבית; הפנייה למחבר, הוא טוען, הנה יותר מהפנייה אל אינדיבידואל פרטי; המחבר ממלא תפקיד ייחודי ביחס לטקסט - תפקיד מסווג; הוא מאפשר לאסוף ולקבץ יחד מספר טקסטים, מאפשר לתחום אותם; ובנוסף, שם המחבר מתפקד כמאפיין של צורת-קיום מסוימת של שיח: "העובדה שלשיח כלשהו יש שם של מחבר, שאפשר לומר 'זה נכתב בידי זה' או 'זה המחבר של זה', מצביעה על כך שהשיח הזה אינו דיבור יומיומי, זניח, דיבור שמסתלק, שצף ועובר, איננו דיבור שמתכלה מיד, אלא שהוא דיבור שחייב להיקלט ברמה מסוימת, וזכאי למעמד מסוים בתרבות נתונה"[3]. האירועים הפוליטיים שטלטלו את צרפת באותה תקופה הביאו את הנוכחים לפתוח בדיון סוער על יכולתה של תאוריה בכלל, והתאוריה הסטרוקטורליסטית בפרט, לפעול בזירה הפוליטית.

כהונתו של פוקו בוונסן הייתה קצרת ימים, שכן ב-1970 הוא נבחר לכהן בקולז' דה פראנס, המוסד האקדמי היוקרתי ביותר בצרפת, שם קיבל את הקתדרה להיסטוריה של מערכות חשיבה.

ארגון מידע על בתי-הסוהר

המעורבות הפוליטית של פוקו גברה לאחר הצטרפותו של דפר לתנועות שמאל מאואיסטיות. מעורבות זו חרגה מהשתתפות בהפגנות וחתימה על עצומות; בעקבות שביתת רעב של כמה מיליטנטים מהקבוצה, בניסיון להשיג מידע על מצבם של אסירים פוליטיים שנעצרו במהלך פעילויות השמאל השונות, ייסד פוקו את "ארגון מידע על בתי-הסוהר" שמשימתו הייתה להשיג ולהפיץ מידע על מצוקת האסירים הקשה בבתי-הסוהר הצפופים של צרפת, ולהעמיד את הנושא במרכז סדר היום הציבורי. פוקו ערך מסיבות עיתונאים, פרסם עלונים והודעות לציבור, ארגן הפגנות ופעולות מחאה וניסח שאלונים אותם חילק לבני משפחה של אסורים בשערי בתי סוהר בצרפת, כדי להשיג מידע על תנאי המאסר.

פוקו תרגם את התנסותו גם לתובנות הגותיות; פוקו הבין שהתאוריה החברתית שלו היא סוג של פעולה פוליטית כשלעצמה, באשר היא מערערת על הסדר הקיים, או לפחות חושפת את יסודותיו ומראה את נקודות התורפה שלו. התנסותו הפוליטית הישירה תורגמה לחשיבה על מנגנוני הפיקוח והענישה בחברה המודרנית בכלל, אותה סיכם בספרו לפקח ולהעניש (Surveiller et punir) מ-1975. העניין שמצא בחקר מערכת הענישה והפיקוח היה דומה לעניין שמצא במחקריו על השיגעון; כמו בשיגעון, הקו המפריד בין האדם ה"נורמאלי" לאדם הכלוא אינו ברור כפי שניתן לחשוב. כמו בית המשוגעים והפסיכיאטריה, בית הכלא והקרימינולוגיה מפיקים ומגדירים - ולא רק תופסים וכולאים - את הסוטה והעבריין.

מעורבותו הפוליטית הישירה וחשיבתו הביקורתית על הפעולה הפוליטית הביאו את פוקו לנסח את מונח "האינטלקטואל הספציפי", לפיו תפקיד האינטלקטואל אינו לנסח תאוריות-על רחבות, אוטופיות וכוללות (כפי שהציעו תאוריות פוליטיות נוסח המרקסיזם, ובניגוד לדמות האינטלקטואל שייצג ז'אן-פול סארטר), אלא לפעול בתוך שדה המומחיות שלו, כדי לערער משטרים דכאניים מבפנים: "ניתוח הטכנולוגיות הפוליטיות, שבמסגרתו האינטלקטואל פועל בתוך מוסדות ומנסה לכונן אתיקה פוליטית חדשה על ידי קריאת תיגר על המשטר המוסדי של ייצור האמת. אקטיביזם פוליטי נעשה אפוא הניתוח הביקורתי של עימותים בתוך מגזרים חברתיים ספציפיים בלי להתיר לאינטלקטואל להתעסק בהרמנויטיקה אידאולוגית מגוחכת"[4]. הביקורת של פוקו אינה מכוונת כלפי פתרון-על מסוים, באשר הוא שגוי ודורש תיקון, אלא כלפי הרעיון של פתרונות-על בכלל. אי לכך אין ולא יהיה מצב אוטופי של שחרור או העלמות יחסי-כוח דכאניים בחברה, אלא רק מאבקים ספציפיים ותיקונים קמעוניים שישנו את מערך יחסי הכוחות בחברה נתונה.

פעילות פוליטית נוספת

מעבר לעיסוקו בבתי-הסוהר היה פוקו מעורב בעוד מספר עניינים פוליטיים; בנובמבר 1971, בעקבות רצח של צעיר אלג'יראי בשכונת "טיפת-הזהב" (Goutte d'Or), ברובע ה-18 בפריז, הקים פוקו, יחד עם הפילוסוף ז'יל דלז, הסופר ז'אן ז'נה, הסופר והעיתונאי קלוד מוֹריָאק (Mauriac) והסוציולוג ז'אן-קלוד פאסֵרון, את "ועדת ג'לאלי" (על שם הצעיר שנרצח). אל פעולותיה חברו גם הפילוסוף ז'אן-פול סארטר, הזמר איב מונטאן וזוגתו השחקנית סימון סיניורה. הוועדה עסקה בעיקר בהגנה על זכויות המהגרים, ומעבר לארגון הפגנות, פתחה משרד בשכונה לשם מתן סיוע משפטי ומנהלי לתושבים.

בדצמבר 1972, בעקבות מותו בנסיבות חשודות של פועל אלג'יראי בתחנת המשטרה, הצטרף פוקו להפגנה בלתי-חוקית יחד עם עוד כמה עשרות אנשים. לאחר שהתעמת עם השוטרים נעצר פוקו ונלקח למסדר זיהוי בתחנת המשטרה. ב-1973 נטל חלק בייסוד היומון "ליברסיון", העיתון החדש של השמאל.

בספטמבר 1975 טס פוקו למדריד, יחד עם איב מונטאן, הבמאי קונסטנטין קוסטה גווראס (Costa-Gavras), קלוד מוריאק ואחרים, כדי למחות בפומבי נגד גזר-דין מוות שנגזר על אחד-עשר איש, תחת שלטונו העריץ של פרנקו, ללא משפט הוגן וללא מתן אפשרות לנידונים להגן על עצמם. הקבוצה קיימה מסיבת עיתונאים בבית מלון במדריד, ובמהלכה התפרצו לחדר שוטרים בלבוש אזרחי שהורו למפגינים לא לזוז, אך לא עצרו אותם. פוקו התעמת בכוח עם השוטרים וסירב למסור להם את עלוני המחאה שהיו בידו. על העימות סיפר לאחר כמה ימים: "אני מניח שתפקיד השוטרים להשתמש בכוח פיזי. אל למי שמתנגד לשוטרים להניח להם לשמור בצביעות על הסתרת הכוח הזה מאחורי צווים להם צריך מיד לציית. עליהם להוציא אל הפועל את מה שהם מייצגים, להראות זאת עד הסוף"[5]. העיתונאים שהיו נוכחים נעצרו לבסוף, אך החבורה הצרפתית הוסעה לשדה התעופה, ולאחר חיפוש מקיף גורשה חזרה לפריז[6].

מחלוקת פוליטית בין פוקו ובין ידידו ושותפו לעשייה הפילוסופית והפוליטית, ז'יל דלז, הובילה להתרחקות ולניתוק הקשרים בין השניים. כאשר ביקש עורך הדין הגרמני של כנופיית באדר מיינהוף מקלט בצרפת ב-1977, לאחר שהואשם בארצו בשיתוף פעולה עם לקוחותיו, הגן פוקו על זכות ההגנה של עורך הדין והפגין נגד גירושו, אך סירב להגן על לקוחותיו, אותם ראה כטרוריסטים. זאת בעוד שדלז גינה את מערב גרמניה בכלל על פעולותיה ה"דיקטטוריות" נגד חברי הכנופיה. שני הפילוסופים כמעט ולא התראו עוד עד מותו של פוקו. כשהיה על ערש דווי ביקש פוקו לראות שוב את דלז, בו ראה את הפילוסוף המבריק ביותר בצרפת, אך הם לא הספיקו להיפגש.

לא אחת נכווה פוקו בשל פעילותו הפוליטית, כאשר עמדותיו לכאורה התבררו כמוטעות. במקרה אחד תמך במאבק שגוי נגד עורך דין ידוע שהואשם ברצח אכזרי של בת-פועלים ב-1972 (פרשת בּרוּיי-אַן-אַרְטוּאָה). פוקו לא הסתייג בצורה נחרצת מהמסע המתלהם שניהלו קבוצות שמאל מאואיסטיות נגד עורך-הדין, בו ראו אויב מעמד הפועלים שביצע "פשע בורגני". לבסוף דעך המאבק כשהתברר שעורך הדין חף מפשע.

המקרה הבולט ביותר שעליו הותקף פוקו לא אחת, היה תמיכתו הפומבית במהפכה האסלאמית האיראנית בשנת 1979. פוקו חתם מזה זמן רב על עצומות נגד הפרת זכויות האדם תחת שלטון השאה. היומון האיטלקי Corriere della sera הציע לפוקו ב-1977 לכתוב טור על המתרחש באיראן, ופוקו נסע בשליחות העיתון מספר פעמים לטהראן. קסמה לו האפשרות לצאת מהספריות ומהארכיונים אל המקום שבו מצטלבים אירועים ורעיונות. רוב האנשים עמם נפגש טרם נסע היו מקבוצות ההתנגדות החילוניות-ליברליות, אך באיראן גילה את הכמיהה לממשלה אסלאמית, אותה זיהה כרצון בפוליטיקה רוחנית, מהסוג שבאירופה היה קשה לדמיין באותה תקופה; פוליטיקה שמצליחה לחרוג מקטגוריות הפוליטיקה המערבית. ואולם, כאשר התברר כי המשטר הח'ומייניסטי העולה אכזרי ופוגע בזכויות האדם אף יותר מקודמו, הועלתה ביקורת נוקבת נגד פוקו. הפילוסוף ניסה לענות להתקפות נגדו במספר מאמרי-תשובה, אך לבסוף הביקורת והסרקזם שהופנו נגדו בעניין זה גרמו לו להימנע ממעורבות פוליטית ומכתיבה עיתונאית למשך מספר שנים.

קולז' דה פראנס

College de France 20100803
חצר הקולז' דה פראנס בפריז

פוקו כיהן בקולז' דה פראנס משנת 1970 ועד מותו ב-1984. עם כניסתו ביקש לשנות את שם הקתדרה לפילוסופיה שקיבל ל"קתדרה להיסטוריה של מערכות חשיבה". הרצאת הבכורה שלו בקולז', אותה נשא ב-2 בדצמבר תחת הכותרת סדר השיח (L'ordre du Discours), הוקדשה למורו ופטרונו המנוח, ז'אן איפוליט (Hyppolite), שאת כיסאו בקולז' ירש. איפוליט היה מי שדחף טרם מותו לבחירתו של פוקו לקולז', יחד עם הפרופסורים דומזיל, ז'ול וולמן (Vuillemin) ופרנאן ברודל.

