מיכאל הלפרן

מיכאל הלפרן[1]‏ (18609 בדצמבר[דרוש מקור] 1919; תר"ךי"א בכסלו תר"ף) היה מחנך ופעיל ציוני, איש העלייה הראשונה, ממייסדי מפלגת "פועלי ציון", יזם של ארגוני הגנה יהודית בארץ ישראל ובמזרח אירופה, יזם תעשייה והתיישבות ותועמלן השפה העברית. היווה השראה למייסדי ארגון "השומר".

מיכאל הלפרן
מיכאל הלפרן
מיכאל הלפרן, בסביבות 1905
לידה 1860
האימפריה הרוסית (1858-1883) וילנה, האימפריה הרוסית
פטירה 9 בדצמבר 1919 (בגיל 59 בערך)
מנהלת שטחי האויב צפת, מנהלת שטחי האויב
שם מלא מיכאל הלפרן
מקום קבורה ישראל מחניים, ישראל
מפלגה פועלי ציון

קורות חייו

Attentat mortal Alexander II (1881)
ההתנקשות בצאר אלכסנדר השני, איור, רוסיה 1881
Vilna Synagogue interior-1-
בית הכנסת הגדול בווילנה, מראה מבפנים, בסביבות שנת 1920

הלפרן נולד בעיר וילנה שבליטא, אז בתחום המושב היהודי של האימפריה הרוסית. אמו, פרידה מאירוֹבְנה, הייתה בתו של פרשן התנ"ך הרב מאיר ליבוש וייזר (מלבי"ם), שנחשב לאחד מחשובי הרבנים בתקופתו.[2] אביו של מיכאל, ר' אליהו חריף הלפרן, היה נשוי בנישואין ראשונים לשרה סוניה לבית רטנר (נישאה לאחר גירושיה למהרי"ל דיסקין ונודעה בירושלים בכינויה "הרבנית מבריסק"). האב החזיק מגילת יוחסין שהגיעה עד דוד המלך.[3] למיכאל הייתה אחות אחת, אמליה.

אביו נפטר קודם שמלאו למיכאל 14, והוריש לו הון רב. אמו עברה לסמולנסק, שהייתה מחוץ לתחום המושב היהודי ברוסיה, ונישאה שם לעשיר יהודי בשם זליקין.

בווילנה למד מיכאל בישיבה. בסמולנסק למד בגימנסיה הממלכתית הרוסית. בנעוריו הצטרף לאחד מתאי-הנוער המהפכני, לתנועת "נרודניה ווליה" (ברוסית: Народная воля, "רצון העם").[4] הצטרפותו הייתה אופיינית לרבים מבני הנוער היהודי ברוסיה, ושיעור היהודים בארגונים מהפכניים היה גדול פי כמה משיעורם באוכלוסייה.[5] הארגון היה אחראי, בין השאר, לרצח הצאר הרוסי אלכסנדר השני ב-1881. בעקבות כך, פרצו פרעות קשות ביהודים ברוסיה במשך השנים 1881‏-1882, אשר כונו "הסופות בנגב". פרעות אלו כללו רצח המוני של יהודים, מעשי אונס, אלימות ושוד על ידי כנופיות חמושים. השלטונות "הוכיחו אזלת יד גמורה וחוסר רצון להגן על היהודים המותקפים, ובכמה מקרים כגון בקייב עמדו יחידות צבא באפס מעשה שעה שהפורעים היו עסוקים במלאכת ההרס. עצם העובדה שהפרעות נתפשטו במהירות רבה מרמזת על כך שהיתה כאן יד מכוונת".[6] שר הפנים החדש איגנאטייב, יזם מסר להמונים שהתפרצותם האלימה היא "זעם העם" כנגד "הניצול היהודי", ובעקבות זאת, נוסחו "תקנות זמניות", שנקראו "חוקי מאי" שאסרו על היהודים שורה של פעילויות במסחר ברוסיה ואף ב"תחום המושב"; בהמשך התפשטו הפרעות לוורשה ולבאלטה (כ-150 ק"מ מצפון לאודסה), הקצוות המערביים של האימפריה הרוסית. בעקבות שרשרת האירועים הקשים, החל הלפרן להתעניין בגורלו של העם היהודי וברעיונות של התנועה הציונית.

הלפרן נדד בערים ובעיירות שבהן שכנו הקהילות היהודים המוכות. הוא ניסה לארגן קבוצות חמושות של יהודים, במסגרת פעולות "הגנה עצמית" של הקהילות היהודיות, אך "נתקל בהתנגדות קשה מצד פרנסיהן של הקהילות היהודיות וגבאיהן", אשר חששו מהמשטרה החשאית, האוכרנה. בבית הכנסת הגדול בווילנה קטע הלפרן את הרצאתו הפייסנית של הרב הראשי של העיר, והכריז בניגוד לדבריו על יום "צום ותפילה" קרא:[7]

לא עקידת יצחק דרושה לנו, אלא מרד המכבים ובר-כוכבא, הבוז לדמעותיכם ולתחנוניכם, כי לא באלה ניוושע.

בגיל 19 נישא לבבה פאפירנא, בתו היחידה של יוסף פאפירנא, יהודי עשיר ושומר מסורת בן העיר וִיטֵבְּסְק; אולם נישואים אלה לא עלו יפה, והם התגרשו כעבור שנתיים[דרושה הבהרה].

הלפרן הקים את האיגוד המקצועי היהודי של פועלים ופועלות הראשון בווילנה. ארגון זה נקט באמצעי השביתה להטבת תנאי העובדים, להעלאת שכרם ולהקטנת מספר שעות העבודה ביום. הוא הרצה על ציונות סוציאליסטית באיגוד שהקים, וכן במפגשי "חברת שש"י" ("שאלו שלום ירושלים"), ולהרצאותיו נהר קהל רב.

