מיליציה

מיליציה היא כוח צבאי המורכב מקבוצת אזרחים שלא משתייכים לצבא סדיר. ישנן כמה פרשנויות פרטניות למושג:

בעת החדשה, בה נעשה עיקר הלחימה בידי כוחות מקצועיים ומצומצמים, שימשו מיליציות כמעין צבא מילואים. באימפריות קולוניאליסטיות שימשו לעיתים מיליציות את השלטון, שלא יכול היה להציב יחידות סדירות בכל מקום ומקום.

בתקופה המודרנית נחשב קיומן של מיליציות חמושות ברוב המקרים כסימן להתפוררותו של הממשל במדינה בה הן מתקיימות (כך למשל, בזמן מלחמת האזרחים בלבנון היו מיליציות רבות).

מקור המושג

מקור המושג מגיע מלטינית:

  • miles /miːles/: חייל
  • itia /iːtia/: מצב, פעילות, איכות
  • militia /mil:iːtia/: שירות צבאי

מיליציה בארצות הברית

הזכות להקים מיליציה היא זכות חוקתית מוגנת בארצות הברית, מכוח התיקון השני לחוקת ארצות הברית. לאורך ההיסטוריה של ארצות הברית התקיימו מיליציות מקומיות רבות, שהיו מעורבות באירועי פנים במדינות ובאירועים שבין המדינות לבין הממשל הפדרלי[1].

ראו גם

לקריאה נוספת

הערות שוליים

  1. ^ הווארד זין, היסטוריה עממית של ארצות הברית, הוצאת בבל, מסת"ב 965-512-134-8
10 ביולי

10 ביולי הוא היום ה-191 בשנה, (192 בשנה מעוברת) בשבוע ה-28 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 174 ימים.

13 ביוני

13 ביוני הוא היום ה-164 בשנה (165 בשנה מעוברת), בשבוע ה-24 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 201 ימים.

1 בספטמבר

1 בספטמבר הוא היום ה-244 בשנה בלוח הגריגוריאני (245 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 121 ימים.

7 ביולי

7 ביולי הוא היום ה-188 בשנה (189 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 177 ימים.

אמל

אמל (בערבית: امل, ראשי תיבות בערבית: افواج المقاومة اللبنانيّة, אפואג' אלמקאומה אללבנאניה, "גדודי ההתנגדות הלבנונית"; פירוש השם "אמל": תקווה) הייתה המיליציה של "תנועת המקופחים", תנועה שיעית חברתית בלבנון שהוקמה על ידי האימאם מוסא א-צדר. המיליציה הייתה שייכת למרכז-ימין המפה הפוליטית. לאורך כמעט כל מלחמת האזרחים בלבנון, הייתה אמל המיליציה השיעית החזקה ביותר, שייצגה בדרך כלל את האינטרסים של סוריה. בתחילת דרכה זכתה המיליציה לחימוש מאיראן (לאחר המהפכה האסלאמית ב-1979) ומסוריה. בשיא כוחה מנו כוחותיה של אמל כ-14,000 לוחמים. כיום אמל היא מפלגה המחזיקה בכ-10 אחוזים ממושבי הפרלמנט הלבנוני, לצד תחזוק מיליציה קטנה שגודלה המדויק אינו ידוע.

דארפור

דארפור (בערבית: دار فور. משמעות השם - ביתם של הפֿוּרים) הוא חבל ארץ במערב סודאן, הגובל ברפובליקה המרכז אפריקנית, בלוב ובצ'אד. הוא מחולק לשלוש מדינות במסגרת הפדרציה של סודאן - מערב דארפור, דרום דארפור, וצפון דארפור. מ-2003, האזור הוא זירה למשבר ההומניטרי הידוע כרצח העם בדארפור, הנובע מפעילותה של מיליציה מזוינת בשם ג'נג'וויד ושל ממשלת סודאן נגד מספר קבוצות מורדים ובהם התנועה לשחרור סודאן והתנועה לצדק ושוויון.

המשמר הלאומי של ארצות הברית

המשמר הלאומי של ארצות הברית (National Guard of the United States) הוא כוח מילואים צבאי שמתחלק למשמר לאומי של הצבא ולמשמר לאומי של חיל האוויר האמריקני. המשמר הלאומי מכיל יחידות מיליציה אזרחיות שמשרתות כחלק מהמשמר הלאומי בכל אחת מ-50 המדינות בארצות הברית.