הרצאה זו הפכה ל"טקסט מפתח" עבור פרשני פוקו, שכן הוא עוסק בה, בפעם הראשונה באופן מושגי ושיטתי, בשאלות של כוח ושליטה, ומנתח את הממד החומרי והפרקטי של השיח, ואת המבנה שלו כזירה של יחסי כוח; "מה כל כך מסוכן", שואל פוקו, "בעובדה שאנשים מדברים, ושדיבורם מתרבה במהירות? מה הסכנה שבכך?... אני מניח שבכל חברה ייצור השיח הנו בו בזמן נשלט, נבחר, מאורגן ומופץ בהתאם למספר מסוים של פרוצדורות, שתפקידן להסיט את כוחותיו וסכנותיו, להתמודד עם אירועים לא צפויים, לחמוק מחומריותו הכבדה והאימתנית".

באותה תקופה, מספר ידידו ההיסטוריון עמנואל לה רואה לדורי (Le Roy Ladurie), "היו שני פוקו; אחד הפגין ואחד שנכח בפגישות בקולז'"[7]. מעורבותו הפוליטית של פוקו לא פגמה ברצינות פעילותו האקדמית ובחלקו בניהול המוסד בוועדותיו השונות. למרות זאת, פרופסורים רבים הזדעזעו מפעילותו המיליטנטית, הרעשנית והרדיקלית של עמיתם לקולז'.

משנת 1970 (למעט שנת 1977) העביר פוקו סמינרים בקולז'. הרצאותיו נערכו בימי רביעי, מינואר ועד סוף מרץ, בפני אולמות מלאים. הנושאים בהם דן כללו דיונים על גזע, אבנורמליות, כלכלה מדינית, שיגעון, רפואה, מוסדות עונשין, משפט, פילוסופיה, ספרות הווידויים הכנסייתית וטכניקות הווידוי על ספת הפסיכואנליטיקן.

הרצאותיו של פוקו היוו את הבסיס למחקריו מאותה תקופה, אך למעט הרצאת הבכורה, סדר השיח, לא פרסם אותן פוקו בחייו. בצוואתו הורה לא לפרסם כתבים שלא פרסם בחייו, אולם יורשיו החלו להוציא לאור את ההרצאות ב-1997 (ארבעה תורגמו לאנגלית. ראו להלן).

פרסומים

בשנים הראשונות התמקד פוקו במשפט, חוק וענישה. ב-1973 פרסם את הספר אני, פייר ריבייר, שעסק בצעיר שעמד למשפט בתחילת המאה התשע־עשרה על רצח אמו, אחותו ואחיו. הספר עסק בקשר שבין פסיכיאטריה ומשפט פלילי. המקרה של ריבייר נבחר כמקרה מבחן, על בסיס הודאתו הכתובה על פשעו, ובגלל החומר התיעודי הרב שנכתב אודותיו. "מסמכים כאלו..." כותב פוקו בהקדמה, "מספקים חומר לבחינה מקיפה של האופנים בהם מעוצב ופועל ידע מסוג מסוים (כלומר, ידע רפואי, פסיכיאטרי, פסיכולוגי) ביחס למוסדות ולתפקודים החקוקים בהם (כלומר, החוק ביחס למומחה, לנאשם, לפושע המשוגע, וכדומה). הם נותנים לנו מפתח ליחסי הכוח, השליטה, המאבק, שמתוכם מופיעים ופועלים שיחים (discourses), ובכך מספקים חומר לניתוח פוטנציאלי של שיח...שיכול להיות הן טקטי והן פוליטי, ולכן אסטרטגי"[8].

לאחר שנתיים, ב-1975, פרסם פוקו את ספרו "לפקח ולהעניש" (Surveiller et Punir: Naissance de la prison), שנחשב במידה רבה כספרו השלם והמשפיע ביותר. בספר מתחקה פוקו אחר השינויים שהתחוללו בדרך בה חברות מענישות את מי שהן מגדירות כפושע. עם זאת, מטרת הספר אינה נעוצה בעבר, הצהיר פוקו, אלא בעיקר בהווה; כיצד נוצרו התנאים שאפשרו את טכנולוגיות הכוח שמופעלות על הגוף בהווה? כיצד הגענו ממצב של עינויים גופניים מזוויעים בעבר למצב של כליאה שקטה בהווה? ממצב שבו החברה ביקשה להעניש את הפושעים למצב בו החברה מבקשת "לתקן" אותם?

כשנה וחצי לאחר מכן, ב-1976, פרסם פוקו את הראשון מבין כרכי תולדות המיניות: "הרצון לדעת" (Histoire de la sexualité, vol. 1 : La volonté de savoir). פוקו שאף לערוך מחקר מקיף על המיניות זמן רב לפני הפרסום, וכל העת אסף לשם כך חומרים. על רקע מהומות הסטודנטים של 1968, ואידאולוגיות השחרור המיני שהבטיחו, קיבל המחקר משנה חשיבות. תולדות המיניות, בדומה ל"לפקח ולהעניש", הוא מחקר על "כוח" ועל האופנים בהם הוא מופעל בחברה. בעבודתו על בתי-הסוהר הראה פוקו כיצד חוצה הכוח את החברה כולה באמצעות תהליכים "דיסציפלינאריים" שממשמעים ומרסנים את הגוף. במחקר הנוכחי חקר הפילוסוף את המתקנים והעזרים אשר קישרו את המיניות למנגנונים ולרשתות של כוח. אך פוקו אינו מנסח עוד "היפותזה דכאנית", אשר מוכיחה עד כמה מדוכאת, מושתקת ומודחקת המיניות בחברה המערבית, אלא מעמיד אותה במבחן: "השאלה שברצוני להציג איננה מדוע אנו מדוכאים, אלא מדוע אנו אומרים, בלהט כה גדול, במרירות כה רבה כנגד העבר הקרוב ביותר שלנו, כנגד ההווה שלנו וכנגד עצמנו, שאנו מדוכאים?"[9] דרך עיסוק בטכניקות של וידוי (דתי, פסיכיאטרי, פסיכולוגי, פדגוגי), והפיכת הווידוי מפרקטיקה דתית לפרקטיקה מדעית, בוחן פוקו את כינון הסובייקט (subject) המודרני - על כפל המשמעות של המונח - כנָתִין מוכנע וכפּרט ייחודי.

פוקו צירף לספר את תוכנית המחקר העתידית שלו: חמישה כרכים הדנים במגוון נושאים, מסטייה, דרך היסטריה ועד גזענות. אף אחד מהכרכים הללו לא פורסם כמתוכנן. הספר התקבל, לדעת פוקו, בקבלת פנים צוננת ובחוסר הבנה. רק כשמונה שנים מאוחר יותר פרסם פוקו את ספריו הבאים - הכרך השני והשלישי של תולדות המיניות: "השימוש בתענוגות" ו"הדאגה לעצמי". בשנת 2018 ראה אור בצרפת בהוצאת גאלימר הספר "וידויים של הבשר" מעזבונו של מישל פוקו. זהו החלק הרביעי של "תולדות המיניות".

שנים אחרונות

בעשור חייו האחרון הרבה פוקו לבקר בארצות הברית ולהרצות בה. הוא הרצה בסטנפורד, ב-UCLA, בברקלי ובאוניברסיטאות נוספות, לעיתים בפני קהל של אלפים. בברקלי פגש את הפרופסורים פול רבינו (Rabinow) ויוברט דרייפוס (Dreyfus) שכתבו על משנתו ספר, וכללו בו מספר ראיונות עמו. בארצות הברית השתתף פוקו בחיי הקהילה ההומוסקסואלית והתנסה בסמים שונים. ככל הנראה שם הוא נדבק באיידס.

לא ברור עד כמה היה פוקו מודע למחלת האיידס שפרצה בו, אך הוא חשד בקיומה. בחורף האחרון לחייו סיפר לידידו דומזיל כי הוא חושב שיש לו איידס. בחודשיו האחרונים עבד ללא לאות ותוך קשיים רבים על שני ספריו האחרונים בסדרת תולדות המיניות למרות הבחילות וכאבי הראש העזים שתקפו אותו. ב-2 ביוני התעלף בדירתו ואושפז. בבית-החולים עוד הספיק לראות את הביקורות הראשונות על הספרים שאך פרסם. ב-25 ביוני מת כתוצאה "ממחלה הקשורה לאיידס", כפי שנכתב בתעודות הרפואיות. ייתכן כי ידע או שיער שחלה באיידס, אך הסתיר את חששותיו ממקורביו. לטענת בן זוגו, הידע המועט באותן שנים על המחלה, והשקרים הלבנים שסיפרו להם הרופאים על מצבו, גרמו להם לפסול את האפשרות הזו. רק כאשר זומן לאחר מותו של פוקו למשרד הנהלת בית-החולים, הבחין דפר כי על המסמכים רשום "סיבת המוות: איידס"; "כך גיליתי זאת...שם, בצורה כה אלימה, גיליתי את מציאות האיידס... גיליתי את מרחב הפחד החברתי שהסתיר כל דיווח אמיתי"[10]. למחרת מותו פרסם ידיד של הפילוסוף מאמר מחאה אנונימי ב"ליברסיו (ן)" נגד השמועה לפיה מת פוקו מאיידס: "אנו המומים מהשמועה הזדונית הזו... האם חייב פוקו למות בבושה"[11].

יחסו לישראל

פוקו היה פרו-ישראלי באופן כללי. במסגרת פעולותיו הפוליטיות עם מהגרים, ניסו פעילים ערבים להפנות לא אחת את המחאה נגד ישראל (רוב הפעילים הערבים ב"ועדת ג'לאלי" היו חברים גם בוועדות פלסטיניות). נקודה זו היוותה קושי עבורו גם ביחס לתנועות מאואיסטיות פרו-פלסטיניות שעימן היה בקשר, וגם ביחסיו עם הסופר ז'אן ז'נה, שהיה פעיל מאוד למען הפלסטינים, משום שסירב להשתמש במאבקים אותם ניהל כדי לתקוף את ישראל.

בחודש מרץ 1979 השאיל פוקו את דירתו בפריז עבור קוֹלוֹקְוִיּוּם ישראלי-פלסטיני, שאורגן על ידי עיתונו של סארטר, "זמנים מודרניים" (Les Temps Modernes). אף על פי שהפגישות נערכו בדירתו נעדר מהן פוקו במכוון, משום שלא רצה לקחת חלק בדיונים - דיונים אותם הגדירו משתתפי הכנס, סימון דה בובואר ואדוארד סעיד, כ"אסון".

אירוע אחר, הקשור בעקיפין לישראל, התרחש קודם לכן, בעת שהותו בתוניס; פוקו היה עד לגל הפגנות נגד המשטר ביוני 1967, שבמהלכו התרחשו פרעות בסוחרים יהודים בתגובה למלחמת ששת הימים, בהשתתפות סטודנטים מהשמאל. על האירועים כתב פוקו לידידו קונגיים: "לפחות 50 הצתות. 150 או 200 חנויות שנבזזו - העניות ביותר, כמובן. המחזה הנצחי של בית כנסת הרוס, שטיחים נגררים לכביש, מגולגלים, בוערים; אנשים רצים ברחובות, מוצאים מקלט בבניין שההמון מבקש להעלות באש. ואחר כך שקט, התריסים מוגפים (...) לאומנות יחד עם גזענות מצטרפות יחד למשהו מרושע במיוחד. ואם אתה מוסיף לכך את העובדה שבגלל השמאלנות שלהם, הסטודנטים נתנו לכל זה את ידם (וקצת יותר מיד), אתה חש צער עמוק, אתה שואל את עצמך מהי אותה עורמה (או טיפשות) של ההיסטוריה, שבזכותה יכול המרקסיזם לחולל את זה (ולספק לזה את אוצר המילים)"[12]. באותו מכתב, אגב התמודדות על משרה אוניברסיטאית מול יהודי שהיה בעברו לוחם המחתרת הצרפתית, התוודה פוקו שאינו מסוגל להתנגד ליהודי אפילו אם ההתנגדות היא רק במסגרת המשחק האקדמי[13].

