מיקרופילם

מיקרופילםעברית "סרט זִעוּר"[1]) הוא מדיה אופטית המשמשת לאכסון תוכנם של ספרים, כתבי עת, מסמכים משפטיים ותרשימים הנדסיים.

מיקרופילם הוא בדרך כלל סרט צילום 35 מ"מ בשחור-לבן, אם כי בתחום ההנדסה נוהגים גם להשתמש בכרטיסי ניקוב שלהם מוצמד צילום בודד. לחלק ניכר ממדיית המיקרופילם מקודד מידע תוכן דיגיטלי בקצה התמונה המוצגת כדי לבצע שליפה אוטומטית, אולם לא בכולם. המיקרופילם אינו המדיה האנלוגית הקומפקטית ביותר בשימוש נרחב, המיקרופיש מאפשר לשמור מידע רב יותר.

Microfilm reader for articles and daily papers
קריאת עיתון יומי במקראת זיעורים
Positive roll film
סרט מיקרופילם
Microform-reader.jpeg
מכונות לקריאת מיקרופילם נמצאות בדרך כלל בספריות וארכיונים

יתרונות

  1. הוא קומפקטי ועלויות האחסון שלו נמוכות בהרבה מאשר עלויות האחסון של מדיית הנייר המקורית. לשם השוואה, אחסון שנה של גליונות כתב עת מצריכה רק 10% מהמקום שהיו תופסים הגליונות עצמם ורק 3% מהמשקל של אותם גליונות.
  2. עלויות השכפול זולות יותר ככל שמספר העותקים גדל, והן זולות יותר מאשר שכפול נייר.
  3. זו שיטה עמידה לארכוב. רוב המיקרופילמים עשויים מפוליאסטר עם צבעי כסף-הליד בתוך ג'לטין קשה, ואורך החיים המוערך שלהם הוא 500 שנה (בתנאי מיזוג אוויר). באקלים טרופי ולח יש סכנה שפטריות יאכלו את הג'לטין המשמש לקבע את הכסף-הליד, ולכן משתמשים במערכות מבוססות-דיאזו שאורך החיים שלהן קצר בהרבה (20 שנה), עם משטחי פוליאסטר או אפוקסי.
  4. כיוון שמדובר במדיה אנלוגית (צילום של המידע המקורי), קל להציג אותה (תוך שימוש במכשיר מתאים - "מקראת זיעורים"). זאת בניגוד למדיה דיגיטלית, כל שיש לעשות הוא להגדיל את הצילום.

חסרונות

  1. החסרון העיקרי של המיקרופילם הוא שהתמונה קטנה מכדי להיקרא בעין בלתי מזוינת. יש להשתמש במכשיר שמקרין אותה לגודלה המקורי על מסך זכוכית או משטח קריאה אחר.
  2. יצירת עותקים: אי אפשר להשתמש במכונת צילום כדי ליצור עותקים של המקור. יש להשתמש במכונה המשלבת סורק ומדפסת כדי ליצור עותק נייר. בספריות בדרך כלל יש מספר מועט של מכונות כאלו שמסוגלות לייצר עותקים על נייר, בתשלום.
  3. שכפול: אפשר לשכפל את המיקרופילם המקורי מספר מוגבל של פעמים, בניגוד למדיה דיגיטלית שאינה מוגבלת בשכפול, וכוללת בדרך כלל מנגנונים לאיתור שגיאות ותיקונן.

שימושים

בתחומי ההנדסה נהוג להשתמש במיקרופילם שמונח על כרטיס ניקוב לצורך ארכוב מידע. למשל, כשחברות תעופה דורשות תרשימים הנדסיים כחלק מעסקאות רכישה (כדי להבטיח את עצמן במקרה של פשיטת רגל של היצרן), הן דורשות את הנתונים באופן זה, עם מידע אינדקס על כל כרטיס. כך קל לשכפל, למיין, ולמצוא את המידע הנדרש. כרטיסים כאלו תופסים בממוצע 3% מהנפח הנדרש לאכסון התרשימים המקוריים.