בשנות העלייה הראשונה: מ-1885 עד 1904

Jerusalem citadel 1880
"מגדל דוד" ליד שער יפו בחומת העיר העתיקה בירושלים, ציור משנת 1880
Rehovot1 (before 1899)
רחובות בשנות התשעים של המאה ה-19
Ness Ziona2 (before 1899)
נס ציונה בשנות התשעים של המאה ה-19

בשנת 1885 ביקר הלפרן לראשונה בארץ ישראל שהייתה נתונה תחת השלטון העות'מאני, ביקור שנמשך כחצי שנה. בראשית שנת 1887 שם פעמיו בשנית לארץ. בדרכו פגש את ליליינבלום ופינסקר, אשר שכנעו אותו לתרום 5,000 רובלים לרכישת קרקעות בארץ ישראל.[8] בתרומה זו נקנו קרקעות המושבה יסוד המעלה.

הלפרן הקים בחייו מספר מפעלים עבריים, שרובם כשל כעבור זמן מה. הוא ראה בפיתוח תעשייה עברית בארץ ישראל יעד לאומי חשוב. הוא התייחס למפעליו כסדנאות התנסות והכשרה וכמקום בו העובדים יתחנכו על רעיונות הציונות והסוציאליזם. בהקשר זה, הקים הלפרן בית חרושת לסבון - תעשיית הסבון הייתה מפותחת אז בארץ בעיקר במגזר הערבי - אך במפעל שלו העסיק רק פועלים יהודים, על פי עקרון "עבודה עברית" כדי לעודד יהודים בארץ ישראל

הלפרן רצה לאמן גדודי חיילים יהודים חמושים, אשר יחיו יחדיו ויתפרנסו מרעיית צאן, כפי שהיה מקובל בשבטי הבדואים הערבים. משימתם העיקרית, על פי גישתו, תהיה לשוטט בערבות הנגב ובעבר הירדן ולהגן על היישוב העברי מפני התקפות הבדואים הערבים.[9]

הלפרין ומספר בחורים ערכו טיול ארוך בירושלים ובעבר הירדן, כדי להכיר את הארץ. כמו רבים מבני דורו, התרשם הלפרן מאוד מהשבטים הבדואים שהתוודע אליהם בארץ. זמן קצר לאחר בואו ארצה התיידד ידידות אמיצה עם השייך הבדואי של חוסון מעבר הירדן המזרחי, שהעניק לו כאות ידידות סייח אציל. על פי המסופר בספר אבי מיכאל הלפרן, בפגישתם הראשונה והאקראית של השניים באתר האכסניה בשער הגיאערבית: באב-אל-ואד) בדרך לירושלים אמר לו הלפרן:[10]

במקום שדוהרים עתה על סוסיהם האצילים בני ערב החופשית דהרו פעם אבות אבותינו. ומי יודע אם השייך עצמו אינו אחד מצאצאי שנים-עשר שבטי ישראל, שרבים מהם נשארו גם לאחר שגלינו מארצנו.

אברהם קריניצי סיפר שבטיול לירושלים ביקשו גם לבדוק אפשרות למצוא נשים בדואיות לשם הקמת משפחה, כדי להביא צאצאים על פי רעיון "היהודי החדש", אך לבסוף הם ביטלו את התוכנית מחוסר ממון. אולם למעשיה זו קמו עוררין שסתרו אותה.[11]

במושבה ראשון לציון ייסד את איגוד הפועלים העברי הראשון בארץ, והתסיס את אנשי המושבה כנגד שלטונו של יהושע אוסוביצקי, פקיד המושבה מטעם הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד. באפריל 1887 הגיע העימות בין מחנה אוסוביצקי, שהתארגן בשם "אגודת רעים", לבין מחנה המתנגדים לו, "אגודת רודפי שלום", לשיא; שבסופו גורש אוסוביצקי מהמושבה. הברון רוטשילד הגיב על המאורע בהפסקת התמיכה הכלכלית למושבה כולה. רק לאחר שעזבו ראשי המורדים את המושבה, ושאר האיכרים חתמו על חוזה אשר הכפיף אותם ואת רכושם לרוטשילד ופקידיו, החזיר רוטשילד את תמיכתו במושבה. הפרשייה עוררה פולמוס גדול ביישוב היהודי החדש ובקרב שוחרי התנועה הציונית בכלל.[12]

תחת מסווה של הקמת איגוד פועלים, ניסה הלפרן בעזרת מתיישבי רחובות להקים ברחובות ארגון חשאי צבאי למחצה, בשם "אגודת העשרות". הלפרן רכש מראובן לרר קרקעות בוואדי חנין, והתכוון להקים בהן יישוב בשם נס ציונה. הוא הוציא מעל 60,000 רובלים לרכישת הקרקעות ולהכשרתן, כדי להקים בהן "מושבת פועלים" - משק שיתופי של חקלאים - רעיון חדש בארץ באותה תקופה, אך לא הצליח לפרוע במועד את כל חובו ללרר, ועקב כך בוטלה בעלותו על הקרקעות.

זמן קצר לאחר ייסוד המושבה נס ציונה, התחתן הלפרן עם שרה קלמנוביץ.[13] הלפרן וחותנו קלמנוביץ השתתפו ברכישת קרקעות חדרה. בנס ציונה הקים הלפרן גדוד עברי בשם "מחנה יהודה". המנון הגדוד היה השיר "שאו ציונה נס ודגל", שיר עברי ידוע ששרו אותו כבר באותם ימים.[14] אל טקס חנוכת המושבה, שהתקיים בכ"א בטבת תרנ"א (1 בינואר 1891), הגיע הלפרן רכוב על הסוס אשר קיבל מן השייך הבדואי מעבר הירדן, ובידו הניף דגל עברי, הדומה לדגל אשר הונהג במדינת ישראל.[15]

הלפרן הכשיר את לבותיהם של צעירים רבים בארץ ומזרח אירופה בשיחות אישיות, בהרצאות ובנאומים בהם נשא את עקרונות הריבונות והצבא העברי, שעמדו בבסיסו של בר גיורא שהוקם ב-1907, כארגון חשאי. אחד מזרועותיו של 'בר-גיורא' היה ארגון השומר שהוקם ב-1909, ונועד להיות ארגון צבאי ציוני בארץ ישראל. בין המקימים נמנו יצחק בן-צבי, מניה שוחט, ישראל שוחט ואלכסנדר זייד.