הגותו

חוקרי פוקו מחלקים את תחומי העיסוק המרכזיים של הגותו לקטגוריות "כוח ומוסדות", "כוח/ידע", "שיח", "הגוף והמיניות" ו"חקירת הסובייקט"[14].

יחסי כוח ומוסדות

פוקו ראה בכוח משהו שמבוצע, ולא משהו שאוחזים בו. הכוח, על-פי פוקו, מתפקד בצורת שרשרת או רשת, היינו יחסי כוח הפזורים בחברה, ולא מערך יחסים של מדכא/מדוכא. פוקו טען שיחסי כוח הם יחסים של כוח והתנגדות. כלומר, במקום שאין בו התנגדות, אין למעשה יחסי כוח.

פוקו מבקר את מושג הכוח כפי שהוגדר בהגות המרקסיסטית, בעיקר בדרך מושגי ההגמוניה שניסח התאורטיקן הקומוניסטי אנטוניו גראמשי ובמושג מנגנוני המדינה האידאולוגיים שניסח לואי אלתוסר. המרקסיזם ראה במדינה גוף מדכא שנועד להביא לציות; עם זאת, המדינה המודרנית, כפי שהיא מצטיירת בהגות המרקסיסטית, אינה שולטת רק דרך מנגנוני השליטה (צבא, משטרה), אלא גם בעזרת מנגנונים "פרטיים" (מוסד המשפחה, מערכת החינוך), באמצעותם מטמיע מעמד הבורגנות את כל החברה ברמה התרבותית והכלכלית שלו. אלתוסר, דרש להבחין בין מנגנוני הכוח הפיזי ובין מנגנוני האידאולוגיה, וטען שהכוח משמש את המדינה כדי להשיג את התנאים הפוליטיים להפעלת המנגנונים האידאולוגיים (התרבות, הדת) שמבטיחים את שעתוק יחסי הייצור.

פוקו מרחיב את מחקרו של אלתוסר ומחפש את הצורות העלומות ביותר של יחסי-הכוח, את טכנולוגיית הכוח, אך לא רק בצורות השלטון הברורות, אלא בצורות המיקרו והמאקרו של השלטון, בעקרונות היסוד שמהם נובעות תצורות מיוחדות של הידע. בתאוריה של אלתוסר, הכוח מתואר כפריבילגיה שיש "לתפוס" ואז "להפעיל", משהו נזיל שאפשר "ליצוק" לתוך מנגנוני המדינה, שהם כשלעצמם רק הכלים להשלטת האידאולוגיה. לעומת זאת, בהגותו של פוקו הכוח אינו נמצא רק בחיים הפוליטיים, אלא מונח ביחסים הכי מוסתרים בגוף החברתי; הכוח מופעל על ידי אינדיבידואלים, כך שהם אינם גורמים פאסיביים אל מול "המדינה" או "הממשלה" שמפעילה כוח בצורה חד סטרית. פוקו ביקש בכך להימנע מלשים את הדגש על מרכזיותה של המדינה ביחסי הכוח. לדידו יש בכך רדוקציה המצמצמת את המדינה לפונקציות מסוימות וקבועות, ובה בעת מתן חשיבות יתר למדינה. הכוח נמצא בכול, הוא קבוע ושואף להתמיד במצבו, והוא "השם שמעניקים למצב אסטרטגי מורכב המתקיים בחברה נתונה". הכוח מורכב מיחסי כוחות, מהדינמיקה המורכבת שלהם, ואף הסתירות שבתוכם. הוא בא לידי ביטוי כמעט בכל דבר שנעשה, מהשיח ועד למנגנוני השלטון. יחסי הכוחות מייצרים תמיד מצבי כוח, בשל אי שוויון שמצוי בבסיסם, ומאחר ויחסי הכוחות עצמם משתנים, בין היתר בשל השתנותו המתמדת של הכוח (אך לא היעלמותו, אלא רק הפנייתו לאפיקים אחרים), כך גם משנה הכוח את הפרקטיקות בהן הוא מגולם.

במחקריו השונים מדגים פוקו כיצד המשטר ממשמע את האזרחים בעזרת מגוון רחב של מנגנונים ופרקטיקות. הוא בוחן סדרה של מוסדות, כגון בתי חולים ובתי ספר, ומראה כיצד הפרטים בחברה מפנימים את השליטה ומתחילים למשמע את עצמם. הדבר מגיע לידי כך שהפרטים בחברה אינם חווים את נורמות המשמעת כתוצר של המוסדות אלא כטבעיות. נראה לנו טבעי, לדוגמה, שמערכת החינוך וההורים יעקבו בצורה אדוקה אחר הילדים, וישלטו בצורה מוחלטת בהתנהגותם ובתגובותיהם הרגשיות.

פוקו התנגד להמשגת הכוח במונחים שליליים בלבד, כפי שהוא מנוסח ב"היפותזה הדכאנית" של המודל המרקסיסטי או בפמיניזם המוקדם; לטענתו, לכוח יש גם ביטויים חיוביים, יצרניים. למשל, בתולדות המיניות - הרצון לדעת ובכוח/ידע הוא מתאר כיצד אוננות של נערים במאה ה-19 עוררה דאגה, והובילה לפרסום מדריכים רבים שמטרתם לייעץ כיצד למנוע או לרסן אותה. פוקו מדגיש לא רק את המעקב אחרי הנערים, שיכול להיחשב לפרקטיקה דכאנית, אלא גם את התוצר הפרודקטיבי של יחסי הכוח, בדמות הכרה בגוף הנערי כגוף מיני, הפיכת היחסים הגופניים בין ההורים לנערים למיניים, והפיכת התחום המשפחתי למיני. פוקו מסיק שיותר משהמיניות דוכאה על ידי הפעלת הכוח, המיניות יוצרה. דוגמה נוספת, הוא טען שיש להיזהר מהמחשבה שמהפכה משחררת מדיכוי. לטענתו מהפכה יכולה לשנות היבטים מסוימים באופן שבו החברה מתפקדת, אבל היא נוטה להחליף מערך יחסי כוח אחד באחר. המהפכה נוטה למקם אנשים פחות או יותר היכן שהיו קודם לכן, מוציאה להורג אנשים החולקים על דעת מובילי המהפכה, מפעילה את מערכת המיסוי בצורות דומות, ומאלצת את האזרחים לשתף פעולה עם האג'נדה שלה.

ההיסטוריה, טען פוקו, אינה תהליך של שחרור מכוח, כי אם הפנייתו לאפיקים אחרים. הכוח עבר מהשליט למדע, לחברה ולתקשורת המונים. ישנה רשת קשרים בין הכוח לבין הידע לבין השיח. הידע מייצר שיח שמפעיל עלינו כוח. אנו חשים מה מותר לומר ומה לא, מה נכון ומה לא. השיח (במשמעותו הרחבה ביותר) מורה לנו כיצד להתלבש ואף לנוע. הוא מייצר מערכות סימון, שאנו פועלים בתוכן.

לטענת פוקו, השינוי בדרך הענישה לאורך השנים אינו מבשר על התקדמות או התפתחות, אלא על שינוי במנגנוני השליטה והענישה. כך, למשל, אם בעבר האדם פחד מהדרך בה יענש (הוצאה להורג בצורה אלימה, הכאות וכיוצא בזה), היום האדם פוחד מהוודאות שיענש.

שיח

פוקו נתן כמה הגדרות, לעיתים סותרות, למונח שיח. בספר הארכאולוגיה של הידע הוא אומר ששיח הוא "לפעמים התחום הכללי של כל ההיגדים" - הגדרה כללית המאגדת כל מה שנאמר ויש לו משמעות. "לפעמים קבוצה של היגדים הניתנים לפירוט" - היגדים שיש ביניהם קשר. למשל, שיח הגזענות או שיח הנשיות. "לפעמים פרקטיקה מוסדרת המשקפת מספר מסוים של היגדים" - מערך כללים לא כתוב המייצר היגדים מסוימים.

השיח אינו שפה, אלא מערכת המבנה את המציאות. כך, למשל, ההבחנות המילוניות של צבעים, השונות בכל תרבות ותרבות, הם תוצר של סדירויות הנכפות על ידי השיח על המציאות. בכך השיח מגביל את המציאות שלנו, שכן אנחנו יכולים לחוות את המציאות רק באמצעות השיח והמבנים שהוא כופה על המחשבות שלנו. גם חוויות פיזיות, כמו תחושת רעב ועייפות, מתווכות דרך השיח המבנה עבורנו את צורת ההתייחסות לתחושות אלו והדרך בה נתמודד איתן.

פוקו חוקר ומאתר את אופני ההסדרה של השיח, אותן הוא מתאר בהרצאתו סדר השיח; הדרכים בהן ייצור השיח עובר פיקוח, והדרך בה השיח מופץ לחברה כולה. הוא מאתר שלוש הדרות חיצוניות וארבע פנימיות, לפיהן מוסדר כל שיח בחברה: שלוש ההדרות החיצוניות הן: 1. איסור (טאבו); על מה מותר לדבר (ועל מה אסור), למי מותר לדבר (ולמי אסור), היכן וכיצד יש לדבר. 2. הבחנה בין דיבורו של המשוגע לבין דיבורו של השפוי. 3. החלוקה בין אמת ושקר; בין אלו המוסמכים לומר אמת ובין אלה שאינם נמצאים בעמדות כוח ודבריהם יכולים להיחשב לשקר. פוקו מראה כיצד אמירה מסוימת (למשל, חוקי מנדל), שכיום נתפסת כאמת, לא התקבלה בזמן אמירתה כאמת, משום שלא הייתה "בתוך האמת" של השיח (במקרה זה, השיח הביולוגי במאה ה-19), כלומר, לא ענתה על כללי אמירות האמת של השיח בה נאמרה.

ארבעת הליכי ההדרה הפנימיים הם: 1. פרשנות; הפרשנות כופה סדר פנימי על השיח משום שהיא מגבילה את האמירות שנאמרות בו ל"מקור" מסוים, אותו מפרשים (למשל, השיח התאולוגי מוכפף לכתבי הקודש, השיח המרקסיסטי-לכתבי מרקס). 2. פונקציית המחבר; פונקציית המחבר מסדירה את השיח בכך שהיא מארגנת ומדרגת בליל של אמירות על-פי ייחוסן למחברים, והיא גם מגבילה את השיח על ידי קשירת אמירות מסוימות לדובר פרטי וספציפי. (ראו הרחבה: מהו מחבר?). 3. דיסציפלינה; הדיסציפלינה היא מה שניתן לומר בתוך אילוצים שיוצרות הנחות מסוימות על נושא מסוים, כלומר, בתוך שדה תאורטי מסוים (למשל, השיח הרפואי המערבי המודרני אינו יכול לדון בהשפעת הכוכבים על הבריאות.). 4. דילול הסובייקטים המדברים; ההגבלות הקובעות מי מוסמך לדבר בכל סיטואציה.

מושג השיח של פוקו עוזר להבין כיצד מיוצר הידע, על ידי מי, באיזו מסגרת, אלו אינטרסים עומדים מאחורי יצורו, ואת מי הוא אמור לשרת. על ידי קישורם של מושגים כמו "ידע" ו"אמת" למערכות של כוח ותשוקה, מוסדות ואינטרסים, מעמיד פוקו סימן שאלה סביב מושגים אלו.

כוח/ידע

פוקו מרבה לקשור את מושג הידע עם מושג הכוח. לטענתו, רשת הכוחות מייצרת ידע, המוליד כוח, במעין לולאה סגורה; הכוח והידע משולבים זה בזה בצורה שאינה ניתנת להפרדה, כאשר הידע איננו גורם אדיש אלא חלק בלתי נפרד ממאבקי ומיחסי כוח. כך, למשל, במצב של יחסי כוח לא שוויוניים בין גברים לנשים, מיוצר ידע על נשים; יש יותר ספרים העוסקים בנשים ובנשיות מאשר בגברים ובגבריות; יש יותר ספרים העוסקים בבעיות ה"שחורים", ופחות ב"אדם הלבן", יותר ספרים העוסקים במזרחים ומזרחיות ופחות באשכנזים ובאשכנזיות וכיוצא בזה. לטענת פוקו, לא הפעילות של סובייקט הידע היא שמייצרת את הידע, אלא מערך הכוח/ידע הוא זה שמייצר את צורות ותחומי הידע. ייצור הידע איננו אובייקטיבי, אלא נקבע על ידי הכוח/ידע. כך למשל, דיווחי חדשות בטלוויזיה, אבל גם "אמת" מדעית. האמת מובנית ומתוחזקת על ידי מגוון רחב של פרקטיקות המתקפות אותה, וחוקים ופרוצדורות אשר משמרים אותה.