בסוף המאה העשרים חלה ירידה תלולה בשימוש במיקרופילם, עם המעבר לאחסון על גבי מדיה מגנטית ברשת מחשבים. יתרונה הגדול של השיטה החדשה הוא היכולת לקרוא את המסמך בכל מקום המחובר לרשת, ללא צורך בהעברה פיזית הנדרשת במיקרופילם.

מיקרופילם מסייע להנגשת תוכן נדיר בספריות כגון המכון לתצלומי כתבי יד עבריים בספרייה הלאומית בירושלים המרכז למעלה מ-90% מכתבי היד העבריים הידועים על גבי מיקרופילמים.

הערות שוליים

  1. ^ לפי מילון למונחי הספרנות (תשל"ו, 1976), באתר האקדמיה ללשון העברית
Jrayed

Jrayed (בעברית- ג'ראיד, בערבית- جرايد) הוא אוסף דיגיטלי זמין לכל, ובו 47 עיתונים וכתבי עת בשפה הערבית מהתקופה שבין 1908 ל-1948 שיצאו לאור בארץ ישראל/פלשתינה /פלסטין.

האוסף הדיגיטלי הוא חלק מפעלי הספרייה הלאומית אשר מחזיקה במחסניה מאגר חשוב של פרסומים תקופתיים בשפה הערבית שהופיעו בארץ ישראל/פלשתינה/פלסטין החל מראשית המאה העשרים כאשר זו הייתה תחת שלטון האימפריה העות'מאנית ותחת שלטון המנדט הבריטי. מאגר זה כולל עיתונים יומיים בעלי דגש חדשותי ואחרים הומוריסטיים, כתבי עת חברתיים, חינוכיים ותרבותיים שהתפרסמו באופן סדיר פחות או יותר (שבועונים, דו-שבועונים, ירחונים וכו').

עיתונים בערבית הופיעו בפלשתינה לראשונה בשלהי המאה התשע-עשרה, ועד שנת 1948 הגיע מספרם המצטבר לכ-250. רק כמחצית מן הכותרים מצויים באוסף של הספרייה הלאומית, בצורה מלאה או חלקית ומתוכם מונגשים דיגיטלית במאגר רק 47 כותרים.

העיתונים שנסרקו כוללים בסך הכול יותר מ-128,000 עמודים בלמעלה מ-19,000 גיליונות שונים. סריקת העיתונים המופיעים באתר ושעברו דיגיטציה נעשתה מאחד משני המקורות האפשריים: נייר העיתון המקורי או מיקרופילם, כאשר ההעדפה היא תמיד למצוא את העותק הטוב ביותר מבחינת איכות, והשלם ביותר מבחינת מצאי של גיליונות. להבדיל מפרויקטים רבים של עיתונות אשר עברו תהליך של סריקת הטקסט בטכנולוגיית זיהוי הכתב (OCR) בפרויקט זה לא נעשה שימוש בטכנולוגיה עקב אחוזי זיהוי נמוך (20%-30%) של הטקסט שבסריקה. על מנת לעקוף את המכשלה הטכנולוגית הוקלדו ידנית כותרות הידיעות ושמות המחברים. דבר זה מאפשר חיפוש טקסטואלי מוגבל באוסף.

אוניברסיטת ויסקונסין–מדיסון

אוניברסיטת ויסקונסין–מדיסון (באנגלית: University of Wisconsin–Madison) היא אוניברסיטה ציבורית, המוסד הראשי במערכת האוניברסיטאות של מדינת ויסקונסין. האוניברסיטה נוסדה ב-1848 מיד לאחר שמדינת ויסקונסין צורפה לאיחוד של ארצות הברית, בחוקת המדינה נקבע כי המדינה תקים אוניברסיטה ציבורית בסמוך לבניין הממשל. הקמפוס הראשי של האוניברסיטה ממוקם בבירת המדינה, מדיסון, ומשתרע על פני כ-3.78 קמ"ר.