המשמר הלאומי מנוהל על ידי לשכת המשמר הלאומי הכפופה אדמיניסטרטיבית למחלקת ההגנה של ארצות הברית. ראש לשכת המשמר הלאומי הוא מפקד המשמר הלאומי, ומאוגוסט 2016 עומד בראש הלשכה הגנרל ג'וזף לנגייל.

לשכת המשמר הלאומי הוקמה לראשונה על פי חוק המיליציה מ-1903. עד 1947 פעל כוח המשמר הלאומי כחלק מלשכת המשמר הלאומי שגייס אנשי מיליציה אזרחיים. במתכונתו הנוכחית הוקם המשמר הלאומי ב-1947.

בשנת 1957 הורה מושל מדינת ארקנסו לחיילי המשמר הלאומי למנוע כניסת תלמידים שחורים לבית ספר תיכון של לבנים. בתגובה, שלח הנשיא אייזנהאואר כוחות צבא הפדרלי למקום שיאפשרו את ביצוע האינטגרציה והפקיע את הפיקוד על המשמר הלאומי בקנזס לטובת הרמה הפדרלית.

יחידות המשמר הלאומי נטלו חלק נכבד במבצעי החילוץ והטיפול בנפגעי הוריקן קתרינה בספטמבר 2005. המשמר הלאומי גם נוטל תפקידי שיטור והכוונה בעת אסון טבע חמור או בחורף קשה במיוחד, כאשר היחידות מסייעות לכוחות משטרת המדינה (בכל מדינה ומדינה בארצות הברית) בעת מבצעי סילוק שלגים מצדי הדרכים, על מנת להקל על התנועה.

לאחר פיגועי 11 בספטמבר המשמר הלאומי הפך לכוח מילואים שחייליו מגויסים למאבק בטרור ורבים מחיילי המשמר אף נטלו חלק במבצעי לוחמה באפגניסטן, בעיראק ובפקיסטן.

הצבא האירי הרפובליקני

הצבא האירי הרפובליקני (באירית: Óglaigh na hÉireann; באנגלית: Irish Republican Army), ה־IRA (נודע גם בכינוי המחתרת האירית), הוא שם המאגד בתוכו מספר ארגונים לאומנים ששאיפתם הייתה לאחד את חלקי אירלנד תחת שלטון אירי עצמאי. ארגוני ה-IRA פעלו בתחילה לעצמאות אירית ומשזו הושגה התנגדו לשלטון הבריטי בצפון אירלנד, ופעלו נגדו באמצעים פוליטיים אך גם באמצעים אלימים כגון לוחמת גרילה ופעולות טרור כנגד אזרחים ומוסדות בריטיים. הצבא האירי הרפובליקני נתקל בשסע אידאולוגי פעמיים, ב-1922 כתוצאה מהאמנה האנגלו אירית וב-1969, כתוצאה מעימות בין שתי תת-מחתרות.

במהלך יולי 2005 ה-IRA יצא בהודעה פומבית כי המלחמה הסתיימה וכי על כל הפלגים להניח את נשקם ולהרוס את מצבורי הנשק שברשותם. מספר ההרוגים בתקופת "הצרות" (1969-1998) על ידי ארגונים רפובליקניים חמושים, בראשם פלג של הIRA שכונה Provisional IRA מוערך בלמעלה מ-2000.

הצבא הרומי

הצבא הרומי (בלטינית: Exercitus Romanus) כלל את הכוחות של רומא העתיקה. הצבא הרומי התפתח לאורך הזמן החל ממבנים פשוטים בתקופת השלטון האטרוסקים (המאות ה-8 - תחילת 6 לפנה"ס) עד שיא פריחתה של מכונת הלחימה הרומית בתקופת הרפובליקה המאוחרת והקיסרות. אופיו של הצבא השתנה גם הוא, מצבא מיליציה המבוסס על אזרחי רומא, המממנים את כלי הנשק שלהם, דרך צבא המבוסס ברובו על מתנדבים מקרב בני המעמד התחתון, ועד לצבא מקצועי של שכירי חרב, שנתמך באופן מאסיבי על ידי חיילים זרים ובני חסות למיניהם.

