מיכאל וינטר

מיכאל וִינְטֶר (Winter; נולד ב-1934) הוא פרופסור אמריטוס בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה שבאוניברסיטת תל אביב.

מיכאל וינטר
לידה 1934 (בן 85 בערך)

חייו ופועלו

מיכאל וינטר נולד ב-1934 בצ'כוסלובקיה, ועלה לארץ ישראל יחד עם הוריו בהיותו בן חמש. הוא גדל בחיפה ולמד בבית הספר הריאלי, שם למד ערבית אצל המזרחן מאיר יעקב קיסטר.

למד לתואר ראשון בערבית והיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטה העברית, וסיים את חוק לימודיו בשנת 1957. הוא הושפע מפרופסור דוד צבי בנעט. לאחר מכן שימש במשך שנים מספר כמפקח מטעם משרד החינוך במגזר הערבי. בעת לימודיו לתואר השני הושפע בעיקר מהפרופסורים אוריאל הד, דוד איילון וגבריאל בר. הללו משכו אותו להתעניין בממלוכים, באימפריה העות'מאנית, ובהיסטוריה החברתית של המזרח התיכון בעת החדשה. עבודת התזה שלו הייתה בנושא: "הדת העממית במצרים, 1800-1950", בהנחייתו של גבריאל בר. המקורות בהם השתמש היו העיתונות המצרית, וכתביהם של עלי באשה מבארכ, עבד א-רחמן אל-ג'ברתי ורבים נוספים. העבודה עסקה בהיבטים החברתיים של הצופיות ושל הדת העממית.

בשנת 1969 החל את לימודיו לדוקטורט באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס. הוא בחר באוניברסיטה זו מכיוון שרצה ללמוד אצל פרופסור גוסטב פון גרונבאום, שהיה מחשובי חוקרי האסלאם. הדוקטורט שלו עסק בנושא חייו והגותו של עבד אל-והאב אל-שעראני, המחבר הצופי החשוב ביותר במצרים העות'מאנית שחי בימיו של סולימאן קאנוני "המפואר". עבודתו הייתה המשך ישיר של עבודתו לתואר השני. באוניברסיטת קליפורניה למד גם אצל אנדראס טיצה, שהיה מהבולטים שבחוקרי טורקיה. וינטר שב לישראל בשנת 1972 והצטרף למחלקה למזרח התיכון ואפריקה שבאוניברסיטת תל אביב, שם הוא לימד וחקר מאז.

מחקרו

עיסוקו של מיכאל וינטר בהוגה הדעות שעראני, שעליו נסובה עבודת הדוקטור שלו מיקד אותו לעסוק בהיבטים החברתיים של הצופיות, ובקשר שבין הדת לחברה ושלטון בארצות האסלאם. מכאן עבר להתעניין בתקופה שבה חי שעראני, עת עברה מצרים מידי הממלוכים לשלטון העות'מאני. הדבר הוביל אותו לעבודה בארכיונים עות'מאניים, המהווים מקור בלתי נדלה של מסמכים הכתובים בטורקית עות'מאנית והנוגעים לענייני מצרים וסוריה.

במהלך עבודתו בארכיון מצא מסמכים הנוגעים ליהודי מצרים וכתב על כך בספריו ובמאמריו, תוך הסתמכות על מקורות ערביים וטורקיים.

וינטר עסק גם במחשבה הפוליטית באסלאם מראשיתו ועד ימינו, עם דגש מיוחד על הגות פוליטית מן המאה האחת עשרה ואילך.

הוא כתב את הערך העוסק בחינוך במהדורה השנייה של "האנציקלופדיה של האסלאם", והוא המחבר היחיד שתרם מאמרים לשני הכרכים של Cambridge History of Egypt. המאמר האחרון בכרך הראשון, הדן בכיבוש העות'מאני, הוא פרי עטו, וכן המאמר הראשון בכרך השני: "מצרים והעות'מאנים 1525-1609".

וינטר משלב בקיאות בערבית ובטורקית עות'מאנית ומשליך ממומחיות אחת על אחרת, והוא מחוקרי הממלוכים הבודדים המפגינים בקיאות בתקופה שלאחר 1516/17. חוט השני של הקריירה שלו הייתה התוותו את הממלוכים ואת מצרים העות'מאנית כבעלי קשרי גומלין זה עם זה.

הוא היה המנחה של גאלב ענאבסה בעבודת הדוקטורט.

ספרים לכבודו

  • מדרסה: חינוך, דת ומדינה במזרח התיכון: קובץ מחקרים לכבוד מיכאל וינטר/ עורכים עמי איילון ודוד י. וסרשטיין. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב: מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה, 2004.
  • Mamluks and Ottomans: studies in honour of Michael Winter/ edited by David J, Wasserstein and Ami Ayalon. London: Routledge, 2006.