נכון ל-2009 היו רשומים באוניברסיטה למעלה מ-43,000 סטודנטים, היא מדורגת במקום ה-29 בדירוג אוניברסיטאות בעולם של Times Higher Education לשנים 2014–2015 , במקום ה-41 בדירוג QS של אוניברסיטאות בעולם לשנת 2014 ובמקום ה-24 בין מוסדות ההשכלה המובילים בעולם בדירוג של ARWU לשנת 2014.

אמצעי לאחסון נתונים

אמצעי לאחסון נתונים הוא אמצעי פיזי המשמש לאחסון נתונים לשם שימוש עתידי בהם. ברישום הנתונים אפשר להשתמש בכל צורה של אנרגיה. אמצעי האחסון יכול לאגור נתונים, תהליכים הקשורים בעיבוד הנתונים או שניהם יחד. הכינוי המקובל בעברית לאמצעי אחסון ניידים הוא מדיה (וברבים: מדיות).אמצעי לאחסון נתונים עשוי להיות החל מקיר מערה של האדם הקדמון ועד זיכרון הבזק מודרני.

דואר

הדואר הוא רשת תקשורת והובלות בינלאומית להעברת חפצים ובכלל זה חפצים נושאי מידע (גלויות, מכתבים, קלטות, תקליטורים, ספרים וכיוצא בזה) וחפצים המשמשים כאמצעי תשלום (מזומן, המחאות וכיוצא בזה).

הדרך הפשוטה והמקובלת ביותר להשתמש בשירותי הדואר היא לשלשל גלויה או מעטפה מבוילת, עם ציון שם הנמען וכתובתו, אל תיבת דואר. כתובת הנמען יכולה להיות ציון מיקום ביתו, מקום עבודתו או תא שהנמען שכר לצורך קבלת דברי דואר. את מרבית שירותי הדואר המורכבים יותר ניתן לקבל בסניף הדואר או בסוכנות הדואר והדבר עשוי לדרוש גם את הגעת הנמען אל סניף או סוכנות הדואר. שירותי דואר מורכבים יותר כוללים שליחת חבילות, שליחת דואר רשום (מכתב המאפשר מעקב אחר מסלול שליחתו ואחריות למקרה אובדן), בלדרות מהירה (דואר שליחים) וכיוצא בזה. סניף דואר (ולפעמים גם סוכנות הדואר) עשוי להגיש גם שירותים שאינם שירותי דואר קלאסיים, כגון שליחת מברקים ופקסים או הגשת שירותי בנקאות.

רשת הדואר מבוססת על סדרה של מרכזי מיון ואמצעי תובלה קרקעיים, אוויריים וימיים (הימיים כבר כמעט שלא בשימוש בשנות האלפיים). עיקר רשת הדואר נשען על רשויות וחברות ממשלתיות. אולם, חלקים ממנה מופרטים. בישראל סוכנויות הדואר מופרטות (בניגוד לסניפים) והן מקיימות קשר עם כלל רשת הדואר דרך מרכזי המיון הממלכתיים. כמו כן קיימת בישראל חלוקת דואר מופרטת מעטה של חברת FedEx האמריקנית, עבור דברי דואר שנשלחו לישראל דרך חברה זו בארצות הברית. רשת הדואר של חברת FedEx הפרטית משיקה לרשת הכללית רק בתיבות קבלת הדואר של הנמענים.

הארכיון הציוני המרכזי

הארכיון הציוני המרכזי (אצ"מ) הוא הארכיון הרשמי של מוסדות התנועה הציונית: ההסתדרות הציונית העולמית, הסוכנות היהודית, קרן קיימת לישראל, קרן היסוד והקונגרס היהודי העולמי. בארכיון הציוני המרכזי שמורים לצמיתות תיקים שנוצרו תוך כדי פעילות של מוסדות אלו ומוסדות המשנה הרבים שנוצרו על ידם. בנוסף, שמורים בארכיון הציוני תיקי ארכיונים של ארגונים ומוסדות היישוב היהודי בראשית דרכו בארץ ישראל.

