מישור החוף

מישור החוף הוא חבל ארץ מישורי בארץ ישראל המשתרע לאורך חוף הים התיכון, מגבול הצפון (מישור החוף הצפוני) בראש הנקרה ועד לגבול מצרים בדרום (מישור החוף הדרומי), ברצועת עזה.

מישור החוף הוא אזור נוח לפיתוח ולהתיישבות. קרקעות הסחף עמוקות ופוריות, האקלים ממוזג, גשמים עם טמפרטורות נוחות, ומפלס גבוה של מי תהום המאפשר שאיבת מים בקלות יחסית. החלק המישורי נוח לתנועה ולמעבר והסמיכות לים התיכון מהווה מקור פרנסה.

Israeli Coastal Plain region in Israel
מישור החוף בישראל
RoshHanikra04 ST 07
חלקו הצפוני ביותר של מישור החוף הצפוני, כפי שהוא נראה מראש הנקרה
MediterraneanSeaFromIsrael
חוף הים התיכון בצפון הארץ
Kurkar
גבעת כורכר בחוף הרצליה

גבולות

מישור החוף נחלק לשלושה חלקים:

היסטוריה

האזור היה שקוע תחת פני הים עד לפני כשני מיליון שנה.

במשך מאות שנים הוזנח מישור החוף הארץ-ישראלי, ועד תחילת המאה ה-20 גרה בו מעט מהאוכלוסייה שהייתה בארץ. הממלוכים והעות'מאנים לא השקיעו בפיתוח, ואדמת הביצה באזור לא יושבה. שודדים היו נפוצים באזור באותה תקופה, ושילוב הבעיות מנע התפתחות התיישבותית באזור.

עד ראשית העלייה הראשונה אזור מישור החוף היה דל באוכלוסייה.

למרגלות הרי השומרון והרי יהודה התקיימה אוכלוסייה של ערבים בהתיישבות כפרית מבוססת חקלאות. הערבים ניצלו את האדמות הפוריות הנמצאות למרגלות ההר ועיבדו אותן.

על קו החוף היו ערי נמל קטנות כמו יפו ועכו.

עם העלייה הראשונה החלה רכישת קרקעות מערביי ארץ ישראל להקמת מושבות חקלאיות במישור החוף.

בהמשך הוקמו גם מושבים וקיבוצים. עם קום מדינת ישראל והעליות הגדולות לארץ ישראל, תאוצת הבנייה במישור החוף גדלה מאוד, ומרבית המושבות התפתחו להיות ערים לכל דבר, כמו למשל פתח תקווה, ראשון לציון, נס ציונה ורחובות.

כיום מרוכזת במישור החוף מרבית אוכלוסיית ישראל.

ראו גם ההתיישבות במישור החוף המרכזי.

סוגי קרקעות במישור החוף

בחלקו הצפוני, באזור נהריה, לאורך של כ-15 קילומטרים מישור החוף הוא צר ואילו בחלקו הדרומי באזור חוף הנגב רוחבו מגיע עד 40 קילומטרים.

מרבית שטחו של מישור החוף, בעיקר מישור חוף הכרמל, השרון ואזור מישור חוף הגליל, מכוסה באדמת סחף (קרקעות שירדו מאזור הרי הגליל, השומרון והרי יהודה) וביצה שנוצרו ביצות בעיקר בסמוך לנחלים, כתוצאה מהמחסום הטבעי של רכסי כורכר.

רכסי הכורכר מנעו את זרימת המים לכיוון הים ובמיוחד בעונות הגשומות התרחבו שטחי הביצה (סביבה טבעית) באזור נחל הירקון, נחל אלכסנדר, נחל פולג, נחל התנינים ונחל נעמן.

המרזבה

המרזבה היא מישור בחלקו של מישור החוף התיכון והדרומי לרגלי הרי יהודה. הכינוי "מרזבה" בא מן המילה מרזב - צינור לאיסוף וסילוק מים.

באזור זה נמצא קרקע סחף אשר הגיעה מההרים.

זוהי קרקע פורייה, המתאימה לעיבוד חקלאי. למרות שמיקומו לרגלי ההרים, אזור זה לא היה ביצתי שכן הוא משתפל מערבה לכיוון הים התיכון.

מצב זה הביא לכך שאזור זה היה מיושב בצפיפות יחסית כבר בימי קדם.