בספרו תולדות השיגעון בעידן התבונה מסביר פוקו את יחסי הגומלין בין כוח לידע בעזרת הדגמת היחס למשוגעים: אם לפני התערבות רשת הכוחות בחברה זכה המשוגע ליחס הרמוני עם האוכלוסייה (לעיתים אף כמואר, או כנביא), היוולדו של תחום ידע חדש - הפסיכיאטריה - הביאה להגדרת המשוגע כמוקצה, לוותה בפרקטיקות חדשות, כוחניות, כלפי משוגעים, עד שהביאה לבידודם מהחברה בבתי משוגעים. הפסיכיאטרים, כקבוצה בחברה, שאפו לשלוט (כלומר, להחזיק בבלעדיות על שימוש בכוח) ביחס לקבוצה מסוימת אחרת (החולים) ולשם כך טענו כי עומד לרשותם ידע בלעדי והליכים ייחודיים להשגת ידע כזה, המאפשרים להם לקבוע את הגבול התוחם בין חברי הקבוצה הנשלטת ומי שאינם נמנים עמה. יתר על־כן, ובכך מתבטאת הגישה הפוזיטיביסטית-פרוגרסיבית של עידן הנאורות, הם התיימרו ליכולת ולידע כיצד להעביר אדם מקבוצת הנשלטים לקבוצת הבלתי נשלטים. כדאי לציין גם כי הכוח הזה ניתן לפסיכיאטריה, לפי פוקו, יותר אין אבסנטייה מאשר תוך מאבק כוח. כלומר, הוא ניתן לפסיכיאטריה בהתבסס על יומרתה לדעת כיצד להגדיר את התיחום וכיצד להעביר אדם מקבוצה לקבוצה.

הגוף והמיניות

פוקו מנתח את מערכת היחסים שבין המוסדות ובין הגוף, וכיצד יחסי הכוח פועלים על הגוף. הוא מערער על ההנחות בדבר הזהות המינית ועל עצם המושג "מיניות". הוא הראה כיצד במאה ה-19 הוביל דיכוי הדיון המיני לתשוקה גדולה יותר לדבר על המיניות ולהפר את הטאבו; לייצר צורות התנהגותיות אפשריות, שקוטלגו כסוטות. פוקו מתאר כיצד פרקטיקה כדוגמת יחסי מין בין גברים, הפכה ל"הומוסקסואליות", כיצד פרקטיקה עברה להיות מכוננת אינדיבידואלים המסווגים כאנשים שנולדו אחרת. בכך תרם פוקו להבנת הקשר שבין העדפה מינית ובין זהות, וכיצד זהות איננה ישות מהותנית, אלא נוצרת במסגרת יחסי כוח/ידע ובמסגרת שיח מסוים. פוקו השווה את ההתייחסות ליחסי המין בין המינים השונים בתקופות יוון-רומא להתייחסות אליהם במאה ה-19 ובעידן החדש, השווה את המוסר שבעידן החדש מול המתירנות שבימי הביניים, את המילים הקשורות במיניות בימי הביניים שהתרכזו סביב המילה "תענוגות" ו"בשר" לבין המילים החדשות והרבות שנוצרו בעידן החדש החל מהמאה ה-19. ההשוואה מראה איך המוסר החמיר בדורות החדשים ואיך המיניות ההומוסקסואלית שהייתה "אהבת הנערים" נהייתה מוקצה מחמת איסור.

שגעון ושפיות

פוקו בוחן את הדרך בה משתנה ההבחנה בין שיגעון לשפיות וכיצד מחלת הנפש מומצאת ומובנית. הוא מציג עמדה אנטי-פסיכיאטרית, המראה כיצד הסובייקט הוא תוצר של יחסי כח/ידע. ראו תולדות השיגעון בעידן התבונה.

טענותיו של פוקו הפכו למרכזיות בזרמים פוסט מודרניים שונים. הוא אביהם הרוחני של הפוסט קולוניאליזם, חלקים מזרמים בפמיניזם העכשווי ומהנאו-מרקסיזם.

הסובייקט

עבודתו של פוקו במסגרת המלים והדברים בוחנת את המצאת מושג הסובייקט כחלק מיצירת מדעי האדם (מהביולוגיה ועד לפסיכולוגיה). בחקירה זו, שמהווה תשתית לחקירות מאוחרות שיערוך באופן ממוקד יותר, מבקש פוקו להציג מתי וכיצד המוצא רעיון הסובייקט האוטונומי במערב. פוקו עושה זאת, מתוך שאיפה מוצהרת, לזכות ולראות ב"העלמותו של קמט זה", שלטענתו מבטא גישה שגוייה ובעייתית, מעל דפי ההיסטוריה[15].

ביקורת הנאורות

הגותו של פוקו מהווה בסיס מרכזי להגות הפוסט-מודרנית המבקרת את הנאורות והמודרנה, מאחר שהיא עסוקה כולה בניסיון לחשוף את המובן מאליו של התקופה המודרנית. אמנם, ניתן לראות מספר אבני דרך שונות בהגותו של פוקו בסוגיית הנאורות - בראשית עבודותו (כפי שניתן לראות בספר תולדות השיגעון בעידן התבונה) פוקו מאמץ גישה ביקורתית הדומה בעיקרה להוגים מוקדמים יותר שעסקו בביקורת הנאורות כמו ניטשה, מקס ובר וקרל מרקס, הטומנת בחובה שאיפה לחזור לאידיליה פרה-מודרנית. בשלבים מאוחרים יותר (החל מהספר המלים והדברים), פוקו מתאר את העובדה שכל הפרויקט שלו עצמו נשען על אדני הביקורת המודרנית עצמה. נאמן לשיטתו, אין לדבריו דרך לדון במציאות שלו דרך ההבנות של הנאורות, גם אם ברצונו לבקר את הנאורות מתוך הבנות אלו. מאמרו האחרון של פוקו "הנאורות מהי?"[16] שהתפרסם ב-1984, עוסק בחזרה למאמר של קאנט בעל אותו שם, ובהתייחס לשלוש הביקורות של קאנט. פוקו מתאר את עצמו ואת מכלול עבודתו כמי שממשיך ומפנה את ביקורתו של קאנט גם ביחס לנאורות עצמה. תכליתה של פעולה זו, לדבריו, היא לאפשר חריגה מהמבנה המגביל מתוך הבנה של הגבולות אותם המובן מאליו הקיים מייצר[17].

ביקורת על פוקו

הוגים רבים ביקרו את פוקו, ביניהם נעם חומסקי, יורגן הברמאס, ז'אק דרידה, ז'אן בודריאר, סלבוי ז'יז'ק, צ'ארלס טיילור, היידן וייט ועוד אחרים. בעוד שכל אחד מהוגים אלו מתייחס לפנים אחרות בעבודתו של פוקו, נראה כי כל הגישות הללו חולקות כיוון משותף: הן טוענות כי פוקו דחה את הרעיונות והערכים הקשורים לנאורות, אך בו בזמן ובשקט הוא נשען עליהם בהגותו. הכשל הזה, נטען, הופך אותו לניהיליסט מסוכן, או שהוא הופך את עבודתו לחסרת ערך, משום שהוא מתכחש לערכים אותם הוא למעשה מניח מראש. עם זאת, התנהל ויכוח ער בנוגע לביקורת זו, ולא כל המבקרים מקבלים אותה.

פוקו עצמו הסביר לא פעם כי הוא מאמין בהחלט בשחרור האדם, וכי הפילוסופיה שלו בבסיסה היא פילוסופיה אופטימית, וכן שהוא מאמין שגם במצב הקשה ביותר ניתן לעשות תמיד משהו חיובי. יש לומר כי הגותו מכוונת למעשה להפרכת הטענה שההיגיון (או הרציונליות) הוא האמצעי היחידי לערוב לאמת ולתוקפן של שיטות מוסריות. מכאן, הביקורת על ההיגיון אין פירושה דחיית כל מושג של אמת או מוסר, כפי שסברו כמה מבקרים.

מספריו

ספרים שתורגמו לעברית

ספרים בלועזית

  • מחלת הנפש והאישיות (Maladie mentale et personnalité, Paris: PUF, 1954)
  • ריימון רוסל (Raymond Roussel, Paris: Gallimard, 1963)
  • זו איננה מקטרת (Ceci n'est pas une pipe, Fata Morgana, Fontfroide-le-Haut, 1973,).
  • לפקח ולהעניש (Surveiller et punir : naissance de la prison, Paris: Gallimard 1975)
  • תולדות המיניות: שלושת בחלקים (Le Souci de soi, Paris: Gallimard, 1984)
  • אמירות וכתבים (Dits et écrits, vol. 1 : 1954-1975, vol. 2 : 1976-1988, Gallimard, coll. « Quarto », Paris, 2001)

הרצאות בקולז' דה פראנס

  • 1976-1977 Il faut défendre la societé (יצא לאור בצרפתית בשנת 1997, ובאנגלית כ: Society Must Be Defended)‏
  • 1974-1975 Les anormaux (יצא לאור בצרפתית בשנת 1999, ובאנגלית כ: Abnormal)‏
  • 1981-1982 L'herméneutique du sujet (יצא לאור בצרפתית בשנת 2001, ובאנגלית כ: The Hermeneutics of the Subject) ‏
  • 1973-1974 Le pouvoir psychiatrique (יצא לאור בצרפתית בשנת 2003, ובאנגלית כ: Psychiatric Power)‏
  • 1977-1978 Securité, territoire, population (יצא לאור בצרפתית בשנת 2004)‏
  • 1978-1979 Naissance de la biopolitique (יצא לאור בצרפתית בשנת 2004)

ספרים משותפים

  • אני פייר ריבייר, ששחטתי את אימי, אחותי ואחי, Moi, Pierre Rivière, ayant égorgé ma mère, ma soeur et mon frère, Gallimard 1973

מאמרים וראיונות

  • Foucault, M., Power/Knowledge: Selected Interviews and Other Writings 1972-1977 (ed. C. Gordon), Brighton: Harvester 1980.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • דייוויד מייסי, מישל פוקו, מאנגלית: מיכל אילן, ידיעות אחרונות, 2012.
  • מילס, שרה, מישל פוקו, תל אביב-יפו: רסלינג 2005 [2003], מאנגלית: אהד זהבי.
  • ארבל, אילנה, פוקו וההומניזם, הוצאת דביר, סדרת מה?דע!, 2006.
  • אופיר, עדי, "עיון מחדש בפוקו: המיפוי של ידע וכוח", עיון מ"א, 1992, עמ' 187–218.
  • אופיר, עדי, "על מישל פוקו ועל ספרו 'תולדות השיגעון בעידן התבונה'", בתוך: פוקו, תולדות השיגעון, שם.
  • עדי אופירפוקו הטוניסאי, באתר הארץ, 21.12.2005 - מוסף ספרים, כ' בכסלו תשס"ו, עמ' 8–46
  • אזולאי, אריאלה, "צאצאי הזמן ודיירי המרחב", אחרית-דבר בתוך: הטרוטופיה, שם.
  • משעני, דרור, "בפעם האחרונה שהסטרוקטורות ירדו לרחוב", אחרית-דבר בתוך: מות המחבר/מהו מחבר?, שם.
  • נוית בראל (מתרגמת), "משמעות המילה פרהסיה". תרגום לעברית של הרצאה ראשונה מתוך שש שנשא פוקו בשפה האנגלית באוניברסיטת ברקלי בשנת 1983. מתוך הקובץ "Fearless Speech" בעריכת ג'וסף פירסון. בתוך: כתב העת "סדק" גיליון 4. יולי 2009. פרדס הוצאה לאור בשיתוף עמותת "זוכרות".
  • דעואל-לוסקי, חיים, "מתחת ומעבר לתשוקת הידיעה מונחת ההיסטוריה", אחרית-דבר בתוך: הארכאולוגיה של הידע, שם.
  • Couzens Hoy, D. (ed.), Foucault : a critical reader, Oxford: Blackwell. 1986
  • Deleuze, Gilles, Foucault, trans. and ed. by Sean Hand, Minneapolis: University of Minnesota Press, 1988
  • Eribon, Didier, Michel Foucault, trans. by Betsy Wing, Cambrigge, Mass.: Harvard University Press, 1991
  • Eribon Didier, Insult and the Making of the Gay Self (Duke University Press, 2004). השליש האחרון של הספר מוקדש לחייו ועבודתו של פוקו
  • Dreyfus, H. and Rabinow, P., Michel Foucault: Beyond Structuralism and Hermeneutics, Brighton: Harvester, 1982
  • Rabinow, Paul (ed.), The Foucault reader : An introduction to Foucault’s thought, with major new unpublished material, New York : Pantheon Books, 1984
  • "Le Feu Foucault", Liberation, Samedi 19 et Dimanche 20 Juin 2004
  • The Essential Foucault, Rabinow Paul, Nikolas Rose, The New Press, 2003.