בשנת 1892 נסעו הלפרן ורעייתו שרה לרוסיה, שם נולדו שלושת ילדיהם: שולמית (מיטה), אריה (ליובה) וירמיהו.

הלפרן השתתף בקונגרס הציוני השלישי ב-1899 כציר מטעם מפלגת "פועלי ציון". בהיותו בוורשה הקים הלפרן, בתמיכת קבוצת עסקנים ציונים אמידים בני המקום, חברת מניות להפצת יין ארץ-ישראלי מיקבי ראשון לציון בתפוצות הגולה, בשם: חברת "כרמל". הלפרן נמנה בין בעלי המניות הראשונים בחברה זו. הוא יסד במינסק את סניף מפלגת "פועלי ציון" כדי שתשמש כמסגרת ארגונית ציונית לפועלים היהודים, ותהיה בבחינת משקל שכנגד לתנועות ולמפלגות הסוציאליסטיות והקומוניסטיות, שמשכו אליהן המוני פועלים יהודים ובני משכילים ואמידים.

הלפרן השתתף בקונגרס הציוני השישי ב-1904, שנקרא בדיעבד בשל הפולמוס שפרץ בו "קונגרס אוגנדה", והביע התנגדות עזה לתוכנית אוגנדה. באותן שנים, תבע הלפרן בבית משפט את אמו על שסירבה להעביר לידיו את האפוטרופסות על הרכוש הרב שהוריש לו אביו. הוא הפסיד במשפט לאחר שבית המשפט קבע, כי הוא הוכיח במעשיו כי אינו שפוי בדעתו. ב-1904 נפטרה אמו של הלפרן. את הונה הפקידה בידי אפוטרופוסים, שהיו שולחים לו סכומי כסף למחיה עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

בשנות העלייה השנייה - מ-1905 עד 1914

Halpern Michael
מיכאל הלפרן בסביבות 1920

ב-1905 חזר הלפרן בגפו לארץ ישראל. אשתו וילדיו הצטרפו אליו כעבור מספר שנים. בשובו ארצה החליף הלפרן את נתינותו הרוסית לעות'מאנית. זמן קצר לאחר מכן התקשר עם מנהיגי "הטורקים הצעירים", והחל לפעול במחתרת המפלגה "אחדות וקידמה" בתכנון המהפכה נגד משטרו של עבדול חמיד השני. לאחר המהפכה זכה הלפרן בדרגת "יוז-בש" (מקבילה לסרן), והוחלט להעניק לו אות הצטיינות גבוה; לחגיגת ה"חוריה" שהתקיימה בכיכר ליד בית הסראייה ביפו, הגיע הלפרן רכוב על סוס לבן ובידו הדגל הציוני; הוא נשא נאום בדבר הקמת מדינה עברית בארץ, שבסיומו הריעו לו נציגי השלטון והקהל.

ב-1911 הגיע קרקס ליפו. מנהל הקרקס הציב אתגר למתנדבים אמיצים להיכנס לזמן קצר לכלוב האריות. הלפרן התנדב, ובעומדו בכלוב נשא נאום למען תחיית העם היהודי בארצו, ופרץ בשירת "התקוה" בליווי שאגות האריות. מאורע זה התפרסם בעיתונות העולמית.

הלפרן נסע לאתיופיה לעשות נפשות אצל הפלשים ("ביתא ישראל") לרעיון תחיית המדינה העברית בארץ אבות, ולגייסם לשירות בצבא שחרור יהודי בארץ ישראל. הוא נעצר כעבור זמן מה על ידי המיליציה החבשית, הואשם בריגול, ובהתערבות הנציגות הבריטית באדיס אבבה גורש מאתיופיה.

במלחמת העולם הראשונה וראשית תקופת העלייה השלישית - 1914–1919

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה בקיץ 1914, פסקה להישלח אליו הקצבה הכספית, שהיה מקבל מן האפוטרופוסים שהפקידה אמו על שארית ירושתו, בשל שיבושי הדואר וסגירת הבנקים. רכושו הרב ברוסיה הוחרם לאחר עלייתם לשלטון של הקומוניסטים הבולשביקים בנובמבר 1917. בחמש שנות חייו האחרונות נותר הלפרן כמעט ללא מקורות קיום. השמירה הפכה למקור פרנסתו העיקרי. בהיותו שומר בגימנסיה הרצליה בתל אביב נורה בחזהו ונפצע קשה, אך החלים וחזר למשמרתו.

הלפרן תמך בצד העות'מאני בראשית מלחמת העולם הראשונה; בנוסף, גויס בנו לצבא העות'מאני, ונפל בקרב בפאתי עזה בשנת 1917. בעקבות יחסם הקשה של השלטונות העות'מאניים ליישוב היהודי ורדיפתם את הציונות בשנות המלחמה, וגם בעקבות הטבח ההמוני בארמנים בפיקודו של ג'מאל פאשה, השליט הטורקי במזרח הקרוב, שינה הלפרן את עמדתו ועבר לתמוך בבריטים. הלפרן עמד לצד אנשי מחתרת ניל"י בתקופת גילויה בתשרי תרע"ז ספטמבר 1917, כנגד עמדת רוב היישוב אז. הוא נתן מקלט בצריפו ליוסף לישנסקי כשנמלט למטולה מפני הבולשת הטורקית ואנשי "השומר", שרדפו אחריו וניסו להתנקש בחייו.

כאשר נכנס הצבא הבריטי לארץ בשנת תרע"ח 1917, היה הלפרן בין הראשונים שהצטרפו אל תנועת ההתנדבות והגיוס של הגדוד העברי הארצישראלי, שנערכה ביוזמתם של "האקטיביסטים" רובם ממפלגת "פועלי ציון" וזאב ז'בוטינסקי. אולם הוא נדחה מפאת גילו.

לקראת סוף 1919, בתקופת מאורעות תל חי, הגיע הלפרן אל הגליל העליון. הוא נפטר בבית החולים בצפת ממחלות הצהבת והקדחת, ממנה סבל שנים רבות. כשהיה מטופל בבית החולים מצבו הורע אף יותר לאחר שהאחות שטיפלה בו התבלבלה ונתנה לו תרופה שגויה, אך הוא דרש ממנהל בית החולים שהאחות לא תפוטר מעבודתה בשל כך.