שטחי החולות

החולות משתרעים לאורך החוף ומופיעים בנוף בצורת רכסי גבעות, הנקראים חוליות (בלועזית - דיונות) ובצורת משטחי חול מישוריים.

במישור החוף הדרומי (מישור יהודה) שטחי החולות גדולים ונרחבים, ואילו במישור החוף התיכון (השרון) שטחי החולות קטנים יותר, ובמישור החוף הצפוני (חוף הגליל) אינם קיימים כלל, והם נמצאים בעיקר בשפכי נחלים.

קרקע החול מורכבת מגרגירים קשים שצבעם זהוב.

הגרגרים עפים בקלות עם הרוח ועוברים ממקום למקום, ולכן הם נקראים חולות נודדים.

רק מינים מעטים של צמחים מסוגלים לגדול ולהתפתח בשטחי החולות הנודדים מכיוון שהמים מחלחלים בקלות בין גרגרי החול ונעלמים במהירות במעמקי האדמה, לפני שהספיקו להשקות ולהרוות את הצמחים וגם החולות נודדים ממקום למקום ולעיתים תוך כדי תנועתם הם מכסים לגמרי את הצמח או שהם מגלים את שורשיו והוא נעקר ממקומו.

החול שבחופי ארץ ישראל נוצר באזורים הרריים במזרח אפריקה, במקורות הנילוס.

חלק מהסלעים באזורים אלה (כדרכם של סלעים בטבע) מתפרקים, מתפוררים ונסחפים מן ההרים אל אפיק הנילוס.

במהלך המסע שאורכו 6,670 קילומטר עד הים התיכון ובהמשכו הם ממשיכים להתפורר עד שהם הופכים לחול.

נהר הנילוס נשפך אל הים התיכון, עם המים נשפך גם החול שהוסע במי הנהר.

זרמים בים התיכון מסיעים את החול מחופי מצרים מזרחה ואחר כך צפונה, לכיון חופי ישראל.

כאשר החול מגיע לחופי הארץ, גלי הים מעלים אותו אל החוף.

הכורכר

גבעות הכורכר הן רצועת גבעות בודדות של רכסי גבעות הבנויות מסלע כורכר, וביניהן עמקים מכוסים בקרקע סחף.

רוב גבעות הכורכר נמצאות ממזרח לרצועת החולות, אך יש גם גבעות אחדות לאורך חוף הים (ממערב לחולות). לחלק מגבעות הכורכר יש מדרונות תלולים, ולעיתים חלקן העליון בנוי מקירות של סלעים זקופים וגבוהים הנקראים מצוקים.

הכורכר הוא סוג של סלע, העשוי בעיקר מגרגירי חול ומשברי צדפים.

בתהליך ממושך התלכדו חומרים אלה והפכו לסלע.

בסלע הכורכר, כמו בקרקע החול, המים מחלחלים במהירות, ולכן גדלים עליו רק מינים מעטים של צמחים.

קרקע הסחף שבין רכסי הכורכר נוצרה מהתפרקות של סלעים.

חלקי הסלע שהתפרקו נסחפו ונשחקו במי הנחלים, הפכו לקרקע ושקעו בין גבעות הכורכר.

לקרקע זו צבע כהה, והיא עשויה מגרגרים זעירים.

קרקע הסחף היא קרקע פורייה ומתאימה לעיבוד חקלאי, אך בעבר חלקים גדולים של קרקע הסחף במישור החוף התיכון (בשרון) היו מכוסים בביצות רחבות ידיים, ולכן לא היה אפשר לעבד את אדמתם.

עם זאת, בחלק מגבעות הכורכר ישנה פריחה רבה בחורף ובאביב, דבר שהפך אותן למוקד טבע וטיולים במרכז שמאופיין בהתיישבות עירונית צפופה.

בחלק מן המקרים - כגון גבעת האירוסים, גן לאומי גבעות הכורכר נס ציונה וגבעת חומרה - כמו קבוצות תושבים מקומיים הפועלות לשימורן והכרזה עליהן כשמורת טבע.

חמרה

גבעות החמרה (אַחְמָר احمر בערבית - צבע אדום) הן גבעות נמוכות שמדרונותיהן מתונים מאוד.

בין הגבעות יש שטחים מישוריים נמוכים, המכוסים בקרקע סחף, אשר היו מכוסים בעבר בביצות.