טקסטים מקוונים

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מצוטט אצל: Eribon, Foucault, p.152-4.
  2. ^ פוקו בראיון מ-1978. מצוטט אצל: משעני, אחרית דבר ל"מהו מחבר?", עמ' 88
  3. ^ מישל פוקו, מהו מחבר?, רסלינג, עמ' 36
  4. ^ Kritzman (ed.) Michel Foucault: Politics, Philosophy, Culture, מצוטט אצל מילס, מישל פוקו, עמ' 39
  5. ^ מאמר ב-Liberation, 24.9.1975, מצוטט אצל: Eribon, Foucault, p.265
  6. ^ תמונת קבוצת המוחים
  7. ^ מצוטט אצל: Eridon, Foucault, p. 256.
  8. ^ Présentation, Moi, Pierre Rivièr, also in: Eribon, Foucault, p. 234-5
  9. ^ תולדות המיניות - הרצון לדעת, עמ' 11
  10. ^ דפר בראיון בLiberation, מה-19–20 ביוני 2004, עמ' 4
  11. ^ Liberation, ה-26 ביוני 1984
  12. ^ מצוטט אצל: עדי אופיר, "פוקו התוניסאי", עמ' 46 הארץ - חדשות, ידיעות מהארץ והעולם - עיתון הארץ, www.haaretz.co.il
  13. ^ מצוטט אצל: Eribon, Foucault, p. 196.
  14. ^ מילס, מישל פוקו, הוצאת רסלינג
  15. ^ מתוך ההקדמה לספרו של פוקו המילים והדברים: ארכאולוגיה של מדעי האדם, מתורגם מהמהדורה האנגלית: The Order of Things, London, New York: Routledge. pp. xxv
  16. ^ מופיע בתוך בתוך בשארה, עזמי (עורך), הנאורות – פרויקט שלא נשלם?, תל אביב: הקיבוץ המאוחד. עמ' 79-97.
  17. ^ פוקו והנאורות - התבוננות מחודשת
ערך מומלץ
26 ביוני

26 ביוני הוא היום ה-177 בשנה (178 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 188 ימים.

גסטון בשלאר

גסטון בשלאר (בצרפתית: Gaston Bachelard;‏ 27 ביוני 1884 - 16 באוקטובר 1962) היה פילוסוף צרפתי.

עיקר תרומתו הייתה בחקר הפואטיקה והפילוסופיה של המדע. בשלאר הניח את היסודות לניתוח הקשיים של תורת ההכרה (obstacle épistémologique) אותם כינה "השבר ההכרתי" (rupture épistémologique). בשלאר היה מבכירי האקדמיה הצרפתית למדעים, והשפיע רבות על פילוסופים צרפתיים אחרים כגון מישל פוקו, לואי אלתוסר, ז'אק דרידה ודומיניק לקור.

היסטוריה של הרעיונות

ההיסטוריה של הרעיונות היא תחום מחקר בהיסטוריה ובתחומים הקרובים, העוסק בביטוי, שימור ושינוי של רעיונות אנושיים במשך הזמן. חוקרים מתייחסים להיסטוריה של הרעיונות לפעמים כתת-תחום של היסטוריה אינטלקטואלית.

ההיסטוריון ארתור לבג'ויי היה הראשון שהשתמש בביטוי היסטוריה של הרעיונות בעשורים הראשונים של המאה ה-20. למשך כמה עשורים, לבג'ויי היה היושב ראש של הפגישות הקבועות של "מועדון ההיסטוריה של הרעיונות" באוניברסיטת ג'ונס הופקינס, שם הוא עבד כפרופסור להיסטוריה משנת 1910 ועד לשנת 1939. מלבד תלמידים וקולגות שעסקו בנושאים דומים, כגון רנה וולק ולאו ספיצר, איתם התדיין לבג'ויי ארוכות, הושפעו ממחקריו חוקרים כמו מישל פוקו. רבים אחרים ממשיכים לעבוד ברוח הקרובה להיסטוריה של הרעיונות של לבג'ויי.

כוח (סוציולוגיה)

כוח מבחינה סוציולוגית הוא היכולת לגרום או לכפות על יחידים וקבוצות לפעול בדרך מסוימת או להימנע מפעולה בדרך אחרת, בדרך כלל על ידי נקיטת סנקציות שונות או על ידי איום בהן. כוח, יכול להתבטא ככוח פיזי או להבדיל ככוח פוליטי, המתבטא באיום בסנקציות כלכליות, חברתיות וכדומה. כוח הוא גורם מסביר חשוב מאוד בכל תאוריה סוציולוגית, ובעזרתו ניתן להסביר כיצד נורמות וערכים מוצאים את ביטויים בהתנהגות, לדוגמה.

כיכר העירייה של פריז

כיכר העירייה של פריז (צרפתית: Place de l'Hôtel de Ville - פלאס דה ל'אוֹטֶל דֶה וִיל) נמצאת למרגלות בית עיריית פריז, ברובע הרביעי של העיר, בגדה הימנית של נהר הסן. שמה של הכיכר היה עד שנת 1803 "פלאס דה גְרֶב" (Place de Grève, המילה הצרפתית "grève" פירושה שטח המכוסה חצץ או חול באזור הגָּדָה של מקור מים). ב-18 במרץ אותה שנה שונה שמה לשם הנוכחי.

האזור שימש בעבר כגישה לנמל הראשון של העיר. מאוחר יותר שימש האזור כמקום מפגש, וכן כאתר בו מובטלים חיפשו עבודה; כתוצאה מכך מציינת בצרפתית המילה Grève שביתה (כמו בביטוי être en grève, שפירושו לשבות).

הכיכר מפורסמת במפגני העונשין וההוצאות הפומביות להורג שנערכו בה. בכיכר הוצב הגרדום של העיר, ובין המפורסמים שנקטלו בו ניתן למנות את המתנקשים ז'אק קלמן (Jacques Clément), פרנסואה רוויאק (François Ravaillac) ורובר-פרנסואה דֶמְיֶן (Robert–François Damiens). הפילוסוף מישל פוקו מצטט את גזר דינו של דמיין בספרו לפקח ולהעניש, שם נקבע כי הוא: "יושם ויובל בעגלה...כשבידו לפיד עם שעווה בוערת...אל פלאס דה גְרֶב, שם על גרדום שיוקם, ייתלש בשרו מעל חזהו, זרועותיו, ירכיו ושוקיו באמצעות מלקחיים לוהטים...ידו הימנית...תיצרב על ידי גופרית, ועל המקומות שמהם נתלש הבשר ייווצקו עופרת מותכת, שמן רותח, שרף בוער שעווה וגופרית שהותכו יחדיו"בכיכר זו בוצעה שריפת התלמוד בשנת 1242.בספר הגיבן מנוטרדאם משתמש הסופר ויקטור הוגו ב"פלאס דה גרב" כסמל לימי-הביניים ולצדק הברוטאלי, המושחת והלקוי של המשטר הישן.

לפקח ולהעניש

לפקח ולהעניש: הולדת בית-הסוהר (צרפתית: Surveiller et Punir: Naissance de la Prison) הוא ספרו של הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו, אשר פורסם בהוצאת גלימאר בשנת 1975, ובהוצאת רסלינג במהדורה העברית בשנת 2015.

מהו מחבר?

מהו מחבר? (צרפתית: ?Qu'est-ce qu'un auteur) היא כותרת הרצאה שנשא הפילוסוף מישל פוקו בפני האגודה הצרפתית לפילוסופיה, ב-22 בפברואר 1969. ההרצאה היא הרחבה של נושא אותו מפתח פוקו בספרו הארכאולוגיה של הידע, שפורסם זמן קצר לאחר מכן. בהרצאה מבקש פוקו לבחון מהו תפקידה של פונקציית המחבר ביחס לטקסט, ומה תפקידה באופן ארגון, סיווג והערכה של טקסטים.

ההרצאה נכתבה כתגובה, גם אם לא מפורשת, למאמר של רולאן בארת, "מות המחבר", שפורסם בסוף 1968. פוקו מבקר את ניסיונות הקריאה הסטרוקטורליסטיים לנטוש את "המחבר" (למשל, בהכרזתו של בארת על "מות המחבר") ולעבור לניתוח היצירה כשלעצמה, מבחינת מבניותה וצורתה הפנימית. פוקו מדגים כיצד קריאה כזו משמרת בחשאי את קיומו של המחבר דרך המונח "יצירה", שהוא מונח בעייתי לא פחות.

ראשית מראה פוקו עד כמה שברירית ונזילה מבחינה תאורטית וטכנית היא הקטגוריה של "מחבר" בתרבות המערבית; למי אנו מתכוונים, הוא שואל, כאשר אנו מדברים על "מחבר" כמרקס, פרויד או דרווין, למשל? לאדם? ליצירתו? ומהו היחס בין סיפור חייהם של "מחברים" ובין "יצירתם"? וכיצד נגדיר את יצירתם? האם כל מה שפרסם אדם בחייו הוא מכלול יצירתו? ומה בנוגע לכתבים שערך אך הוצאו לאור לאחר מותו? ומה מעמדם של דברים שנשא, אך לא פרסם (כמו, למשל, הטקסט החשוב "קורס בבלשנות כללית" שמיוחס לפרדינן דה-סוסיר [1857-1913], אך לא נכתב על ידו, אלא נערך מתוך מחברות של תלמידיו לאחר מותו)? וכיצד נסווג הערות שוליים, מכתבים פרטיים ורשימות מכולת? "מתוך מיליוני העקבות שאדם משאיר לאחר מותו", תוהה פוקו, "כיצד אפשר להגדיר יצירה?" (עמ' 29).