בארכיון הציוני שמורים יותר מ-1,500 ארכיונים של אישים ממנהיגי ופעילי התנועה הציונית והיישוב. רשימת בעלי הארכיונים כוללת דמויות ידועות בהיסטוריה הציונית המודרנית, כמו: תיאודור הרצל, נחום סוקולוב, דוד וולפסון, מקס בודנהיימר, הנרייטה סאלד, אליעזר בן יהודה, חיים ארלוזורוב ודמויות של עסקנים, אנשי מקצוע ואחרים.

אוספי הארכיון כוללים: תיקים ודברי דפוס, אוסף מפות ותוכניות, אוסף תצלומים, אוסף כרזות וכרוזים, אוסף עיתונים וכתבי עת, ספרים, אוסף סרטי מיקרופילם, אוסף פריטים מוזיאליים ואוסף פריטים קוליים.

הוצאת בריל

הוצאת בריל Brill Publishers נוסדה ב-1683 בליידן, הולנד, בריל (נודעה כ-E. J. Brill, Koninklijke Brill, Brill Academic Publishers) היא הוצאה לאור אקדמית בינלאומית המונפקת בבורסת Euronext שבאמסטרדם. משרדיה הם בליידן ובבוסטון מסצ'וסטס. בריל מוציאה לאור כיום מעל מאה כתבי עת וחמש מאות ספרים חדשים מדי שנה. בנוסף לכך בריל היא ספק של מקורות ראשוניים אונליין ושל מיקרופילם עבור חוקרים במדעי הרוח ומדעי החברה דרך IDC Publishers. כל הפרסומים זמינים בדפוס או במיקרופילם, כמו גם בפורמט אלקטרוני.

בריל מוציאים פרסומים בתחומים הבאים:

המזרח הקדום ומצרים העתיקה

חקר המזרח התיכון, אסיה, והאסלאם

חקר ימי הביניים והעת החדשה המוקדמת

מחקר המקרא והדת

לימודים קלאסיים

מדעי החברה

חקר אסיה (Hotei Publishers)

חקר המשפט הבינלאומי (Martinus Nijhoff Publishers)

זכויות אדם וחוק הומניטרי (Martinus Nijhoff Publishers)

ביולוגיה

מדע (VSP Publishers)נכון ל-1 באוקטובר 2006, פעילויות ההוצאה של Transnational Publishers הצטרפה לתוכנית המשפט הבינלאומית של

Martinus Nijhoff Publishers, ההוצאה לאור של בריל בנושאי החוק הבינלאומי. בריל תמשיך לפרסם תחת השם של Martinus Nijhoff Publishers.

היברו יוניון קולג'

היברו יוניון קולג' – מכון למדעי היהדות (אנגלית: Hebrew Union College-Jewish Institute of Religion) היא מכללה ללימודי יהדות מטעם התנועה הרפורמית. המכללה היא המוסד הוותיק ביותר להכשרת רבנים באמריקה, ומשמשת כסמינר המרכזי להכשרת רבנים, חזנים, מחנכים ועובדים קהילתיים בתנועה הרפורמית.

לקולג' קמפוסים בערים סינסינטי, ניו יורק, לוס אנג'לס וירושלים. בקמפוסים השונים פועלת שורה של מרכזי מחקר ומוסדות ציבוריים ומצויים בהם ארכיונים שונים ואוספים מוזיאליים. הקמפוס בירושלים הוא המוסד היחיד בישראל להכשרת רבנים רפורמיים.

המכון לתצלומי כתבי יד עבריים

המכון לתצלומי כתבי היד העבריים (באנגלית: Institute of Microfilmed Hebrew Manuscripts) נוסד בשנת 1952, כחלק מחזונו של ראש ממשלת ישראל דאז, דוד בן-גוריון. מנהלו הראשון היה פרופ' נחמיה אלוני.