אחד הקווים המאפיינים של התפתחות של הצבא הרומי היא יכולת להסתגל למציאות חדשה, לאמץ תורת לחימה וכלי נשק זרים ולשכלל את אומנות המלחמה שלו. כבר בתחילת דרכם למדו הרומאים דרך האטרוסקים להשתמש בכלי הנשק ובשיטות הלחימה של ההופליטים והפלאנקס היוונים. מאוחר יותר אימצו הרומאים כלי נשק סאמניטיים ואיברים כגון כן כמו מגן וחרב והפילום, ובמכונות המצור של הצבאות ההלניסטיים. הצבא הרומי פיתח ושיכלל גם רעיונות מקוריים כגון מערכת הקרב המאניפולארית, הטקטיקה של הקהורטות, וחשיבותו של שימוש במחנה מסודר כמרכיב יסוד בשדה הקרב.

התיקון השני לחוקת ארצות הברית

התיקון השני לחוקת ארצות הברית (באנגלית: Second Amendment) הוא תיקון לחוקת ארצות הברית, המגן על הזכות של תושבי ארצות הברית לשאת נשק.

התיקון נכלל במגילת הזכויות, התיקונים הראשונים לחוקת ארצות הברית שנוסחו בעצה אחת עם מנסחי החוקה המקורית ואושרו ב-15 בדצמבר 1791.

הפרשנות שהתקבלה בפסיקות בית המשפט העליון של ארצות הברית לתיקון השני היא כי הוא מגן על זכותו של כל אזרח לשאת נשק. פרשנות חלופית ומצמצמת לתיקון טוענת שהוא מכוון לזכותן של מדינות ארצות הברית לדאוג לנשק זמין לתושביהן לצורך המיליציות שלהן.

חייל

חייל הוא כל אדם שהתגייס לשורותיו של צבא של מדינה ריבונית בשירות חובה, בשירות קבע או בשירות מילואים.

מטה כללי

מטה כללי (מטכ"ל) הוא מרכז העצבים של הצבא המודרני ומהווה את המטה של המפקד העליון של הצבא. ברוב צבאות העולם מקובל להקים מטה מרכזי שיפקח על כל הכוחות המזוינים של אותה מדינה. בישראל המטה הכללי של צה"ל ממלא תפקיד זה. בארצות הברית קיים מטכ"ל לכל זרוע, ומעליהם מפקד המטות המשולבים.

קיומו של המטה הכללי נחשב לרוב למבדיל בין צבא (הכולל מטה כללי) לבין מיליציה. דבר זה גורם לעיתים לכך שגם ארגוני טרור (כגון החזית העממית לשחרור פלסטין) מחזיקים "מטה כללי" שאיננו קיים באופן מעשי. דוגמה אחרת ליחס זה הוא האיסור בחוזה ורסאי על גרמניה להחזיק מטה כללי וזאת על מנת למנוע את ארגון הצבא שלה (למעשה גם בתקופת רפובליקת ויימאר התעלמה גרמניה מחלק זה של ההסכם).

המטה הכללי של הכוחות המזוינים של ארצות הברית מורכב מראשי הזרועות השונים - צבא היבשה (US Army), חיל הנחתים (US Marine Corps), הצי (US Navy) וחיל האוויר (US Air Force). מעל כל ראשי הזרועות נמצא ראש המטות המשולבים, המקביל לרמטכ"ל של צה"ל אך כפוף ישירות לנשיא, שהוא על פי החוקה מפקדם העליון של כל הכוחות המזוינים.

מטען הכאב

מטען הכאב (באנגלית: The Hurt Locker) הוא מותחן מלחמה אמריקאי משנת 2008, בבימויה של קתרין ביגלו. הסרט זכה לפרסים רבים, בהם שישה פרסי אוסקר (מתוך 9 מועמדויות) כולל הסרט הטוב ביותר והבמאי הטוב ביותר, וכן פרסי באפט"א לסרט, הבמאי, התסריט המקורי, הצילום, העריכה והסאונד הטובים ביותר. הסרט מספר את סיפורה של יחידה לסילוק פצצות בצבא האמריקאי, המוצבת בעיראק בזמן מלחמת עיראק.