הוא נטמן בחורשת האקליפטוסים על שם בורוכוב במושבה מחניים. בשנת 1920 בימי הפורענות שלפני נפילת תל-חי וכפר גלעדי ננטשה מחניים על ידי תושביה. לוח העץ שהוצב על קברו של הלפרן הוסר, כדי למנוע חילולו על ידי הפורעים. רק בשנת 1941 הקימו אנשי ארכיון העבודה של "הסתדרות העובדים הכללית" מצבה על קברו, לאחר שנגבו עדויות על אתר הקבר מפי ותיקים.[16]

משפחתו

בנו אריה (ליובה) התנדב יחד עם חבריו מן הגימנסיה העברית הרצליה לצבא הטורקי בשנת 1915. הוא נהרג בקרבות כנגד הצבא הבריטי בחזית עזה בדרום הארץ ב-1917.

בתו שולמית (מיטה) היגרה לאחר מות אביה לצרפת. שם נישאה לצרפתי קתולי. בנם, רנה (ליאון) אוואר (René Havard) (צר'), היה לשחקן קולנוע ותסריטאי. הוא כתב את התסריט לסרט "מונית לטוברוק" ("Un Taxi pour Tobrouq") משנת 1960. רנה הוא נכדו היחיד שהאריך ימים.

בנו ירמיהו (ירמה) היה מלח ורב חובל, מפקד בתנועת הנוער בית"ר והתנועה הרוויזיוניסטית וממייסדי הימאות העברית.

לאחר פטירתו

מיכאל הלפרן בול ישראלי
הבול להנצחת מיכאל הלפרן
PikiWiki Israel 10182 michael halperin square ness ziona
כיכר מיכאל הלפרין בנס ציונה
אבישי טייכר 207
נוסח שבועתו של מיכאל הלפרין ב"אתר הנפת הדגל" בנס ציונה

הלפרן עורר אצל רבים מבני תקופתו רגשות שונים: הערצה, חשש, רתיעה, ונגיעה בכיסופי הנפש העמוקים[דרוש מקור].

לאחר פטירתו התייחסו הכותבים אל מעשיו החריגים. כך למשל, בהודעה על פטירתו בכתב העת קונטרס של מפלגת הפועלים "אחדות העבודה" מטעם מערכת העיתון שבראשה עמד ברל כצנלסון:[17] "בצפת בבית החולים, נפטר בי"א כסלו ש"ז אחד מזקני הפועלים וחולמי-הגאולה הגדולים יחיאל מיכל הלפרין. שלום לעפרו."

בגיליונות העוקבים, הופיעה מודעה שפרסם משה אלוני תושב ירושלים:[18] "נטף-דמעה על מות בן-אדם כשר וישר, איש הרוח והחולם הקיצוני שבבני עמנו: מיכל הלפרין ז"ל!." וכן, הצעתו של אחד מקוראי קונטרס:[19] "שמשרד הקפא"י יוציא בסדרה הבאה של פנקסי-הבולים גם בול עם תמונת מיכאל הלפרין, שהיה בין ראשוני מייסדי אגודות "פועלי ציון" ברוסיה, ואחד החלוצים הראשונים בארץ ישראל על שדה העבודה והשמירה, והקריב את כל חייו בעד עמו וארצו. ראוי, הוא ששמו לא ישכח בינינו."

רוב כתביו, ובכלל זה יצירות ספרותיות מפרי עטו, נשרפו בשני אירועים: ארכיונו ברוסיה כלה בדליקה שהציתו בביתו אנשי "המאות השחורות".[20] כתביו שנשמרו בארגזים בתל חי, עלו באש בתקופת מאורעות תל חי לאחר מותו.

לקריאה נוספת

מאספים וכתבי עת

  • רחל ינאית (בן-צבי), קובץ השומר
  • אלכסנדר זייד, לפנות בוקר - פרקי יומן, עמ' 54–55.
  • אלכסנדר זייד, בתוך: קובץ השומר, עמ' 86.
  • משה סמילנסקי, משפחת האדמה, כרך שני
  • אהרון שוחט, זכרונות על מיכאל הלפרן, ידיעות הארכיון והמוזיאון של תנועת העבודה, חוברת ב'
  • שמואל טשרנוביץ, עם שחר
  • שמואל טשרנוביץ, 'חולם ולוחם', השחר
  • יוסף קרול, זכרונות על מיכאל הלפרן, העובד הציוני, סיוון תרצ"ז-1937
  • פסח ליפוביצקי, עלית-הנוער, ספר העלייה השניה, (עורכים: ברכה חבס ואליעזר שוחט), תל אביב: הוצאת עם עובד, תש"ז-1947, עמ' 31
  • אברהם קריניצי, בכֹח המעשה, דפוס לפאי, 1962, עמ' 25–26.
  • פועה רקובסקי, לא נכנעתי, (תרגום: דוד קלעי), תל אביב: הוצאת נ. טברסקי, תשי"ב-1952
  • דני בירן, איש על דגלו, הוצאת סטימצקי, 2017
  • נחמן תמיר, אנשי העלייה השנייה - פרקי זכרונות - כרך ב', הוצאת המרכז לתרבות וחינוך תל אביב, 1974, עמודים 93-97