הקרקע שממנה בנויות הגבעות נקראת קרקע חול אדום, בשל צבעה האדמדם. מקורן של גבעות החול האדום בגרגירי חול, אשר בתהליך ארוך צופו בחומרים המכילים ברזל, והחלודה נותנת להם את צבעם האדום. בקרקע החול האדום, בדומה לקרקע החול, המים מחלחלים ונעלמים במהירות בתוך האדמה.

חי וצומח

החי והצומח של מישור החוף מותאמים לאדמות כורכר, חמרה וחולות.

לצידם נפוצים מגוון בעלי חיים מבויתים ולא מבויתים שהסתגלו לחיים ביישובים, בערים ומשכנות האדם.

בין הצמחים הנפוצים במישור החוף: חצב מצוי, סביון אביבי, סביון יפו, ציפורני-חתול מצויות, לשון-שור מגובבת, מרגנית השדה, כלנית מצויה, צבעוני השרון, אירוס הארגמן, פרג אגסני, חלמית, חרדל השדה, חרצית עטורה, גדילן מצוי וחבצלת החוף.

בעשורים האחרונים נפוצו מאוד בטבע מינים פולשים ופליטי תרבות שהובאו על ידי האדם, בהם חמציץ נטוי (נמצא בארץ ישראל למעלה ממאה שנה), נר הלילה החופי, לנטנה ססגונית, טיונית החולות וכנפון זהוב.

היונקים במישור החוף מותאמים לחיים בחולות.

הם כוללים מספר מיני מכרסמים, קיפוד מצוי וקיפוד החולות, תן זהוב ושועל מצוי.

בערים נפוצים כלב הבית, חתול הבית, עכבר הבית, חולדה מצויה וחולדת החוף.

בין העטלפים נפוצים בעיקר עטלף פירות מצוי, עטלפון לבן-שוליים ואשף מצוי.

על פי סקר מרכז היונקים והזוחלים של החברה להגנת הטבע שנערך בשנים 2001–2006 עולה כי "מינים לא מעטים של בעלי חיים וצמחים נעלמו ממישור החוף"[1], או שהם נתונים בסכנת היעלמות (הכחדה).

ראו גם

קישורים חיצוניים

PanoramabyAviAviv
חלקו הצפוני של מישור החוף הצפוני הים התיכון, תצפית ממזרח

הערות שוליים

  1. ^ אתר החברה להגנת הטבע
גוש דן

גוש דן הוא שמו המקובל של אגד הערים שבמרכזו תל אביב-יפו, ושמהווה את הטבעות הפנימיות של מטרופולין תל אביב, ולפעמים מתייחס למטרופולין כולה. בכל הגדרה, גוש דן הוא השטח העירוני וריכוז האוכלוסייה הגדול בישראל. מקור השם הוא בשבט דן אשר נחלתו הייתה באזור גוש דן המודרני.

הכרמל

הַכַּרְמֶל (בערבית: جبل الكرمل (הר הכרמל), בתעתיק: ג'בל אלכרמל) הוא שלוחת הרים צפונית-מערבית של השומרון המשתרעת עד למפרץ חיפה ומתנשאת לגובה מרבי של 546 מטר מעל פני הים ("רום כרמל" ליד עספיא). שלושה אזורים לכרמל: רכס אמיר – רכס הרים בדרום מזרח הכרמל, רמות מנשה במרכז ו"רכס הכרמל" בצפון-מערב – משולש הנתחם על ידי עמק יזרעאל ממזרח ומצפון, עמק זבולון מצפון, מישור חוף הכרמל במערב ורמות מנשה בדרום.

המרינה הכחולה

המרינה הכחולה היא מרינה השוכנת בחוף ימה של העיר אשדוד, מול "הקריה" - המרכז העירוני הראשי של העיר.

ההסכם להקמת המרינה נוסח בשנת 1994, והיזמים זכו במסגרתו גם בזכות לשכירת המקום ממינהל מקרקעי ישראל למשך 20 שנים.

צורתו של אגן העגינה קרובה לעיגול ובמרכזו רציף הנשלח כזרוע למרכז האגן. הרציף בנוי בדומה למנורה והוא שולח שלושה רציפי אצבע לכל צד. במרינה יש כ-550 מקומות עגינה. חברת אשדוד-ים מפעילה במקום מספנה ובה מנוף בעל יכולת הרמה של 50 טונות, בית ספר למשיטי אופנועי ים וסירות וכן חנות לכלי עבודה, ציוד ימי ציוד דיג וצלילה. עוד פועלים במרינה שלוחה של בית הספר אורט ימי אשדוד, מספר קבוצות של עמותת זיו נעורים, מועדון גלישה ושיט, מוסך לתיקוני מנועי כלי שיט וכן יאכטות לסיורים לאורך מישור החוף הדרומי.