ספרים שכתב

  • התפתחות במבנה מערכת החינוך במצרים בשנות ה-70. תל אביב: מכון שילוח לחקר המזרח התיכון ואפריקה, אוניברסיטת תל אביב, 1981.
  • Society and Religion in Early Ottoman Egypt: Studies in the Writing of Abd al-Wahab al-Sha'rani/ Michael Winter. New Brunswick: Transaction, 1982.
  • Egyptian Society under Ottoman Rule, 1517-1798/ Michael Winter. London and New York, Routledge, 1992.
  • אל מג'תמע אל-מצרי תחת אל-חכם אל עת'מאני. תורגם מערבית על ידי אבראהים מחמד אבראהים. קהיר: 2001.

ספרים שערך

  • יהדות אסלאם, אסלאם יהדות/ חוה לצרוס-יפה; עורך: מיכאל וינטר. תל אביב: משרד הביטחון, אוניברסיטה משודרת, 2003.
  • The Mamluks in Egyptian and Syrian Politics and Society/ editor, Michael Winter and Amalia Levanoni. Leiden: Brill, 2004.
  • טורקיה: העבר העות'מאני וההווה הרפובליקני: קובץ מאמרים לכבוד פרופ' אריה שמואלביץ ז"ל/ עורכים: מיכאל וינטר ומירי שפר. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב - מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה - החוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה, 2007.
  • מפגש הצלבנים והמוסלמים בארץ-ישראל: השתקפותו בארסוף, בסידנא עלי ובאתרי החוף/ בעריכת ישראל רול, אורן טל ומיכאל וינטר. תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשס"ז, 2007.

קישורים חיצוניים

אבנר גלעדי

אבנר גלעדי (נולד ב-1947), הוא פרופסור מן המניין (אמריטוס) בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה.

אהרן ליש

אהרן ליש (נולד ב-25 במאי 1933) הוא פרופסור אמריטוס במכון ללימודי אסיה ואפריקה באוניברסיטה העברית בירושלים.

אסלאם

אִסְלַאם (בערבית: إِسْلاَم, להאזנה (מידע • עזרה), בעברית: השלמה, התמסרות) הוא דת מונותאיסטית אברהמית שמהותה כניעה מלאה לאל אללה והקפדה על סונת מוחמד, כלומר, משנתו של מוחמד בן עבדאללה, הנחשב בקרב כלל המוסלמים כנביא החשוב והאחרון אי פעם ("חותם הנביאים").

הדת מבוססת על סונת מוחמד כפי שהיא מתועדת בכל ספרי החדית' הנחשבים לאמינים (צחיח, صَحِيْح) כולל בספרות הסירה (سيرة رسول الله), וכן גם על ספר הקוראן (القـُرْآن), אשר לפי המוסלמים, ניתן על ידי אַלְלַּה, באמצעות המלאך ג'יבריל, פסוקים פסוקים, במשך כ-23 שנים, אל מוחמד אשר הכתיב אותם למאמיניו.

ספרי החדית' והסירה, הם המקורות המדגימים למוסלמי איך לחיות ואיך לפרש את הקוראן, הנחשב לפי המוסלמים לדברו הישיר של האלוהים. מרבית הזרמים באסלאם מתייחסים לחדית'ים, המתעדים את חייו, מעשיו ואמירותיו של מוחמד, ככלי מרכזי לפירוש הקוראן, וכבסיס נוסף לפסיקת הלכה אסלאמית (שריעה).

הדת החלה להתפתח במאה השביעית בחצי האי ערב תחת הנהגתו של מוחמד כדת סינקרטיסטית המשלבת אמונות שונות מן היהדות, הנצרות, מסורות ערביות קדם אסלאמיות ועוד.

בדת האסלאם שלוש חטיבות זרמים עיקריות: הסונים (הנחשבים לאורתודוקסיה של האסלאם), השיעים, והחַ'וַארֶג'. רובם הגדול של המוסלמים הם סונים, ומיעוטם שיעים, ח'ארג'ים, או בני זרמים אחרים העומדים בפני עצמם. בעוד שהאסלאם הסוני כמעט ואינו מחולק לזרמים מובחנים, הזרם השיעי והח'אריג'י, לאורך ההיסטוריה התחלקו כל אחד למספר זרמים עצמאיים הנבדלים במידה משמעותית בתפיסותיהם הדתיות הן מהאסלאם הסוני והן אחד מהשני, כך שלכל זרם פרשנויות קוראן, פסקי הלכה, ולעיתים אף מסורות הייחודיים לו מאד.