מתוך העיתונות

בכתבי יד ופרוטוקולים

מחקרים

קישורים חיצוניים

עיינו גם בפורטל:
פורטל תולדות עם ישראל

הערות שוליים

  1. ^ יש שנקבו בשם פרטי מורחב: יחיאל מיכל (צירוף שמות מקובל, שעבר במשפחתו). שם משפחתו מופיע בצורות שונות במקומות שונים. "הלפרן", ובלועזית "Helpern". זו הצורה שבה השתמש בנו בספרו: "אבי מיכאל הלפרן". דוד תדהר באנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו רשם "הלפרין", וצורה זו רווחה גם אצל כותבים נוספים בני תקופתו של הלפרן. במכתבו של הלפרן למערכת עיתון "המליץ" (1 במאי 1887) חתום "מיכל [כך!] היילפערין", ובמכתב התמיכה של ליליינבלום הנספח לו מופיעה הצורה "היילפערן".
  2. ^ נח עמינח, יוסף ניצן, בשבילי היצירה התורנית לדורותיה, ירושלים: ההסתדרות הציונית העולמית, תשמ"ב-1982, עמ' 31.
  3. ^ מגילת היוחסין פורסמה בספר "סדר הדורות", שערך כמאה שנה קודם לכן ר' יחיאל היילפרין, קרובו של הלפרן.
  4. ^ ירמיהו הלפרין, אבי מיכאל הלפרין, עמ' 13-12.
  5. ^ ראו: אליהו צ'ריקובר, יהודים בעתות מהפכה, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1957, עמ' 340-107.
  6. ^ שמואל אטינגר, תולדות עם ישראל, (עורך: חיים הלל בן-ששון), ג: העת החדשה, פרק ג: האנטישמיות כמדיניות ממשלתית באירופה המזרחית, תל אביב: הוצאת דביר, 1969, עמ' 171-168.
  7. ^ ירמיהו הלפרין, אבי מיכאל הלפרן, עמ' 85.
  8. ^ שוויו של הרובל בשנת 1900 היה 17 קורוש. באותה שנה, שער הלירה הטורקית היה 122 קורוש, שוויה של לירה צרפתית ("נאפוליון זהב") היה 104 קורוש, ולירה שטרלינג הייתה בשווי 136 קורוש. להרחבה, ראו: שולמית לסקוב (עורכת), המטבעות העיקריות בארץ-ישראל לפי הגרוש (פיאסטר), בתוך: חיים חיסין, (עורכת: הנ"ל), מרשומות אחד החלוצים, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשנ"א-1990, עמ' 220. חישוב כוח הקנייה של הרובל, בארץ ישראל וסביבתה, קשור גם ליוקר המחיה באימפריה העות'מאנית ונסיבות החיים של החברה היהודית בה.
  9. ^ ראו: אבי מיכאל הלפרן, עמ' 144–145, 203, 286, 302.
  10. ^ ירמיהו הלפרין, אבי מיכאל הלפרן, עמ' 127.
  11. ^ ראו: אברהם קריניצי, בכח המעשה, דפוס לפאי, 1962, עמ' 25–26. סיפור זה הופץ על ידי ירון לונדון בתוכנית הפופולרית "לונדון את קירשנבאום" ששודרה ב-19 באוקטובר 2006.
  12. ^ ראו: מאמר מערכת המגנה את הלפרן והמורדים, 27 באפריל, המליץ ו תיקון לפרטי המקרה שהתפרסם שבוע לאחר מכן במכתבו של סיראטקין, שפתח את הגיליון, ולא אהד את מחנה "המורדים". באמצע מאי התפרסם שם, בראש הגיליון, מכתבו של הלפרן שגולל את השתלשלות העניינים מנקודת מבטו, ולאחריו התפרסם מכתב קצר של ליליינבלום שביטא תמיכה בהלפרן.
  13. ^ שרה הייתה אישה רבת פעלים; ראו: החלק האחרון בספר אבי מיכאל הלפרן. אביה היה יוסף קלמנוביץ, אשר נשלח על ידי "חובבי ציון", כדי לבדוק את מצב ההתיישבות העברית בארץ. לקלמנוביץ, שנולד בקאלנבך, היו שלושה אחים. אחד עורך דין שנתפרסם כאשר השתתף בהגנה על צוות האניה "פוטיומקין" בנמל אודסה אשר התקומם נגד מפקדיו. אח אחר, מהנדס ואדריכל נודע, היגר לדרום אפריקה. הוא היה צמחוני ואחד מהמתיישבים האירופים הראשונים שהעזו לצאת בגלוי נגד החוקים הגזענים שבדרום אפריקה וידיד של מהאטמה גנדי. בתו של האח השלישי שימשה כמזכירתו של האח המהנדס וכמנהלת משק ביתו. גנדי אימץ אותה כבתו. לימים היא עלתה ארצה עם בנה ובתה והתיישבה בקיבוץ בנגב. היא העבירה לאוניברסיטה העברית בירושלים את ספרייתו הגדולה של דודה המהנדס.
  14. ^ ראו גם: ציונה באתר זמרשת.
  15. ^ אמיר לוי, סיפור בכחול ולבן: תולדות דגל ישראל, מאז ועד היום, באתר nrg‏, 1 במאי 2017
  16. ^ על פי: ירמיהו הלפרין, אבי מיכאל הלפרן, עמ' 385, 390
  17. ^ קונטרס, י"ח, י"ט כסלו תר"ף, עמ' 59.
  18. ^ קונטרס, י"ט, ח' טבת תר"ף, עמ' 46.
  19. ^ אלימלך, לזכר מיכאל הלפרין., קונטרס, כ"ה, כ"ד שבט תר"ף, עמ' 29.
  20. ^ ראו: ירמיהו הלפרין, אבי מיכאל הלפרן, עמ' 311.
ערך מומלץ
אגודת העשרות

אגודת העשרות (שמה המקורי: אגודת אחים) הייתה אגודת סתרים למחצה, אחוותית וצבאית, שהוקמה ברחובות בסוף המאה ה-19 על ידי מתיישבי רחובות והסביבה.

ארכיון התצלומים של קק"ל

"ארכיון התצלומים של קק"ל" הוא מאגר תמונות ותצלומים של קרן קיימת לישראל, המשקפים פרקים חשובים מתולדות הציונות והעשייה בארץ ישראל ובהם: התיישבות, ייעור, הווי חלוצי, נופי ארץ ישראל, פריצת דרכים, מלחמות ישראל, עלייה וקליטה, חגים וטקסים, ועוד. בארכיון קרוב ל-500,000 תצלומים ושקופיות הן בשחור לבן והן בצבע שצולמו מראשית המאה ה-20.