הפנייה למחבר, טוען פוקו, היא יותר מהפנייה אל אינדיבידואל פרטי; יש להבחין בין השֵם הפרטי לשם "המחבר", משום שהם ממוקמים בקטבים שונים ואינם מתפקדים באופן זהה. שם המחבר אינו מצביע לעבר האדם הממשי והחיצוני שיצר אותו, אלא נע לאורך גבולות הטקסטים, מיישר ומגדיר את קווי המתאר שלהם, ומאפיין את צורות הקיום שלהם:

המחבר ממלא תפקיד ייחודי ביחס לטקסט - תפקיד מסווג; הוא מאפשר לאסוף ולקבץ יחד מספר טקסטים, מאפשר לתחום אותם (למשל, "כל כתבי פרויד"), להוציא מתוכם טקסטים (למשל, אם יוכח שהספר "אחותי ואני" לא נכתב על ידי ניטשה), לייצר מערכות יחסים בין טקסטים ("שייקספיר המוקדם לעומת שייקספיר המאוחר", למשל, או "יצירות בסגנון הרנסאנס האיטלקי"). לבסוף, שם המחבר מתפקד כמאפיין של צורת-קיום מסוימת של שיח: "העובדה שלשיח כלשהו יש שם של מחבר, שאפשר לומר 'זה נכתב בידי זה' או 'זה המחבר של זה', מצביעה על כך שהשיח הזה אינו דיבור יומיומי, זניח, דיבור שמסתלק, שצף ועובר, איננו דיבור שמתכלה מיד, אלא שהוא דיבור שחייב להיקלט ברמה מסוימת, וזכאי למעמד מסוים בתרבות נתונה" (מהו מחבר?, רסלינג, עמ' 36).

ההרצאה ניתנה כמה חודשים טרם נבחר פוקו (ב-30 בנובמבר 1969) להיות חבר מן המניין בקולז' דה פראנס, כראש הקתדרה להיסטוריה של מערכות חשיבה.

מיניות

מיניות היא אופיין של רגשות מיניים. מיניות בבני אדם היא הדרך בה בני אדם חווים ומבטאים את עצמם כיצורים מיניים. המחקר של המיניות האנושית מקיף מארג של התנהגויות חברתיות.

מהבחינה הביולוגית, מיניות מקיפה יחסי מין בכל צורותיהם, כמו גם ההיבטים הרפואיים הפיזיולוגיים (כמו מחלות מין) וכן ההיבטים הפסיכולוגיים של ההתנהגות המינית. מבחינה סוציולוגית התחום כולל את ההיבטים התרבותיים, הפוליטיים, והחוקיים. בפילוסופיה התחום עוסק בהיבטים המוסריים, הדתיים והרוחניים.

מהבחינה החברתית זוהי תופעה תרבותית, התופסת מקום גדל והולך בחברה הפוסטמודרנית. זו התירה מעליה את עול השמרנות ואת כבלי הדת, אשר פינו מקומם למתירנות ולעיסוק גדל והולך במיניות כתופעה תרבותית הדוניסטית (שלא למטרת רבייה).

סדר השיח

סדר השיח (צרפתית: L'ordre du Discours) היא הרצאת הבכורה של הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו, שנערכה בקולז' דה פראנס ב-2 בדצמבר 1970 ומנתחת את מושג ה"שיח". ההרצאה שעובדה לספר הפכה במהרה ל"טקסט מפתח" עבור פרשני פוקו, שכן פוקו עוסק בה לראשונה באופן מושגי ושיטתי בשאלות של כוח ושליטה, ומנתח את המימד החומרי והפרקטי של השיח, ואת המבנה שלו כזירה של יחסי כוח. מבין כל הרצאתותיו של פוקו בקולז', רק הרצאה זו יצאה לאור כספר בחייו.

את ההרצאה הקדיש פוקו למורו ופטרונו המנוח, ז'אן איפוליט (Hyppolite), שאת כיסאו בקולז' ירש. היפוליט היה מי שדחף טרם מותו לבחירתו של פוקו לקולז', יחד עם הפרופסורים דומזיל, ז'ול וולמן (Vuillemin) ופרנאן ברודל.

פוסטקולוניאליזם

פוסטקולוניאליזם (באנגלית: Postcolonialism) הוא שם כולל למערכת תאוריות המתמודדות עם המורשת המקומית במהלך ולאחר ההשתחררות מהשלטון הקולוניאלי האירופי מן המאה ה-19, ובמיוחד עם בעיית גיבושה של זהות לאומית עם קיצו. תאוריות אלה עוסקות בדרך בה ידע על עמים ויחידים, שנמצאו או נמצאים תחת שלטון קולוניאלי, שירת את האינטרסים של המדינות הקולוניאליסטיות, והן מעלות שאלות כלליות עוד יותר לגבי האופן בו ידע על עמים כבושים נוצר, כיצד משתמשים בו וכיצד עמים ויחידים שחיו תחת שלטון זר מכוננים את זהותם מחדש.[דרוש מקור]מרבית התאוריות הפוסטקולוניאליסטיות מושפעות ממושג ה"כוח" של הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו. הן בוחנות כיצד מתוארים עמים, הנמצאים תחת שלטון קולוניאליסטי, וכיצד מתגבשת מערכת סמלים ודימויים, שמתוארים כידע אובייקטיבי, על עמים אלה.[דרוש מקור]

פילוסוף

פילוסוף הוא אדם העוסק בפילוסופיה. הפילוסוף שואל שאלות כגון מהו מבנה העולם, האם קיים אלוהים ומהי הנפש האנושית. הוא דן בשאלות רבות ובהן מוסריות, קיומיות ומדעיות.

פילוסופיה קונטיננטלית

פילוסופיה קונטיננטלית הנה מונח שניתן במקורו על ידי פילוסופים מהעולם דובר האנגלית, בעיקר אלו שעסקו בפילוסופיה אנליטית, כדי לתאר מגוון מסורות פילוסופיות שמקורן באירופה היבשתית (כלומר, שאינה כוללת את בריטניה). מקורן של רוב מסורות אלו הוא בגרמניה ובצרפת.

המונח כללי ומעורפל למדי, והוא כולל למעשה את רוב זרמי המחשבה הפילוסופית מהמאה ה-20 שאינם חלק מהפילוסופיה האנליטית. בין השאר, המונח כולל את זרמי המחשבה הבאים:

פנומנולוגיה של אדמונד הוסרל ומוריס מרלו-פונטי

אונטולוגיה פונדמנטאלית של מרטין היידגר

ביקורת גנאלוגית של פרידריך ניטשה ומישל פוקו

פסיכואנליזה של זיגמונד פרויד וז'אק לאקאן

אקזיסטנציאליזם של מרטין היידגר, אלבר קאמי וז'אן-פול סארטר

הזרמים השונים של המרקסיזם (קרל מרקס, לואי אלתוסר, אסכולת פרנקפורט, יורגן הברמאס)

הסטרוקטורליזם של מדעי החברה שפתחו קלוד לוי-שטראוס, לואי אלתוסר, פייר בורדייה, ז'ורז' דומזיל ומישל סר

ביטויים שונים של הגות פוסט-מודרניסטית (ז'אן-פרנסואה ליוטר, מישל פוקו, ז'אק דרידה)

פוסט-סטרוקטורליזם (ז'יל דלז, ז'אק דרידה, מישל פוקו, עמנואל לוינס, ז'וליה קריסטבה)

הסוציולוגיה של פייר בורדייה

הרמנויטיקה מבית מדרשם של הנס גאורג גדמר ופול ריקר

דקונסטרוקציה של ז'אק דרידה ובעקבותיו פול דה מאן

סמיולוגיה וסמיוטיקה שפתחו פרדינן דה סוסיר ואחריו רולאן בארת

ביקורת הספרות

ביקורת תרבות

תאוריות פמיניסטיותהמונח נמצא בשימוש בעיקר אצל פילוסופים לא-אירופאים או במחלקות ללימודים הומאניים לשם תיאור פעילות הנבדלת מהפילוסופיה האנליטית, ומההגות אשר עוסקת במדעים מדויקים, כגון מדעי-האדם, מדעי החברה,אסתטיקה, ספרות, או בתאוריות באדריכלות, קולנוע ותקשורת.

הבחנה "אנליטי/קונטיננטלי" מקורה יותר בהבדל סוציו-תרבותי בין היבשת האירופאית והארצות דוברות האנגלית, ולאו דווקא בהבדלים במסורת הפילוסופיות, שהרי פילוסופים חשובים רבים מהמסורת האנליטית היו אירופאים דוברי גרמנית (איתם ניתן למנות את לודוויג ויטגנשטיין, קרל פופר, הנס רייכנבך, קרל המפל וכן את מי שנחשב למייסד הזרם האנליטי, גוטלוב פרגה).

באופן כללי, הפילוסופים הקונטיננטליים טוענים נגד הפילוסופים האנליטיים כי הם מקבלים ומשתמשים באופן נאיבי בנקודת מבט מדעית ופורמליסטית, מבלי לחקור בצורה מספקת את הנחותיה המקדימות. הפילוסופים האנליטיים מאשימים את הפילוסופים הקונטיננטליים בעיסוק בפרשנות במקום בהבהרת בעיות פילוסופיות.

פנאופטיקון

פנאופטיקון (פנ - הכול, אופטיקון - לצפות, להתבונן) הוא מתקן אדריכלי שהגה הפילוסוף המדיני והמשפטן ג'רמי בנת'ם בשנת 1787, כחלק מהצעותיו הרבות לרפורמות חברתיות ומשפטיות. זוהי מערכת ארכיטקטונית שתפקידה לארגן ולמשטר את החברה, אותה ניתן ליישם על בתי סוהר, מפעלים, בתי-מחסה, בתי-מקלט ובתי-ספר. עקרון הפעולה של הפנאופטיקון הוא בידוד ומעקב מתמיד.

מישל פוקו תיאר את הפנאופטיקון של בנת'ם כך: "בניין היקפי בצורת טבעת. במרכזו מגדל המנוקב חלונות גדולים הפונים אל פנים הטבעת. המבנה החיצוני מחולק לתאים, רוחבו של כל אחד מהם כעוביו של הבניין. לתאים הללו יש שני חלונות, האחד פונה פנימה כלפי חלונות המגדל המרכזי, ואילו השני פונה החוצה ומאפשר לאור היום למלא את התא. כל שנותר לעשות הוא להציב משגיח במגדל ולאכלס כל תא במטופל, אסיר, פועל או תלמיד. תאורת הגב מאפשרת לעקוב מהמגדל המרכזי אחר הצלליות הקטנות הלכודות בטבעת התאים. בקצרה, זהו היפוך של עקרון הצינוק; אור היום ומבטו של המשגיח לוכדים את האסיר ביעילות גבוהה יותר מאשר החשכה, שסיפקה בסופו של דבר מידה של הגנה."אצל בנת'ם, אבטיפוס למומחה הייעול, עקרון הפיקוח לובש מאפיין קפיטליסטי תעשייתי מפורש: בתי הכלא שלו יועדו לתפקד כמוסדות רווחיים, המבוססים על ניכוס פרטי של עבודת המורשעים.

אף שנבנו רק בתי סוהר ספורים במתכונת הפנאופטיקון, הרעיון השפיע לא מעט על הוגים בדורות הבאים, כמו גם על עיצובו הרדיקלי של כלא פנטונוויל ועל תכנונם של בתי כלא אחרים. הצעתו של בנת'ם שימשה השראה ליוצרים רבים וברבות השנים חרגה מגבולותיה כתוכנית מתאר לבית כלא.

שיח (מדעי החברה)

במדעי החברה, שיח (באנגלית: Discourse, במקור מלטינית: discursus, ומשמעותו "לרוץ מ- ואֶל") מציין דרך חשיבה ממוסדת, תפיסה חברתית המגדירה את גבולות השפה ופרשנות לה בתקופת זמן מסוימת ובשדות חברתיים מוגדרים. שיח כולל צורות ייצוג, קודים של התנהגות, משמעויות והרגלים. השיח משפיע על הדרך שבה אנו נותנים פרשנות לדברים. הוא המגדיר את מה שניתן לומר בתחום מסוים ואיך אנו רואים את הדברים. לדוגמה, שתי צורות שיח שונות עשויות לשמש לתיאור קבוצות לוחמי גרילה, האחת מתארת אותם כ"לוחמי חופש" והשנייה כ"טרוריסטים", כך שהשיח הנבחר מכתיב את הדקדוק, הביטויים ולפעמים גם את הסגנון הנדרש כדי לתקשר.