הסכם ריבנטרופ–מולוטוב

הסכם רִיבֶּנְטְרוֹפּ–מוֹלוֹטוֹב (נקרא גם הסכם האי-תוקפנות הגרמני/נאצי-סובייטי או הסכם היטלר–סטלין) הוא הסכם בין ברית המועצות לבין גרמניה הנאצית, שנחתם במוסקבה ערב מלחמת העולם השנייה. ההסכם כלל שני חלקים: החלק הראשון היה חוזה כלכלי בהיקף כספי של 200 מיליון רייכסמארק, שנחתם ב-19 באוגוסט 1939, לפיו התחייבה גרמניה למכור ציוד, מכונות ומוצרים לברית המועצות, תמורת אספקת מצרכי מזון וחומרי גלם. החלק השני שנחתם ב-23 באוגוסט 1939 היה הסכם אי-תוקפנות בין שתי המדינות לתקופה של 10 שנים, לפיו הן התחייבו שלא לתקוף זו את זו, ולא לסייע לאחרים לעשות זאת. בנוסף לשני החלקים הגלויים, כלל ההסכם נספח סודי, שעסק בחלוקת תחומי ההשפעה של שתי המדינות במזרח אירופה. נציגי שתי המדינות לחתימה על ההסכם היו שר החוץ הגרמני, יואכים פון ריבנטרופ, ושר החוץ הסובייטי, ויאצ'סלב מולוטוב.

ההסכם הופר על ידי גרמניה הנאצית פחות משנתיים לאחר חתימתו, עם פתיחתו של מבצע ברברוסה - הפלישה לברית המועצות ב-22 ביוני 1941.

הספרייה הלאומית של צרפת

הספרייה הלאומית של צרפת (בצרפתית: Bibliothèque nationale de France, בראשי תיבות: BnF) היא ספרייה לאומית וגם הספרייה החשובה ביותר בצרפת. יש לה מעמד חוקי של מוסד ציבורי. פעילותה נעשית במספר אתרים, שהמרכזי בהם הוא "אתר פרנסואה-מיטראן" שנמצא בגדה השמאלית, ברובע ה-13 של פריז.

אוסף הספרייה מוערך ב-13 מיליון פריטי דפוס וספרים. הספרייה מוכרת גם הודות לספריות המקוונות שלה, בעיקר ספריית גאליקה (Gallica) וכן אירופיאנה (Europeana). המסמכים שמועלים לאתרים הם בצורת תמונות, על פי רוב, אולם הם טקסטואליים בעיקרם, במיוחד באתר אירופיאנה. זוהי אחת הספריות החשובות ביותר בעולם.

וימייל

וימייל הייתה שיטה להעברת דואר מהחיילים האמריקנים בחזית אל העורף במהלך מלחמת העולם השנייה. שיטת ההתכתבות בווימייל כללה צילום כמויות גדולות של דואר מצונזר, הקטנת כל התמונות לגודל מיזערי ואז הכנסתן לתוך סלילים של מיקרופילם, אשר משקלו היה זניח לעומת משקלו המקורי של הדואר. סלילי הפילם הועברו לארצות הברית שם הם נשלחו ליעדים מוגדרים מראש לצורך פיתוח והדפסה. הדפסת המכתבים בוצעה על גבי נייר צילום קל משקל. השחזור של המכתבים היה לגודל של בערך רבע מהגודל המקורי. הדואר המוקטן נשלח אל הנמען.

הווימייל היה מכתב שהתקפל לכדי מעטפה. כותב המכתב היה כותב את הודעתו באזור מוקצה מראש, לאחר מכן היה מקפל את המכתב וממען אותו.