על פי קק"ל, המאגר נמצא בתהליכי דיגיטציה. כבר היום אפשר לצפות בכ-70,000 תצלומים ושקופיות מן המאגר באינטרנט בתצלומים של כל הארכיון ההיסטורי בשחור לבן וכן בתצלומים של השנים האחרונות בצבע. בארכיון שמורים תצלומים ופריטים נדירים שצולמו על ידי בכירי הצלמים בארץ. מאז הקמתו שימש הארכיון כמקור למחקר, פרסומים ותערוכות.

הארכיון מתעדכן בצילומים המשקפים את פעילויות קק"ל בהווה.

גבעת מיכאל

גבעת מיכאל, לשעבר אתר התיישבות ארעי (גבעת קיבוצים) מצפון מערב לנס ציונה. נקראת על שמו של מיכאל הלפרן, חלוץ ומנהיג מהעלייה הראשונה. בין מפעליו הרבים, היה אחד ממייסדי נס ציונה. מיכאל הלפרן תרם כספים רבים לרכישת קרקעות ברחבי ארץ ישראל. בין היתר רכש קרקעות רבות בנס ציונה. באחד המקורות צויין שגם אדמת הגבעה נרכשה על ידו.

בינואר 1929 הוקצתה הגבעה, שכללה כ-50 דונם של הקרן הקיימת, להתיישבות ארעית והכשרה של קיבוצים. בשנת 1931 נרשמה באופן רשמי אגודת השומר הצעיר גבעת מיכאל, שמטרתה הכנת חברים להתיישבות. המקום שימש כמרכז להכשרת גרעיני התיישבות וקיבוצים רבים, לפני עלייתם להתיישבות ביישובי הקבע, בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים.

בכל עת ישבו בגבעה מספר קיבוצים שבדרך, כאשר כל קיבוץ ישב במקום מספר שנים. הישיבה במקום התארכה ונכפתה עליהם, בעודם ממתינים להחלטת המוסדות, היכן תוקצה להם הקרקע להתיישבות הקבע.

במהלך מלחמת העצמאות, סבלה הגבעה מאיומים מצד הכפר הערבי הסמוך סרפנד אל חרב ששכן ממזרחה (כיום שכונת יד אליעזר).

בשנת 1952 הוקצה המקום על ידי מחלקת הנוער והחלוץ לקיום סמינרים של תנועות נוער. המקום שימש לצורך זה אל תוך שנות השבעים של המאה ה-20.

במהלך שנות התשעים נבנתה על הגבעה שכונה צפופה בבנייה כפרית, שמתחילה מרחוב ההסתדרות פינת רחוב המאה ואחד, בנס ציונה. יחד איתה נחנכה קריית חינוך, שכוללת חטיבות הביניים ע"ש גולדה מאיר ומנחם בגין ותיכון על שם דוד בן-גוריון.

למרות הדמיון בייעוד המקום, אין מדובר בגבעת הקיבוצים, אשר שכנה בדרום מזרח נס ציונה, במרחק 2.5 ק"מ ממנה, בקרבת תחנת הרכבת של רחובות דהיום, ובה פעל גם מכון איילון, המפעל המחתרתי ליצור נשק. בגבעה ההיא ישבו ישיבת ארעי, בין היתר הקיבוצים רמת השופט ומעגן מיכאל.

כמה מאות מטרים מהגבעה פורח ריכוז של פרחי אירוס ולכן כונה גבעת האירוסים. גם באזור זה נבנית שכונת מגורים ויש כעת חשש אמיתי לפגיעה בערכי טבע שם.

בפסגת הגבעה נמצאת אנדרטה לזכר 50 חיילי ניו זילנד שנהרגו בקרב עיון קרא שנערך בסביבה ב־14 בנובמבר 1917. כן נמצאת שם בריכת מים מעוטרת בציוריו של רמי מאירי.

דגל ישראל

דגל מדינת ישראל הוא הדגל הרשמי של מדינת ישראל, אשר מייצג את המדינה, ריבונותה, מוסדותיה ואזרחיה, הן בישראל והן בעולם. דגל זה הוא בעל רקע לבן, ועליו שני פסים אופקיים בצבע תכלת כהה, וביניהם מגן דוד בגוון זהה.

ראשיתו של הדגל במושבה ראשון-לציון בימי העלייה הראשונה, והוא אומץ כדגלה של התנועה הציונית מיום היווסדה ב-1897. דגל זה הועדף על פני "דגל שבעת הכוכבים" שהציע בנימין זאב הרצל. לאחר קום מדינת ישראל התלבטה מועצת המדינה הזמנית לגבי דגלה של המדינה. דגל התנועה הציונית נבחר באופן רשמי לשמש כדגלה של מדינת ישראל ב-28 באוקטובר 1948, והוא הועדף על פני רעיונות אחרים, בעיקר בשל הפופולריות הרבה שהייתה לו בציבור היהודי.

מעמדו החוקי של הדגל עוגן בחוק הדגל והסמל, ה'תש"ט, ובשנת ה'תשע"ח (2018) גם ניתן לו מעמד חוקתי בחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי.

חלק ניכר מקרב התושבים היהודים במדינת ישראל, ומהיהודים שחיים במדינות אחרות, רואה בדגל הלאומי סמל לעצמאותה של מדינת ישראל. אחד הביטויים הרווחים לכך הוא הנפת הדגל על בתים ועל מכוניות ביום העצמאות. בחלק מהמגזר החרדי קיים פולמוס לגבי היחס לדגל ולגבי מקומו בחברות אלו, במיוחד משום היותו סמל ציוני, ובחלק מהמגזר הערבי

קיים אותו פולמוס משום היותו סמל ציוני ויהודי.

הפירוש של הדגל מעולם לא אומת באופן רשמי, יש מסורת שטוענת שהמגן דוד מסמל את העם היהודי והפסים הכחולים מסמלים את ים סוף, יש מסורת שאומרת שהדגל מבוסס על מראה הטלית וישנן גרסאות נוספות.