חשיבותו של השיח, לפי תאורטיקנים פוסט מודרניסטים, נובע משתי תובנות שהתפתחו במאה ה-20:

בפילוסופיה של הלשון התפתחה בתקופה זו תפיסה לפיה השפה היא גבול טרנסצנדנטלי של התודעה - אנו מסוגלים לתפוס, לחשוב ולהבין רק את מה שאנו מסוגלים לנסח במילים.

בתאוריות פוסט סטרוקטורליסטיות ופוסט מודרניסטיות, השיח מקבל משמעות חשובה ביותר, בגלל ניתוק הקשר בין מסמן למסומן. עקב ניתוק זה, השיח מהווה למעשה את המציאות - האופן שבו אנו מדברים על דברים, האופן בו אנו מתייחסים אליהם, מעצב את המציאות ומכתיב אותה.שילוב של שתי תפיסות אלה מביא לכך, שהשיח הנהוג בחברה מסוימת לגבי נושא מסוים מכתיב את העמדות שיכולות להינקט על ידי בני חברה זו בנושא המדובר.

אחת מהתרומות העיקריות לתאוריה של השיח ניתנה על ידי מישל פוקו שקישר בין ידע, כוח ושיח. פוקו טען כי שיח פירושו משטר של ידע המגדיר את מה שמותר לומר, וגם את מה שאסור. השיח מפעיל על הסובייקט כוח, מתוקף יכולתו לכפות על הסובייקט אמת שעליו להכיר בה.

תאוריה ביקורתית

בסוציולוגיה ובפילוסופיה, מושג המהווה קיצור עבור המושגים תאוריה ביקורתית של החברה (Critical theory) או תאוריה חברתית ביקורתית (Critical sociology). במושג זה נעשה שימוש על ידי אסכולת פרנקפורט, הרשת החברתית והאינטלקטואלית שלהם, ואלה שהושפעו מהם באופן אינטלקטואלי, על מנת לתאר את עבודתם שלהם, המוכוונת לעבר שינוי חברתי רדיקלי, ולשם הבחנה מתאוריה מסורתית, כלומר תאוריה במובן הפוזיטיביסטי, המדעי, או התצפיתי הטהור. בספרות, בביקורת הספרות ובלימודי התרבות, תאוריה ביקורתית משמשת במובן אחר - תאוריה המשמשת לביקורת.

התאורטיקנים הביקורתיים הראשונים היו מרקסיסטיים, וייתכן שהם בחרו בשם תאוריה ביקורתית של החברה כדי להימנע מהמשמעויות הפוליטיות השנויות במחלוקת של המונח מרקסיזם. יחד עם זאת היו סיבות חשובות אחרות לבחירה בשם זה. ראשית, הם קשרו את עצמם במפורש לפילוסופיה הביקורתית של עמנואל קאנט, שבמסגרתה המונח ביקורת, ציין התבוננות פילוסופית במגבלות של טענות שנטענו עבור סוגים מסוימים של ידע, כמו גם קשר ישיר בין ביקורת שכזו והדגשת העצמאות המוסרית. בהקשר אינטלקטואלי, המוגדר באמצעות פוזיטיביזם דוגמטי וסיינטיזם מחד, וסוציאליזם מדעי דוגמטי מאידך, תאוריה ביקורתית התכוונה לשקם באמצעות גישה פילוסופית ביקורתית את האפשרות לשינוי מהפכני, אפשרות שבאותה התקופה נראתה להוגים מסוימים בדעיכה. שנית, בהקשר של אורתודוקסיה מרקסיסטית-לניניסטית ואורתודוקסיה סוציאל-דמוקרטית, המדגישה את המרקסיזם כסוג חדש של מדע פוזיטיבי, הוגים אלה קשרו את עצמם לאפיסטמולוגיה המשתמעת מעבודתו של קרל מרקס, שהציגה את עצמה כביקורת (כמו בחיבור של מרקס "הקפיטל: ביקורת של כלכלה פוליטית"), ברצונם להדגיש שמרקס ניסה ליצור ניתוח ביקורתי מסוג חדש המוכוון לעבר מיזוג בין תאוריה לבין עיסוק מהפכני ממשי, ולא לעבר סוג חדש של מדע פוזיטיבי. בשנות ה-60 של המאה ה-20 העלה יורגן האברמס את הדיון האפיסטמולוגי למדרגה חדשה בחיבורו "ידע ואינטרסים אנושיים", בכך שהוא זיהה את הידע הביקורתי כמבוסס על עקרונות של התבוננות עצמית ושחרור, השונים מעקרונותיהם של מדעי הטבע ומדעי האדם.

המושג תאוריה ביקורתית, במובן הסוציולוגי, הפילוסופי או במובן הלא ספרותי, מאגד כיום בצורה רופפת סוגים שונים של עבודות, כגון אלו של אסכולת פרנקפורט, מישל פוקו, פייר בורדייה, ושל התאוריה הפמיניסטית. המשותף לעבודות אלה הוא עניינן בביקורת על שליטה, באינטרס בשחרור, ובמיזוג בין ניתוח סוציולוגי-תרבותי, הסבר, ופירוש יחד עם ביקורת סוציולוגית-תרבותית.

תאוריה קווירית

תאוריה קווירית (מאנגלית: Queer theory) היא תאוריה ביקורתית אשר עלתה בתחילת שנות ה-90 מתוך תחום הלימודים הקוויריים ולימודי נשים. המונח תאוריה קווירית הוא שם כולל למגוון רחב של תאוריות המשמשות בשיח האקדמי ומבקשות להתמקד בשאלות מיניות, מגדר ונטייה מינית ולהתייחס אליה כקטגוריה מרכזית שבאמצעותה אפשר להבין תופעות חברתיות, פוליטיות ותרבותיות אחרות. אפשר לומר שהתאוריה הקווירית חוקרת את התהליכים שבאמצעותם הזהות המינית מתהווה בחברות בעבר ובהווה.

התאוריה הקווירית הושפעה רבות מכתביו של מישל פוקו. היא נבנתה בין היתר מתוך קריאת תיגר של הפמיניזם על הרעיון לפיו מגדר הוא חלק מהאני המהותני, ומבחינת הקונסטרוקטיביזם חברתי של יחסי מין וזהות מינית של הומואים ולסביות. בעוד לימודים קווירים בוחנים את הטבעיות או חוסר הטבעיות שבמיניות הומוסקסואלית, התאוריה הקווירית מרחיבה את ההתמקדות לכל התחום פעילות או זהות מינית הנופלת לתוך קטגוריות של נורמה או של סטייה חברתית.

התאוריה הקווירית נקשרת בהכרח בהפצת הפוליטיקה של קבוצות להט"ב והגנה עליה אל מול דיכוי והומופוביה אולם המחקר הקווירי גולש מעבר לכך אל שאלות בסיסיות על אודות טיבן הפוליטי, ואף עצם לכידותן, של הקטגוריות הרווחות והנורמליות לכאורה של ההטרוסקסואליות.החל משנת 2000 מתקיים באוניברסיטת תל אביב מדי שנה כנס סקס אחר ללימודי להט"ב ותאוריה קווירית.

תולדות המיניות - הרצון לדעת

תולדות המיניות - הרצון לדעת הוא אחד מספריו הידועים של מישל פוקו, והראשון מבין שלושה כרכים הנושאים שם זה. בספר טוען פוקו כי ההגדרות הקשיחות של "הטרוסקסואליות" ו"הומוסקסואליות" הן תולדה של התרבות המודרנית, ולא היו קיימות עד למאה ה־19.

פוקו חוקר את השיח שהתפתח לגבי המיניות בחברה המודרנית. טענתו היא שהשיח על המיניות מגביל ומגדיר את תוכני המיניות, ומקבע אותם בתבנית מסוימת. כלומר, כדי להבין את המיניות יש להבין את ההתנסחות: צריך להבין איך אנו מדברים על מיניות, מה אנו אומרים על מיניות, באילו מונחים אנו משתמשים וכו', כדי להבין מה אנחנו חושבים עליה. כך למשל התבנית ההטרוסקסואלית, מול "הומוסקסואליות" לסוגיה (הלא מקובלת).

המיניות לפי פוקו מתפקדת כמנגנון של כוח, הכולל מנגנונים מפקחים שעושים את ההבחנה בין מה שמקובל למה שלא מקובל. גם השיח על המיניות הוא גורם ממשטר: השיח גרם לכך שבכל פעם שמעלים את נושא המין, יחד איתו עולה נושא החטא. העובדה שהדבר נקשר לחטא עוזרת לדכא את המין - הרי שלאדם אסור לחטוא. דיכוי המין היה חלק מהשיח, כבעל תפקיד טקטי, בטכניקה לשימור הכוח. כלומר על ידי כך שאנו מדכאים או אוסרים שיח בנושא מסוים, אנו שולטים עליו.

מטרת השיח היא לגרש מן המציאות את צורות המין החורגות, הכוונה לצורות מין אשר אינן מיועדות לרבייה ולהעמדת צאצאים. החברה הגדירה נורמה של התפתחות מינית תקינה מן הילדות ועד הזקנה, ולאלו החורגים מנורמה זו, אורגנו מנגנוני פיקוח פדגוגיים, טיפולים רפואיים, מטיפי מוסר – הופעלו מנגנוני פיקוח רבים כדי לכונן מיניות מועילה כלכלית ופוליטית. הללו קובעים מה מותר ומה אסור.

החל מהמאה ה-18 הסטייה מתחילה להצטייר כעבירה על החוק (בתי משפט יכלו להרשיע את ההומוסקסואליות כמו את הבגידה בבן הזוג). החריגים נרדפים, אך לא תמיד על ידי החוק, נכלאים תכופות, אך לא תמיד בבתי כלא. הם יכולים להימצא בבתי המשפט, במוסדות השיקום ובמועצות המשמעת.

פוקו טען כי המינוחים החדשים שניתנו לכל דפוסי ההתנהגויות והמאוויים (שתמיד היו אבל מעולם לא כונו בשמות ולא קיבלו משמעויות תרבותיות) משנים את פני החברה - ביחס לכך הוסיף פוקו:

"אסור לשכוח שהקטגוריה הפסיכולוגית, פסיכיאטרית, רפואית של ההומוסקסואליות כוננה, כבר מן הפעם הראשונה שבה אפיינו אותה... ההומוסקסואליות הופיעה כצורת מיניות ביום שבו סולקה מתחום מעשי הסדום לעבר סוג של אנדרוגיניות פנימית, הרמפרודיטיות של הנפש. עושה מעשי הסדום היה מי שמעד ושב וחטא. ההומוסקסואל הוא עתה זן בפני עצמו".ישנן שתי צורות להתייחס למושג הומוסקסואליות: האחת, זו העדפה מינית, והשנייה היא תיוג חברתי. בעיני הכלל כאשר אומרים על מישהו שהוא הומו, זה צובע את כל האישיות שלו - בעיני החברה זה הרבה יותר, הרבה רואים בכך מחלה. הדתיים רואים בכך סטייה או חטא. כלומר, התיוג הזה בעצם הוא תפיסה שצובעת את אותו אדם.

ברגע שהחברה התחילה להתייחס להתנהגויות המיניות האלו כזהות, היא בעצם יצרה את אותה זהות. קודם באה ההגדרה החברתית. ברגע שהמשפט התחיל לרדוף הומוסקסואלים, לכלוא אותם, לצנזר חומרים שתיארו יחסים הומוסקסואליים – הם התחילו גם להתגבש קבוצות. המונחים החדשים האלו שנוצרו - הומו, לסבית, סטרייט - הם תוצאה מהשיח החדש שצמח במאה ה-19, שהצריך חלוקה חדשה לקטגוריות ותתי-קטגוריות של השיח.

על פי פוקו היה ריבוי של שיח (discours) על המין בתוך שדה הפעולה של הכוח החברתי-ממסדי עצמו, ולכן, הכוח שלכאורה אמור היה לדכא, הפך לגורם שידול ממסדי לדבר אודות המין, ולדבר עליו יותר ויותר.