מספרם הכולל של המוסלמים מוערך על פי אומדנים שונים ב-1.4, 1.6 מיליארד, ועל פי המחקר הכי עדכני, מספרם הכולל של המוסלמים הוא כ-1.8 מיליארד ובכך הם מהווים את הקהילה הדתית השנייה בגודלה בעולם. מרבית המוסלמים חיים במזרח התיכון, בצפון אפריקה, דרום אסיה ודרום-מזרח אסיה. רק כ־20 אחוזים מהם חיים בארצות ערב.

מכון המחקר פו מצביע על כך שקצב הגידול של האסלאם גבוה משמעותית מדתות אחרות. הן במדינות אסלאמיות והן באוכלוסיות אסלאמיות בתוך מדינות בעלות רוב נוצרי או אחר.

אסלאם - מונחים

הרשימה שלהלן מסודרת לפי סדר האלפבית העברי.

גאלב ענאבסה

גאלב ענאבסה (בערבית: غالب عنابسة; נולד בשנת 1960) הוא חוקר הספרות הערבית הקלאסית, פרופסור חבר בחוג לשפה וספרות ערבית במכללה האקדמית בית ברל, וגם בחוג ללימודי התואר השני בהוראה ולמידה – שפות. הוא מכהן כראש התוכנית לתואר שני בהוראה ולמידה-שפות באותה מכללה, ומרצה גם בחוג לשפה וספרות ערבית באקדמיית אלקאסמי.

ההיסטוריוגרפיה של נפילת האימפריה העות'מאנית

ההיסטוריוגרפיה של נפילת האימפריה העות'מאנית מתארת את ההבדלים בין הגישות הבולטות בחקר הסיבות לנפילת האימפריה העות'מאנית בתחילת המאה ה-20. תזת השקיעה היא ההסבר הקלאסי לסדרת התהליכים אשר הובילו להתמוטטות זו ומהווה בסיס לדיון ער בין היסטוריונים. טענתה המרכזית היא כי עם סיום "תור הזהב" של האימפריה בתקופתו של הסולטאן סולימאן המפואר החלה בה התדרדרות איטית, מתמשכת ורב-תחומית, אשר הובילה בסוף לקריסתה. טענה נוספת של תזת השקיעה היא כי תהליך זה ייצג את היחלשות כלל "עולם האסלאם" מול התחזקותה ההדרגתית של אירופה – יריבתה העיקרית של האימפריה ומייצגת העולם הנוצרי, לאורך המחצית השנייה של האלף השני לספירה. עם התפתחות המחקר ההיסטורי בסוגיה, בעיקר משנות ה-70 של המאה הקודמת וביתר שאת בעשרים השנים האחרונות, הולכות ומתחזקות טענות נגד לתפישה זו. לפי טענות אלה, לאורך התקופה הנדונה חוותה האימפריה תהליכים מורכבים של מודרניזציה ושל התפתחויות פוליטיות, כלכליות וחברתיות, אשר נקטעו עקב פריצת מלחמת העולם הראשונה.

וינטר

וינטר (Winter) הוא שם שמשמעותו חורף.

האם התכוונתם ל...

חוה לצרוס-יפה

חַוָּה לָצָרוּס-יָפֶה (Lazarus-Yafeh;‏ 6 במאי 1930 – 1998) הייתה פרופסור לדת האסלאם במכון ללימודי אסיה ואפריקה שבאוניברסיטה העברית, כלת פרס ישראל להיסטוריה לשנת תשנ"ג-1993.

ירון צור

ירון צור (נולד ב-19 ביוני 1948) הוא ממקימי האוניברסיטה הפתוחה, פרופסור מן המניין בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, בעבר ראש בית הספר למדעי היהדות. מומחה לתולדות יהודי ארצות האסלאם, מחלוצי ה-Digital Humanities בישראל ומייסד האתר "עיתונות יהודית היסטורית".

סופיות

הסוּפיות או סוּפיזם (בערבית: صوفية; בתעתיק מדויק: צופיה) היא זרם מיסטי באסלאם, השם את הדגש על האהבה והכוונה שבעשייה, יותר מאשר על ההלכה עצמה. בעוד ששאר הזרמים באסלאם סבורים כי הנביא מוחמד מת ומורשתו חקוקה בסלע ולא ניתן לשנות בה דבר, הסופים סבורים כי הנביא מוחמד מוסיף לדבר אל מאמיניו באמצעות מורי ההלכה הקדושים, המחוברים בשרשרת מיסטית אל מוחמד והם אלה שקובעים בנוגע לכל דבר. הם שאפו להתאחד עם האל ("איתאיחאד") תוך ביטול המהות העצמית שלהם, ולצורך כך פיתחו סוג מדיטציה הנקרא מוראקבא המזכיר את מסורות המדיטציה של המזרח הרחוק.