לטענת מוזיאון הדואר הלאומי של ארצות הברית

לא זו בלבד ששיטת הוימייל הפחיתה משקל וחסכה נפח מטען אלא שהשיטה גם הפחיתה את הסיכון שמרגלים ישלחו דוחות באמצעות מיקרו נקודות או דיו נעלם. אילו היה נעשה שימוש במיקרו נקודה הצילום לא היה מתעד אותה בשל מגבלות רזולוציה.

אף על פי ששיטת הווימייל הבטיחה העברת כמות גדולה יותר של דואר, חיילים רבים לא מצאו די מקום לכתוב את אשר על לבם באזור המצומצם שהוקצה.

כתב יד לנינגרד

כתב יד לנינגרד (Leningrad Codex) הוא השם המקובל לכתב היד השלם הקדום ביותר של התנ"ך, אשר נכתב בקהיר בשנת 1008. כתב היד שמור בספרייה הלאומית הרוסית בסנקט פטרבורג (Evr. I B19a). בשל טיבו ושלמותו הוא נבחר לשמש יסוד למהדורות מדעיות של התנ"ך ובראשן הביבלייה הבראיקה.

מזעור

מִזְעוּר הוא שם כולל למכלול הטכניקות והשיטות ששימשו ומשמשות להקטנת ממדיהם של מכשירים מכניים, אופטיים ואלקטרוניים שונים, אשר בעבר הצריכו מערכות גדולות ומסובכות לתפעולם. המזעור איפשר ומאפשר, בין השאר, את ההתפתחות ההולכת והגדולה של תעשיות השעונים, האופטיקה, הרובוטיקה, המחשבים, הננוטכנולוגיה הלוויינים ועוד.

המושג ננוטכנולוגיה שונה ממזעור, בכך שבננוטכנולוגיה יצירת הטכנולוגיה מלכתחילה היא במטרה שהיישומים יהיו בגדלים של ננומטרים.

מיקרופיש

מיקרופיש (Microfiche) היא אחת משיטות האחסון האנלוגיות הקומפקטיות ביותר בשימוש נפוץ. משתמשים במיקרופישים במוסדות שמחזיקים ספרייה כה גדולה שלא סביר להחזיק את תוכנה על מדפים (שכן גודלה יהיה עצום). משתמשים במיקרופיש כדי לשמור עותקים של ספרים וכתבי עת ועיתונים. מיקרופישים נפוצים פחות ממיקרופילם.

בכל כרטיס מיקרופיש אפשר לאצור 100 - 130 עמודים (תלוי בגודל העמוד המקורי). ספרייה של 20,000 מיקרופישים המכילה בין 10,000 ל-20,000 ספרים אפשר לאכסן בארון בגודל 1.5x0.5x2 מטר. כרטיס מיקרופיש הוא כרטיס עשוי פלסטיק, בערך בגודל של 10x15 ס"מ. בדרך כלל מופיעה כותרת תוכן באותיות הניתנות לקריאה לאורך אחת משפתיו. יחס ההקטנה המקובל הוא x24, מה שמאפשר לשים על כרטיס שכזה 7 שורות של 14 עמודים כל אחת. לחלק מהמיקרופישים מקודד מידע תוכן דיגיטלי בקצה התמונה המוצגת כדי לבצע שליפה אוטומטית.

בעבר נהגו לייצר מיקרופישים על ידי יצירת מיקרופילם בעזרת מצלמת מיקרופילם. לאחר פיתוח סרט הצילום, חתכו אותו לפסים קצרים שהוכנסו ידנית ל"חליפת מיקרופיש". את ה"חליפה" היה אפשר לשכפל. בשנות השבעים והשמונים פותחו מכונות שיכלו לייצר מיקרופיש הישר מציוד מחשבים היקפי. אלו כונו COM - ראשי תיבות של Computer Output Microfiche. השתמשו בהן כדי להפיץ כמויות גדולות של מידע משתנה תדיר לחברות ומוסדות שלא היו להם מסופי מחשב, אבל היו בשימושם קוראי מיקרופיש.