התסריט נכתב על ידי מארק בול, סופר פרילנסר שהתלווה ליחידת סילוק פצצות. ג'רמי רנר, אנתוני מאקי ובריאן גראת'י מככבים בסרט בתור חברי יחידת סילוק הפצצות והסרט מתאר את התמודדותם עם המתח שבפירוק הפצצות, סכנת החיים שמציבות בפניהם חוליות מיליציה המשתייכות לכוחות ההתקוממות בעיראק והמתיחות המתעוררת בין שלושת חברי הצוות.

שם הסרט מגיע מסלנג באנגלית המתאר פציעה כתוצאה מפיצוץ מטען.

הסרט לא זכה להצלחה רבה על האקרנים ובמדינות רבות לא הופץ כלל בקולנוע, ובחלקן נרכש להקרנה במסגרת שידורי הטלוויזיה או להפצה ב-DVD. לאחר שההתעניינות בסרט גברה, בעקבות ההכרזה על מועמדותו לאוסקר וההשערות על סיכויו לזכות, במדינות מסוימות, בהן ישראל, רכשו חברות הפצה את הסרט להקרנה. בישראל, הסרט שודר בטלוויזיה בלוויין ב-7 במרץ, ערב שידורו של טקס האוסקר, והוקרן בקולנוע החל מ-11 במרץ.

מיליציה (ברית המועצות)

מיליציה (ברוסית: милиция) היה שמה הרשמי של משטרת ברית המועצות וכן שמה של המשטרה הרוסית עד שנת 2011. "מיליציה" היה שמן של רוב המשטרות במדינות הסוציאליסטיות לשעבר: בולגריה, פולין, רומניה ויוגוסלביה.

כיום נותר מושג זה שמן של המשטרות בבלארוס, אוזבקיסטן, קירגיזסטן, וטג'יקיסטן.

משמרות המהפכה האסלאמית

משמרות המהפכה, או בשמם הרשמי כוחות משמר המהפכה האסלאמית (בפרסית: سپاه پاسداران انقلاب اسلامی, בתעתיק עברי: ספאה-י פאסדאראן-י אנקלאב-י אסלאמי), הם כוח צבאי איראני אשר תפקידו העיקרי להגן על המשטר האסלאמי השיעי הקיים כיום במדינה, וכן לשרת האינטרסים של איראן במדינות זרות, בין השאר על ידי מימון, אימון, ארגון, אספקה והדרכת ארגוני טרור ואף ביצוע פעולות טרור עצמאיות.

משמרות המהפכה (הנקראים גם בשם הקיצור "פסדראן") מאורגנים בצורה הדומה לצבא איראן, אך בהיקף מצומצם יותר. משמרות המהפכה מורכבים מחמש "זרועות": זרוע יבשה, זרוע אווירית (האחראית גם על יחידת הטילים האסטרטגיים של איראן), זרוע ימית, כוחות מיוחדים המכונים "כוח קודס", ויחידות מיליציה בשם בסיג', הזוכות לאימון צבאי מועט יחסית ומשמשות גם ככוחות ביטחון פנים (כמין משטרה). כיום אין קשר בין הפיקוד של משמרות המהפכה לפיקוד של צבא איראן, אולם נערכים דיונים על כך.

ב-8 באפריל 2019 הכריזה ארצות הברית כי משמרות המהפכה הוא ארגון טרור.

פרייקור

פרייקור (גרמנית: Freikorps; "הגדודים החופשיים") היה שם כולל למספר מיליציות, שפעלו באירופה מהמאה ה-18 ועד המאה ה-20.

במקור הייתה התופעה מזוהה עם גדודי התנדבות שפועלים מתוך אידאולוגיה לאומית, פטריוטית או לאומנית.

במאה ה-20 התופעה מזוהה בעיקר עם קבוצות מיליציה, לרוב בעלות צביון ימני קיצוני, אשר פעלו בגרמניה, בפולין ובמדינות הבלטיות לאחר מלחמת העולם הראשונה. יחידות המיליציה הללו הורכבו ברובן מיוצאי צבא גרמניה, הממורמרים על תבוסת גרמניה במערכה, ומתנגדים לסוציאליזם ולקומוניזם. הארגון היה פעיל בקרבות בין אנשי הימין ואנשי השמאל שהשתוללו ברחבי גרמניה, וכן במלחמה נגד הצבא האדום במדינות הבלטיות. בשיאו מנו הפרייקור כמיליון חיילים.