המרינה אמורה להשתלב בטיילת העיר אשדוד, ולפי התב"ע יוקמו בעורפה כ-1,000 יחידות דיור ברמה גבוהה, שחלקן כבר נבנו, אזורי מסחר, משרדים ובתי מלון וכן אגם מי ים.

הנגב

הַנֶּגֶב (בערבית: النقب, תעתיק: אל-נקבּ, ובהגייה בדואית: "אל-נגב") הוא אזור גאוגרפי המשתרע בחלקה הדרומי של ארץ ישראל. הנגב הוא חלק מרצועת המדבריות העולמית, וזו הסיבה לתנאי האקלים השוררים בו. הנגב מכסה כ-60% משטח מדינת ישראל, ובחלקו הקטן הוא נמצא מחוץ לה.

קיימות הגדרות שונות לתיחום המדויק של הנגב, שניתנו על ידי חוקרים שונים. עם זאת, מקובל כי ארץ הַנֶּגֶב המקראית, שנפלה בנחלות שבט יהודה ושבט שמעון, השתרעה באזור צפון הנגב של ימינו בלבד, מערד במזרח ועד גרר במערב. זאת, בעוד שמרכז הנגב של ימינו הוא למעשה מדבר צין, שהיווה גבולה הדרומי של ארץ כנען, ודרום הנגב של ימינו הוא למעשה חלקו המזרחי של מדבר פארן הגדול, שבמרכז חצי האי סיני. המילה "נגב" משמשת בתנ"ך גם לציון כללי של הכיוון דרום.

השרון

השרון, המכונה גם מישור החוף התיכון, הוא חבל ארץ בארץ ישראל. מבחינה אדמיניסטרטיבית, השרון היא אחת מארבע הנפות של מחוז המרכז, אולם אין חפיפה מלאה בין השטח האדמיניסטרטיבי של נפת השרון במחוז המרכז לבין השטח של השרון כחבל ארץ.

בכתובות מצריות על מסעו של אמנחותפ השני לארץ כנען, שעבר גם בשרון, נקרא האזור "פא-עמקו סרן" (עמק שרון), בכתובת אשמונעזר של מלך צידון מהמאה ה-5 לפנה"ס נכתב: "ועוד נתן לנו אדון המלכים, את דאר ואת יפו, ארצות הדגן האדירות אשר בשדה שרון". על פי הכתובת הזאת, יפו הייתה חלק מהשרון. והשרון היה אסם התבואה של צידון.

זיקים

זִיקִים הוא קיבוץ במועצה אזורית חוף אשקלון, דרומית לאשקלון. הקיבוץ נוסד ב-1949, בידי גרעין של חניכי תנועת הנוער השומר הצעיר על אדמות הכפר הערבי הרביא. סמוך לו נמצאים מאגר שיקמה, כרמיה וחוף זיקים. בתקופה שלפני הקמתו היו מעט יישובים יהודיים באזור.

חולות ניצנים

שְׁמוּרַת חוֹלוֹת נִצָּנִים (או חולות אשדוד) הוא מתחם המשתרע על פני 30 אלף דונמים דרומית לאשדוד וצפונית לאשקלון, על חוף הים התיכון. למעט היישוב ניצן השטח כמעט ולא מיושב. החולות הוכרזו כשמורת טבע על מנת להגן על הדיונות המעטות שקיימות בארץ ישראל, ולאחר שנעשה שימוש לא יעיל בחולות למען תעשיית הבנייה בארץ. החולות בניצנים מאופיינים בקרקע הכורכר הטיפוסית למישור החוף הדרומי.

בשמורה יש מגוון צמחים ובעלי חיים הכוללים צבי מצוי ארצישראלי (מעל 100 פרטים), צב יבשה מצוי, תן זהוב, חזיר בר, שועל מצוי, ארנבות, נמיות וחוגלות.