הסופים חיו כסגפנים, חיו בעוני מתוך בחירה ומנעו מעצמם שינה, מזון ונוחות פיזית [דרושה הבהרה]. בראשית דרכם נקראו אנשים אלה "זאהִד" (בערבית: "زاهد").

עמי איילון (היסטוריון)

עמי איילון (נולד ב-18 באוגוסט 1945) הוא פרופסור מן המניין (אמריטוס) בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב. תחום התמחותו הוא ההיסטוריה של חברות דוברות ערבית במזרח התיכון בעת החדשה.

ערבית

ערבית (בערבית: اللغة العربية; תעתיק חופשי: א-לּוּעַ'ה אל-עַרַבִּייַה; תעתיק מדויק: אללע'ה אלערביה; להאזנה (מידע • עזרה)) היא שפה בענף הדרומי של השפות השמיות המערביות בתוך קבוצת השפות השמיות של משפחת השפות האפרו-אסיאתיות. ככזאת היא קרובה מאוד לעברית ולארמית, ששייכות לענף הצפוני של השפות השמיות המערביות. הערבית הספרותית (اللغة العربية الفصحى, "אללע'ה אלערביה אלפֻצְחַא") משמשת בעיקר לכתיבה ולתקשורת בכל רחבי העולם הערבי, והיא בעלת תפקיד מפתח בחיי כל המוסלמים, שכן היא משמרת את שפת הקוראן, אשר נכתב בלהג הערבית של שבט קורייש. לצד הערבית הספרותית קיימת גם ערבית מדוברת (הנקראת בניבים המזרחיים: العامية, "אלעאמִּיַּה", ובניבים המערביים: الدارجة, "אד-דארִגַ'ה"), ולה ניבים רבים, שמשמשים שפת אם לכ-180 מיליון בני אדם ברחבי אסיה ואפריקה (לדוגמה, ערבית לבנונית, מצרית, מרוקאית). הערבית היא שפה רשמית (לאו דווקא יחידה) כמעט בכל מדינות המזרח התיכון (להוציא את ישראל, איראן וטורקיה) ובכל מדינות צפון אפריקה. כמו כן היא אחת מהשפות הרשמיות של ארגון האומות המאוחדות.

לשפה הערבית מעמד מיוחד בישראל, בהתאם לחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי.

לערבית יש ממד דתי: לפי מוחמד הנביא, שפתו של האדם הראשון בגן-עדן הייתה ערבית, והיא נלקחה ממנו לאחר שחטא, אז הוא החל לדבר בסורית. רק כשהאדם חזר בתשובה, האל החזיר לו את ידיעת השפה הערבית. שפת הקוראן נחשבת לשון הקודש של דת האסלאם. לפי דת זו, אלוהים נתן את הקוראן לידי הנביא מוחמד במפורש בשפה הערבית. כל גרסה מתורגמת של הקוראן נחשבת משום כך נחותה בערכה. הערבית משמשת כשפת פולחן בדת המוסלמית, שעל פיה - כל מוסלמי נדרש לדעת את השפה.

לערבית יש גם ממד לאומי: השפה הערבית הספרותית הייתה מיסודות הפאן-ערביות ומיסודות הלאומיות הערבית אשר ראתה בדוברי הערבית במזרח התיכון אומה אחת בעלת שפה, תרבות, ומורשת היסטורית משותפת. עבד אל-ע'ני א-נאבולסי טוען כי הגדרת "ערבי" היא בעבר, בהווה ובעתיד מי שיכול לדבר ערבית באופן טבעי וללא קשיים, כשהניב אינו פוגע בהיותו ערבי.

צלאה

הצלאה (בערבית: الصلاة, תרגום: "תפילה"; הגייה מקורבת בעברית: סָלָא) היא אחד מחמשת עמודי האסלאם.

התפילה והצדקה לרוב מגיעות יחד. במכתבים אשר כתב מוחמד לשבטים השונים ניכר כי שתי מצוות אלו הן חלק אינטגרלי מן ההתאסלמות.

התפילה אמנם מוזכרת בקוראן אך לא כמצוות יסוד (כמו יתר המצוות). עם זאת, המצווה נחשבת לעליונה במעלה וכמצווה יסודית אשר על כל מוסלמי וכל מתאסלם לקבל על עצמו.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.