צבא קבע

צבא קבע הוא חלקו המקצועי הקבוע של הצבא, המורכב מקצינים ונגדים שזו היא עבודתם הקבועה. השירות בצבא מבוסס על חוזה במסגרתו מתחייב החייל על תקופת שירות (הניתנת להארכה) תמורתה משולמת לו משכורת. אנשי צבא הקבע אינם משתחררים בעת שלום, מקיימים את הגוף היציב של הצבא, משמרים את מקצועיותו ומתכננים את עתידו בהיבטי תכנון אסטרטגי, לוגיסטיקה (רכש, הצטיידות ותחזוקה), תכנון וביצוע אימונים, כוננות לגיוס מילואים בעת חירום, שימור ידע וכדומה. בצבא המבוסס על מילואים, משמרים אנשי הקבע שלד פיקודי ומנהלי של המסגרות הלוחמות. בקרב אנשי הקבע נמצאים בעלי מקצועות שונים הדרושים לצבא. כאשר הצבא מכשיר כוח אדם לרכישת מקצוע ייחודי בהכשרה ארוכה, נדרש מן החיילים להתחייב בתמורה לשרת תקופה מסוימת בקבע ("לחתום קבע"). צבא המבוסס כולו על צבא קבע נקרא צבא מקצועי; גוף צבאי שאיננו נסמך על גרעין צבא קבע אלא על מתנדבים או מגויסים לעת חירום נקרא מיליציה או צבא מיליציוני.

קרבות לקסינגטון וקונקורד

קרבות לקסינגטון וקונקורד היו ההתנגשויות הצבאיות הראשונות במלחמת העצמאות האמריקנית, בין מיליציות מקומיות ממושבת מסצ'וסטס, לכוחות מהצבא הבריטי. הקרבות התרחשו ב-19 באפריל 1775, במחוז מידלסקס, הפרובינציה של מפרץ מסצ'וסטס, בערים לקסינגטון, קונקורד, לינקולן, מנטומי (היום ארלינגטון), קיימברידג', ליד בוסטון. הקרבות מסמנים את פרוץ העימות המזוין בין בריטניה לבין שלוש-עשרה המושבות שלה בצפון אמריקה הבריטית.

בסוף 1774 אומץ פתרון סאפוק כהתנגדות לאכיפה של שינויים שבוצעו בממשלה הקולוניאלית של מסצ'וסטס על ידי הפרלמנט הבריטי בעקבות מסיבת התה של בוסטון. העצרת של מושבת מסצ'וסטס הגיבה על ידי יצירת ממשלה פטריוטית בלתי-חוקית הידועה בשם הקונגרס המחוזי של מסצ'וסטס וקריאה למיליציות מקומיות להתאמן לקראת אפשרות של מעשי איבה. הממשלה המורדת מימשה שליטה אפקטיבית על המושבה, מחוץ לשלטון הבריטי בבוסטון. בתגובה, הכריזה הממשלה הבריטית בפברואר 1775 על ההתרחשויות במסצ'וסטס כמרד.

כ-700 חיילים סדירים של הצבא הבריטי בבוסטון, תחת פיקודו של לוטננט-קולונל פרנסיס סמית, קיבלו פקודות סודיות ללכוד ולהשמיד אספקה צבאית של המורדים המאוחסנת על פי הדיווחים על ידי המיליציה של מסצ'וסטס בקונקורד. באמצעות איסוף מודיעין יעיל, קיבלו המתיישבים הודעה שבועות לפני כן שהאספקה שלהם עלולה להיות בסכנה, ולכן רובם עברו למקומות אחרים. הם גם קיבלו פרטים על התוכניות הבריטיות בלילה שלפני הקרב, והצליחו להודיע במהירות למיליציות מהאזור על המשלחת הבריטית.