הארכיון הציוני המרכזי

הארכיון הציוני המרכזי (אצ"מ) הוא הארכיון הרשמי של מוסדות התנועה הציונית: ההסתדרות הציונית העולמית, הסוכנות היהודית, קרן קיימת לישראל, קרן היסוד והקונגרס היהודי העולמי. בארכיון הציוני המרכזי שמורים לצמיתות תיקים שנוצרו תוך כדי פעילות של מוסדות אלו ומוסדות המשנה הרבים שנוצרו על ידם. בנוסף, שמורים בארכיון הציוני תיקי ארכיונים של ארגונים ומוסדות היישוב היהודי בראשית דרכו בארץ ישראל.

בארכיון הציוני שמורים יותר מ-1,500 ארכיונים של אישים ממנהיגי ופעילי התנועה הציונית והיישוב. רשימת בעלי הארכיונים כוללת דמויות ידועות בהיסטוריה הציונית המודרנית, כמו: תיאודור הרצל, נחום סוקולוב, דוד וולפסון, מקס בודנהיימר, הנרייטה סאלד, אליעזר בן יהודה, חיים ארלוזורוב ודמויות של עסקנים, אנשי מקצוע ואחרים.

אוספי הארכיון כוללים: תיקים ודברי דפוס, אוסף מפות ותוכניות, אוסף תצלומים, אוסף כרזות וכרוזים, אוסף עיתונים וכתבי עת, ספרים, אוסף סרטי מיקרופילם, אוסף פריטים מוזיאליים ואוסף פריטים קוליים.

ההסתדרות הציונית העולמית

ההסתדרות הציונית העולמית (באנגלית: World Zionist Organization) היא ארגון של התנועה הציונית שהוקם ביוזמתו של בנימין זאב הרצל ב-3 בספטמבר 1897, בקונגרס הציוני הראשון שהתכנס בבזל שבשווייץ. ההסתדרות הציונית הוקמה כארגון גג, לאיחוד פעולתם של כל הגופים הציוניים בעולם. באותו קונגרס הוטל על היינריך אלחנן יורק-שטיינר להכין את תקנות הארגון.

ההתיישבות העובדת

ההתיישבות העובדת הוא שם כולל, שהיה מקובל בתקופת היישוב (וגם שנים רבות לאחר קום המדינה ועד עתה) לציון תנועות התיישבות ויישובים שהיו קשורים עם מפלגות פועלים ותנועות עובדים בארץ, בעיקר עם תנועת העבודה ובכלל זה עם ההסתדרות וגופים הקשורים לה.

היישובים שנכללו במושג זה היו, רובם ככולם, אגודות שיתופיות חקלאיות כגון: קיבוצים, קבוצות, מושבים ומושבים שיתופיים. מושבות, ערים ויישובים עירוניים, גם אם הזדהו עם ההסתדרות ועם מפלגות הפועלים והיו "מעוזים סוציאליסטיים" (כמו קריית חיים), לא נחשבו חלק מן ההתיישבות העובדת.

הוועד הפועל הציוני

הוועד הפועל הציוני הוא המוסד העליון של ההסתדרות הציונית העולמית.

הלפרין

הלפרין (לעיתים גם הלפרן, היילפרין ואלפרין, ובהגייה רוסית גלפרין) הוא שם משפחה יהודי אשכנזי. מקור שם המשפחה הוא מיוצאי העיירה היילברון. לשם זה וריאציות רבות.

האם התכוונתם ל...

המוסדות הלאומיים

המוסדות הלאומיים, הם המוסדות שהקימה התנועה הציונית בירושלים בתקופה שקדמה להקמת מדינת ישראל. כתשתית לקראת הקמת המדינה, ולביצוע פעולות מדיניות לקידום הציונות. המוסדות הלאומיים ממשיכים לפעול עד ימינו, אך תפקידם ומעמדם השתנו בעקבות הקמת המדינה.

במוסדות הלאומיים נכללים:

ההסתדרות הציונית העולמית

לפני הקמת המדינה שימשה כמעין ממשלה שבדרך.

מאז קום המדינה עוסקת בעידוד העלייה, בהידוק הקשר בין מדינת ישראל ויהדות התפוצות ובחינוך ציוני ויהודי התפוצות.

הסוכנות היהודית

לפני הקמת המדינה ייצגה את העם היהודי בפני ממשלת בריטניה, בעלת המנדט על ארץ ישראל.

מאז קום המדינה ממשיכה לעסוק בנושאי עלייה וקליטה, התיישבות וחקלאות.

הקרן הקיימת לישראל

לפני הקמת המדינה עסקה ברכישת קרקעות בארץ ישראל לשם יישוב יהודים בהן.

מאז קום המדינה עוסקת במפעלי ייעור, פריצת דרכים והכשרת קרקע.

קרן היסוד

עד לקום המדינה - הזרוע הכספית של הנהגת היישוב.

מאז קום המדינה התרכזה קרן היסוד במימון העלייה וקליטת העולים ובמימון פעולות הסוכנות היהודית.עד כינון האספה הלאומית היה עיקר הפעילות הארגונית בידי ההנהלה הציונית

שקיימה מגעים עם השלטון המנדטורי בארץ ישראל ובבריטניה ועם מוסדות חבר הלאומים.

המוקד העיקרי היה בלונדון, שם ניהלו ויצמן וחברי ההנהלה את עיקר פעילותה.

מוקד שני, חלש יותר, היה בירושלים, שבה ישבו נציגי ההנהלה הציונית, כמו קולונל קיש.

הסניף בירושלים ניהל מגע עם ממשלת המנדט, כשהוא כפוף להוראות המרכז בלונדון.

דוגמאות נוספות למוסדות לאומיים:

אספת הנבחרים

הועד הלאומי (שימש מעין ממשלה ל"מדינה שבדרך"),

הרבנות הראשית (טיפלה בענייני הדת; בתי כנסת, שחיטה, קבורה),

הסוכנות היהודית.

פעילות המוסדות הלאומיים הייתה מותנית אמנם בקבלת היתרים מהשלטון הבריטי,

עם זאת, חיזקו המוסדות הלאומיים את התחושה של מעין מדינה ריבונית ויצרו בסיס משותף ליישוב

למרות פיצולו האידאולוגי.