למיקרופיש מספר יתרונות:

הוא קומפקטי ועלויות האחסון שלו נמוכות בהרבה מאשר עלויות האחסון של מדיית הנייר המקורית. לשם השוואה, אחסון גיליון כתב עת על מיקרופיש מצריך רק 0.05% מהמקום שתופס הגיליון וממשקלו.

עלויות השכפול זולות יותר ככל שמספר העותקים גדל, והן זולות יותר מאשר שכפול נייר.

זו שיטה עמידה לארכוב. רוב המיקרופישים עשוים מפוליאסטר עם צבעי כסף-הליד בתוך ג'לטין קשה, ואורך החיים המוערך שלהם הוא 500 שנים (בתנאי מיזוג אוויר). באקלים טרופי ולח יש סכנה שפטריות יאכלו את הג'לטין המשמש לקבע את הכסף-הליד, ולכן משתמשים במערכות מבוססות-דיאזו שאורך החיים שלהן קצר בהרבה (20 שנה), עם משטחי פוליאסטר או אפוקסי.

כיוון שמדובר במדיה אנלוגית (צילום של המידע המקורי), קל מאוד להציג אותה. בניגוד למדיה דיגיטלית, כל שיש לעשות הוא להגדיל את הצילום.עם זאת, למיקרופיש יש גם חסרונות:

החסרון העיקרי של המיקרופיש הוא שהתמונה קטנה מכדי להיקרא בעין בלתי מזוינת. יש להשתמש במכשיר שמקרין אותה לגודלה המקורי על מסך זכוכית או משטח קריאה אחר.

איתור: כיוון שהמדיה כה קטנה, אז קל להחזיר את המיקרופיש למקום הלא נכון, מה שיקשה מאוד על איתורו. לכן ישנן ספריות שנוהגות לאחסן את המיקרופישים באזור מוגבל לגישה, ומספקות את המיקרופישים על פי דרישה בלבד.

יצירת עותקים: אי אפשר להשתמש במכונת צילום כדי ליצור עותקים של המקור. יש להשתמש במכונה המשלבת סורק ומדפסת כדי ליצור עותק נייר. בספריות בדרך כלל יש מספר מועט של מכונות כאלו שמסוגלות לייצר עותקים על נייר, בתשלום.

שכפול: אפשר לשכפל את המיקרופיש המקורי מספר מוגבל של פעמים, בניגוד למדיה דיגיטלית שאינה מוגבלת בשכפול, וכוללת בדרך כלל מנגנונים לאיתור שגיאות ותיקונן.בסוף המאה העשרים נפסק השימוש במיקרופיש לאחסון פלט מחשב, עקב המעבר לאחסון על גבי מדיה מגנטית ברשת מחשבים. יתרונה הגדול של השיטה החדשה הוא היכולת לקרוא את המסמך בכל מקום המחובר לרשת, ללא צורך בהעברה פיזית הנדרשת במיקרופיש. בנוסף לכך, בשיטה החדשה אין את החסרונות של המיקרופיש שנמנו לעיל.

ספריית הדיאט הלאומית

ספריית הדיאט הלאומית (ביפנית: 国立国会図書館; "קוקריטסו קוקאי טושוקאן") הוקמה ב-1948 במטרה לסייע לחברי הדיאט של יפן במחקר של נושאים הקשורים למדיניות ציבורית. ספריית הדיאט הלאומית היא הספרייה הלאומית היחידה ביפן. הספרייה דומה במטרותיה ובהיקפה לספריית הקונגרס האמריקאית.

ספריית הדיאט הלאומית שוכנת בשני אתרים מרכזיים, בטוקיו ובקיוטו, ובעוד מספר סניפים.