היריות הראשונות נורו, בעוד השמש עולה בלקסינגטון. אנשי המיליציה היו במיעוט ונהדפו לאחור, והחיילים הבריטים התקדמו לקונקורד, שם הם התפרקו לפלוגות על מנת לחפש אספקה. בערך ב-11:00 בבוקר נפגשו כ-400 אנשי מיליציה עם 100 חיילים בריטים משלוש פלוגות בגשר הצפוני של קונקורד, וכתוצאה מכך נפלו נפגעים בשני הצדדים. הכוח הבריטי שמצא עצמו לפתע נתון במיעוט מספרי, נהדף מהגשר והצטרף לכוח הבריטי העיקרי בקונקורד.

לאחר שהשלימו את החיפוש בקונקורד אחר ציוד צבאי, החלו הכוחות הבריטיים את צעדת השיבה לבוסטון, בעוד אנשי מיליציה המשיכו להיאסף מערים שכנות. יריות נורו שוב ושוב בין שני הצדדים והם נמשכו לאורך כל היום, בעוד שהחיילים הבריטים צועדים חזרה לכיוון בוסטון. כשהגיעו ללקסינגטון, קיבל הכוח של לוטננט-קולונל סמית כוח-תגבורת של בריגדיר גנרל יו פרסי, דוכס נורת'אמברלנד, המכונה ארל פרסי. הכוח המשולב, שמנה כעת כ-1,700 אנשים, צעד חזרה לבוסטון תחת אש כבדה תוך נסיגה טקטית ובסופו של דבר הגיעו לצ'ארלסטאון, שהיה מקום בטוח עבורם. כאשר שהצטברו עוד ועוד אנשי מיליציה שחסמו את הדרכים לצ'ארלסטאון ובוסטון, החל המצור על בוסטון.

ראלף וולדו אמרסון, ב"המנון קונקורד" שלו, תיאר את היריה הראשונה שירה הפטריוט האמריקני בגשר הצפוני של קונקורד, כ"ירייה שנשמעה ברחבי העולם".

רייכסווהר

רייכסווהר (בגרמנית: Reichswehr, "הגנת הרייך") היה שמו של צבא גרמניה בין השנים 1919–1935. על פי חוקת רפובליקת ויימאר, מפקדו העליון של הרייכסווהר היה נשיא הרפובליקה.

עם סיום מלחמת העולם הראשונה היו צבאותיה של גרמניה מפורקים, למעשה. חיילים בודדים עשו את דרכם אל ביתם, לבדם או בקבוצות קטנות. רבים הצטרפו לארגונים צבאיים עצמאיים בשם "פרייקור", שניהלו מדיניות עצמאית, והיו מעורבים במרידות ובמהומות, וכן בשמירה על שטחים בגבולות גרמניה שהיו בסכנת נפילה לאויב חיצוני, או בסכנת השפעה קומוניסטית כגון בגבולה המזרחי של גרמניה, בארצות הבלטיות ובחבל הרוהר. הצבא הקיסרי הישן, שעם סיום המלחמה מנה כ-11 מיליון חיילים, לא פעל עוד.

רפובליקת ויימאר, הגוף השלטוני שקם על חורבות הקיסרות הגרמנית, הייתה זקוקה לצבא. ב-6 במרץ 1919, צו נשיאותי הורה להקים את "Vorläufige Reichswehr" (צבא ההגנה הזמני לרייך), וכן את "Vorläufige Reichsmarine" (הצי הזמני של הרייך). עם הקמתו שירתו ברייכסווהר כ-400,000 איש.

ב-30 בספטמבר 1919 אורגן הצבא מחדש תחת השם "Übergangsheer" ("צבא המעבר"). שם זה נשמר עד ל-1 בינואר 1921, כאשר הוקם באופן רשמי ה"רייכסווהר", על פי המגבלות שהוטלו בהסכם ורסאי.

הסכם ורסאי הגביל את גודלו הכולל של הצבא הגרמני ל-100,000 חיילים (ולכן הוא מכונה במספר מקורות היסטוריים כ"צבא המאה אלף"), ושל הצי הגרמני ל-15,000 מלחים. צבאה של גרמניה היה מורכב מהיחידות הבאות:

הרייכסווהר - צבא, הכולל שני סוגי יחידות:

שבע דיוויזיות חיל רגלים.

שלוש דיוויזיות פרשים.