המשרד הארצישראלי

המשרד הארצישראלי היה הזרוע המבצעת של ההסתדרות הציונית בארץ ישראל שתפקידו העיקרי היה קידום, מימון וניהול פעילות ההתיישבות בארץ. פעילותיו כללו תכנון ההתיישבות, קניית אדמות, הקצאת כספים, רכישת קרקעות, הקמת יישובים חקלאיים ועירוניים חדשים, ניהול חוות חקלאיות, הקצאת מתיישבים ליישובים השונים, עזרה ליישובים קיימים בהדרכה ועזרה לפועלים.

הבניין ההיסטורי של המשרד הארצישראלי שכן ביפו, ברחוב רזיאל 17, ונהרס בשנת 2001 על ידי בעליו, הכנסייה המארונית, על אף שהיה מבנה לשימור.

הציונים הכלליים

הציונים הכלליים הייתה מפלגה ציונית בתפוצות אירופה, בארץ ישראל ובמדינת ישראל, מן הצד המרכזי בפוליטיקה בישראל התקיימה החל מראשית שנות השלושים ועד לשנות השישים. לאחר מכן הפכה למפלגה הליברלית שהיא חלק ממרכיבי הליכוד.

התנועה הקיבוצית

התנועה הקיבוצית הוא שם כולל, שהיה מקובל בתקופת היישוב (וגם שנים רבות לאחר קום המדינה ועד עתה) לציון כלל תנועות ההתיישבות הקיבוציות שבמסגרת ההתיישבות העובדת. תחת כותרת זו פעלו שלוש תנועות קיבוציות גדולות (כל אחת עם כ-40.000 נפש), הקיבוץ המאוחד, איחוד הקיבוצים והקבוצות, והקיבוץ הארצי, ורביעית הייתה תנועה קטנה יותר, הקיבוץ הדתי. ב-1980 אוחדו שתי הראשונות לתק"מ (תנועה קיבוצית מאוחדת), ובשנת 1999 הוקם איחוד של התק"ם - התנועה הקיבוצית המאוחדת, עם תנועת הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר שנקרא התנועה הקיבוצית. החל מיוני 2015, מכהן ניר מאיר כמזכ"ל התנועה.

ירמיהו הלפרן

ירמיהו (ירמה) הַלפֶּרן

(ה' בחשוון ה'תרס"ב 18 באוקטובר 1901 - 27 באוגוסט 1962) היה איש בית"ר והתנועה הרוויזיוניסטית, ממייסדי הימאות העברית.

נס ציונה

נֵס צִיּוֹנָה היא עיר במחוז מרכז בישראל. העיר ממוקמת בין ראשון לציון בצפון ורחובות בדרום. העיר משתרעת על פני כ-16,000 דונם ומונה כ-49,000 תושבים. נס ציונה הוקמה בשנת 1883 כמושבה יהודית במסגרת העלייה הראשונה והוכרזה כעיר בשנת 1992.

בתחום השיפוט של העיר שוכן המכון למחקר ביולוגי בישראל ובעיר נמצא פארק המדע קריית ויצמן, פארק המדע הראשון בישראל. בשנת 2009 זכתה נס ציונה ב"דגל היופי" בתחרות קריה יפה לישראל של המועצה לישראל יפה, בשנת 2016 ציינה נס ציונה 20 פעמים ברצף של קבלת חמישה כוכבי יופי וקיבלה בפעם השנייה את מגן העשור ואת האות "העיר הירוקה".

פיק"א

פִּיקָ"א (PICA, ראשי תיבות באנגלית: Palestine Jewish Colonization Association – חברה להתיישבות יהודית בארץ־ישראל) הייתה חברה להתיישבות יהודית בארץ ישראל שהוקמה על ידי הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד.

ציונות מדינית

הציונות המדינית היה זרם בתנועה הציונית בשלהי המאה ה-19, אשר דגל בפעולה מדינית דיפלומטית לפני פעולות התיישבות בקנה מידה רחב בארץ ישראל. הציונות המדינית הייתה שונה ואף מנוגדת לתנועת חיבת ציון ולזרם המעשי שדגלו בעיקר בעבודה בארץ ישראל בלי להבטיח מראש זכויות פוליטיות.

מנהיגו המובהק של הזרם היה בנימין זאב הרצל, ולשם מימושה של הציונות המדינית נוסדה ההסתדרות הציונית. עיקר פעילותו של הרצל היה למען הקמת מדינה יהודית.

שורשיה של הציונות המדינית, בין השאר, בהגותם של מבשרי הציונות. ראשון להם, על פי ההיסטוריון ונשיא מדינת ישראל יצחק בן-צבי היה הרב ד"ר יהודה ביבאס ואחריו תלמידו רבי יהודה בן שלמה חי אלקלעי.

ציוני ציון

ציוני ציון היה זרם בתנועה הציונית שדגל בהתיישבות יהודית בארץ ישראל בלבד ונאבק בשנים 1905-1903 בתוכנית אוגנדה שהתקבלה בקונגרס הציוני השישי.

בראש קבוצה זו, שמרביתם היו יהודים ממזרח אירופה, עמדו מנחם אוסישקין, ד"ר יחיאל צלנוב, ד"ר שמריהו לוין, ד"ר אברהם פריידנברג ואחרים. הם דגלו בריכוז העבודה הציונית בארץ ישראל, התנגדו לכל פתרון זמני בכל מקום אחר בעולם וקראו להגברת העלייה וההתיישבות בארץ ישראל. עוד בלטו בקרב תועמלני ציוני ציון דב בר בורוכוב, זאב ז'בוטינסקי ורחל ינאית בן-צבי.

בקונגרס הציוני ה-7 שהתקיים בבזל בשנת 1905 גברה דעתם של 'ציוני ציון' והתקבלה החלטה עקרונית הדוחה את תוכנית אוגנדה וקובעת כי התנועה הציונית קשורה אך ורק בארץ ישראל.

קרן היסוד

קרן היסוד – המגבית המאוחדת לישראל היא המוסד הכספי המרכזי לפעולותיה של ההסתדרות הציונית בארץ ישראל, מרכזת את כל המגביות בחו"ל (למעט ארצות הברית) לאיסוף תרומות לבניין הארץ.

מנכ"ל הקרן הוא גרג מייזל.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.