בטקסט ישנן שתי תקופות: התקופה הטרום-מודרנית והתקופה המודרנית. בתקופה הטרום-מודרנית למוסדות הדת הייתה שליטה על המיניות, ואילו בתקופה המודרנית השליטה על המיניות עוברת לרפואה, לפסיכיאטריה. כל זה נעשה באמצעות עקרון הווידוי שמקבל בתקופה המודרנית משמעות חדשה.

בווידוי המודרני המטופל צריך להכליל בתיאורו פירוט מדוקדק ואובססיבי לא רק של האקט עצמו, אלא של כל הסובב סביבו, רצונותיו, דחפיו, תשוקותיו וכו'. מדובר בטיפול שמשלב וידוי מסורתי וכללים של שיח מדעי: מדיקליזציה (כמו דיבור על סטייה במובנים רפואיים) המחייבת תיעוד מפורט, ניתוח "מדעי" וכדומה.

פוקו מחשיב את הווידוי לפרקטיקה כוחנית וממשטרת. הווידוי מתבצע במסגרת של כוח, הרשות כופה את הווידוי כדי לנקות ולטהר את האדם, כדי להבטיח את גאולתו וריפויו. פרקטיקת הווידוי הופכת את העיסוק במין ובדיבור עליו, לכח בידי מומחים שיקבעו את גבולות הלגיטימציה והנורמליות של המין והמיניות.

רק למומחה, שבידיו הממצאים, יש את הכח לקבוע מהם התכנים הלגיטימים הנורמלים, ומה הם תסמינים שהם בבחינת פתולוגיה. הכח החברתי שניתן למומחים ומקובע על ידי החברה נובע מכך שהם קשורים לקבוצות דומיננטיות אחרות בקבוצה – פוקו טוען שאלו קבוצות בעלי הכח החברתי – הבורגנות, האליטה הפוליטית.

טענתו היותר קיצונית שנובעת מכך היא, כי משטר המין משרת את האינטרסים של קבוצות אלו, בכך שהוא משמר את אותם מוסדות - של נישואים והטרוסקסואליות – המשרתים את ערכי הבורגנות והאליטה החברתית הקשורה גם היא לערכים הבורגניים.

פוקו פרסם עוד שני כרכים בסדרת "תולדות המיניות": "השימוש בתענוגות", ו"הדאגה לעצמי", שניהם יצאו לאור בשנת 1984.

בשנת 2018 יצא לאור בצרפת הספר "וידויים של בשר" מעזבונו של מישל פוקו בהוצאת גאלימר. זהו החלק הרביעי של "תולדות המיניות".

תולדות השיגעון בעידן התבונה

תולדות השיגעון בעידן התבונה (בצרפתית: Folie et déraison - Histoire de la folie à l'âge classique) הוא ספר שכתב הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו ויצא לאור בשנת 1961.

את הספר כתב פוקו בשוודיה והוא היה תזה עבור הדוקטורט שלו. זהו הספר המלא הראשון שפרסם פוקו - גרסה מקוצרת של הספר תורגמה לעברית על ידי אהרן אמיר.

הספר מציב גישה ביקורתית כלפי רעיון השיגעון בתרבות המערבית וכלפי הפרקטיקות, המוסדות והתרבות הקשורים אליו. הספר זכה למעמד מכונן ומשפיע בתחומים נרחבים במדעי החברה ובעיקר בסוציולוגיה, פילוסופיה ובהיסטוריה של הרעיונות. הספר היווה מקור השראה לתנועה האנטי פסיכיאטרית אשר החלה בשנות ה-60 וה-70. בספר פוקו מבקר גם את המבט הרומנטי, זה הרואה במשוגע גאון. הוא מבקש לחקור איך השיגעון יכול לתפקד כאובייקט לחקירה מצד אחד, וכמטרה להתערבות של כוח ספציפי: הצייתנות של מוסד המשוגעים, מצד שני.

פוקו מתחיל את הסקירה ההיסטורית שלו בימי הביניים, וברעיון של המצורע, אשר הופרד, חברתית ופיזית, מהשאר (ראו: מושבת מצורעים). לדידו, עם היעלמות הצרעת, תפס השיגעון את מקומה. ספינת המשוגעים היא דוגמה לפרקטיקה של הפרדה והדרה מימי הביניים, ובה גורשו המשוגעים בספינות. ברנסאנס, נתפש השיגעון כתופעה שנוגעת לכלל האנשים מפני חוסר יכולתם להתקרב לתבונה האלוהית. בדון קיחוטה של סרוונטס כל האנשים חלשים בפני התשוקה וההתחזות. לפיכך, המשוגעים הובנו כאלו שהתקרבו יתר על המידה אל תבונתו של האלוהים ולכן זכו למקום בלב החברה. רק במאה ה-17 החלה התנועה שאותה פוקו מכנה "הכליאה הגדולה". תנועה בה "חסרי הדעת" נכלאו והוכנסו למוסדות באופן מערכתי.

במאה ה-18 החברה החלה לתפוש את המשוגעים כהיפוך התבונה. הם נתפשו כדמויי חיה וזכו ליחס תואם, מכיוון שחסר להם, כך על פי רוח התקופה, המרכיב שהופך בני-אדם לאנושיים. במאה ה-19 הופיע הרעיון לפיו השיגעון הוא מחלה, ולפיכך יש לשאוף לרפאה (פרויד, פיליפ פינל).

טענותיו של פוקו עוררו ביקורת מצד היסטוריונים שטענו שהכליאה קרתה רק במאה ה-19 ושבכך מתערערת כל התזה של פוקו בדבר הקשר שבין עידן הנאורות ובין דיכוי המשוגעים.[דרוש מקור] אולם תלמידיו הראו שפוקו לא דיבר על מוסדות רפואיים ייעודיים למשוגעים, אלא על בתי כליאה לכל המודרים מן החברה ובהם גם נוודים, מובטלים, נזקקים ויתומים, ועל ההשפעה של בתי כליאה אלה על תפישת המשוגע בתרבות המערבית. [דרוש מקור]פוקו טוען עוד, כי ברנסאנס לשיגעון הייתה יכולת ציון והענקת משמעות החורגת ממגבלות הסדר החברתי, יכולת להצביע על אמת עמוקה יותר. יכולת זו הושתקה עם הופעתה של התבונה בנאורות. פוקו בוחן גם את הופעתן של שיטות טיפול מודרניות ו"הומניות" במשוגעים ומציין את פיליפ פינל וסמואל טיוק (Samuel Tuke) בפרט. הוא טוען שטיפולים אלה היוו פרקטיקות של שליטה לא פחות מהטיפולים שקדמו להם. שיטתו של טיוק הושתתה על הענשת המשוגעים עד שוויתרו על המחויבות שלהם אל השיגעון, וטיפולו של פינל היה טיפול בדחייה שכלל מקלחות קרח וקשירה. להשקפתו של פוקו, הטיפול דגל בברוטאליות חוזרת ונשנית עד שתבנית השיפוט והענישה הופנמה על ידי המטופל.

גישתו של פוקו היא ביקורתית, הוא בוחר בתיאור גנאלוגי כדי להציג גרסה שונה מזו המקובלת, המציגה את הנאורות כמגלה אמת ומובילה בהכרח לעולם הומאני וטוב יותר. הוא מבקש להציג צד אחר בו ישנה השתקה והדרה של אנשים מהחברה וישנן פרקטיקות של שליטה ושל ענישה. את ההשתקה הזו מבקש פוקו לשבור, הוא מבקש להיות קולו של המשוגע (שאיפה אותה ביקר מאוחר יותר תלמידו ז'אק דרידה).

התיאור ההיסטורי של פוקו מבקש להתמקד לא בשינויים בסדר החברתי או בתאוריות הטיפוליות, אלא בהיסטוריה של הקו המבחין בין שיגעון ובין שפיות. לשיטתו לידע ולשיח יש תפקיד מרכזי בעיצובו של השיגעון, אותו השיגעון אותו הם מתיימרים לחקור כאובייקט נפרד.

תיאוריה וביקורת

תיאוריה וביקורת הוא כתב-עת שפיט לעיון ביקורתי בחברה ובתרבות בישראל, שיוצא לאור במתכונת דו-שנתית על ידי הוצאת מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד. כתב העת החל לצאת לאור בשנת 1991 על ידי "הקבוצה לתיאוריה וביקורת שליד מכון ון ליר בירושלים".

פילוסופיה
תחומים
אונטולוגיהאסתטיקהאפיסטמולוגיהאתיקהלוגיקהמטאפיזיקהמטאפילוסופיהמטא-אתיקהפילוסופיה פוליטיתפילוסופיה של ההיסטוריהפילוסופיה של החינוךפילוסופיה של הלשוןפילוסופיה של המדעפילוסופיה של המתמטיקהפילוסופיה של הנפשתאולוגיה
זרמים/אסכולות
טאואיזםהאסכולה הפיתגוראיתהאסכולה האלאטיתהאסכולה האטומיסטית • מוהיזם • לגליזם • נטורליזםהאסכולה הפריפטטיתהאסכולה הסטואיתהאסכולה הציניתנאופלאטוניזםהאסכולה האפיקוראיתקונפוציאניזםסכולסטיקהרציונליזםאמפיריציזםאקזיסטנציאליזם • נאו-קונפוציאניזם • פנומנולוגיהפילוסופיה אנליטיתפרגמטיזםפוסטמודרניזםפילוסופיה בודהיסטיתפילוסופיה הינדואיסטיתפילוסופיה ג'ייניסטיתפילוסופיה יהודית
אישים בולטים
פילוסופים של העת העתיקה לאו דזהקונפוציוסתאלספיתגורסהרקליטוסמו דזההבודההפרמנידספרוטגורסדמוקריטוססוקרטסאפלטוןאריסטוזנון מקיטיוןטימון מפליוספירון מאליספלוטינוססון דזה • קונדה-קונדה
פילוסופים של ימי הביניים אוגוסטינוסיוהאן סקוטוסאבן סינאג'ו שירמב"םתומאס אקווינסויליאם איש אוקאם
פילוסופים מודרניים ניקולו מקיאווליתומאס הובספרנסיס בייקוןרנה דקארטברוך שפינוזהגוטפריד לייבניץג'ון לוקג'ורג' ברקלידייוויד יוםז'אן-ז'אק רוסועמנואל קאנטג'רמי בנת'םגאורג הגלג'ון סטיוארט מילארתור שופנהאוארסרן קירקגורקרל מרקספרידריך ניטשה
פילוסופים בני המאה ה-20 גוטלוב פרגהג'ון דיואיאדמונד הוסרלמרטין היידגרברטראנד ראסלרודולף קרנפלודוויג ויטגנשטייןקרל המפלז'אן-פול סארטרוילארד ואן אורמאן קווייןג'ון רולסיורגן האברמאס • מישל פוקו • גסטון בשלאר
מונחים
מונחים בסיסיים אינסוףאמת ושקראפוסטריוריאפריורידיאלקטיקההנחהזמןחומר ורוחחוק הזהותטוב ורעישותכשל לוגילוגוסמהותמציאותסיבתיותערךפרדוקסצדקתכונהיום הפילוסופיה העולמי
תאוריות/תפיסות אגואיזם אתיאוניברסליזםאימננטיותאינטואיציוניזםאמנה חברתיתבחירה חופשיתבעיית הראוי-מצויהבעיה הפסיכופיזיתדאונטולוגיהדואליזםנהנתנותהוליזםהיסטוריציזםהשכל הפועלטיעון השפה הפרטיתכשל נטורליסטילוגיציזםמטריאליזםמוניזםמונאדהמכניזםנטורליזם מטאפיזיניהיליזםנומינליזםסובייקטיביזםסוליפסיזםספקנותעל-אדםעשרת הכבליםפוזיטיביזםפטליזםפנאנתאיזםפנתאיזםהפרא האצילהצו הקטגוריהקוגיטוריאליזםרדוקציוניזםרלטיביזםתועלתנותתערו של אוקאםהרצון לעוצמה
פורטל פילוסופיה

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.