הרייכסמארינה, צי המוגבל ל-24 ספינות בלבד - שש סיירות כבדות, שש סיירות קלות ו-12 משחתות.על הרייכסווהר נאסר השימוש בטנקים, ארטילריה כבדה, ומטוסים. על הרייכסמארינה נאסר השימוש במטוסים ובצוללות. כן נאסר גיוס החובה.

יש הסבורים כי דווקא מגבלת הגודל שהוטלה על הרייכסווהר בהסכם ורסאי, היא שהביאה אותו לבחון ללא הרף טקטיקות לוחמה חדישות, על מנת להתגבר על מגבלת הכמות, באמצעות האיכות, כמו גם הותירה בשורותיו רק את הקצינים הטובים והמעולים ביותר, שהיו לאחר מכן לדור המפקדים הגרמנים שהגיעו להישגים צבאיים יוצאי דופן במהלך מלחמת העולם השנייה.

על אף המגבלות על גודלו של הרייכסווהר מעולם לא איבדו ראשיו את השאיפה להגדילו, ולהפוך אותו לצבא גדול, מודרני, ומצויד היטב. החל מימיו של הגנרל הנס פון זקט ששימש כמפקדו של הרייכסווהר בין 1920–1926, ועד להפיכתו ל"וורמאכט", תחת שלטון המפלגה הנאצית, ניתוח הסיבות שהביאו לכישלון במלחמת העולם הראשונה לא פסק, המחקר בטקטיקות ובאסטרטגיות מודרניות נמשך, וניסויים סודיים המשיכו להיערך, לעיתים בשיתוף הצבא האדום.

אחרי החתימה על הסכם רפאלו עם ברית המועצות באפריל 1922, גרמניה החלה להפר את ההגבלות הצבאיות שהטיל חוזה ורסאי. גרמניה העניקה לברית המועצות סיוע בתעשייה ובאימון קצינים, וברית המועצות אימנה צוותי טנקים וטייסים גרמנים ואיפשרה לגרמניה לפתח נשק כימי. נעשו ניסיונות להסתיר שיתוף פעולה זה, ובשנת 1929 כאשר פרסם השבועון השמאלי "די ולטבינה" מאמר בו נחשף שיתוף הפעולה האווירי בין הצבא האדום ובין הרייכסווהר, הועמד עורך העיתון קרל פון אוסייצקי למשפט בגין בגידה, ונדון ל-18 חודשי מאסר.

כן המשיך פיתוח טקטיקות ללוחמה משוריינת, כאשר את מקומם של הטנקים באימונים מילאו יחידות אופנועים. מנהיגיו העתידיים של הוורמאכט המשוריין, שהיה לצבא המוביל בעולם בלוחמה משוריינת, אנשים כמומחה הטנקים היינץ גודריאן, והאסטרטג אריך פון מאנשטיין, פיתחו את הרעיונות הבסיסיים של מלחמת הבזק בזמן שירותם ברייכסווהר.

על אף שעל צבא זה נאסר באופן עקרוני להקים מטה כללי, המשיכו לפעול במסגרתו יחידות שמילאו תפקידים טיפוסיים של מטה כללי, תחת שמות אחרים.

הרייכסווהר מעולם לא היה גוף ידידותי לדמוקרטיה בזמנה של רפובליקת ויימאר, אך מעולם לא מרד בה בגלוי, ושמר על אופי "א-פוליטי". עם זאת, נמנע הרייכסווהר מלהתערב במהלכו של הפוטש של קאפ, השתלטות אלימה של יחידות פרייקור ימניות על ברלין, בשנת 1920 בטענה ש"רייכסווהר לא יורה על רייכסווהר".

ניתן להסביר נטיות אלו באופי הדמוגרפי של קצונת הרייכסווהר. מגבלת כוח האדם שהוטלה על הרייכסווהר בחוזה ורסאי, הביאה לבחירה מדוקדקת וקפדנית של חבר הקצינים, והנטייה הכללית הייתה לקבל את בני מעמד האצולה הפרוסי, שהיו לבה של הכת הצבאית הגרמנית עוד מימי האימפריה הגרמנית. כך, בשנת 1925 היה רבע מקציני הרייכסווהר בני מעמד האצולה, לעומת כ-9% בימי מלחמת העולם הראשונה. מעמד זה נטה לראיית עולם שמרנית, מונרכיסטית, לא הזדהה מעולם עם הרפובליקה, או אף נטה כנגדה. נטיות אלו הנציחו את עצמן, כאשר על פי החוק התגייסו הקצינים לתקופה בת 25 שנים, והחוגרים לתקופה בת 12 שנים.