עיתונות יהודית היסטורית

אתר עיתונות יהודית היסטורית הוא מאגר מקוון של עיתונים היסטוריים שנכתבו ויצאו לאור על ידי יהודים. המאגר, שהוקם ומופעל על ידי הספרייה הלאומית ואוניברסיטת תל אביב, מאפשר באמצעות דיגיטציה גישה וירטואלית נוחה לעיתונות העברית ברוב ימיה, החל ממחצית המאה ה-19 ועד אמצע שנות השמונים של המאה ה-20, ולצדה עיתונות יהודית ביידיש, ערבית יהודית, אנגלית, צרפתית והונגרית.

צילום מאקרו

צילום מאקרו הוא צילום תקריב של אובייקטים קטנים מאוד. ההגדרה הקלאסית היא שהתצלום המוקרן על גבי סרט הצילום או חיישן דיגיטלי הוא בדרך כלל באותו הגודל של האובייקט. בזיהוי פלילי מתבצע שימוש נרחב בצילום מאקרו, זאת משום שהפרטים הקטנים בזירות הפשע או התאונה עלולים להיות משמעותיים מאוד לפענוח המקרה.

קישור

בגלישה ברשת האינטרנט, קִשּׁוּר (נקרא גם לִינְק, מאנגלית: Link) הוא אמצעי המאפשר לעבור מדף אחד למשנהו. הקישורים פועלים מבלי שיש צורך לדעת היכן בדיוק נמצא היעד הפיסי עצמו, איזה פרוטוקול לבחור, או איזה תוכנית לציין. הקישורים מקשרים את הדף הנוכחי לדפים אחרים, והופכים את השימוש והניווט (או הגלישה) ברשת האינטרנט לקלים ונוחים. בלחיצת עכבר אחת, יכול המשתמש לנוע בין אתרים, לעבור לאתרים מקבלים או לכל מקום אחר ברשת, כאוות נפשו.

היפר-קישור הוא קישור ממסמך היפרטקסט, הפותח דף או קובץ אחר בעקבות לחיצה עליו. היעד הוא לרוב דף HTML אחר ב- World Wide Web, או ברשת ארגונית פנימית אינטראנט, אך הוא יכול להיות גם תמונה, כתובת דואר אלקטרוני או תוכנית. היפר-קישורים עשויים גם להעביר לקבוצות דיון ולאתרי Gopher ,Telnet ו-FTP.

ההיפר-קישור עצמו עשוי להיות בצורת לחצן, תמונה, אובייקט או טקסט צבעוני המסומן בקו תחתון. בעת הצבעה עליו המצביע הופך (כברירת מחדל) לסימון "יד", המציינת כי ניתן ללחוץ על הטקסט או על התמונה.

בעת יצירת היפר-קישור, היעד שלו מקודד כ-(URL (Uniform Resource Locator, כתובת המציינת פרוטוקול (כגון HTTP או FTP) ומיקום של אובייקט, מסמך, דף World Wide Web או יעד אחר באינטרנט או באינטראנט.

כאשר מבקר באתר לוחץ על ההיפר-קישור, היעד מוצג בדפדפן אינטרנט, נפתח או מופעל, בהתאם לסוג היעד. לדוגמה, היפר-קישור לדף מציג את הדף בדפדפן האינטרנט, והיפר-קישור לקובץ AVI פותח את הקובץ בנגן מדיה.

שלוחות

שְׁלוּחוֹת הוא קיבוץ דתי בעמק בית שאן, הנמצא כשלושה ק"מ מדרום לעיר בית שאן ושייך לתנועת הקיבוץ הדתי. הקיבוץ נמצא בשלוחות הר הגלבוע ומכאן שמו. שם הקיבוץ סמלי ולקוח מספר ישעיהו "שְׁלֻחוֹתֶיהָ נִטְּשׁוּ עָבְרוּ יָם". פירוש השם שלוחות הוא ענפים - זכר למשפחות החברים שנספו בשואה.

היישוב מהווה אחד מתוך רצף של ארבעה קיבוצים דתיים סמוכים בעמק בית שאן (טירת צבי, שדה אליהו, עין הנצי"ב, שלוחות). שייך למועצה אזורית עמק המעיינות.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.