במרחק של כקילומטר מחוף הים משתרעת שורה של בריכות מי תהום. הבריכות נוצרו כתוצאה מחפירתן של מחצבות כורכר בין שנות ה-60 לשנות ה-90, ואורכן הכולל כקילומטר אחד מצפון לדרום. החפירה בין צוקי הכורכר בגובה של כ-20 מטרים אפשרה למי התהום להציף את המחצבות, וכך נוצרו בריכות מלאכותיות שסביבן גדלים צמחים הידרופיליים.

מלבד שמורת הטבע והיישוב הדתי-לאומי ניצן שוכנים במתחם גם בסיס טירונות (בט"ר ניצנים), חוף רחצה בתשלום וכן פארק המשמש להופעות רוק.

חולית (דיונה)

חוֹלִית (בלועזית: דְּיוּנָה) מוגדרת בגאוגרפיה פיזית כגבעת חול שנוצרה על ידי סחיפה אאולית: חולות סחף (המורכבים בעיקר מקוורץ) מובלים באמצעות רוח מחוף הים, עד שהם מתחילים לעבור הרבדה.

חולות הקוורץ נסחפים במעלה הדיונה, וגולשים מצדה השני, כך נוצר המבנה הא-סימטרי של הדיונה המתון לרוב מכיוון מקור החולות (בארץ מערב), ותלול לרוב בכיוון בו גולשים הגרגרים. בצד שבו פוגעת הרוח (wind face) נדחף החול במעלה הדיונה אל עבר צידה השני (slip face).

דיונות נוצרות לרוב במדבריות או באזורי חוף ים. הדיונות הגדולות ביותר בעולם נמצאות במדבר סהרה, ברבע אל חאלי בערב הסעודית, במדבר נמיב שבנמיביה ובבדאין חרן שבצפון סין.

שדה דיונות הוא אזור המכוסה על ידי קבוצה גדולה של דיונות מפותחות. שדות דיונות גדולים נקראים ארגים. באזורי חוף מסוימים קיימות סדרה אחת או יותר המוצבות במקביל לקו החוף. את שדות הדיונות הגדולים ביותר ניתן למצוא באזורים יבשים.

סלע הכורכר, הנפוץ במישור החוף בארץ, הוא תוצר של הסתלעות הדיונה יחד עם קלציט (כחומר מלכד).

יד מרדכי

ידַ-מָרְדְּכַי הוא קיבוץ השוכן במישור החוף הדרומי כעשרה קילומטרים מדרום לאשקלון. הקיבוץ נוסד על ידי חברי תנועת השומר הצעיר מפולין.

הקיבוץ שייך למועצה אזורית חוף אשקלון.

קיבוץ יד-מרדכי עלה להתיישבות בדצמבר 1943. כמה חודשים קודם לכן פרץ מרד הלוחמים היהודיים בגטו ורשה, וחברי הקיבוץ החליטו לקרוא לקיבוץ על שם אחד ממנהיגיו, איש השומר הצעיר, מרדכי אנילביץ' שנפל במהלך המרד. סיפור עמידתו של הקיבוץ במשך שישה ימים בקרב יד מרדכי מהווה את אחד מסיפורי הגבורה של מלחמת העצמאות.

מועצה אזורית חוף הכרמל

חוף הכרמל היא מועצה אזורית הממוקמת ברובה באזור שבין מורדות הר הכרמל והים התיכון. המועצה הוקמה ב-2 ביולי 1951. שמה מייצג את מיקומה הגאוגרפי. בראשה עומד אסיף איזק מהחותרים. סגניו הם רפי אבני מגבע כרמל וקובי ציטר מעתלית.

המועצה גובלת מצפון בחיפה וטירת כרמל, מדרום בחדרה וממזרח בבנימינה, פרדס חנה-כרכור והמועצות האזוריות מגידו ואלונה.

שטח השיפוט של המועצה הוא כ־190 אלף דונם. מתוכם חלק שייך לפארק הכרמל וכן כולל את חוף הים, שגם בו חלות הגבלות בבניה ופיתוח.

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף 2017, מתגוררים במועצה אזורית חוף הכרמל 30,800 תושבים (מקום 63 בדירוג רשויות מקומיות בישראל). האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של ‎3.1%‏. לפי נתוני הלמ"ס נכון לסוף 2017, למועצה אזורית חוף הכרמל דירוג של 8 מתוך 10, במדד חברתי-כלכלי - אשכול לשנת 2015. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשע"ז (2016-‏2017) היה 80.5%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת סוף 2016 היה 11,682 ש"ח (ממוצע ארצי: 8,913 ש"ח).