על פי חוקת הרפובליקה של ויימאר, היה נשיא הרפובליקה מפקדו העליון של הרייכסווהר. בפועל פיקד על הרייכסווהר ועל הצי השר במיניסטריון הצבא.

עם דמדומיה של הרפובליקה של ויימאר, בסוף שנת 1932, נעשה ניסיון להשליט על גרמניה מעין משטר צבאי, כאשר איש הרייכסווהר, הגנרל קורט פון שלייכר, אשר עלה לשלטון ושימש כקאנצלר, תוך ניסיון להקים משטר לא פרלמנטרי, סמכותני, הנשען על סמכותו של הנשיא פאול פון הינדנבורג. ניסיון זה נכשל, והיה בין הגורמים להשתלטות המפלגה הנאצית על גרמניה.

עם עלייתו של אדולף היטלר לשלטון בגרמניה, קם לרייכסווהר מתחרה, בדמות המיליציה הנאצית המכונה "SA". מיליציה זו, בפיקודו של ארנסט רהם, שאפה להפוך לצבאה הרשמי של גרמניה, ולהתחרות ברייכסווהר. ראשי הרייכסווהר חששו מהשתלטות ה-SA על גרמניה, וחתרו להגיע עם אדולף היטלר להבנה שתוכל להגביל את תפקידו של ה-SA לזירה הפוליטית.

ביוני 1934, עת עמד הנשיא הקשיש פאול פון הינדנבורג על ערש דווי, פרץ משבר פוליטי, על רקע סמכויותיו של ה-SA. היטלר, אשר חשש מאובדן השלטון, בו החזיק כשנה וחצי, הגיע להבנה עם ראשי הרייכסווהר, כמו גם עם אנשי ה-SS ואישים נוספים במשטר הנאצי כהרמן גרינג. תוצאותיה של הבנה זו היו טבח "ליל הסכינים הארוכות" בו נרצחו מרבית מפקדי ה-SA, כאשר הצבא עומד מנגד, ומביע תמיכה ואהדה, על אף שאחדים מראשיו בעבר, כקורט פון שלייכר, הוצאו אף הם להורג בגל הטיהורים.

חבירה זו לאלמנטים המסוכנים ביותר בגרמניה הנאצית, לשם מעשה חיסול פוליטי, עמדה בבסיס שיעבודו של הצבא הגרמני להיטלר במהלך ימיו הקצרים של הרייך השלישי. ראשי הרייכסווהר היו עתה מוכתמים בהתערבות בפוליטיקה, ולמעשה איבדו את היכולת להשפיע על מהלך העניינים. אל מול אובדן העצמאות הפוליטית ויכולת ההשפעה, עמד עתה הרייכסווהר בפני הבטחות להתרחבות ופיתוח, הרבה מעבר למותר על פי הסכם ורסאי.

השתלטות הנאצים על הרייכסווהר הודגשה במתן סממנים נאצים (סימני עיט וצלב קרס) על מדי החיילים, ובשבועת נאמנות אישית לאדולף היטלר, אותה נשבע כל חייל, בכל דרג, החל מאוגוסט 1934.

בשלב זה החלה גרמניה להפר את הגבלות ורסאי באופן גלוי, והכריזה על חידוש גיוס החובה ב-16 במרץ 1935. הצעת החוק כללה את השם החדש "ורמאכט" (כוח מגן), ופירטה כי הצבא הסדיר יכלול 100 אלף חיילים כנדרש בהסכם ורסאי, אך 100 אלף חיילים חדשים יגויסו ויאומנו בכל שנה.

שינוי השם לא היה סמאנטי בלבד. הארגון הקטן, המוגבל והשקול, אותו הנהיג הנס פון זקט בשנות העשרים, הפך תוך שנים ספורות לצבא הגדול והחזק באירופה, אך צבא הכפוף לאידאולוגיה הנאצית, ומוכתם בפשעי מלחמה מהגרועים ביותר הידועים בהיסטוריה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.