מישור (גאוגרפיה)

בגאוגרפיה, מישור הוא צורת נוף ששטחה חלק מהתרוממות ונמוך יחסית משאר האזורים. במישור הגבעות אינן עוברות את גובה ה-100 מטר, ובדרך כלל הוא נטול עצים. מישורים מתאימים לחקלאות, בשל האדמה השטוחה והלא סלעית שלהם.

מישור יכול להכיל מגוון סוגי אזורים שטוחים הכוללים ערבות, בתות, סוואנות, טונדרות ואזורי שיחים וגם מדבריות או אפילו יערות וחלק מהמישורים יכולים להיות מוצפים רוב או חלק מהשנה. גם רמות או עמקים שטוחים יכולים להיחשב למישורים.

שטחם של מישורים עשוי להיות כ-400 מטר רבוע עד למאות קילומטרים רבועים.

המישור הוא גם חלק נמוך ושטוח על פני כדור הארץ. לעיתים מתרוממות מעל המישור גבעות נמוכות.

המישור הגדול ביותר בעולם, מישור הקרח הגדול (הקרוי בשם זה בשל הקרחונים וההרים המקיפים אותו), נמצא ביבשת אנטארקטיקה, בשטחה של אנטארקטיקה הארגנטינאית. שטחו הוא 3,672 קילומטרים רבועים.

המישור השלישי בגודלו בעולם, מישור סחלין, נמצא במזרח רוסיה באי סחלין.

בקו החוף של ישראל עם הים התיכון משתרע מישור החוף, שאורכו כ-238 קילומטרים.

מישור החוף הדרומי

מישור החוף הדרומי הוא הדרומי מבין שלושת חלקיו של מישור החוף, ומכאן שמו. הוא משתרע מאגד הערים תל אביב יפו עד לרצועת עזה, ומחוף הים התיכון במערב עד לגבעות השפלה במזרח, גבולות אלה אינם מקובלים על הכול ויש חילוקי דעות לגביהם.

את גבולו הצפוני של מישור החוף הדרומי נהוג לקבוע בנחל הירקון, באזור גוש דן, משם הוא ממשיך דרומה לאורך קו החוף עד לרצועת עזה ואזור העיר רפיח. קטע זה של מישור החוף הוא הרחב ביותר מבין שלושת קטעי מישור החוף והוא עשוי להגיע עד לכ-40 קילומטר ברוחבו המקסימלי באזור חבל אשכול.

מישור החוף הצפוני

מישור החוף הצפוני הוא אחד משלושת חלקיו של מישור החוף בארץ ישראל.

מישור החוף הצפוני משתרע מראש הנקרה שבצפון, דרומה דרך אזור עכו ועמק זבולון, באזור חיפה הוא הצר ביותר שכן לאחר כמה מאות מטרים מקו החוף מתחיל רכס הכרמל. לאחר חיפה ממשיך מישור החוף הצפוני דרך אזורי עתלית וזכרון יעקב עד לאזור נחל תנינים, בו נהוג לקבוע את הגבול הדרומי של חלק זה ממישור החוף.

מבין שלושת חלקי מישור החוף השונים, רצועת מישור החוף הצפוני היא הצרה ביותר בשל סמיכותם לחוף של רכסי הגליל והכרמל.

מישור החוף הצפוני מתחלק באופן טבעי לשניים:

הגליל המערבי - (בעיקר חלקו המישורי), הנמשך מראש הנקרה בצפון ועד לגבול הדרומי של עמק זבולון בדרום.

מישור חוף הכרמל - רצועת חוף הנמשכת מאזור חיפה בצפון ועד אזור זכרון יעקב בדרום.

מישור חוף יהודה

מישור חוף יהודה, קטע ממישור החוף הדרומי המשתרע מנחל שקמה ועד לנחל הירקון. רוחבו המקסימלי של הקטע מגיע לכשלושים ק"מ בדרום. במזרח תחום האזור על ידי שפלת יהודה. חוף הים בנוי מחולות ללא מתלול חופי. החולות ופשטי ההצפה של הנחלים תופסים את מרבית השטח בחוף הדרומי, ורוחבם מגיע לכשבעה ק"מ. במקום מצויים כארבעה רכסי כורכר.

עבר הירדן

עבר הירדן או עבר הירדן המזרחי הוא חלקה של ארץ ישראל המקראית הנמצא ממזרח לנהר הירדן. מאז הקמתה של ממלכת ירדן בשנת 1946, מרבית שטחו של עבר הירדן נמצא בשליטתה.

עמק יזרעאל

עמק יִזְרְעֶאל (בערבית: مرج ابن عامر (מרג' אבּן עאמר), "עמק בן עאמר", וגם سهل زرعين (סַהְל זִרְעין), "מישור זרעין") הוא עמק גדול בצפון ארץ ישראל, תחומיו בין הרי הגליל התחתון, הרי השומרון ורכס הכרמל, והוא נמשך ממישור החוף ועד לבקעת הירדן. עמק יזרעאל הוא הגדול בשברי המשנה של השבר הסורי אפריקני.

קריית גת

קִרְיַת גַּת היא עיר במחוז הדרום בישראל אשר הוכרזה כעיר בשנת 1972 ומשמשת כבירת חבל לכיש. העיר ממוקמת מזרחית לאשקלון ואשדוד, דרומית לקריית מלאכי וצפונית ללהבים ולרהט.

נכון לחודש ינואר 2019, עומד מספר התושבים בעיר על 60,252 תושבים.

רצועת עזה

רצועת עזה (בערבית: قطاع غزّة - קֻטַאע עַ'זֶּה) היא רצועת אדמה חופית בדרום מישור החוף הדרומי של ארץ ישראל. היא גובלת במצרים מדרום-מערב, בים התיכון ממערב ובישראל מדרום, מזרח וצפון. אורכה כ-40 קילומטרים, רוחבה נע בין 5.7 ל-12.5 קילומטרים ושטחה הכולל כ-365 קילומטר רבוע. מבחינת ריבונות היא מזוהה עם הרשות הפלסטינית, ומאז 2007 היא בשליטת החמאס. נכון ליולי 2016 מוערכת אוכלוסיית רצועת עזה על ידי ה-CIA ב-1,753,327 תושבים, לטענת הרשות הפלסטינית מנתה האוכלוסייה בדיוק 2 מיליון נפש ב-11 באוקטובר 2016. מתוך האוכלוסייה קרוב למיליון מוגדרים כפליטים וכמחציתם מתגוררים במחנות פליטים. גבולותיה של הרצועה הוגדרו בהסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות שנחתמו ברודוס בין ישראל למצרים בשנת 1949.

עד למלחמת ששת הימים הייתה רצועת עזה נתונה לשלטון מצרי (למעט תקופה קצרה של שלטון ישראלי בעקבות מלחמת סיני). לאחר כיבוש רצועת עזה על ידי מצרים היה ניסיון לכונן בה מעין ישות של ממשל עצמי פלסטיני; ביולי 1948 הוקמה בעזה "מועצה מנהלית לפלסטין", אשר בספטמבר אותה שנה הפכה ל"ממשלת כל פלסטין", שהתקיימה, מחוסרת סמכויות של ממש, עד לשנת 1959. במלחמת ששת הימים כבשה ישראל את הרצועה, והקימה בה יישובים ישראלים, בעיקר בגוש קטיף, ששכן בין ח'אן יונס ורפיח לבין הים. בין היישובים חודש גם כפר דרום שהיה ברצועה עוד לפני מלחמת העצמאות וישראל יצאה ממנו בהסכמי שביתת הנשק בתום המלחמה. בהסכמי אוסלו הועברה השליטה ביישובים הפלסטינים שברצועת עזה לידי הרשות הפלסטינית, אם כי הריבונות נותרה בידי צה"ל. גם לאחר ההסכמים נותרה בידי ישראל השליטה על היישובים הישראליים ברצועה, הדרכים המובילות אליהם משטח ישראל, ציר פילדלפי (רצועה צרה לאורך הגבול בין רצועת עזה לבין מצרים) ומעבר הגבול עם מצרים ברפיח. כחלק מן ההיערכות החדשה של העברת השליטה בהסכמי אוסלו, אורגנה והושלמה גדר המערכת סביב רצועת עזה לפי תפיסת-הפעלה צה"לית המקובלת בגדרות המערכת בגבולות המדינה מול מדינות שכנות אחרות: עם התרעה אלקטרונית, תצפיות ופטרולים קבועים למניעה וטיפול בכל חציית גדר.

מ-12 בספטמבר 2005 ועד יוני 2007 נמצאו השטח ותושביו בשליטה בלעדית של הרשות הפלסטינית, מלבד פעולות צבאיות של ישראל למניעת טרור, אך בלא התערבות של מדינות זרות, אף על-פי שהרשות הפלסטינית אינה מוכרת כמדינה עצמאית. מעמדה הנוכחי יוצא הדופן של רצועת עזה נוצר בעקבות יישום תוכנית ההתנתקות של ממשלת ישראל, במסגרתה נסוגו כוחות צה"ל מכל שטחי הרצועה (מלבד חדירות זמניות לשטח, סגר ימי ופיקוח ושליטה אווירית מתמדת), פונו ממנה כל אזרחי ישראל, בוטל הממשל הצבאי שהוחל בה, ונסגר הגבול בינה לבין מדינת ישראל.

במהלך חודש יוני 2007 השתלטו כוחות חמאס על הרצועה, כבשו את המתקנים הצבאיים שבשליטת פת"ח שבהנהגת מחמוד עבאס (אבו מאזן) והוציאו להורג קצינים במנגנוני הביטחון. בתגובה פיזר מחמוד עבאס את ממשלת האחדות הפלסטינית והכריז על מצב חרום. שלטון חמאס ברצועה הביא להגברת ירי הרקטות לעבר ישראל בעיקר לשדרות ויישובי עוטף עזה. ממשלת ישראל הטילה, מצד הגבול הישראלי, סגר יבשתי וימי על עזה. כחלק מחובותיה ההומניטריות של ישראל, היא מאפשרת הכנסת מוצרי מזון מסוימים וציוד רפואי לרצועה. כמו כן, המצור הביא אותה לספק מים וחשמל לתושבי הרצועה, על רקע משבר המים ברצועת עזה.

ב-27 בדצמבר 2008, לאחר תקופה ממושכת של ירי רקטות לשטחה, יצאה מדינת ישראל למבצע עופרת יצוקה נגד שלטון חמאס במטרה להביא לידי שינוי יסודי במצב הביטחוני השורר בדרום ישראל ולהסיר את האיום על אזרחיה. במהלך המבצע נהרגו ברצועת עזה 1,166 בני אדם ונגרם הרס רב. במהלך כל הלחימה נמשך ירי רקטות מרצועת עזה לעבר יישובי דרום ישראל.

בנובמבר 2012 פתח צה"ל במבצע עמוד ענן ברצועת עזה, בתגובה לירי המתמשך מן הרצועה ליישובי הדרום בשבועות הקודמים לו. במבצע נהרגו כ-170 פלסטינים ונהרסו מטרות רבות של חמאס. במהלך המבצע נורו כ-1,500 רקטות מרצועת עזה לעבר יישובי ישראל. לראשונה בוצע ירי גם לעבר ערי המרכז בהן בת-ים, ראשון לציון, תל אביב וירושלים.

ביולי 2014, לאחר ירי רקטות רבות מרצועת עזה לישראל, פתח צה"ל במבצע צוק איתן. במבצע נהרגו למעלה מ-2,000 פלסטינים, ונפצעו יותר מ-8,000 מהם, גם נגרם הרס נרחב ביותר ברצועת עזה. טווח הרקטות שנורו מהרצועה לישראל התרחב, וכלל יישובים ממצפה רמון וירוחם בדרום ועד חיפה וקיסריה בצפון.

שמורת עין אפק

שמורת עין אפק, הידועה גם כשְׁמוּרַת בִּצַּת אֲפֵק, היא שמורת טבע בעמק זבולון, מזרחית לקריית ביאליק. השמורה כוללת הן את המעיינות והביצות המהווים את מקורו של נחל נעמן והן את האתר הארכאולוגי תל אפק. השמורה הוכרזה ב-1979 והיא משתרעת על פני 660 דונם. ב-1996 הוכרה השמורה כ"אתר ראמסאר" בהתאם לאמנת ראמסאר לשימור ולפיתוח בר-קיימא של בתי גידול לחים.

מקור שם השמורה בתל שרידים של עיר קדומה בשם אפק, שנזכרת במקרא כחלק מנחלת שבט אשר: "לְמַטֵּה בְנֵי-אָשֵׁר לְמִשְׁפְּחוֹתָם... וְעֻמָה וַאֲפֵק, וּרְחֹב" (יהושע י"ט 24-30). מקור השם באפיקי המים הרבים באזור (נחל נעמן).

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.